מתי הפסקתי להיות האדם שרציתי להיות?
לפעמים תשובה איננה להפוך לאדם חדש. לפעמים היא להיזכר באדם שכבר רצינו להיות.
אדם מוצא מכתב שכתב לעצמו בנערותו. במכתב הוא לא ביקש להיות מפורסם או עשיר. הוא כתב שהוא רוצה בית טוב, זמן לילדים, תורה בכל יום, פחות כעס, יותר נוכחות. שנים אחר כך הוא קורא את המילים ומגלה שלא נעשה אדם רע - רק אדם עסוק, עייף, שהשאיר בדרך כמה מן הדברים שהיו פעם ברורים לו.
בשירת האזינו נאמר: "זכור ימות עולם" (דברים לב, ז). זיכרון איננו רק מבט נוסטלגי לאחור. לפעמים הוא כלי של תשובה. הוא מחזיר אותנו לנקודות אמת שהיו בנו לפני שהשגרה כיסתה עליהן.
השאלה איננה רק: איפה טעיתי? אלא גם: מה טוב ואמיתי היה בי פעם, ואני עדיין יכול להחזיר? איזו הבטחה לעצמי נשכחה? איזו קרבה, קביעות, רכות או שאיפה נשארה מאחור?
"חדש ימינו כקדם" איננו בקשה לחזור להיות מי שהיינו. זו בקשה להחזיר אל מי שאנחנו היום את הדברים הטובים שאסור היה להשאיר בדרך.
מה היה בך פעם, שהיה טוב ואמיתי, ואתה רוצה להחזיר הביתה?
להעמקה
שמעתי פעם תיאור על אדם שבמהלך פינוי בית הוריו לאחר שנים רבות מצא באחת המגירות מעטפה ישנה. על המעטפה היה כתב היד שלו, אבל הוא כמעט לא זיהה אותו. בפנים היה מכתב שכתב לעצמו כשהיה נער. זו הייתה משימה שנתן להם אחד המלמדים: ”כתבו מכתב לעצמכם בעוד שלושים שנה. איזה אדם אתם רוצים לפגוש כשתפתחו אותו"?
הוא התחיל לקרוא וחייך. היו שם חלומות של נער: להקים בית טוב, ללמוד תורה בכל יום, להיות אבא שיש לו זמן לילדים שלו, לא לרדוף כל החיים אחרי כסף, לא להפוך לאדם שכועס מכל דבר קטן, להישאר קרוב להורים, להיות אדם שאפשר לסמוך עליו. דברים פשוטים. אפילו תמימים.
אבל ככל שהמשיך לקרוא, החיוך נעלם.
לא מפני שהוא נעשה אדם רע. להפך. הוא הקים משפחה, עבד קשה, הצליח, עשה הרבה דברים טובים. אבל פתאום הוא הרגיש כאילו הנער שהיה פעם יושב מולו ושואל אותו: מה קרה לנו בדרך?
מתי בדיוק הפסקת ללמוד כמו שרצית? מתי נעשית כל כך עסוק שאין לך זמן לדבר עם הילדים בנחת? מתי התחלת לכעוס מדברים שפעם הבטחת לעצמך שלעולם לא יהיו חשובים לך? מתי ההורים נעשו אנשים שאתה מתקשר אליהם ”כשיהיה זמן”? מתי החיים שבנית התחילו להרחיק אותך מן האדם שרצית להיות?
והדבר המטלטל ביותר היה שלא הייתה לו תשובה.
לא היה יום אחד שבו החליט: מהיום אני משתנה. לא היה בוקר שבו קם ואמר: אני מוותר על כל מה שהיה חשוב לי. זה קרה לאט. עוד עומס, עוד דחייה, עוד ויתור קטן, עוד ”מחר”, עוד ”עכשיו אין לי זמן”. שום החלטה אחת לא נראתה דרמטית. אבל אחרי שלושים שנה הוא גילה שהרבה צעדים קטנים יכולים ליצור מרחק גדול מאוד.
ואולי זו אחת השאלות ששבת תשובה מניחה לפנינו: האם תשובה היא תמיד להפוך לאדם חדש, או שלפעמים התשובה העמוקה ביותר היא להיזכר באדם שכבר רציתי להיות?
בשירת האזינו אומר משה רבנו: ”זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים לב, ז).
צריך לשים לב. משה עומד בסוף חייו. הוא עומד לדבר עם דור שנמצא רגע לפני כניסה לארץ, לפני עתיד חדש לחלוטין. ומה הוא אומר להם? זכור.
לפני שאתם רצים קדימה, תסתכלו אחורה.
