”יבינו לאחריתם” — למה אדם יודע שהוא יתחרט ובכל זאת עושה את זה?

רובנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו חיים. אנחנו יודעים שהזמן קצר, שכעס הורס, שבריאות דורשת משמעת, שילדים גדלים מהר, ושדברים מסוימים עוד יכאבו לנו בעתיד. ובכל זאת אנחנו דוחים, מתרגלים ואומרים: אחר כך.

שירת האזינו אומרת: "לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם" (דברים לב, כט). החכמה איננה רק לדעת שיש אחרית. החכמה היא לתת לאחרית קול בתוך ההווה. להביא את המבט של מחר אל ההחלטה של היום.

הבעיה היא שהעתיד תמיד חלש מול ההווה. העוגה עכשיו, הנוחות עכשיו, הכעס עכשיו, העבודה עכשיו. המחיר נמצא רחוק ולכן נדמה פחות ממשי. אבל יום אחד הרחוק מגיע, ואז אנחנו אומרים: ידעתי.

עבודת האדם איננה לנחש את העתיד. היא לשאול לפני הבחירה: אם אמשיך כך, לאן זה לוקח אותי? מה האדם שאהיה בעוד שנה היה מבקש ממני לעשות עכשיו? מה אני כבר יודע שאצטער עליו אם לא אתחיל היום?

אל תחכה להבין את החיים רק כשאתה מסתכל עליהם לאחור. קח מעט מן המבט של האחרית, הכנס אותו אל היום, ותן לו זכות הצבעה בהחלטה הבאה.

איזו החלטה היית מקבל אחרת היום אילו העתיד שלך היה יושב איתך בחדר?

להעמקה

לפני שנים ישב אדם מול רופא לאחר סדרה של בדיקות. הוא לא הגיע לבית החולים באמבולנס, לא סבל מכאבים מיוחדים ולא הרגיש שחייו נמצאים בסכנה. להפך, הוא הרגיש בסך הכול בסדר. הוא עבד, נסע, נפגש עם אנשים, אכל כרגיל וניהל את חייו. הרופא עבר על תוצאות הבדיקות, הניח אותן על השולחן ואמר לו: ”אני רוצה שתשמע היטב את מה שאני אומר לך. היום אתה מרגיש טוב, ולכן יהיה לך קל מאוד לצאת מכאן ולחזור לחיים הרגילים שלך. אבל הבדיקות מראות שהגוף שלך מתחיל לשלם מחיר. אם תמשיך בדיוק באותה הדרך, בעוד כמה שנים אתה עלול לעמוד במקום אחר לגמרי. אם תשנה עכשיו כמה דברים בצורה רצינית, יש סיכוי טוב מאוד שהעתיד שלך ייראה אחרת”.

האיש נבהל. הוא שאל את הרופא שאלות, ביקש להבין את המספרים, עבר איתו על הבדיקות ואפילו ביקש שיכתוב לו בצורה מסודרת מה עליו לעשות. לפני שיצא הוא אמר לרופא: ”הבנתי. הפעם אני באמת משנה”. באותו ערב הוא סיפר לבני הבית על השיחה. במשך כמה ימים הוא הקפיד מאוד. אחר כך הגיע אירוע משפחתי ואמר לעצמו שפעם אחת לא תשנה דבר. למחרת היה יום עמוס ולא היה לו זמן. בשבוע שלאחר מכן כבר הרגיש מצוין, וכאשר אדם מרגיש מצוין קשה לו מאוד להתרגש מסכנה שאולי תגיע בעוד כמה שנים. השבועות חלפו, החיים חזרו למסלולם, והדף שקיבל מן הרופא נשאר באחת המגירות.

כעבור זמן הוא חזר לבדיקה נוספת. הפעם התוצאות היו פחות טובות. הרופא הסתכל עליו ושאל שאלה פשוטה: ”לא הבנת בפעם הקודמת את מה שאמרתי לך"? האיש שתק לרגע ואמר: ”דוקטור, זאת בדיוק הבעיה. הבנתי כל מילה שאמרת לי”.

נדמה לי שבתשובה הזאת מסתתרת אחת החידות הגדולות ביותר של חיי האדם. איך ייתכן שאדם מבין היטב מה נכון, יודע מה עלול לקרות, מסוגל אפילו להסביר לאחרים מה צריך לעשות, ובכל זאת ממשיך לחיות כאילו אינו יודע דבר? אנחנו רגילים לחשוב שהבעיה שלנו היא חוסר ידיעה. אילו רק הייתי יודע שהדבר הזה מזיק לי, הייתי מפסיק. אילו הייתי מבין לאן הכעס הזה יוביל, הייתי שותק. אילו הייתי יודע כמה הזמן עם הילדים קצר, הייתי מפנה להם יותר מקום. אילו הייתי מבין כמה קשר יכול להיפגע ממילים, הייתי נזהר יותר. אבל האם באמת חסר לנו כל כך הרבה מידע?

יש דברים שאנחנו יודעים כבר שנים. אדם יודע שהודעה שהוא כותב מתוך כעס עלולה להיראות לו אחרת לגמרי בבוקר, ובכל זאת הוא לוחץ ”שלח”. אדם יודע שילד קטן לא יישאר קטן לעולם, ובכל זאת הוא אומר לעצמו שעכשיו הוא עסוק ושבשבוע הבא יהיה זמן. אדם יודע שהוריו אינם נעשים צעירים יותר, ובכל זאת השיחה שתכנן לעשות נדחית שוב. אדם יודע שהגוף אינו מכונה שאפשר להזניח ללא סוף, ובכל זאת הוא דוחה. אדם יודע שהשנים אינן חוזרות, ובכל זאת הוא חי לפעמים כאילו במקום כלשהו נשמר עבורו מחסן של ימים נוספים.

אולי הבעיה הגדולה שלנו איננה שאנחנו לא יודעים את העתיד. הבעיה היא שלפעמים אנחנו יודעים מספיק כדי לבחור אחרת, אבל לא מצליחים לתת לעתיד זכות הצבעה בהחלטות של ההווה.

ובתוך שירת האזינו אומר משה רבנו משפט מדהים: ”כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה. לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם” (דברים לב, כח-כט). שימו לב שמשה משתמש בשלושה ביטויים: ”לו חכמו”, ”ישכילו זאת”, ”יבינו לאחריתם”. התורה אינה מדברת כאן רק על אדם שחסר לו מידע. היא מתארת אדם שצריך לחבר בין מה שנמצא מול עיניו עכשיו לבין המקום שאליו הדברים הולכים.

רבי שלמה יצחקי, רש”י, מבאר שהמילים ”יבינו לאחריתם” דורשות מן האדם לתת את לבו להתבונן בסוף שאליו הדברים מובילים (דברים לב, כט). יש כאן ביטוי עמוק מאוד: לא מספיק לדעת, צריך לתת לב. אפשר לדעת שהזמן יקר ועדיין לבזבז אותו. אפשר לדעת שמילים פוצעות ועדיין לדבר ללא גבול. אפשר לדעת שהבית הוא הדבר היקר ביותר ועדיין לתת לכל העולם לקבל את הזמן הטוב שלנו ולהשאיר לבית את השאריות. הידיעה נמצאת בראש, אבל ברגע ההחלטה היא אינה נוכחת בלב.

חז”ל מספרים שאלכסנדר מוקדון שאל את זקני הנגב: ”איזהו חכם"? והם השיבו: ”הרואה את הנולד” (תמיד לב ע”א). הם לא אמרו ”הרואה את העתיד”. אדם אינו נביא ואינו יודע מה יהיה מחר. הם אמרו ”הרואה את הנולד”, כלומר מי שמסוגל לראות שבתוך המעשה שהוא עושה עכשיו כבר טמונה מציאות שעשויה להיוולד ממנו.

