האם הברכה שקיבלנו יכולה להרחיק אותנו ממי שנתן אותה?
יש ברכות שאנחנו מזהים רק כשהן חסרות. כל עוד אנחנו נאבקים, מבקשים ומתפללים, ברור לנו שאנחנו זקוקים לעזרה. אבל דווקא כשהתפילה נענית והחיים מתחילים להסתדר, מתחילה סכנה אחרת: מה שהיה פעם נס הופך לשגרה, ומה שהיה פעם בקשה הופך למובן מאליו.
שירת האזינו מזהירה: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). הבעיה איננה השפע. הבעיה היא שפע בלי זיכרון. אדם יכול לקבל בריאות, פרנסה, משפחה, הצלחה וכוחות, ובמקום שהברכה תעמיק את הקשר עם נותן הברכה, היא תגרום לו להרגיש שהוא כבר מסתדר לבד.
לכן התיקון איננו לפחד מן הטוב ולא לבקש פחות. התיקון הוא לזכור יותר. לעצור בתוך הדברים הרגילים ביותר ולשאול: על מה בחיים שלי פעם התפללתי? איזה דבר שהיום נראה לי טבעי היה פעם חלום? הכרת הטוב איננה נימוס רוחני. היא הדרך לשמור שהמתנה לא תסתיר את מי שנתן אותה.
אולי זו אחת הבדיקות העמוקות של האדם: האם ככל שקיבל יותר, הוא נעשה אסיר תודה יותר - או פשוט התרגל יותר?
איזו תפילה שלך כבר נענתה, אבל שכחת שפעם התפללת עליה?
להעמקה
מספרים על יהודי שהקים עסק קטן מאוד. בשנים הראשונות הוא נאבק על כל לקוח. היו חודשים שבהם לא ידע כיצד ישלם את המשכורות, והיו לילות שבהם התהפך במיטה ולא הצליח להירדם. אבל בכל בוקר, לפני שפתח את העסק, היה נכנס לבית הכנסת. הוא התפלל במתינות, נתן צדקה ואמר לקדוש ברוך הוא במילים פשוטות: ”ריבונו של עולם, העסק הזה שלך. אני עושה את מה שאני יכול, ואתה תשלח את הברכה”.
השנים עברו והעסק התחיל להצליח. בהתחלה הגיע עוד עובד, אחר כך נפתח סניף נוסף, אחר כך כבר היו עשרות עובדים. אותו יהודי שמעולם לא ידע אם יהיה לו מספיק כסף לסיים את החודש התחיל לנהל מחזורים גדולים מאוד. אלא שיחד עם העסק השתנה גם סדר היום. בהתחלה הוא רק קיצר מעט בתפילה מפני שהייתה פגישה מוקדמת. אחר כך התחיל להגיע מאוחר. לאחר זמן כבר התפלל במהירות, וכשהעסק התרחב עוד יותר היו בקרים שבהם אמר לעצמו: הקדוש ברוך הוא יודע כמה אני עסוק, אשלים אחר כך.
יום אחד פגש אותו יהודי מבוגר שהכיר אותו עוד מן השנים הקשות. הם דיברו על העסק, והמבוגר התפעל ואמר לו: ”ברוך השם, אני זוכר איך היית מתפלל שהקדוש ברוך הוא יוציא אותך מן הצרות. תראה איזו ברכה קיבלת”. בעל העסק חייך. ואז המבוגר הסתכל עליו ואמר לו משפט שלא נתן לו מנוחה: ”רק דבר אחד אני לא מבין. כשהעסק כמעט התמוטט, היה לך בכל בוקר זמן לקדוש ברוך הוא. עכשיו, כשהקדוש ברוך הוא נתן לך את כל מה שביקשת, דווקא עכשיו כבר אין לך זמן בשבילו"?
יש במשפט הזה שאלה הרבה יותר גדולה מסיפור על אדם עשיר. זו שאלה על כל אחד מאיתנו: האם יכול להיות שאנחנו מתפללים שנים לקבל דבר מסוים, וכאשר הקדוש ברוך הוא נותן לנו אותו, דווקא המתנה שקיבלנו מתחילה להרחיק אותנו ממי שנתן אותה?