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מפרש: ”זכור ימות עולם”, זכרו מה עשה הקדוש ברוך הוא בדורות הראשונים; ועל ”בינו שנות דור ודור” הוא מוסיף בפירוש נוסף: ”לא נתתם לבבכם על שעבר”. (דברים לב, ז).
יש כאן ביטוי שראוי לעצור עליו: ”לא נתתם לבבכם על שעבר”. אפשר לדעת מה היה ולא לתת עליו את הלב. אפשר לזכור עובדות ולא לתת לזיכרון לשנות אותנו. משה אינו מבקש מישראל נוסטלגיה. הוא מבקש מהם לקחת את העבר ולהפוך אותו למראה.
וזה בדיוק מה ששבת תשובה יכולה לעשות לאדם.
אנחנו רגילים לחשוב שחשבון נפש מתחיל בשאלה: מה עשיתי השנה? איפה נכשלתי? על מה אני צריך לבקש סליחה? אלו שאלות הכרחיות. אבל יש שאלה שקודמת להן לפעמים: מי הייתי לפני שכל כך התרגלתי להיות מי שאני היום?
אני לא מתכוון לכך שפעם היינו מושלמים. ודאי שלא. גם בעבר היו חולשות ונפילות. אבל כמעט לכל אדם היו תקופות שבהן דברים מסוימים היו חיים יותר בתוכו. הייתה תפילה שפעם נגעה בו. הייתה קבלה שקיבל ברצינות. היה שיעור שלא היה מוכן להפסיד. הייתה רגישות מסוימת בבית. היה קשר עם אבא או אמא. הייתה התלהבות של התחלה. היו דברים שהוא אמר לעצמו: על זה אני לא מוותר.
ואז החיים קרו.
לא בהכרח עבירה גדולה. לפעמים פשוט שכבות.
עבודה. דאגות. טלפונים. כסף. מעמד. עייפות. אכזבות. הרגלים. עם השנים האדם יכול להמשיך לקיים הרבה מאוד דברים, אבל משהו מן הבעירה הפנימית נחלש.
ואז מגיע משה ואומר: ”זכור”.
אל תשאל רק לאן אתה רוצה להגיע. שאל גם: מה היה בי פעם שאסור היה לי לאבד?
אולי לכן אחת הבקשות המרגשות ביותר שאנו אומרים היא: ”השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם” (איכה ה, כא).
לכאורה יש כאן קושי. אנחנו מבקשים ”חדש”, ומיד אומרים ”כקדם”. אם רוצים חידוש, למה לחזור לקדם? ואם רוצים את מה שהיה פעם, מה כאן חדש?
אולי מפני שבעולם של תשובה, חידוש וחזרה אינם סתירה.
לפעמים הדבר החדש ביותר שאדם יכול לעשות הוא לחזור לדבר אמיתי שהוא כבר שכח.
הוא אינו חוזר להיות ילד. הוא אינו מוחק שלושים שנות חיים. הוא חוזר אל אותה נקודה נקייה, אבל עכשיו עם כל הבגרות, הניסיון, הנפילות וההבנה שרכש בדרך. ”חדש ימינו כקדם” אינו בקשה להחזיר את השעון לאחור. זו בקשה לקחת מן ה”קדם” דבר שאבד לנו ולהכניס אותו מחדש אל החיים של היום.
וזה בעיניי עומק גדול במילה תשובה. אנחנו לא אומרים רק ”שינוי”. אנחנו אומרים ”שיבה”. יש לאן לשוב.
הנביא מלאכי אומר: ”שובו אלי ואשובה אליכם” (מלאכי ג, ז). הפסוק אינו אומר: המציאו את עצמכם מחדש. הוא אומר: יש קשר שהיה, יש קרבה שאפשר לחזור אליה.
ולכן הייתי מציע לכל אחד לעשות בשבת הזאת תרגיל לא פשוט. לא לפתוח מיד רשימת עבירות. לעצום לרגע את העיניים ולחזור אל נקודה אחת בעבר שבה היית קרוב יותר למשהו שאתה רוצה להיות.
אולי כשהיית בחור בישיבה. אולי בשנה הראשונה לנישואין. אולי כשנולד הילד הראשון והבטחת לעצמך איזה אבא תהיה. אולי אחרי תקופה קשה שבה קיבלת על עצמך משהו. אולי הייתה שנה שבה התפילה שלך נראתה אחרת. אולי היה זמן שבו שמירת הלשון הייתה אצלך מלחמה אמיתית. אולי כשההורים היו צעירים יותר והיית בטוח שתמיד יהיה לך זמן בשבילם.
ועכשיו תשאל שאלה אחת: מה היה שם שאיננו כאן?
לא כדי להתגעגע. כדי להחזיר.