כאשר אדם שותל זרע, הוא אינו רואה מולו עץ, אבל הוא מבין שהעץ מתחיל כאן. כאשר אדם מגיב שוב ושוב באותה צורה בבית, עדיין לא נוצר בהכרח משבר, אבל משהו כבר נולד. כאשר הוא דוחה יום ועוד יום דבר שחשוב לו, עדיין אין רגע אחד שאפשר להצביע עליו ולומר שכאן החיים השתנו, אבל משהו כבר נולד. וכך גם לטובה: כאשר אדם שותק פעם אחת במקום שבו היה רגיל להתפרץ, כאשר הוא נותן לילד זמן אמיתי, כאשר הוא קובע לימוד ושומר עליו גם ביום שאין לו חשק, כאשר הוא עושה צעד קטן כדי לתקן קשר, משהו כבר נולד.

החכם איננו מי שיודע בוודאות מה יהיה בעוד עשר שנים. החכם הוא מי שמסוגל להסתכל על הזרע ולשאול איזה עץ יכול לצמוח ממנו.

וכאן נמצאת אולי אחת מעוצמותיו הגדולות של היצר הרע. הוא אינו חייב לשכנע אותנו שהרע הוא טוב. פעמים רבות אנחנו יודעים היטב שהדבר אינו טוב. מספיק לו לעשות דבר אחד: להוציא את האחרית מן התמונה. ברגע של כעס הוא גורם לי לראות רק את המשפט שאני מוכרח לומר עכשיו. ברגע של עלבון אני רואה רק את הצורך להחזיר עכשיו. ברגע של תאווה אני רואה רק את מה שאני רוצה עכשיו. ברגע של עצלות אני רואה רק כמה קשה לי עכשיו. העתיד לא נעלם, אבל הוא נעשה רחוק ושקט.

לכן אומר שלמה המלך: ”ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו” (משלי כב, ג). הרעה עדיין אינה נמצאת כאן במלוא עוצמתה, ובכל זאת החכם רואה את הכיוון ופועל לפני שהיא מגיעה. לעומתו, על הפתי נאמר ”עברו”. הוא עבר את המקום שבו עוד היה אפשר לעצור.

וזו נקודה שצריכה לטלטל אותנו: כמעט לכל טעות גדולה בחיים קדמו רגעים קטנים שבהם עדיין היה אפשר לשנות כיוון. קשר בדרך כלל אינו נשבר ביום אחד. לפני השבר היו סימנים. הרגל מזיק בדרך כלל אינו משתלט על האדם בפעם אחת. לפני כן היו עשרות בחירות קטנות. ריחוק בין בני משפחה אינו תמיד מתחיל בהחלטה דרמטית להתרחק; לפעמים הוא נבנה משיחות שלא נעשו, מבקשות סליחה שנדחו ומעוד שבוע שבו כל אחד חיכה שהשני יעשה את הצעד הראשון.

גם חיים שלמים אינם מתבזבזים ביום אחד. הם עלולים להישחק באלפי ימים שכל אחד מהם לבדו נראה כאילו אינו מכריע דבר. וזו המלכודת: הדברים החשובים ביותר בחיים כמעט אף פעם אינם נהרסים ברגע שנראה חשוב מספיק כדי להפחיד אותנו. הם נשחקים במנות קטנות, בעוד דחייה, בעוד ויתור, בעוד ”פעם אחת”, בעוד ”ממחר”, בעוד ”כשיהיה לי זמן”. שום רגע בפני עצמו אינו נראה כמו אסון, אבל האחרית נבנית מכל אותם רגעים קטנים.

רבי יהודה הנשיא אומר במשנה: ”והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה” (אבות ב, א). איזו מילה מדויקת בחרה המשנה: ”מחשב”. היא אינה אומרת שאין לעבירה רווח מיידי. אילו לא היה בה שום רווח, פעמים רבות לא היה ניסיון. לכעס יש לפעמים רווח של כמה שניות, מפני שהאדם מרגיש שהחזיר לעצמו את הכבוד. לדחייה יש רווח, מפני שעכשיו אינני צריך להתאמץ. לביטול זמן יש רווח, מפני שכרגע נוח לי. המשנה אינה מכחישה את הרווח; היא אומרת לאדם: אל תעשה חשבון חלקי.

אל תחשב רק מה תרוויח בחמש הדקות הקרובות. תחשב גם מה המעשה הזה עלול לעלות לך בעוד חמש שנים. ומנגד, כאשר מצווה דורשת ממך עכשיו מאמץ, אל תחשב רק את המחיר שלה ברגע הזה. תחשב גם איזה אדם היא בונה. לפעמים קשה לקום, קשה להתמיד, קשה לוותר, קשה להתאפק וקשה לבקש סליחה. אבל השאלה איננה רק כמה קשה לי עכשיו; השאלה היא מי אני נעשה באמצעות הבחירה הזאת.

אין דמות שממחישה את המאבק הזה בצורה חדה יותר מעשו. הוא חוזר מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד. הוא אומר: ”הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי” (בראשית כה, ל). יעקב מבקש ממנו את הבכורה, ועשו משיב: ”הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה” (בראשית כה, לב). מול עשו נמצאים שני דברים: נזיד שנמצא עכשיו מול העיניים ובכורה שערכה שייך לעתיד. הנזיד חם, מריח ונמצא כאן. הבכורה מופשטת ורחוקה. והתורה מסכמת את הפרשה במילים הקשות: ”ויבז עשו את הבכורה” (בראשית כה, לד).

התורה אינה אומרת רק שעשו מכר את הבכורה. היא אומרת שהוא בז לה. מפני שכאשר האדם רוצה מאוד לבחור בדבר הקטן שנמצא מולו, אחת הדרכים להקל על עצמו היא להקטין בעיניו את הדבר הגדול שהוא עומד להפסיד. אדם אומר לעצמו שהקשר ממילא כבר לא מה שהיה, שהשיחה הזאת לא כל כך חשובה, שעוד יום לא ישנה דבר, שעוד שעה שמתבזבזת אינה משמעותית, שמחר הוא יתחיל. וכך הוא אינו רק בוחר בהווה; הוא מקטין את העתיד כדי שהבחירה בהווה תהיה קלה יותר.

וכאן כדאי לשאול שאלה שאינה נוחה: כמה בכורות אדם מוכר בחייו תמורת נזיד שהיה דחוף מאוד באותו רגע? לא בכורה ממש, אלא שעה עם ילד, קשר עם אח, זמן עם הורים, סדר לימוד, תפילה, בריאות, שלום בית או החלטה טובה שהוא ידע שהיא חשובה. הנזיד תמיד מגיע חם, ואילו הבכורה נמצאת רחוק. החיים שלנו נקבעים פעמים רבות במאבק שבין דבר קטן שנמצא קרוב לבין דבר גדול שנמצא רחוק.

אבל יש כאן עומק נוסף. משה רבנו, שאומר ”יבינו לאחריתם”, עומד בעצמו בסוף חייו. בפרשה הקודמת הוא אומר לישראל: ”בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא” (דברים לא, ב). מולו עומד דור שנמצא בתחילתה של תקופה חדשה, לפני הכניסה לארץ, לפני הבתים שיבנו, לפני השדות שיעבדו ולפני ההצלחות והנפילות שעוד יבואו. ומשה, העומד בקצה הדרך, אומר לדור שנמצא בתחילתה: תבינו את האחרית.

כאילו משה רבנו אומר להם: אל תחכו להגיע למקום שבו אני עומד כדי להבין מה היה חשוב במקום שבו אתם עומדים עכשיו.

