אותו גשם, אדמה אחרת
שני אנשים יכולים ללמוד אותה תורה, לשמוע אותם שיעורים ולשבת שנים באותו בית מדרש - ובכל זאת לצאת משם שונים לגמרי. אצל אחד התורה נעשית סבלנות, ענווה, ויתור ושינוי. אצל האחר היא נשארת בעיקר ידיעה.
משה רבנו פותח את שירת האזינו במילים: "יערוף כמטר לקחי" (דברים לב, ב). הגשם יורד על כולם, אבל לא כל אדמה מצמיחה אותו דבר. השאלה איננה רק כמה תורה ירדה על האדם, אלא מה קרה באדמה שפגשה אותה.
אפשר לצבור ידע בלי לתת לו להיכנס אל נקודת החיכוך של החיים: לכעס, לכבוד, לבית, לשיחה עם בן הזוג, לדרך שבה מגיבים כשפוגעים בנו. שם נמדדת השאלה אם התורה נשארה מעלינו או נכנסה לתוכנו.
אחרי שיעור טוב אנחנו רגילים לשאול: מה חידשו לי? אולי צריך להוסיף שאלה אחרת: מה זה הולך לשנות בי? מפני שהמבחן הגדול של הגשם איננו כמה מים ירדו מן השמים. המבחן הוא מה צמח בארץ.
מה מתוך התורה שלמדת לאחרונה באמת שינה משהו בדרך שבה אתה חי?
להעמקה
איך ייתכן ששני אנשים לומדים תורה במשך שנים, שומעים אותם שיעורים, יושבים באותו בית מדרש, ואצל האחד התורה משנה את האישיות, את המידות ואת הבית, ואילו אצל השני היא נשארת בעיקר ידיעה?
מספרים על ראש ישיבה מבוגר שישב פעם עם שני תלמידים שלמדו אצלו בצעירותם. שניהם נכנסו לישיבה כמעט באותו גיל. שניהם ישבו באותו בית מדרש, שמעו אותם שיעורים, למדו מאותן מסכתות והשתתפו באותן שיחות מוסר. עשרות שנים חלפו, ועכשיו ישבו שלושתם יחד.
באמצע השיחה אמר אחד התלמידים לרבו: ”רבי, יש שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. פלוני ואני למדנו כאן יחד. שמענו כמעט כל מה שיש לראש הישיבה לומר. אבל כשאני מסתכל עליו, אני רואה שהתורה שינתה אותו. הוא נעשה סבלני יותר, עדין יותר, יודע לוותר, יודע לשתוק. ואני? ברוך השם, למדתי. אני יודע יותר ממה שידעתי אז. אבל כשמישהו פוגע בי, אני עדיין נפגע כמעט כמו פעם. כשמכעיסים אותי, אותו כעס. כשנוגעים לי בכבוד, אותה מלחמה. איך ייתכן ששנינו למדנו אותה תורה, ואצל אחד היא חדרה כל כך עמוק ואצל השני הרבה פחות"?
ראש הישיבה שתק לרגע ואמר לו: ”כשיורד גשם על שדה, האם אתה שואל מדוע בכל מקום צומח משהו אחר"?
התלמיד הסתכל עליו.
אמר לו הרב: ”הגשם יכול להיות אותו גשם. השאלה היא על איזו אדמה הוא יורד, מה נזרע בתוכה, האם חרשו אותה, האם פתחו אותה, והאם היא מוכנה לקבל את המים”.
אני רוצה לקחת את השאלה הזאת אל הפסוק השני של שירת האזינו. משה רבנו אומר: ”יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב” (דברים לב, ב).
מדוע משה רבנו בוחר דווקא בגשם כדי לתאר את התורה?
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר שהתורה היא ”חיים לעולם כמטר הזה שהוא חיים לעולם”, ובהמשך הוא מסביר שכמו שהרוחות מחזקות את העשבים ומגדלות אותם, כך דברי תורה מגדלים את לומדיהם (דברים לב, ב). התורה אינה אמורה רק להוסיף לאדם מידע. היא אמורה לגדל אותו.
