למה חכמים קנו פרה אדומה בזהב מרובה, ולא יצרוה בספר יצירה?

למה חכמים קנו פרה אדומה בזהב מרובה, ולא יצרוה בספר יצירה? עולם הסוד וגנזי המעשה נפתחים לפנינו ביראת כבוד ,כשאנו ניצבים מול הפלא הגדול של בריאת יש מאין באמצעות אותיות הקודש .מול עינינו מצטיירת דמותו של דמא בן נתינה ,אותו נכרי מאשקלון שזכה לקדש את שם שמיים בכיבוד אביו ,וזכה בתמורה לאותה פרה אדומה יקרת המציאות ,שהפכה לנכס צאן ברזל של חכמי ישראל .השאלה…

למה חכמים קנו פרה אדומה בזהב מרובה, ולא יצרוה בספר יצירה? עולם הסוד וגנזי המעשה נפתחים לפנינו ביראת כבוד ,כשאנו ניצבים מול הפלא הגדול של בריאת יש מאין באמצעות אותיות הקודש .מול עינינו מצטיירת דמותו של דמא בן נתינה ,אותו נכרי מאשקלון שזכה לקדש את שם שמיים בכיבוד אביו ,וזכה בתמורה לאותה פרה אדומה יקרת המציאות ,שהפכה לנכס צאן ברזל של חכמי ישראל .השאלה המנקרת בלב הבוחן אינה נותנת מנוח :מול הכוח העצום הטמון בצירופי האותיות של ספר יצירה, היכולים להעניק חיים לבהמה ואף לברייה בדמות אדם ,מדוע בחרו חכמים לכתת רגליהם, להוציא הון עתק מכיסם ולסמוך על ניסיונות הטבע ,במקום להשתמש בקיצור הדרך הרוחני ולברוא פרה אדומה בבית מדרשם? האם ישנה מחיצה בלתי עבירה בין העולם המקודש של מצוות התורה לבין הבריאה הנעשית בכוח סגולי? אנחנו חשים את משק כנפי ההיסטוריה העתיקה ,מריחים את אבק הדרכים של המשלחות אל דמא בן נתינה ,ותוהים – מהו הגבול הדק שבין האנושי והמוכמן לבין האלוהי והמצווה? בעניין מהות הציווי על הפרה האדומה ,פותחת הפרשה בקביעה המגדירה את המסגרת למציאותה של מצווה זו" :זאת חקת התורה אשר ציווה ה' לאמר דבר אל בני ישראל וייקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט ,ב) .פסוק זה מעורר את השאלה המהותית :האם התורה מגבילה את מקור הפרה למציאות טבעית שנולדה בדרך העולם ,או שמא המונח פרה מתייחס לכל מהות הנושאת דמות זו ,גם אם נוצרה בכוח עליון של צירופי אותיות. רש"י (במדבר יט ,ב) מבאר :כי המילה חקה מלמדת שהדבר הוא גזירת מלך שאין טעמה ידוע לאדם ,מה שמדגיש את הממד המיסטי והעל-שכלי הטמון במצווה זו ,וממילא ייתכן שגדרים אלו אינם מאפשרים תחליפים שאינם טבעיים. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יט ,ב) מבאר :כי הפרה צריכה להיות פרה במציאות ,ואין זה משנה כיצד היא הגיעה לעולם ,אך מדגיש את העובדה שהיא צריכה להיות תמימה ולא עלה עליה עול ,דרישות המכוונות למציאות בהמתית ומוחשית. החזקוני (במדבר יט ,ב) מבאר :כי הציווי וייקחו אליך מכוון לפרה קיימת במציאות בני ישראל ,דבר המצמצם את האפשרויות להתערבות אנושית בבריאתה. אונקלוס (במדבר יט ,ב) תרגם :וידברון לותך פרת חומת ,ומדגיש את תיאור הפרה כפי שהיא