ומכאן עולה שאלה עצומה לכל אחד מאיתנו: מה יודע אדם המביט על חייו מן הקצה השני שלהם, שאני כבר יודע היום בשכל אבל עדיין אינני חי לפיו? אילו יכול אדם לפגוש את עצמו בעוד עשרים או שלושים שנה ולשבת איתו עשר דקות, מה היה אותו אדם מבוגר מבקש ממנו? האם היה אומר לו לנצח עוד ויכוח? להישאר עוד שעה בעבודה? להמשיך לשמור את העלבון מפני שהצדק איתו? או שהיה אומר לו: תחזור הביתה קצת מוקדם יותר, הילדים גדלים מהר יותר ממה שאתה חושב; תתקשר להורים, מפני שלא תמיד תהיה אפשרות להתקשר; תפסיק לבזבז שנים על מריבה שכבר אינך זוכר כיצד התחילה; פתח את הספר שאתה אומר כבר שנים שיום אחד תלמד; אל תדחה את החיים החשובים שלך עד שייגמרו הדברים הדחופים, מפני שהדברים הדחופים לעולם אינם נגמרים.

והדבר המטלטל הוא שאנחנו לא באמת צריכים לפגוש את עצמנו בעוד שלושים שנה כדי לדעת חלק גדול מן התשובות. אנחנו כבר יודעים אותן עכשיו. לכן הכאב שבפסוק אינו כאבו של אדם שלא ידע. זה כאבו של אדם שידע מוקדם מאוד, אבל התחיל לחיות לפי הידיעה מאוחר מאוד.

אולי זו בדיוק משמעותו העמוקה של חשבון נפש. אנחנו רגילים לשאול על מה אני מצטער מן השנה שעברה. אבל אפשר לשאול שאלה חזקה יותר: איזו חרטה אני עדיין יכול למנוע מן השנה הבאה? איזה דבר, אם אמשיך לעשות אותו בדיוק כפי שאני עושה היום, אני כבר מסוגל לראות לאן הוא הולך? איזה קשר צריך תיקון לפני שהמרחק גדל? איזה הרגל צריך להיעצר כשהוא עדיין קטן? איזה דבר טוב אני דוחה שוב ושוב כאילו הזמן התחייב להמתין לי?

רבנו יונה מגירונדי פותח את שערי תשובה בתיאור החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עם ברואיו כאשר פתח להם דרך לשוב גם לאחר שחטאו (שערי תשובה, שער ראשון, אות א). אבל פרשת האזינו מזכירה לנו חסד נוסף: לא רק האפשרות לתקן לאחר שטעינו, אלא האפשרות להתעורר לפני שנצטרך לתקן. לא כל שיעור מוכרח להילמד מתוך נפילה, ולא כל אמת מוכרחה להתגלות מתוך חרטה. התורה מאפשרת לאדם ללמוד בחכמה את מה שהחיים עלולים ללמד אותו בכאב.

שלמה המלך אומר: ”אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום” (משלי כז, א). התורה אינה דורשת מאיתנו לדעת מה יקרה מחר, ואיננה מציעה לאדם אשליה שהוא שולט בעתיד. אבל יש הבדל עצום בין לא לדעת את העתיד לבין להתעלם מן הכיוון של המעשים שלנו. אינני יודע כמה שנים יהיו לי, אבל אני יודע שהיום הזה לא יחזור. אינני יודע כיצד ייראו חיי ילדיי, אבל אני יודע שהנוכחות שלי היום נכנסת לתוך הזיכרונות שהם יישאו איתם. אינני יודע מה יהיה מצבי בעוד עשרים שנה, אבל אני יודע שההרגלים שאני בונה היום נוסעים איתי לשם.

לכן ”יבינו לאחריתם” איננו צו לפחד מן העתיד. זהו צו לחיות את ההווה באחריות. לא לחזות את מחר, אלא לתת למחר קול בהחלטה של היום.

ואולי לפני שאנחנו מסיימים צריך כל אחד לשאול את עצמו שאלה אחת בלבד: אם אני יודע בוודאות שהיום הזה לעולם לא יחזור, מה בחיים שלי עדיין אינו מתאים לידיעה הזאת? לא מה אני עדיין צריך ללמוד ולא איזה סוד חסר לי, אלא מה אני כבר יודע ועדיין אינני חי בהתאם למה שאני יודע.

אנחנו יודעים שהזמן קצר. אנחנו יודעים שילדים גדלים. אנחנו יודעים שהורים מזדקנים. אנחנו יודעים שמילים נשארות הרבה אחרי שהכעס חולף. אנחנו יודעים שהרגלים קטנים נעשים עם השנים חלק מן האישיות. אנחנו יודעים שיש הזדמנויות שנסגרות, ואנחנו יודעים שאי אפשר לחזור לאתמול. ובכל זאת אנחנו מצליחים לפעמים להתייחס לכל הידיעות האלה כאילו הן נכונות מאוד, אבל לא היום.

ומשה רבנו, העומד בסוף חייו ומביט בעם שעומד לפני עתידו, אומר: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”. אל תחכו לסוף כדי להבין את האמצע. אל תחכו לאובדן כדי להבין את הערך. אל תחכו לחרטה כדי לגלות מה ידעתם כל הזמן.

כי יש דברים שהזמן בסופו של דבר מלמד כמעט את כולם. השאלה היא כמה נצטרך לשלם עבור שכר הלימוד. התורה מציעה לנו אפשרות אחרת: ללמוד מן האחרית עוד לפני שהגענו אליה, ולהשתמש במה שהבנו כדי לבחור אחרת היום.

ואולי זו החכמה הגדולה שמשה רבנו מבקש מאיתנו בפרשת האזינו: לא לדעת כיצד יסתיימו החיים, אלא לחיות אותם כך שכאשר נביט יום אחד לאחור, לא נצטרך לומר בכאב: ידעתי. ידעתי כל הזמן. רק חיכיתי יותר מדי זמן כדי להתחיל לחיות לפי מה שכבר ידעתי.

ויש כאן עוד נקודה עמוקה שצריך להבין. מדוע משה רבנו אומר ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”? מדוע היכולת לראות את האחרית נקראת כאן חכמה? הרי לכאורה אין צורך בחכמה מיוחדת כדי לדעת שלמעשים יש תוצאות. כל ילד יודע שאם זורעים דבר מסוים, בסופו של דבר הוא צומח. מהי אפוא החכמה הגדולה שמשה רבנו מבקש מאיתנו?

נדמה שהתשובה נמצאת בהבדל שבין שתי שאלות שאדם יכול לשאול לפני החלטה. השאלה הראשונה היא: מה יקרה אם אעשה את הדבר הזה? זו שאלה חשובה, אבל עדיין חיצונית. השאלה השנייה עמוקה הרבה יותר: מי אני אהיה אם אמשיך לעשות את הדבר הזה? מפני שלכל בחירה יש שתי תוצאות. יש מה שהיא עושה בעולם, ויש מה שהיא עושה לאדם שבחר בה.

הרמב”ם כותב בהלכות תשובה שכל אדם מסוגל לבחור את דרכו: ”רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו” (משנה תורה, הלכות תשובה ה, א). שימו לב ללשון: האדם אינו רק בוחר מעשה טוב או מעשה רע. באמצעות הבחירות שלו הוא מטה את עצמו לכיוון מסוים. הבחירה של היום אינה נשארת רק ביום הזה; היא משתתפת בבניית האדם של מחר.

רבנו משה בן מימון, הרמב”ם, ממשיך ומדגיש שאין כוח חיצוני שכופה על האדם להיות צדיק או רשע, אלא האדם עצמו הוא שמכוון את דרכו בבחירותיו (משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב). נמצא שהשאלה ”יבינו לאחריתם” איננה רק מה תהיה תוצאת המעשה, אלא לאיזה אדם הבחירות שלי מוליכות אותי. יכול להיות שהמחיר הגדול ביותר של מעשה מסוים איננו מה שאפסיד בגללו מחר, אלא מי שאהיה אם אחזור עליו שוב ושוב.

וזו נקודה מפחידה וגם מעודדת. היא מפחידה, מפני שהרגלים קטנים אינם נשארים קטנים. אבל היא גם מעודדת, מפני שאם אדם נבנה מבחירות, הוא גם יכול להתחיל להיבנות מחדש מבחירה אחת אחרת. אין צורך להמתין לרגע דרמטי שבו כל האישיות מתהפכת. לפעמים האחרית החדשה מתחילה בהחלטה קטנה מאוד שהתקבלה היום.