ורבנו בחיי בן אשר מוסיף שמשה מתפלל שדבריו ”נקבעים בלב השומעים” ויעשו בהם פעולה כפעולת המטר בארץ, שמוליד ומצמיח אותה (דברים לב, ב). זאת אומרת, התורה נבחנת לא רק במה שנכנס לאוזן, אלא במה שהיא מצליחה להצמיח בתוך האדם.
וכאן מתעוררת שאלה לא פשוטה בכלל. אדם יכול ללמוד תורה עשרים ושלושים שנה. הוא יכול לסיים מסכתות, לשמוע אלפי שיעורים, להכיר שיטות של ראשונים ואחרונים, ובכל זאת להישאר עם אותה נקודת כעס, אותה קנאה, אותה רגישות לכבוד ואותה קושי לבקש סליחה. איך זה יכול להיות?
אם התורה היא גשם, איפה הצמיחה?
זו שאלה שצריך לשאול בזהירות. חלילה איננו מזלזלים בעצם לימוד התורה. לימוד תורה הוא מצווה עצומה בפני עצמה. אבל חז”ל עצמם אינם מאפשרים לנו להסתפק בשאלה כמה למדנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר במשנה: ”לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” (אבות א, יז). לא מפני שהמדרש אינו חשוב, אלא מפני שהמבחן של התורה הוא האם היא מגיעה בסופו של דבר אל החיים.
אולי לכן המשל של הגשם כל כך מדויק. גשם יכול לרדת שעות, אבל אם הקרקע אטומה, המים יזרמו עליה ולא יחדרו פנימה. מבחוץ היא תהיה רטובה מאוד, אבל בעומק היא יכולה להישאר יבשה.
וגם אדם יכול להיות ”רטוב” מתורה מבחוץ. הוא מוקף בספרים, בשיעורים, בדברי תורה ובמושגים. אבל השאלה הגדולה היא: האם משהו חדר פנימה?
אפשר לבדוק את זה במקום מאוד פשוט. לא בבית המדרש, אלא דווקא בבית.
אדם שומע שיעור על כעס, יוצא מבית הכנסת, מגיע הביתה ומישהו אומר לו משפט שלא מוצא חן בעיניו. עכשיו מתחיל המבחן האמיתי של השיעור. לא האם הוא זוכר מי אמר את החידוש, אלא האם החידוש הגיע איתו הביתה.
אדם לומד על כבוד הבריות, ואחר כך מישהו נותן לו שירות לא טוב. הוא לומד על שמירת הלשון, ואחר כך מגיעה אליו ידיעה עסיסית. הוא לומד על ענווה, ואחר כך מישהו אחר מקבל את הכבוד שהוא חשב שמגיע לו.
שם מתברר אם ירד גשם, או שגם התחילה צמיחה.
ואני רוצה לשאול שאלה קצת כואבת: אם היינו מוחקים לרגע את ארון הספרים שלי, את השיעורים שאני שומע ואת כל מה שאני יודע לומר, האם בני הבית שלי היו יכולים לזהות מתוך ההתנהגות שלי בלבד שעברו דרכי שנים של תורה?
לא לפי מה שאני אומר בשולחן שבת. לפי הדרך שבה אני מגיב כשמשהו משתבש. לפי הדרך שבה אני מדבר כאשר אני עייף. לפי היחס שלי למי שאינו יכול להועיל לי. לפי היכולת שלי להודות שטעיתי.
זו איננה שאלה נגד לימוד התורה. זו בדיוק שאלה על גדלותו של לימוד התורה. אם התורה היא דבר ה', כיצד ייתכן שאאפשר לה להישאר רק בראש ולא אתן לה לרדת אל הלב ואל המעשה?
אבל כאן מגיעה נקודה חשובה עוד יותר. אי אפשר לצוות על גשם להצמיח דבר שלא נזרע באדמה. אדם צריך לבוא ללימוד עם נכונות שהתורה תדבר אליו.
יש הבדל עצום בין אדם שלומד כדי לדעת מה התורה אומרת, לבין אדם שלומד ושואל גם: מה התורה אומרת לי?