במציאות החומרית. הכלי יקר (במדבר יט ,ב) מבאר :כי הפרה אדומה נועדה לכפר על מעשה העגל ,ולכן יש צורך דווקא בפרה שנולדה כחלק ממחזור הטבע ,כדי לתקן את מה שהתקלקל בתוך הטבע עצמו. אנו צוללים כעת אל הים הגדול של התלמוד ,כדי לברר את היסודות העובדתיים וההלכתיים המונחים בתשתית השאלה על בריאה בכוח סגולי. בגמרא במסכת קידושין (דף לא עא) מובא :בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם

אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו .אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא וא"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה על אחת כמה וכמה דאמר ר' חנינא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה .המפרשים מבארים :כי השכר המופלא שקיבל דמא בן נתינה היה פרה אדומה שנולדה בדרך הטבע ,מה שמרמז על כך שהתשתית למצווה צריכה להיות כזו שנוצרה בדרך בריאה טבעית ולא בדרך נסית. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מובא :שלא מצאו פרה אדומה ושקלוה זהב כנגד משקלה .המפרשים מבארים :כי העובדה שחכמים נאלצו לשקול זהב כנגד משקלה של פרה שנולדה באופן טבעי ,מעידה על כך שלא היה מנוס אחר להשגת פרה כשרה ,מה שמעלה את השאלה המתבקשת מדוע לא נעשה שימוש בכוח סגולי לבריאתה. אנו ניגשים כעת אל דברי הראשונים ,המפלסים נתיב בהבנת גבולות המציאות של הפרה האדומה ,ובוחנים האם ניתן להחיל על יצירה סגולית את תורת המצוות והקרבנות. הרמב"ן בספר המצוות (מצוות עשה ,מצווה קכג) ביאר :כי הדינים המיוחדים לפרה אדומה, כגון הצורך שתהיה תמימה ובת שלוש או ארבע שנים ,הם תנאי סף שנועדו להבטיח את טהרת המצווה מתוך המציאות הטבעית .הוא מבאר :כי יצירה שאינה דרך הלידה הטבעית אינה יכולה לשאת את המטען הקדוש הזה ,שכן התורה דורשת הפרה תהיה כזו שעלתה עליה עול או לא עלתה ,ובהמה שנבראה באותיות חסרה את הממד הזה של עמידה בנסיון המציאות הטבעי. הריטב"א במסכת קידושין (דף לא עא) חידש :כי השכר שניתן לדמא בן נתינה בפרה אדומה היה מתוך הטבע ממש ,כחלק משכר המצווה של כיבוד אב ואם .הוא ביאר :כי אילו היה ניתן לברוא פרה אדומה בספר יצירה ,לא היה בכך את אותו הניסיון המבורך של המתנה לטבע שיתן את פריו ,וזהו עומק השכר שהקב"ה נתן לו ,פרה שנוצרה בדרך הטבע כהוקרה למעשיו בתוך העולם. בספר החינוך (מצווה שצז) ביאר :את טעם הפרה אדומה כחוק שאינו מובן לנו ,וכתב כי עלינו להיצמד לפרטים הקבועים בהלכה כפי שהועברו במסורת .הוא חידש :כי בכל דבר המוגדר כחקת התורה ,אין לנו רשות להוסיף או לשנות מן המציאות הטבעית המקובלת עלינו ,שכן כל סטייה מן הטבע המקראי תגרע ממהות החוק הטהור. אנו מעמיקים כעת אל דברי האחרונים והפוסקים ,המבררים את יסודות היצירה הסגולית