אולי משום כך נאמר בפרשת ניצבים, סמוך כל כך לשירת האזינו: ”ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע” (דברים ל, טו). התורה אינה אומרת רק שנתתי לפניך מצווה ועבירה. היא מעמידה לפני האדם שתי דרכים ומגלה לו שלכל דרך יש המשך. אחר כך היא אומרת: ”החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים” (דברים ל, יט).

צריך לשאול: אם הקדוש ברוך הוא כבר אומר לנו איזו דרך היא דרך החיים, מה נשאר לבחור? מדוע צריך לצוות ”ובחרת בחיים”? אלא שאחת מבעיותיו של האדם היא שגם כאשר הוא יודע היכן נמצאים החיים, הדבר הקרוב והנוח יכול להיראות ברגע מסוים מושך יותר. התורה אומרת לו: אל תבחן את הדרך רק לפי המטר הראשון שלה. תסתכל לאן היא מגיעה.

יש דרך שבתחילתה קשה ובאחריתה חיים, ויש דרך שבתחילתה נוחה ובאחריתה מחיר כבד. יש שתיקה שקשה מאוד במשך דקה אחת ומצילה קשר של שנים. יש בקשת סליחה שמכאיבה לכבוד במשך חמש דקות ומחזירה שלום לבית. יש שעה של לימוד שדורשת מאמץ עכשיו, אבל במשך שנים בונה בתוכו של אדם עולם. ויש גם החלטות שנראות קלות מאוד ברגע הראשון, אבל החשבון שלהן מגיע מאוחר יותר.

זהו אולי אחד ההבדלים הגדולים בין ילד לבין אדם מבוגר. ילד מתקשה לדחות סיפוק מפני שהרגע הנוכחי תופס אצלו כמעט את כל שדה הראייה. ככל שאדם מתבגר הוא אמור לרכוש יכולת לראות מרחק. אבל אפשר להיות מבוגר מאוד בגיל ולהישאר ילד בהחלטות. אפשר להיות בן חמישים ועדיין לקבל החלטות רק לפי מה שנעים בחמש הדקות הקרובות.

וכאן הדברים נוגעים לעבודת התשובה באופן עמוק מאוד. תשובה איננה רק להסתכל לאחור ולומר: טעיתי. תשובה אמיתית דורשת גם להסתכל קדימה ולומר: אם לא אשנה את הכיוון, לאן אגיע? החרטה עוסקת בעבר, אבל הקבלה לעתיד מוכיחה שהבנתי את האחרית.

רבנו משה בן מימון, הרמב”ם, מגדיר את התשובה ואומר שהחוטא צריך לעזוב את חטאו, להסירו ממחשבתו ולגמור בלבו שלא יעשהו עוד (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). כלומר, תשובה אינה מסתיימת ברגש קשה על מה שהיה. היא מגיעה לרגע שבו האדם מביט קדימה ומחליט שהעבר אינו מקבל רשות לכתוב גם את העתיד.

יש אדם שמצטער מאוד, אבל אינו משנה מסלול. הוא בוכה על מה שהיה וחוזר בדיוק לאותה דרך. ויש אדם שאולי אינו מסוגל למחוק את מה שכבר עשה, אבל הוא מסוגל לעצור ולומר: הסיפור הזה לא מוכרח להמשיך באותו כיוון. זהו רגע אדיר של בחירה, מפני שבאותו רגע האדם משנה לא את העבר אלא את האחרית.

ואולי זה נותן משמעות חדשה לגמרי למילים ”יבינו לאחריתם”. האחרית אינה תמיד גזירת גורל שממתינה לנו בקצה הדרך. בחלק גדול מן החיים האחרית נוצרת מן הכיוון שאנחנו בוחרים שוב ושוב. ולכן, כל עוד האדם חי וכל עוד הוא מסוגל לבחור, הוא מסוגל גם לשנות כיוון.

לפעמים אדם מסתכל על עצמו ואומר: אני כבר כזה. אני כעסן. אני דוחה דברים. אני לא אדם שמתמיד. ככה אני מדבר. ככה הבית שלי נראה. ככה היחסים בינינו כבר שנים. אבל התורה של הבחירה אינה מאפשרת לאדם להפוך את העבר לגזר דין על העתיד. העובדה שהלכתי בדרך מסוימת במשך שנים מסבירה מדוע הגעתי לכאן; היא אינה מחייבת אותי להמשיך ללכת בה גם מחר.

וכאן אפשר לשמוע את הפסוק לא כתוכחה בלבד, אלא גם כהזדמנות עצומה. ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”. אם תבין את האחרית לפני שהגעת אליה, עדיין יש לך אפשרות לשנות אותה. כל זמן שהדרך לפניך, אפשר לבחור נתיב אחר.

יש אנשים שמחכים שהמחיר יהיה גדול מספיק כדי להשתנות. הם מחכים שהרופא יבהיל, שהילד יתפרץ, שהזוגיות תגיע לקצה, שהחוב יגדל, שההרגל יהפוך למשבר, שהלב יישבר. ורק אז הם אומרים: עכשיו אין ברירה, צריך לעשות משהו. משה רבנו מציע מדרגה גבוהה יותר: אל תחכה שהאחרית תכריח אותך להבין. תבין אותה כאשר עדיין יש לך חופש לבחור.

וזה אולי ההבדל שבין חכם לבין מי שהחיים החכימו אותו מאוחר מדי. שניהם יכולים להגיע בסופו של דבר לאותה אמת, אבל האחד שילם עליה מחיר כבד והשני הסכים ללמוד אותה בזמן.

לכן יש שאלה אחת שיכולה להיות כלי ממשי לעבודת האדם. כאשר אתה עומד לפני החלטה שאתה יודע שאינה רגעית, אל תשאל רק: האם זה טוב או רע? שאל גם: אם אחזור על הבחירה הזאת מאה פעמים, לאיזה אדם היא תהפוך אותי? אם התשובה מפחידה אותך, אל תחכה לפעם המאה. ואם התשובה משמחת אותך, אל תזלזל בפעם הראשונה.

כי גם הרגל גדול התחיל פעם אחת. גם ריחוק גדול התחיל בצעד קטן. וגם תיקון גדול יכול להתחיל בצעד קטן.

ואז הפסוק של משה רבנו מפסיק להיות פסוק על אנשים רחוקים מאיתנו והופך למראה שמונחת מול כל אחד: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”. האם אני מסוגל לראות בתוך היום הזה את האדם שאני בונה למחר?

אולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר שהתורה נותנת לאדם. היא אינה נותנת לו לראות את העתיד, אבל היא נותנת לו דבר חשוב יותר: היא מלמדת אותו שהעתיד איננו רק מקום שאליו הוא מגיע. במידה רבה, העתיד הוא גם מקום שאליו הוא הולך.

ולכן לפני שהרגל נעשה אופי, לפני שהמרחק נעשה נתק, לפני שההחמצה נעשית חרטה, ולפני שעוד שנה מצטרפת לכל השנים שכבר חלפו, משה רבנו מבקש מאיתנו לעצור לרגע ולהביט קדימה.

לא כדי לפחד.

לא כדי לנחש מה יהיה.

אלא כדי לבחור היום את הכיוון שעליו נוכל להודות מחר.

”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”.

החכמה איננה רק להבין את החיים אחרי שהם לימדו אותנו את השיעור. החכמה היא להבין את השיעור בזמן שעוד אפשר להשתמש בו כדי לשנות את החיים.

אבל יש עוד מחסום אחד שעומד בין האדם לבין האחרית, והוא אולי המתוחכם מכולם. לפעמים האדם כבר רואה לאן הדברים הולכים, הוא אפילו יודע שצריך לשנות כיוון, ובכל זאת הוא אינו משנה דבר. מדוע? מפני שהוא אומר לעצמו משפט קטן ומסוכן מאוד: לא עכשיו.