אפשר ללמוד סוגיה שלמה ולשאול מה הפשט ברמב”ם, מה מקשה הראב”ד ומה מתרץ הכסף משנה, ואלו שאלות קדושות וחשובות. אבל כאשר מגיעים לדברי אגדה, מוסר, אמונה והלכה הנוגעת למעשה, צריכה להישאל לפעמים עוד שאלה אחת: איפה זה פוגש אותי?
כי כל עוד התורה מדברת רק על ”האדם”, קל מאוד ללמוד אותה. ברגע שהיא מתחילה לדבר עליי, מתחילה העבודה.
ולכן לפעמים שני אנשים שומעים אותו שיעור ויוצאים ממנו אחרת. האחד שמע רעיון מעניין. השני שמע תביעה. האחד אומר: ”יפה מאוד”. השני אומר: ”יש כאן משהו שאני צריך לשנות”.
אותו גשם. אדמה אחרת.
וזה גם מסביר מדוע משה אינו אומר רק ”כמטר”, אלא ממשיך: ”כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב”. יש דשא ויש עשב, יש צמחים שונים, ויש צורות שונות שבהן המים פועלים. רבי עובדיה ספורנו מבאר שהדברים מתקבלים לפי מדרגת המקבלים, כאשר המבינים והמוכנים לקבל משיגים בהם יותר, וגם האחרים מקבלים לפי כוחם (דברים לב, ב). התורה אחת, אבל הקבלה תלויה גם במוכנותו של המקבל.
וכאן נמצא אולי אחד הסודות הגדולים של צמיחה בתורה: לא ללמוד רק כדי לצאת עם תשובה, אלא לפעמים ללמוד כדי לצאת עם שאלה על עצמי.
אחרי לימוד, אחרי שיעור, אחרי שבת, אפשר לשאול שאלה אחת בלבד: מה הדבר האחד שאני לוקח מכאן למעשה?
לא עשרה דברים. אחד.
אם למדתי על תפילה, אולי השבוע אני מקבל על עצמי ברכה אחת ביום בלי לרוץ. אם למדתי על כעס, אולי אני מחליט שבפעם הבאה שאני רותח אינני עונה מיד. אם למדתי על חסד, אולי יש אדם אחד שאני מתקשר אליו. אם למדתי על לשון הרע, אולי יש שיחה אחת שאני מפסיק להשתתף בה.
פתאום התורה מקבלת שורשים.
חז”ל ביטאו את החיבור הזה בצורה חריפה במסכת קידושין, כאשר דנו מה גדול יותר, תלמוד או מעשה, והכריעו: ”גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה” (קידושין מ ע”ב). שימו לב: גדולתו של התלמוד אינה בכך שהוא נשאר בעולם נפרד מן המעשה. אחת מגדולותיו היא דווקא שהוא מביא את האדם אל המעשה.
ולכן אולי השאלה אינה רק כמה תורה למדתי השנה. יש שאלה נוספת: לאן התורה שלמדתי הביאה אותי?
האם אני קצת פחות מהיר לכעוס? קצת יותר זהיר בכבודו של אדם? קצת יותר ישר במקום שבו אף אחד אינו רואה? קצת יותר נוכח בתפילה? קצת יותר מסוגל לומר בבית ”טעיתי”? אם כן, משהו צומח.
ואם אינני רואה שום שינוי, אין צורך להתייאש. גשם אינו מצמיח עץ ביום אחד. צמיחה אמיתית היא איטית. אבל צריך לראות לפחות שהאדמה מתחילה להשתנות.
וזו אולי הבקשה שמשה רבנו משאיר לנו בתחילת שירת האזינו. ”יערוף כמטר לקחי”. ריבונו של עולם, שהתורה לא רק תרד עלינו. שהיא תיכנס לתוכנו.
כי אפשר לעמוד שנים בגשם ולהישאר עם אדמה סגורה.
ואפשר לפתוח חריץ קטן באדמה, וטיפה אחת תיכנס עמוק ותתחיל חיים חדשים.
לכן אחרי השיעור הבא, אחרי הלימוד הבא, אחרי דבר התורה הבא, אולי לא צריך לשאול רק: ”מה חידשו לי"?
צריך לשאול גם: ”מה זה הולך לשנות בי"?
מפני שהמבחן הגדול של הגשם איננו כמה מים ירדו מן השמים.
המבחן הוא מה צמח בארץ.