ואת השלכותיה ההלכתיות על מצוות התורה ,תוך התמודדות עם שאלת האפשרות ליצור פרה אדומה בכוח האותיות. ספר פרדס יוסף (אות י ,סימן ב ,מערכת יצירה) הביא בשם ספר ויקן יוסף שדן האם יוכל אדם לפדות בכור בהמה בשה שנברא על ידי ספר יצירה ,למאן דאמר שאפשר לפדות בשה בן פקועה ,וכתב להביא ראיה מהא דאמרו בירושלמי (שם) שלא מצאו פרה אדומה ושקלוה זהב כנגד משקלה ,והקשה :למה לא בראו חכמים פרה אדומה בספר יצירה? ותירץ :שכיון שצריך שחיטה לשמה ,ובהמה כזאת לא שייך שחיטה ,ועוד שצריך שתהיה בת שתים או בת שלש וארבע ,ואם נוצרה כעת ,אף שהיא נראית גדולה כבת שלש ,מכל מקום אין לה דין אלא כבת שנתה. מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי בנחל איתן (סימן ח ,סק"ה) ביאר את ספיקו בנוגע לעגל שנברא על ידי ספר יצירה אם ראוי הוא לעגלה ערופה ,וכתב :דלפי הפוסלים יוצא דופן ויתום ,פשיטא דגם עגל זה פסול ,שהרי לא נולד ,וגם אינו תחת אמו ,אבל לשיטת המכשירים יש לעיין אם נקראת עגלה ,וגמרא במסכת מנחות (דף סט ע"ב) מבואר שחיטים שירדו בעבים על פי נס ,כשרים למנחות ,אלמא דמקרי חיטין ,וא"כ הכא נמי נקראת עגלה ,אך אפשר דכאן דכתיב עגלת בקר ,וממעטינן מינה כלאים משום דלא נולדה מבקר ,הכא נמי לא נולדה מבקר ופסולה ,וצריך עיון. החזון איש בנדה (יו"ד סימן קי ,סק"ד) חידש :שיתכן שבהמה שנבראת על ידי ספר יצירה חייב הרובעה ,דדין התורה נאמרה לא רק על המין ,אלא על כל אדם שנמצא בזה הדמות. הוא ביאר :כי כוחו של ספר יצירה יוצר דמות ממשית המחייבת בכל דיני התורה הקשורים למראה החיצוני ולמהות הבהמתית ,גם אם מקור הלידה הוא פלאי ולא טבעי. השל"ה (פרשת וישב) ביאר :את המעשה ברבא שברא גברא ,וכתב כי מהות הבריאה באותיות היא אמיתית וגמורה ,אך למרות זאת היא חסרה את הנשמה האלוקית המושפעת בלידה טבעית ,מה שמציב גבול ברור בין פעולת אדם לבין מעשה בראשית המכוון על ידי בורא עולם. אנו ניגשים כעת אל הדיונים של גדולי הדורות ובני זמננו ,המפלסים דרך בשבילי ההלכה והמחשבה ,תוך בירור העומק המטפיזי של הבריאה הסגולית מול המצוות המעשיות, וההכרעה אם בכוח האדם להכפיף את ציוויי התורה ליצירה שאינה טבעית. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (מסכת קידושין ,דף לא ע"א) מבאר :את קושיית האחרונים מדוע לא השתמשו חכמים בספר יצירה כדי להקל מעליהם את חיפוש הפרה האדומה .הוא מחדש :כי יש להבחין בין יצירת דמות לבין התקיימות דין תורה. הוא מבאר :כי מצוות פרה אדומה דורשת מהות של בהמה שגדלה והתפתחה במחזור החיים הטבעי ,ופעולת הנס הופכת את הבהמה למוצר שאין לו קשר ליסודות המציאות של עולם הזה ,ולכן היא נשארת בגדר יצירה חיצונית בלבד שאינה יכולה להוציא את העם ידי חובת המצווה.

מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן מ) מבאר :את היחס בין כוח האדם למצוות התורה .הוא מחדש :כי התורה ניתנה לבני אדם החיים בעולם המעשה ,והציווי והייקחו אליך מניח תשתית של עולם הנתון להשגחת הבורא ולא לשליטת האדם .הוא מוסיף :כי גם אם מציאות כזו של בהמה שנבראה באותיות תוגדר כבהמה ,הרי שאין לה תוקף של בהמה שנולדה מן האם ,ובלי מציאות הולדה אין כאן את העומק שנדרש למצוות הקודש שתוקנו לשרש את חטאי האדם מתוך המציאות הקיימת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות קידוש השם) מבאר :את גודל מעלת דמא בן נתינה ,ומדגיש כי השכר שקיבל היה פרה שנולדה לו בעדרו .הוא מבאר :כי דווקא בכך שהקב"ה הניח לטבע לפעול כסדרו והמתין לזכותו של האדם ,טמון המסר הגדול של המצווה ,ולכן בריאה מלאכותית הייתה מבטלת את כל המטרה של הניסיון והשכר. מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג ,סימן רס) מבאר :כי יצירה על ידי ספר יצירה היא מדרגה של קדושה ,אך היא אינה פוטרת אותנו מן החובה לעבוד בתוך העולם הגשמי .הוא מחדש :כי יצירה כזו יכולה להועיל לעניינים פרטיים ,אך אינה יכולה לשמש כלי לעבודת הציבור במקדש ,שהיא תלויה בטבע שנברא על ידי הבורא כדי לתקן את החומר. אנו יורדים כעת אל המציאות והיישום ,אל פתחי הקהילות ואל שולחן הפוסקים ,כדי לבחון כיצד משליכה הלכה זו על היחס לתוצרי יצירה סגולית לעומת היצירה הטבעית. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין הבכורה והפדיון ,שכן למדנו שבהמה שנבראה בכוח ספר יצירה אינה בהכרח בעלת דין כבהמה רגילה לכל דבר .אם נבוא לפדות בכור בבהמה כזו, עלינו להיזהר שמא היא חסרה את המהות הטבעית הנדרשת בתורה ,שכן המילה "שה" או "בהמה" בתורה משתרשת בטבע של לידה והתפתחות ,ולא בבריאה פלאית שהיא אמנם דמות ,אך ייתכן וחסרה את "חיות" הלידה המגדירה את חיוב המצוות. נפקא מינה נוספת עולה בניהול ענייני הלכות איסורים והיתרים ,שכן אם נתייחס לדברי החזון איש שדמות שנוצרה באותיות מחייבת בדיני רובע ונרבע ,הרי שיש להטיל סייגים והרחקות גם על יצירות כאלו .ההלכה מחייבת אותנו להתייחס למציאות כפי שהיא נראית ופועלת ,וכאשר הבריאה משמשת כדמות חיה ,עלינו לנהוג בה לפי גדרי הצניעות והאיסורים התורניים ,כדי שלא להכניס חורבן לעולם המוסר בתירוץ של יצירה רוחנית. נפקא מינה שלישית נוגעת להכשרת קרבנות או מצוות התלויות בפרה אדומה ,שכן ההבנה שעלתה היא כי צורכי הציבור במקדש חייבים להיבנות מתוך המערכת הטבעית שקבע הבורא .אין מקום להקלת ראש בדרכי השגת המצוות באמצעות כוחות סגוליים ,אלא עלינו לשמר את תלותנו בהשגחה ובטבע ,שכן בזה טמון מבחן האמונה :להמתין לישועה שתבוא בדרך העולם ,ולא לנסות להכריח את הקודש להופיע על פי רצוננו ושימושנו בכלים שניתנו ליחידי סגולה בלבד. כעת אנו מעמיקים אל שורש הרעיון ,אל המקום שבו גדרי ההלכה פוגשים את מהות