אני יודע שאני צריך לטפל בזה, אבל לא עכשיו. אני יודע שאני צריך לסגור את המריבה הזאת, אבל אחרי החגים. אני יודע שאני צריך להתחיל ללמוד ברצינות, אבל כשהתקופה הלחוצה תעבור. אני יודע שאני צריך להיות יותר בבית, אבל רק אסיים את הפרויקט הזה. אני יודע שאני צריך לבקש סליחה, אבל כרגע זה עדיין טרי מדי. האדם אינו אומר שהדבר אינו חשוב. להפך, הוא מודה בחשיבותו. הוא רק מניח הנחה אחת שאין לו שום הוכחה לגביה: שיהיה אחר כך.

וכאן חז”ל אומרים משפט קצר שמפרק את האשליה הזאת מן היסוד. הלל הזקן אומר: ”ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה” (אבות ב, ד). המשנה אינה אומרת ”שמא לא תחיה”, אלא דבר הרבה יותר קרוב למציאות שלנו: ”שמא לא תפנה”. יכול להיות שתחיה עוד שנים רבות, אבל אותו זמן פנוי שאתה מחכה לו פשוט לא יגיע. מפני שהחיים אינם מתרוקנים מעיסוקים. כאשר בעיה אחת מסתיימת, אחרת נכנסת. כשהילדים קטנים אנחנו מחכים שיגדלו; כשהם גדלים מגיעים אתגרים אחרים. כשמסיימים התחייבות אחת, כבר ממתינה הבאה.

האדם מחכה לרגע שבו החיים יעמדו בצד ויאפשרו לו להתחיל לחיות את מה שבאמת חשוב לו. וחז”ל אומרים לו: יכול להיות שהרגע הזה לעולם לא יגיע. אם הדבר חשוב, אל תבנה אותו על הזמן שיישאר. תן לו מקום בתוך הזמן שיש.

וזה מתחבר באופן מפחיד למילים ”יבינו לאחריתם”. מפני שאחת הטעויות הגדולות שלנו היא לחשוב שהאחרית רחוקה מאוד. אבל האחרית אינה מתחילה ביום האחרון של החיים. לכל תקופה יש אחרית. לילדות של הילד יש אחרית. לתקופה שבה ההורים עדיין איתנו יש אחרית. לשנים שבהן הגוף מאפשר לנו דברים מסוימים יש אחרית. להזדמנות יש אחרית. גם למריבה יש רגע שבו עוד קל יחסית לתקן אותה, ואחר כך מגיע שלב שבו כבר הצטברו עליה שנים של שתיקה, כעס וזיכרונות.

קהלת אומר: ”לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים” (קהלת ג, א). אנחנו רגילים לשמוע בפסוק הזה שיש זמן מתאים לכל דבר, אבל יש בו גם תביעה קשה: אם יש עת לדבר מסוים, פירוש הדבר שהעת הזאת אינה בהכרח נצחית. יש דברים שאפשר לעשות גם בעוד שנה, ויש דברים שאם לא נעשה אותם עכשיו, בעוד שנה כבר לא יהיה אפשר לעשות אותם באותה צורה.

אבא יכול לומר לילד בן שש: ”עוד מעט אשחק איתך”. יום אחד הילד יהיה בן שש עשרה, ואז אולי לא יבקש יותר. אדם יכול לומר לאמו: ”אמא, השבוע אני עמוס, נדבר בשבוע הבא”. הוא יכול לומר זאת פעמים רבות, עד שיום אחד הוא היה נותן הכול בשביל טלפון אחד נוסף. אדם יכול לומר לעצמו: ”כשאהיה פנוי יותר אתחיל ללמוד”, עד שהוא מגלה שהשנים שבהן היה בטוח שעוד מעט יתחיל הן עצמן היו החיים.

וזו איננה דרשה על פחד מן המוות. זו דרשה על חלונות זמן. הקדוש ברוך הוא נותן לאדם אפשרויות, אבל לא כל אפשרות נשארת פתוחה באותה צורה לעולם. ”יבינו לאחריתם” פירושו להבין שגם למה שיש לי עכשיו יש אחרית, ולכן ערכו של ההווה אינו נובע רק ממה שיש בו, אלא גם מכך שהוא חולף.

וכאן אפשר להבין בעומק את דברי רבי אליעזר במשנה: ”שוב יום אחד לפני מיתתך” (אבות ב, י). הגמרא שואלת כיצד אדם יכול לדעת באיזה יום ימות, ורבי אליעזר משיב שאדרבה, מאחר שאינו יודע, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה (שבת קנג ע”א). חז”ל אינם מבקשים מאדם לחיות בתחושה חולנית שמחר הוא עומד למות. הם מבקשים לשבור אשליה אחרת: את הביטחון שתמיד יהיה לנו מחר כדי לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך לעשות היום.

יש הבדל עצום בין אדם שחי בפחד שאין לו מחר לבין אדם שחי בהכרה שאין לו בעלות על המחר. הראשון מפחד מן החיים; השני מכבד את החיים. הוא יודע שהיום שניתן לו אינו טיוטה לקראת החיים האמיתיים שיתחילו בעתיד. היום הזה הוא חלק מן החיים עצמם.

ואולי זו הסיבה שהמילה ”היום” חוזרת כל כך הרבה בתורה כאשר היא מדברת על בחירה ועל עבודת ה'. ”ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב” (דברים ל, טו). ”ובחרת בחיים” (דברים ל, יט). התורה אינה אומרת לאדם לבחור בחיים יום אחד, כאשר התנאים יהיו מושלמים. הבחירה נעשית בתוך היום שניתן לך, עם העייפות שלו, עם העומס שלו, עם הקשיים שלו ועם העובדה שלא הכול מסודר כפי שהיית רוצה.

וזה אולי אחד הדברים שהיצר הרע מצליח בהם יותר מכול. הוא אינו תמיד אומר לאדם ”אל תעשה”. לפעמים הוא אומר לו: ”בוודאי שתעשה, רק לא היום”. הוא אינו צריך לגרום לך לוותר על השיעור; מספיק שיגרום לך להתחיל בחודש הבא. הוא אינו צריך לשכנע אותך שאין צורך להשלים עם אחיך; מספיק שיאמר לך שעכשיו זה לא הזמן. הוא אינו צריך לגרום לך להחליט שלא תשנה את המידה הזאת; מספיק שיגרום לך להאמין שבעתיד תהיה גרסה פנויה, רגועה וחזקה יותר שלך שתעשה את העבודה במקומך.

אבל האדם העתידי הזה הוא אותו אדם של היום, רק עם עוד שנים של הרגל.

וזו נקודה שצריך לעצור עליה. כאשר אדם אומר ”מחר אשתנה”, מי אמור להשתנות מחר? אותו אדם שלא רצה להשתנות היום. ואם היום אני מחזק שוב את ההרגל שממנו אני רוצה להשתחרר, מדוע אני מניח שמחר יהיה קל יותר? לפעמים הדחייה אינה משאירה את המצב במקום; היא עצמה מחזקת את המצב שאני מבקש לשנות.

שלמה המלך אומר: ”אורח רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום” (משלי ד, יח-יט). דרך אינה אוסף של נקודות נפרדות. היא הולכת למקום מסוים. כל צעד קטן מצטרף לצעד שלפניו. לכן התורה אינה מבקשת מן האדם לפתור היום את כל חייו, אלא לבחור את הצעד שמסיט את הדרך לכיוון הנכון.