משה רבנו אומר בשירת האזינו פסוק קשה מאוד: ”וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו” (דברים לב, טו). צריך לשים לב לסדר. התורה אינה אומרת שישורון בעט ולכן השמין. היא אומרת בדיוק להפך: ”וישמן ישורון”, ורק אחר כך ”ויבעט”. תחילה הגיעה הברכה, אחר כך נולדה הבעיה.
וזה מפתיע. היינו מצפים שהצרות הן שירחיקו אדם מן הקדוש ברוך הוא. אדם שסובל עלול לשאול שאלות, אדם שנמצא במשבר עלול להישבר. אבל משה רבנו מזהיר כאן מפני סכנה אחרת לגמרי: לפעמים דווקא כאשר הכול מסתדר, מתחילה סכנה רוחנית שאינה קיימת באותה עוצמה כאשר חסר.
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר על ”וישמן ישורון ויבעט” את הדברים במשל חריף: ”כמו שור שמן בועט בבעליו”. השור אינו בועט מפני שבעליו הרעיב אותו. להפך. הוא נעשה חזק ושמן מתוך המזון שקיבל, ועכשיו דווקא הכוח שקיבל מבעליו מאפשר לו לבעוט בו.
איזה משל מטלטל. הקדוש ברוך הוא נותן לאדם כוחות, והוא משתמש בכוחות האלה כדי להרגיש שהוא אינו זקוק לו. הוא נותן לאדם שכל, והאדם אומר: אני מסתדר לבד. הוא נותן לו פרנסה, והאדם מתחיל לחשוב שהכול בזכות הכישרון שלו. הוא נותן לו בריאות, והאדם שוכח איזו מתנה היא העובדה שהוא קם בבוקר. הוא נותן לו בית ומשפחה, והדברים שעליהם פעם התפלל בדמעות נעשים עם השנים מובנים מאליהם.
אבל האזהרה הזאת לא מתחילה בהאזינו. משה רבנו כבר הכין את ישראל אליה בפרשת עקב. הוא מתאר מצב של שפע: ”פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה” (דברים ח, יב-יג). ומה קורה לאחר שכל הברכות האלה מגיעות? ”ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך” (דברים ח, יד).
צריך לשאול: מדוע השובע גורם לשכחה? הרי לכאורה היה צריך לקרות בדיוק להפך. אם הקדוש ברוך הוא נתן לי כל כך הרבה, הייתי צריך לזכור אותו יותר.
התורה מגלה כאן משהו עמוק מאוד בנפש האדם. כאשר חסר לי, אני מרגיש תלוי. כשאני עומד מול בעיה שאינני יודע לפתור, אני יודע שיש דברים שאינם בידיים שלי. אבל כאשר הכול מצליח לאורך זמן, נוצרת לאט לאט אשליה מסוכנת: אני כבר יודע איך החיים עובדים. אני יודע להסתדר. אני בניתי. אני הצלחתי. אני עשיתי.
ואז מגיע הפסוק הבא: ”ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח, יז).
שימו לב שהתורה אינה אומרת שהאדם מכריז זאת ברחוב. ”ואמרת בלבבך”. כלפי חוץ הוא יכול לומר ”ברוך השם” עשר פעמים ביום, אבל עמוק בלב הוא כבר משוכנע שהמערכת עובדת מפני שהוא מנהל אותה היטב. בפה יש ”סייעתא דשמיא”, אבל בתחושת החיים יש ”כוחי ועוצם ידי”.
אלא שכאן התורה אינה דורשת מאדם לבטל את עצמו. היא אינה אומרת שאין לך כוח ואין לך כישרון. להפך, הפסוק הבא אומר: ”וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל” (דברים ח, יח). יש לך כוח. עשית חיל. התאמצת, בנית, עבדת והשקעת. אבל מי נתן לך את הכוח לעשות חיל?
זו נקודה חשובה מאוד, מפני שהתורה אינה נגד הצלחה. יהדות אינה מבקשת מאדם להיות עני כדי להישאר מאמין. אברהם אבינו היה עשיר, יצחק התברך, יעקב חזר עם משפחה ורכוש. השאלה איננה האם יש לך הרבה. השאלה היא מה קורה לך כאשר יש לך הרבה.