כי יש הבדל עצום בין געגוע לתשובה. געגוע אומר: ”איזה יפה היה פעם”. תשובה אומרת: ”אם זה היה אמיתי אז, משהו ממנו יכול לחיות בי גם עכשיו”.
וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר בחשבון הנפש. קל יחסית להשוות את עצמנו לאחרים. תמיד נמצא מישהו שאנחנו טובים ממנו ומישהו שטוב מאיתנו. אבל יש השוואה שאי אפשר לברוח ממנה: אני מול עצמי.
לא האם אני כמו פלוני. אלא האם אני קרוב יותר או רחוק יותר מן האדם שאני עצמי ידעתי שאני יכול להיות.
האם אני מתפלל היום כפי שהתפללתי פעם? האם אני מדבר בבית כפי שחשבתי שאדבר? האם נשאר בי אותו כבוד לתורה? אותה רגישות לזולת? אותה בושה מעבירה? אותה שמחה במצווה? אותה יכולת להתרגש מדבר שבקדושה?
ולפעמים התשובה כואבת.
אבל שבת תשובה אינה באה רק להכאיב. היא באה לומר: אם אתה מסוגל לזכור, אתה עדיין מסוגל לחזור.
העבר אינו רק כתב אישום. הוא גם הוכחה.
אם פעם הצלחת לקבוע זמן לתורה, סימן שהדבר שייך אליך. אם פעם ידעת להתפלל אחרת, הלב הזה לא זר לך. אם פעם היית מסוגל לוותר, לסלוח, להתאפק, לכבד, לשמור, להתאמץ, סימן שיש בתוכך אדם שכבר מכיר את הדרך הזאת.
אולי הוא מכוסה. אבל הוא איננו זר.
וזה הופך את התשובה ממשימה מפחידה לתנועה אחרת לגמרי. אינני צריך לבנות בן אדם מאפס. אני צריך להסיר שכבות ולחזור לנקודה שאני מכיר.
חז”ל במדרש מתארים דו־שיח מופלא על הפסוק ”השיבנו ה' אליך ונשובה”. כנסת ישראל אומרת לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ההתחלה ממך, ”השיבנו”. והקדוש ברוך הוא משיב: גם לכם יש תפקיד, כפי שנאמר ”שובו אלי ואשובה אליכם” (איכה רבה ה, כא).
יש כאן מפגש. האדם עושה צעד, והקדוש ברוך הוא פותח מולו דרך. אנחנו איננו נדרשים לעבור בלילה אחד את כל המרחק שהצטבר במשך שנים. אנחנו נדרשים להסתובב לכיוון הנכון.
ולכן לא הייתי יוצא משבת תשובה עם עשרים קבלות. הייתי בוחר דבר אחד שאבד בדרך.
דבר אחד שהיה בי ואני רוצה להחזיר הביתה.
אולי חברותא שנעלמה. אולי טלפון קבוע להורה. אולי כמה דקות של תפילה בלי טלפון ובלי מרוץ. אולי צורת דיבור שהייתה בבית ואבדה. אולי קבלה ישנה שאי שם בדרך הפסקתי להילחם עליה.
לא לשאול: איך אני משנה עכשיו את כל החיים?
לשאול: מה אני מחזיר?
וזו יכולה להיות משמעות חדשה למילים ”זכור ימות עולם”. משה רבנו אומר לנו: אדם שאין לו זיכרון מתחיל בכל יום מאפס. אבל אדם שזוכר יכול להשתמש בעבר שלו כדי למצוא מחדש את הדרך.
אולי זה מה ששבת תשובה מבקשת מאיתנו רגע לפני יום הכיפורים. לא רק לפתוח את ספר העוונות. לפתוח גם את האלבום הפנימי של הנשמה. להיזכר ברגעים שבהם היינו קרובים יותר, נקיים יותר, רוצים יותר.
ואז לשאול את עצמנו את השאלה שאותו מכתב ישן שאל את האיש מתחילת הדרשה: מה קרה לנו בדרך?
אבל לא לעצור שם.
השאלה החשובה יותר היא: מה מתוך מה שאבד בדרך אני עדיין יכול לקחת איתי מכאן והלאה?
כי תשובה איננה ניסיון למחוק את כל מה שהיה.
לפעמים תשובה היא דווקא לזכור.
לזכור מי רציתי להיות. לזכור מה היה חשוב לי לפני שהתרגלתי. לזכור תפילות, הבטחות, רגעים של אמת. ומתוך הזיכרון הזה לומר לקדוש ברוך הוא: ”השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם”.
לא תחזיר אותי להיות מי שהייתי.
תעזור לי להחזיר אל מי שאני היום את הדברים הטובים שאסור היה לי להשאיר מאחור.