וזה נותן גם תקווה גדולה מאוד. מפני שאם האחרית נבנית מצעדים קטנים, אינני חייב לחכות למהפכה כדי להתחיל לשנות אותה. אולי אינני יכול לתקן היום מערכת יחסים של עשרים שנה, אבל אני יכול לעשות שיחת טלפון אחת. אולי אינני יכול להפוך ביום אחד לאדם שלומד שלוש שעות בכל ערב, אבל אני יכול לפתוח היום ספר לעשרים דקות. אולי אינני יכול לתקן מיד מידה שליוותה אותי עשרות שנים, אבל אני יכול לנצח אותה פעם אחת היום. אולי אינני יכול לדעת כיצד ייראו חיי בעוד עשר שנים, אבל אני יכול לבחור מה יהיה הצעד הבא שלי בעוד עשר דקות.

וזה אולי החיבור העמוק בין ”יבינו לאחריתם” לבין תשובה. תשובה אינה דורשת מן האדם לחזור אל האתמול, מפני שאיש אינו יכול לעשות זאת. היא דורשת ממנו לקחת אחריות על הכיוון מן הרגע הזה והלאה. העבר מסביר מאין הגעתי, אבל הוא אינו מוכרח להחליט לאן אמשיך.

לכן השאלה איננה רק: מה תהיה האחרית שלי? השאלה המעשית היא: איזו אחרית אני מתחיל לבנות היום? אם אני יודע שיש משהו שאני חייב לתקן, למה אני מחכה? אם אני יודע שיש אדם שאני צריך לדבר איתו, מה בדיוק אמור לקרות כדי שהזמן יהיה נכון יותר? אם אני יודע שיש דבר טוב שאני רוצה שיהיה חלק מחיי, מדוע אני משאיר אותו תלוי בזמן פנוי שאולי לעולם לא יגיע?

משה רבנו אומר: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”. אולי החכמה איננה רק לראות מה יהיה בסוף הדרך. החכמה היא להבין שהסוף נבנה עכשיו, בתוך ימים שנראים רגילים לחלוטין.

אדם אינו מאבד את חייו ביום האחרון שלהם. הוא חי אותם יום אחר יום. אדם גם אינו בונה את חייו ביום אחד גדול ומופלא. הוא בונה אותם ביום שני רגיל, ביום שלישי עמוס, בערב שבו הוא עייף, ברגע שבו איש אינו מוחא לו כפיים על הבחירה שעשה.

ובסופו של דבר, החיים הגדולים שלנו מורכבים מן הרגעים הקטנים שבהם החלטנו מה חשוב יותר ממה.

לכן אולי אין צורך לצאת מפרשת האזינו עם עשר החלטות. די בהחלטה אחת שאסור עוד לדחות. כל אדם יודע בתוך עצמו מהי. דבר שכבר זמן רב הוא אומר עליו ”יום אחד”. אדם שכבר זמן רב הוא אומר עליו ”אני צריך לדבר איתו”. שיעור שהוא אומר עליו ”כשיירגע קצת”. שינוי שהוא יודע שהוא צריך לעשות אבל ממשיך להפקיד אותו בידיו של המחר.

על הדבר הזה אומרת התורה: אל תחכה לאחרית כדי להבין. תבין עכשיו, כדי שהאחרית תהיה אחרת.

מפני שהטרגדיה הגדולה איננה שאדם מגיע לסוף ואומר: ”לא ידעתי”. יש דברים שאי אפשר היה לדעת. הטרגדיה הגדולה היא להגיע לסוף ולומר: ”ידעתי. הבנתי. אפילו רציתי. רק תמיד חשבתי שיש עוד זמן”.

ומול המשפט הזה עומדת שירת האזינו וקוראת לנו כבר עכשיו: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”. אם הבנת, אל תשאיר את ההבנה למחר. תן לה להפוך היום לבחירה, מפני שלפעמים כל ההבדל בין חכמה לחרטה הוא דבר אחד בלבד: מתי עשינו עם מה שידענו משהו.

ויש אולי דרך נוספת להבין עד כמה ”יבינו לאחריתם” איננו רעיון יפה בלבד אלא כוח ממשי בעבודת האדם. חז”ל מלמדים אותנו שלפעמים כל ההבדל בין נפילה לבין עמידה בניסיון הוא השאלה אם האדם מסוגל, בתוך הרגע הסוער, לראות משהו שנמצא מעבר לרגע הזה.

הגמרא במסכת סוטה מספרת על יוסף הצדיק בשעה שעמד בניסיון עם אשת פוטיפר. התורה אומרת: ”ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית” (בראשית לט, יא). חז”ל מתארים עד כמה הניסיון הגיע לנקודת הכרעה, ואז אומרים דבר מופלא: ”באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון” (סוטה לו ע”ב). יעקב אבינו אינו נמצא במצרים. הוא רחוק מאוד. אבל ברגע שבו ההווה מאיים להשתלט על כל עולמו של יוסף, פתאום נכנס לתוך החדר משהו גדול יותר מן הרגע.

חז”ל ממשיכים ומתארים שיעקב כאילו אומר ליוסף ששמות אחיו עתידים להיכתב על אבני האפוד, והוא שואל אותו האם הוא רוצה ששמו יימחה מביניהם. פתאום הניסיון אינו רק שאלה של הדקות הקרובות. יוסף רואה מי הוא, מאין הוא בא ולאן המעשה הזה עלול לקחת אותו. ברגע אחד נכנסת האחרית אל תוך ההווה.

אולי זה עומק עצום בדברי חז”ל. מה הציל את יוסף? לא מידע חדש על האיסור. יוסף ידע קודם לכן שהמעשה אסור. הוא עצמו כבר אמר: ”ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים” (בראשית לט, ט). הבעיה ברגע הניסיון לא הייתה שחסרה לו ידיעה. הבעיה הייתה שהרגע נעשה עצום. ואז הופיעה דמות אביו והחזירה לתוך אותו רגע את כל הסיפור שלו.

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לפעמים. לא עוד ידיעה, אלא חלון.

כאשר הכעס ממלא את החדר, צריך חלון שדרכו אפשר לראות את הבית אחרי הכעס. כאשר תאווה ממלאת את כל התמונה, צריך חלון שדרכו האדם רואה מי הוא רוצה להיות לאחר שהרגע יעבור. כאשר אדם עומד לעשות דבר שהוא יודע שיצטער עליו, הוא צריך לפתוח חלון אל האחרית ולשאול: איך אראה את הרגע הזה מחר בבוקר?

וזה הופך את המילים ”יבינו לאחריתם” לכלי מעשי מאוד. לפני מעשה שיש בו סערה, אדם יכול לשאול את עצמו: אילו הייתי כבר אחרי המעשה, מה הייתי מבקש מעצמי לעשות עכשיו?

זו שאלה חזקה מפני שאחרי המעשה פעמים רבות הכול נעשה ברור. אחרי שהכעס יורד, האדם יודע בדיוק איזו מילה הייתה מיותרת. אחרי שההזדמנות חלפה, הוא יודע כמה היא הייתה יקרה. אחרי שהזמן אבד, הוא יודע מה היה צריך לעשות בו. התורה מבקשת מן האדם לעשות דבר אחד: להביא מעט מן הצלילות של ”אחרי” אל תוך הערפל של ”לפני”.

ואולי לכן ”דיוקנו של אביו” הוא תמונה כל כך חזקה. יעקב אינו רק אביו של יוסף; הוא מזכיר ליוסף שהרגע הזה אינו עומד בפני עצמו. יש לו עבר, יש לו זהות ויש לו עתיד. הוא בן של יעקב. הוא חלק משנים עשר השבטים. הוא נושא סיפור גדול יותר מן החדר שבו הוא נמצא עכשיו.

וכמה ניסיונות היו נראים אחרת אילו ברגע האמת היינו זוכרים שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר מן הרגע. יהודי עומד לפני החלטה ואומר לעצמו: אני לא האדם הראשון בעולם, והחיים שלי לא התחילו הבוקר. יש מאחוריי אבא ואמא, יש דורות, יש תורה, יש בית שבניתי, יש ילדים שמסתכלים עליי, ויש אדם שאני רוצה להיות. האם בשביל הרגע הזה אני מוכן לסכן משהו מכל זה?