האם הברכה מגדילה את הכרת הטוב או מקטינה אותה? האם ככל שאני מקבל יותר אני נעשה אדם שמודה יותר, או אדם שמרגיש שמגיע לו יותר? האם ההצלחה הופכת אותי לעניו יותר מפני שאני יודע כמה דברים היו צריכים להסתדר כדי שאגיע לכאן, או שהיא גורמת לי לחשוב שאני הסיבה לכך שהכול הסתדר?
ואולי כאן נמצא מבחן רוחני קשה מאוד. קל יותר להרגיש את הקדוש ברוך הוא כאשר אנחנו זקוקים לישועה. כשהילד צריך זיווג, יודעים להתפלל. כשמחכים לתוצאות של בדיקה, יודעים לומר תהילים. כשהעסק בסכנה, יודעים לבקש. כשיש בעיה בבית, יודעים לפתוח את הלב. אבל מה קורה יום אחרי שהישועה הגיעה?
האם אנחנו יודעים להתפלל גם אחרי שהתפילה התקבלה?
זו שאלה אחרת לגמרי. האם הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא בנוי רק על מה שאני צריך ממנו, או שאני רוצה אותו גם כאשר אינני צריך כרגע דבר?
דוד המלך אומר: ”כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא” (תהלים קטז, יג). אנחנו רגילים לקרוא בשם ה' מתוך הצרה, אבל דוד אומר שגם כאשר בידו כוס ישועות, הוא ממשיך לקרוא בשם ה'. הישועה אינה מסיימת את הקשר. היא אמורה להעמיק אותו.
וזה אולי ההבדל בין בקשה לבין הכרת הטוב. כאשר חסר לי משהו אני יודע בדיוק מה חסר. אבל כאשר יש לי, אני עלול להפסיק לראות שיש כאן מתנה.
חז”ל שואלים במסכת ברכות כיצד מברכים על הגשמים לאחר שהאדם זוכה לראות את השפע שחיכה לו, ומביאים את הפסוק ”אנחנו מודים לך” ואת ברכת ההודאה על הטובה (ברכות נט ע”ב). מפני שעבודת האדם אינה מסתיימת כאשר הבקשה נענתה. יש עבודת תפילה לפני הישועה ויש עבודת הודאה לאחר הישועה.
וכאן ”וישמן ישורון ויבעט” נעשה מאוד אקטואלי. אנחנו חיים בדור שיש בו דברים שמלכים לפני כמה מאות שנים לא יכלו לחלום עליהם. אדם לוחץ על כפתור והחדר מתחמם. הוא פותח ברז ויש מים. הוא מוציא מכשיר קטן מן הכיס ומדבר עם אדם שנמצא בקצה העולם. מידע שפעם היה דורש ספרייה שלמה נמצא בתוך שניות מול העיניים. דברים שפעם היו נחשבים נס של נוחות נעשו כל כך רגילים עד שאיננו שמים לב אליהם.
וזו בדיוק הסכנה של שפע: לא שהטוב אינו טוב, אלא שהטוב נעשה רגיל.
כאשר מתנה נעשית רגילה, היא מפסיקה להרגיש כמו מתנה. וכאשר היא מפסיקה להרגיש כמו מתנה, נותן המתנה עלול להיעלם מן התמונה.
לכן התורה אינה מצווה אותנו רק לבקש ברכה. היא מלמדת אותנו כיצד לשרוד רוחנית את הברכה כאשר היא מגיעה.
ואולי זה אחד ההסברים לעומק של ברכות הנהנין. יהודי אינו לוקח אפילו כוס מים ומכניס אותה לפיו לפני שהוא עוצר לרגע ואומר: יש כאן משהו שקיבלתי. הברכה אינה באה מפני שהקדוש ברוך הוא זקוק שנאמר לו תודה על התפוח. אנחנו זקוקים לברכה כדי שהתפוח לא יהפוך בעינינו למובן מאליו.
רבנו משה בן מימון, הרמב”ם, כותב שמטרת הברכות היא לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו (משנה תורה, הלכות ברכות א, ג). בתוך הפעולות הפשוטות ביותר של היום התורה מכניסה עצירה קטנה שאומרת לאדם: אל תתרגל כל כך לעולם עד שתשכח שיש מי שנתן לך אותו.