הבריאה .הרעיון המרכזי העולה מן הסוגייה הוא שהתורה אינה רק ספר הוראות לחיים ,אלא היא תוכנית עבודה למציאות כולה ,מציאות שנבראה בדרך הטבע כדי שהאדם יוכל לעבוד בה ולהעלותה אל הקודש .כאשר חכמים חיפשו פרה אדומה בדרכים הרגילות ,הם לא עשו זאת מחוסר ברירה או מחוסר ידיעה בסתרי תורה ,אלא מתוך הכרה עמוקה שדווקא דרך המאמץ האנושי בתוך מסגרת הטבע ,האדם משלים את עבודת התיקון שלו .הבריאה על ידי ספר יצירה היא גילוי של כוח הדיבור האלוהי ,אך היא אינה התכלית ,שכן התכלית היא קידוש החומר הקיים. עומק העניין נעוץ בהבנה שכל פעולה בעולם הזה ,אפילו פרה אחת תמימה בודדה, נושאת בתוכה פוטנציאל של תיקון עולמות .הניסיון של דמא בן נתינה היה ניסיון בתוך המציאות הממשית ,כאשר הוא ויתר על כבודו ועל ממונו למען כיבוד אב .זהו המקום שבו הטבע והקדושה נפגשים .אילו היו החכמים בוראים פרה בספר יצירה ,הם היו מנתקים את הקשר שבין המצווה לבין הניסיון ,שבין הקרבן לבין ההקרבה האישית .המעשרות והפרה האדומה הם כלים לתיקון ,והתיקון חייב להיות מחובר לקרקע המציאות ,למקום שבו האדם מתמודד עם יצרו ועם צרכיו ,ולא במקום שבו הוא שולט על הבריאה בכוח מילותיו. התפיסה הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב על כוחו של הציבור ועל האמונה בערכו של העולם הזה .העובדה שחכמים שקלו זהב כנגד משקלה של הפרה מעידה על כך שהם העדיפו לשלם את המחיר הכבד ביותר כדי להישאר בתוך המסלול הטבעי והאמוני שקבע הבורא .הלוויה והקדשת הפרה אינן רק פעולות טכניות ,אלא הן מהות פנימית של התמסרות .עומק העניין הוא שהבריאה האמיתית אינה מתרחשת על ידי מניפולציה של האותיות ,אלא על ידי האופן שבו האדם בוחר להגיב למציאות שמציב לו הקב"ה ,מתוך ענווה וציפייה להשגחה. בנתיב הנפש והאמונה ,הסוגייה הזו מאירה את ליבנו למבט חדש על היחס שבין האדם לבין יכולותיו הפנימיות .לעיתים אנו מחזיקים בידנו כוחות עצומים ,יכולות אינטלקטואליות או סגוליות ,ותוהים – מדוע שלא נשתמש בהם כדי לקצר את הדרך אל היעד ,כדי להקל על הקושי ,או כדי להשיג את המטרה במינימום מאמץ? הסוגייה מלמדת אותנו את סוד הדרך הארוכה שהיא לעיתים קרובות הדרך הקצרה ביותר .ההימנעות משימוש בכוח הבריאה המופלא של ספר יצירה אינה מעידה על חולשה ,אלא על גדלות הנפש השואפת לאמת שאינה קיצור דרך .היא מלמדת אותנו כי האמונה האמיתית נבחנת דווקא במקומות שבהם אנו נדרשים להמתין ,להשקיע ולהתמסר למציאות כפי שהיא נבראה על ידי הבורא ,מתוך אמון מלא שהתוצאה שתבוא בדרך הטבע היא זו המדויקת והנכונה לנפשנו. במישור האישי ,כל אדם מביט אל חסרונותיו ורואה את הדרך המייגעת שהוא עובר כדי להגיע לשלמות .הפיתוי ליצור לעצמנו מציאות מלאכותית ,נוחה ומושלמת ,מלווה אותנו בכל צעד .אך הסוגייה מציעה לנו מזור ותקווה :היא מזכירה לנו שערכו של האדם אינו נמדד בתוצאה המוגמרת ,אלא בתהליך שעבר .העובדה שחכמי ישראל חיפשו ומצאו את הפרה האדומה בדרך המלך ,מתוך הקרבה וחיפוש ,מעניקה לכל אחד מאיתנו את היכולת להשלים