לא מתוך פחד ממה יאמרו אחרים, אלא מתוך נאמנות לזהות שלי.

שלמה המלך אומר: ”נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן” (משלי כ, כז). יש באדם נקודה שמסוגלת להאיר גם חדרים שהוא היה מעדיף להשאיר בחושך. לפעמים האדם אינו זקוק שמישהו מבחוץ יספר לו מה נכון; הוא זקוק לשקט של כמה שניות כדי לשמוע את מה שהוא עצמו כבר יודע.

וזו אולי אחת העצות המעשיות הגדולות שאפשר לקחת מן הדרשה הזאת: אל תקבל החלטה גדולה בתוך רגע קטן. כאשר אתה כועס מאוד, אל תחליט על מערכת יחסים של שלושים שנה. כאשר אתה פגוע מאוד, אל תאמר משפט שיש לו חיים ארוכים יותר מן העלבון שהוליד אותו. כאשר אתה מיואש, אל תקבל החלטות על כל העתיד מתוך ערב אחד קשה. תן לרגע לעבור, ואז תן לאחרית להיכנס לחדר.

אבל יש עוד עומק במילים ”יבינו לאחריתם”. לא כל אחרית שאנחנו צריכים לראות היא אחרית שלילית. לפעמים אדם מוותר דווקא מפני שאינו מצליח לראות את הטוב שנולד מן המאמץ הקטן שלו. אדם מתחיל ללמוד ואחרי שבועיים אינו מרגיש שנעשה תלמיד חכם, ולכן הוא מפסיק. אדם מתחיל לעבוד על מידה ואחרי חודש עדיין נכשל, ולכן הוא מתייאש. הורה משקיע בילד ואינו רואה מיד תוצאה, ולכן הוא שואל את עצמו אם בכלל יש טעם.

גם כאן צריך ”יבינו לאחריתם”. יש זרעים שאינם נותנים פרי באותו יום שבו נזרעו.

דוד המלך אומר: ”הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברנה נושא אלומותיו” (תהלים קכו, ו). יש רגע שבו האדם נושא רק זרעים. אין עדיין אלומות, אין תוצאה ואין מחיאות כפיים. הוא זורע ובוכה. אבל הפסוק מלמד שהאדם שאינו מפסיק את הסיפור באמצע מסוגל לראות שגם לזריעה יש אחרית.

וזה חשוב מאוד, מפני שראיית האחרית איננה רק בלם שמונע מאיתנו לעשות רע. היא גם כוח שנותן לנו להמשיך לעשות טוב כאשר עדיין איננו רואים תוצאה.

אדם שלומד דף ועוד דף צריך לראות קצת מן האחרית כדי לא להתייאש מן ההתחלה. אדם שעובד על הכעס שלו ונכשל שוב צריך לדעת שגם הפעם שבה הצליח לשתוק אינה דבר קטן. אבא שנותן לילד עשר דקות של הקשבה אמיתית אולי אינו יודע איזו משמעות תהיה לעשר הדקות האלה בעוד עשרים שנה. מורה שאמר לתלמיד משפט טוב אינו יודע אם המשפט הזה ילווה אותו כל חייו.

אנחנו רגילים למדוד מעשים לפי התוצאה שאנחנו רואים מיד. התורה מלמדת אותנו למדוד אותם גם לפי האחרית שעוד איננו רואים.

וזה מחזיר אותנו אל תחילת הדרשה. האיש שישב מול הרופא ידע מה עליו לעשות, אבל העתיד היה רחוק ולכן ההווה ניצח. התורה מבקשת מאיתנו להפוך את הסדר. לקחת דבר רחוק ולקרב אותו מספיק כדי שישפיע על ההחלטה של עכשיו.

אולי משום כך משה רבנו אינו אומר ”ידעו את אחריתם”, אלא ”יבינו לאחריתם”. ידיעה יכולה להישאר בראש. הבנה אמיתית משנה את הבחירה.

וכאן הייתי מבקש מכל אחד לא לחשוב עכשיו על עשרה דברים. לחשוב על דבר אחד בלבד. איזו החלטה בחיים שלך הייתה משתנה אילו היית רואה עכשיו בבירור את האחרית שלה?

אולי זו מילה שאתה צריך להפסיק לומר. אולי אדם שאתה צריך להתחיל לדבר איתו. אולי הרגל שאתה יודע היטב לאן הוא הולך. אולי לימוד שאתה דוחה. אולי ילד שמבקש ממך נוכחות. אולי החלטה טובה שאתה כמעט מוותר עליה מפני שעדיין אינך רואה פירות.

אל תנסה לראות את כל העתיד. פתח רק חלון אחד.

תראה לרגע את עצמך אחרי.

תראה את הבית אחרי.

תראה את הילד אחרי.

תראה את הקשר אחרי.

תראה את עצמך בעוד כמה שנים מביט לאחור על ההחלטה שאתה עומד לקבל היום.

ואז תחזור אל הרגע הזה.

עכשיו הבחירה כבר נראית אחרת.

אולי זה מה שמשה רבנו מבקש מן הדור שעומד לפניו, ואולי זה מה שהוא מבקש מכל דור אחריו: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”. אל תחיו רק בתוך הרגע שאתם נמצאים בו. תנו גם למה שעוד לא קרה מקום בהחלטה שאתם מקבלים עכשיו.

מפני שאחת המתנות הגדולות ביותר שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם היא היכולת לעצור רגע לפני, לראות בעיני השכל את מה שהוא עלול להבין מאוחר מדי, ולבחור אחרת.

ואם נעשה זאת, אולי נחסוך מעצמנו את אחד המשפטים הכואבים ביותר שאדם יכול לומר: ”הלוואי שהייתי חושב על זה אז”.

פרשת האזינו אומרת לנו: אל תחכה ל”הלוואי”.

תחשוב על זה אז, כאשר ה”אז” הוא עדיין עכשיו.

אבל אחרי כל זה נשארת שאלה אחת עמוקה יותר. אם האדם באמת ילמד להביט אל האחרית, מה בדיוק ישתנה בחיים שלו? האם הוא רק ייזהר יותר מעבירות, יחשוב עוד רגע לפני שהוא מדבר ויקבל החלטות שקולות יותר? נדמה שמשה רבנו מבקש הרבה מעבר לכך. ”יבינו לאחריתם” איננו רק כלי לקבלת החלטות נכונות. האחרית יכולה לגלות לאדם מה באמת חשוב לו.

יש דברים שנראים עצומים כאשר אנחנו נמצאים בתוכם, אבל נעשים קטנים מאוד כאשר מביטים עליהם ממרחק של שנים. ויש דברים שנראים היום קטנים ושוליים, אבל כאשר מביטים על החיים בשלמותם מתברר שהם היו הדברים הגדולים באמת. עלבון יכול למלא לאדם שבוע שלם, אבל כעבור עשרים שנה הוא בקושי זוכר על מה נפגע. לעומת זאת, שעה אחת שבה ישב עם אביו, שיחה אחת שבה הקשיב לילד שלו באמת, חברותא אחת שעליה שמר במשך שנים, חסד שעשה עם אדם ברגע קשה, יכולים להישאר חלק ממנו הרבה אחרי שהרעש הגדול של אותו יום נעלם.

משה רבנו אומר: ”יבינו לאחריתם”. תנסה למדוד את הדברים של היום גם במידות של האחרית. לא כל דבר שצועק עכשיו הוא באמת חשוב, ולא כל דבר שקט עכשיו הוא באמת קטן.

המשנה במסכת אבות אומרת בשם רבי יעקב: ”העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין” (אבות ד, טז). אין פירוש הדבר שהעולם הזה חסר ערך. בדיוק להפך. אם העולם הזה הוא הפרוזדור שבו האדם מתקין את עצמו, הרי שכל רגע בו מקבל משמעות עצומה. הבחירות שנראות לנו קטנות הן החומר שממנו נבנים החיים.