וכאן הייתי רוצה לשאול שאלה שאולי כל אחד צריך לקחת איתו מפרשת האזינו: איזו תפילה שלי כבר נענתה, אבל שכחתי שפעם התפללתי עליה?
אולי האדם שיושב לידך בבית הוא אדם שפעם ביקשת למצוא. אולי הילד שמוציא אותך לפעמים מדעתך הוא ילד שפעם ביקשת בדמעות לזכות בו. אולי העבודה שאתה מתלונן עליה היא העבודה שפעם התחננת לקבל. אולי הבית שבו אתה רואה בעיקר מה צריך לתקן הוא בית שפעם חלמת שיהיה לך. אולי הבריאות הרגילה של הבוקר, זו שאפילו אינך חושב עליה, היא הדבר שאדם אחר מתפלל עליו עכשיו בכל כוחו.
כמה דברים יש לנו היום שפעם היו תפילה?
זו שאלה שיכולה לשנות את כל צורת החיים. מפני שאדם יכול לעבור את ימיו ברשימה אינסופית של הדברים שעדיין חסרים לו, ובאותו זמן לעמוד בתוך התשובות לתפילות של אתמול ולא לראות אותן.
וזו אולי הטרגדיה של ”וישמן ישורון ויבעט”. לא רק שהאדם קיבל ושכח מי נתן. הוא עלול לקבל כל כך הרבה עד שהוא כבר אינו מסוגל להרגיש שקיבל.
לכן משה רבנו אינו מבקש מאיתנו לפחד מן הברכה. הוא מבקש מאיתנו להיות אנשים שהברכה אינה מקלקלת אותם. אנשים שככל שיש להם יותר, הם יודעים להודות יותר. ככל שהם מצליחים יותר, הם זוכרים יותר כמה הם תלויים בחסדי שמים. ככל שהחיים מיטיבים איתם, הם נעשים נדיבים יותר, ענווים יותר ורגישים יותר.
ואולי זה המבחן האמיתי של השפע: לא כמה קיבלתי, אלא מי נעשיתי בעקבות מה שקיבלתי.
אם הברכה גרמה לי לחשוב שאני בעל הבית, היא נעשתה ניסיון. אם היא גרמה לי להבין כמה יש לי על מה להודות, היא נעשתה עבודת ה'.
ואז אפשר לחזור אל אותו יהודי מתחילת הדברים. כשהעסק היה קטן הוא ידע להתפלל מפני שהיה זקוק לקדוש ברוך הוא. כשהעסק גדל הוא היה צריך ללמוד עבודה קשה יותר: לדעת שהוא זקוק לקדוש ברוך הוא גם כאשר חשבון הבנק כבר לא הזכיר לו זאת.
אולי לכן התורה מזהירה אותנו דווקא כשהכול טוב: ”השמר לך פן תשכח את ה'” (דברים ח, יא). מפני שיש שכחה שנולדת מצרה, אבל יש שכחה מסוכנת יותר שנולדת מכך שכבר התרגלנו לברכה.
וכל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו היום: האם יש בחיים שלי ברכה שהפכה כל כך רגילה שכבר הפסקתי לראות אותה? אדם, בית, ילד, בריאות, פרנסה, תורה, קהילה, שבת, היכולת לקום בבוקר ולחיות עוד יום.
אולי פרשת האזינו מבקשת מאיתנו דבר פשוט וגדול: אל תחכה שייקחו ממך משהו כדי להבין שהוא היה מתנה.
”וישמן ישורון ויבעט” הוא לא פסוק נגד שפע. הוא אזהרה מפני שפע בלי זיכרון.
והתיקון שלו אינו לבקש פחות.
התיקון הוא לזכור יותר.
לזכור מי נתן את הכוח. לזכור על מה פעם התפללנו. לזכור שהדברים הרגילים ביותר בחיינו אינם מובנים מאליהם. ולדעת לומר לקדוש ברוך הוא לא רק בשעה שחסר לנו: ”ריבונו של עולם, תן לי”, אלא גם בשעה שלא חסר לנו דבר: ”ריבונו של עולם, אני זוכר ממי קיבלתי”.