עם המאמץ האישי שלנו .אנו למדים כי השגחת הבורא מלווה אותנו לא רק בנסים גלויים, אלא דווקא בתוך עמל הכפיים ,בתוך הציפייה ,ובתוך ההתמודדות האנושית .זהו חיבור עמוק לאמונה שמאפשרת לנו לקבל את האתגרים כחלק ממסלול השליחות האישי שלנו. האדם נדרש להתבונן בתוך תוכו ולשאול :מהי התכלית שאני מציב לעצמי ,והאם אני מנסה לעקוף את החיים או לחיות אותם? התשובה העולה מהדברים היא שכאשר המבט הוא מבט של אמת ,אנו לומדים להעריך את החיים בתוך גבולותיהם הטבעיים .הנפש שואפת לחיבור ,והשילוב בין השאיפה לגדולה לבין ההכרה במגבלות האנושיות הוא המקום שבו האדם מוצא את האיזון הנכון בין תביעה עצמית לבין קבלה .זוהי הזמנה לאמץ גישה של אמון ,שבה אנו מכירים בכך שכל צעד שאנו עושים מתוך כוונה טהורה ,גם אם הוא כרוך בקושי ,זכאי להשגחה ולתמיכה ,מה שמעצים את האמונה בדרך ואת היכולת להתמיד בה בלב שלם ובנפש חפצה. בהביטנו אל מצפוננו הפנימי ,אנו מגלים כי השאלה על האפשרות להשתמש בדרכים לא טבעיות כדי להשיג את צורכי הקודש אינה רק הלכתית ,אלא מוסרית עמוקה ,הנוגעת למידת היושרה של האדם המבקש לנהוג באמת בדרכי ה' .המצפן הפנימי אינו תר אחר היתרים פורמליים כדי להשיג יעדים רוחניים באמצעים חריגים ,אלא בוחן את דקות הכוונה :האם אנחנו מוכנים לעבור את הדרך הנדרשת מתוך ענווה ,או שמא אנו מבקשים לדלג על מורכבות החיים מתוך רצון לשליטה ולקיצור דרך .המוסר הנלמד כאן הוא שהכרה במגבלות האנושיות והסכמה להשתלב בתוך הסדר הטבעי שקבע הבורא ,היא המבחן העליון ליושרה ולכנות בעבודת הקודש. עומק המוסר טמון בהבנה שהאחריות הקהילתית והרוחנית אינה מותנית בהצלחה מהירה או פלאית ,אלא בנאמנות לדרך .המצפן המוסרי מנחה אותנו להעניק כבוד והערכה למאמץ האישי והציבורי ,גם כשהוא דורש מאיתנו מחיר כבד של זהב ,זמן וטרחה .כאשר אדם פועל מתוך הכרה שישנם תהליכים בעולם שנועדו להיעשות בדרך הטבע ,הוא מעלה את רף התביעה העצמית שלו .אין כאן מקום להתנשאות על גבי הבריאה או לניסיון לכופף את חוקי העולם לצורכנו ,אלא חתירה מתמדת אל הדיוק והשלמות ,מתוך תחושת אחריות שאינה נותנת מנוח ומתוך הכרה כי כל פעולה שנעשית בדרך הראויה היא היא הדבר היקר ביותר בעיני הבורא. הסוגייה מאירה לנו שאדם יכול להיות מנוצל על ידי הרצון לקיצורי דרך אם לא יציב לעצמו גבולות של יושרה פנימית .המוסר האישי דורש שגם כאשר האדם מחזיק בכוחות עצומים ,הוא יבחן האם הוא מביא לידי ביטוי את מידת האמת וההליכה בדרכי ה' כפי שהתווה אותן .השקיפות הזו היא המצפן המגן עליו מפני נפילה לבינוניות או לשימוש לא ראוי בכוחות שניתנו לו .בסופו של יום ,המצפן המוסרי הוא המבטיח שהקהילה והיחיד יישארו נאמנים לערכיהם ,ושכל הישג רוחני ייקנה ביושר כביטוי להכרה בערכו המוחלט של סדר העולם כחלק מן השלם הקדוש. מתוך הסוגייה המופלאה שלפנינו ,נגזרות תובנות מעשיות לחיים עצמם :עלינו להפנים