ובהמשך אומר רבי יעקב דבר חריף עוד יותר: ”יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” (אבות ד, יז). מדוע שעה אחת בעולם הזה יקרה כל כך? מפני שכאן יש דבר שאין שם: אפשרות הבחירה. עכשיו אפשר לתקן, עכשיו אפשר להתגבר, עכשיו אפשר לבקש סליחה, עכשיו אפשר ללמוד, עכשיו אפשר לתת, עכשיו אפשר לבחור.

וכאן ”יבינו לאחריתם” מקבל משמעות נוספת. האחרית איננה באה לומר לאדם שההווה חסר חשיבות מפני שבסוף הכול חולף. היא אומרת בדיוק להפך: מפני שההווה חולף, יש לו חשיבות שאי אפשר לשחזר.

יש משפט שאדם יכול לומר היום ומחר כבר לא תהיה לו אפשרות לומר אותו לאותו אדם. יש מצווה שאפשר לעשות היום ומחר התנאים יהיו אחרים. יש ילד שמבקש היום את תשומת הלב של אביו, ובעוד כמה שנים הוא כבר לא יבקש אותה באותה צורה. יש אדם שאפשר לפייס עכשיו, ואם נמתין עוד שנים ייתכן שהלבבות יתקשו. האחרית אינה מורידה מערכו של היום. היא מגלה כמה היום יקר.

וזה אולי מסביר מדוע התורה אומרת בפרשת ניצבים: ”כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” (דברים ל, יא). ובהמשך: ”כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל, יד). אנחנו מחפשים לפעמים את השינוי הגדול במקום רחוק, בזמן אחר, בגרסה אחרת של עצמנו. התורה מחזירה אותנו אל המקום היחיד שבו אפשר באמת לבחור: היום, בפה, בלב ובמעשה.

אדם יכול לחשוב שנים על האדם שהוא רוצה להיות. הוא יכול לרצות להיות אבא סבלני יותר, בעל טוב יותר, בן שמכבד יותר את הוריו, אדם שלומד יותר, מתפלל יותר בכוונה ושולט יותר במידותיו. אבל כל עוד הדברים נמצאים רק בעתיד, הם עדיין חלום. בסופו של דבר, האדם שנהיה בעוד עשר שנים ייבנה מן הבחירות שנראות לנו קטנות היום.

וכאן מתעוררת שאלה קשה מאוד: אם מישהו היה רואה רק את לוח הזמנים שלי, בלי לשמוע ממני שום הסבר, האם הוא היה מצליח לדעת מה באמת חשוב לי?

אנחנו אומרים שהמשפחה חשובה לנו. כמה זמן היא מקבלת? אנחנו אומרים שהתורה היא חיינו. איזה מקום היא מקבלת ביום שלנו? אנחנו אומרים שהקשר עם הקדוש ברוך הוא יקר לנו. מה קורה כאשר התפילה מתנגשת בדבר דחוף? אנחנו אומרים שהמידות חשובות לנו. מה קורה ברגע שבו הכבוד שלנו נפגע?

מפני שבסופו של דבר, סדר העדיפויות האמיתי של האדם אינו נכתב רק במה שהוא אומר שחשוב לו. הוא נכתב גם במקום שבו הוא מניח את הזמן, את תשומת הלב ואת הכוחות שלו.

ואולי משום כך משה רבנו אינו מסתפק במילה ”אחרית”. הוא אומר ”יבינו לאחריתם”. להבין את האחרית פירושו להשתמש בה כמראה של ההווה. אם הדבר שאני רודף אחריו היום ייראה לי חסר משמעות בעוד עשרים שנה, אולי אינני צריך לתת לו היום את כל הלב. ואם דבר שאני מזניח היום יהיה בעיניי יקר מאוד כאשר אביט לאחור, אולי אסור לי להמשיך להתייחס אליו כאילו הוא יכול לחכות.

דוד המלך מבקש בקשה מופלאה: ”הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני” (תהלים לט, ה). הוא אינו מבקש לדעת את יום מותו כדי לחיות בפחד. הוא מבקש שמודעות לגבול תיתן משמעות לחיים שבתוך הגבול. אדם שחושב שיש לו זמן בלתי מוגבל יכול לדחות גם דברים חשובים בלי סוף. כאשר הוא מבין שהזמן הוא מתנה מוגבלת, הוא מתחיל לבחור.

ומשה רבנו עצמו מתפלל: ”למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה” (תהלים צ, יב). איזה חיבור מדויק לשירת האזינו. ספירת הימים אמורה להביא את האדם ל**”לבב חכמה”**. לא פחד, לא עצבות ולא ייאוש, אלא חכמה. הידיעה שהימים אינם אינסופיים אמורה ללמד אותי כיצד להשתמש ביום שיש לי.

שימו לב שגם כאן החכמה קשורה לזמן. בשירת האזינו: ”לו חכמו... יבינו לאחריתם”. בתהלים: ”למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה”. אולי התורה מלמדת אותנו שאדם חכם אינו רק מי שיודע הרבה. אדם חכם הוא מי שיודע מה ראוי לעשות עם הזמן שניתן לו.

וזה מביא אותנו אל נקודת הסיום. איננו יודעים כמה זמן ניתן לנו, ואיננו יודעים מה ילד יום. אבל איננו זקוקים לדעת את כל העתיד כדי לחיות אחרת היום. אנחנו צריכים רק להיות ישרים מספיק כדי לשאול את עצמנו: מה אני כבר יודע על האחרית של הדרך שבה אני הולך?

אם יש דבר שאני יודע שאצטער שלא תיקנתי, למה לחכות לחרטה? אם יש אדם שאני יודע שאצטער שלא התקרבתי אליו, למה לחכות לגעגוע? אם יש תורה שאני יודע שאצטער שלא למדתי, למה לחכות לשנים שיחלפו? אם יש מידה שאני יודע לאן היא לוקחת אותי, למה לחכות עד שתהפוך לחלק עמוק יותר מן האישיות שלי?

”יבינו לאחריתם” איננו אומר לחיות בסוף. הוא אומר לתת לסוף ללמד אותנו איך לחיות את האמצע.

וכאן הייתי חוזר לרגע אל אותו אדם שישב מול הרופא בתחילת הדברים. הרופא שאל אותו: ”לא הבנת"? והוא ענה: ”הבנתי הכול”. אולי זו אחת התשובות שאנחנו הכי פחות רוצים לתת יום אחד על החיים שלנו. לא לומר: לא ידעתי. אלא לומר: ידעתי שהזמן יקר, ידעתי שהילדים גדלים, ידעתי שההורים אינם כאן לנצח, ידעתי שמילים משאירות סימנים, ידעתי שההרגלים שלי בונים אותי, ידעתי מה באמת חשוב לי, ובכל זאת דחיתי את החיים שידעתי שאני רוצה לחיות.

על האפשרות הזאת משה רבנו צועק אלינו מתוך שירת האזינו: ”לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם”.

אל תחכה שהאחרית תוכיח לך שצדקת במה שכבר ידעת.

אם אתה יודע שמישהו יקר לך, תן לו לדעת היום. אם אתה יודע שמשהו צריך תיקון, התחל אותו היום. אם אתה יודע שיש דבר שמרחיק אותך מן האדם שאתה רוצה להיות, אל תחכה שהוא יתחזק. ואם אתה יודע שיש דבר טוב שאתה רוצה שילווה את חייך, אל תפקיד אותו בידיו של ”יום אחד”.

מפני שהשאלה הגדולה של החיים איננה רק מה ידענו.

השאלה היא מתי התחלנו לחיות לפי מה שידענו.

וזו אולי בקשתו של משה רבנו מאיתנו בפרשת האזינו: אל תבין את החיים רק כאשר אתה מביט עליהם לאחור. קח מעט מן המבט של האחרית, הכנס אותו אל היום, ותן לו לשנות את הבחירה הבאה שלך.