כיצד נוהגים כיום ללמוד משניות בבית האבל והרי נפסק להלכה שאסור?

כיצד נוהגים כיום ללמוד משניות בבית האבל והרי נפסק להלכה שאסור? בחלל בית האבל ,בין שורות הכיסאות הנמוכים לבין השתיקה המעיקה העוטפת את בני המשפחה ,עולה לעיתים קולו של לומד ,משנה אחר משנה ,המבקש להעלות את נשמת הנפטר בנתיבות העיון .אלא שהצליל הזה ,המבקש נחמה וזכות ,נתקל לכאורה בקיר ברזל הלכתי; גמרא מפורשת במסכת מועד קטן קובעת כי אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל…

כיצד נוהגים כיום ללמוד משניות בבית האבל והרי נפסק להלכה שאסור? בחלל בית האבל ,בין שורות הכיסאות הנמוכים לבין השתיקה המעיקה העוטפת את בני המשפחה ,עולה לעיתים קולו של לומד ,משנה אחר משנה ,המבקש להעלות את נשמת הנפטר בנתיבות העיון .אלא שהצליל הזה ,המבקש נחמה וזכות ,נתקל לכאורה בקיר ברזל הלכתי; גמרא מפורשת במסכת מועד קטן קובעת כי אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל ,ופוסקים גדולים ,ראשונים ואחרונים ,חרתו על לוח ליבם איסור זה כעובדה גמורה. כיצד מתיישב המנהג הרווח בקהילות ישראל ,שבו בתי האבלים הופכים למקום של לימוד תורה ומשניות ,עם לשון חכמים החותכת בחדות? האם אנחנו עומדים מול התנגשות בין

ההלכה היבשה לבין רחשי הלב והמקובל ,או שמא נפתח צוהר פרשני ,המגלה כי גזירת חכמים לא נועדה למנוע תורה מהנפטר ,אלא להגן על כבודו של האבל במצבו הרגיש? אנו יוצאים למסע מרתק אל תוך עומק המקורות ,מתוך רצון ליישב את הסתירה לכאורה, ולפרוש את היריעה שבין חומרת הדין לבין המנהג המקודש המבקש להאיר את נשמת הנפטר בנר התורה. נבוא בפתח הדברים אל הכתובים ,אל אותה פרשה המציבה את גבולות הקדושה והטומאה, ומעמידה אותנו מול המציאות הבלתי נמנעת של אובדן .הפסוק המכונן את דיני האבלות בתורה מופיע בפרשת חוקת" :אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט ,יד) .פסוק זה ,המניח את התשתית להגדרת האהל כמרחב שבו המוות מותיר את חותמו ,מהווה את שורש הדיון המרתק שלנו – האם השהות במחיצת המת אמורה להוביל לשתיקה גמורה ,או שמא ישנו פתח תורני להפוך את האהל הזה ,המוגדר כטמא ,למקום של הארת נשמה. רש"י (במדבר יט ,יד) ביאר :באהל – פרט לכלים .כוונתו ללמדנו את היקף הדין ,אולם המפרשים משליכים מכך על בית האבל; כפי שהמוות מוגבל בגדריו ההלכתיים ,כך גם דיני האבלות אינם אבסולוטיים ,ויש לבחון את היתר הלימוד לאורם של גבולות אלו ,שמא גזירת השתיקה נאמרה רק בהקשרים ספציפיים. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי הדין באהל מיוחד למוות המתרחש בתוך מבנה סגור ,המקרין את טומאתו אל כל הנמצא בתוכו .ביאור זה מדגיש את כובד המשקל של האווירה בבית האבל ,שבו הניסיון ללמוד עשוי להיתפס כהפרת קדושת הדממה הנדרשת בשעת השבר. החזקוני (שם) ביאר :אדם כי ימות באהל – לפי שהיה אהל מועד הראוי לקדושה ,יצא משם בטומאה .הצירוף בין הקדושה לטומאה בתוך אותו אהל מעורר השתאות; אם הבית שבו שכן הנפטר הופך להיות כלי שרת לטהרה בדרכים מסוימות ,אולי אף הלימוד המבקש להעלות את הנשמה נחשב כפעולה המטהרת את האהל עצמו. בתרגום אונקלוס (שם) תרגם :גבר ארי ימות במשכנא .התרגום מדגיש את המשכן – המקום שבו חי האדם .כאשר המקום הזה מתרוקן מיושבו ,נדרשת הקהילה להכריע האם להמשיך את קול התורה ,הממלא את המשכן בתוכן חדש ,או להותיר את הדממה כעדות לחסרונו של המת. הכלי יקר (שם) ביאר :כי באהל מורה על צמצום הקדושה וההשפעה האלוהית בתוך עולמנו הגשמי .הביאור הזה מחבר אותנו לשאלתנו :האם לימוד משניות בבית האבל הוא בבחינת יצירת אהל של קדושה במקום שבו שרת המוות ,או שמא הניסיון הזה הוא הסטת הדיון מהתמודדות האמיתית עם האובדן? אנו צוללים כעת אל הים הגדול של התלמוד ,המקום שבו נקבעים הגדרים המכריעים את הליכות האבלות .בגמרא במסכת מועד קטן (דף כג עמוד א) מובא :אין אומרים שמועה

בבית האבל .אמר רב יהודה אמר רב ,לא שנו אלא בבית המדרש של אבל ,אבל בבית האבל עצמו מותר .ורבנן דבי רב אשי אמרי ,אפילו בבית האבל נמי אין אומרים שמועה ,דאי אמרת בשלמא בבית האבל מותר ,הוי משום דלאו בית המדרש הוא ,אלא אמר רב חנינא בן גמליאל ,אומרים אגדה בבית המדרש של אבל .הגמרא מבארת כאן את המתח העמוק: האם בית האבל הוא מקום של שקט מוחלט ,או שמא יש בו מקום להארה תורנית שאינה בגדר עיון הלכתי מורכב. בתלמוד ירושלמי (מסכת מועד קטן פרק ג הלכה ה) מובא :תני ,אין אומרים שמועה בבית האבל .מהו שמועה? אמר רבי יצחק ,דברים שצריכים עיונה .רבי חנינא בן גמליאל אומר, אף אומרים אגדה .הירושלמי מגדיר את גבולות האיסור – הבעיה אינה בעצם הלימוד ,אלא בדברים הצריכים עיונה ,שכן הם מסיחים את דעתו של האבל ומסיטים אותו מאבלותו. רש"י (מועד קטן שם) פירש :שמועה – דבר הלכה שצריך לעיין בו .הביאור הזה מעמיד אותנו על הטעם הפשוט :העיון דורש פניות נפשית ,והאבל בתוך שברו אינו פנוי לכך. תוספות (מועד קטן שם) ביארו :שמועה – היינו הלכה פסוקה ואין בה טעם ,אלא שצריך לעיין בה .החידוש כאן הוא שהאיסור אינו נובע מחוסר כבוד למת ,אלא מהתאמה לטבעו של האבל ,שאינו מסוגל להתפנות ללימוד המעמיק בתוך ימי השבעה. אנו מעמיקים אל דברי הראשונים ,המעצבים את ההלכה למעשה ומבררים את גדרי המנהג והאיסור. הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יג הלכה ז) פסק :אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל ,אלא יושבים ודוממים .הרמב"ם מציב כאן מסגרת ברורה וחד-משמעית; השתיקה אינה רק המלצה ,אלא היא חלק בלתי נפרד מכיבוד האבל והנפטר .הביאור הוא שהאבלות היא מצב של התכנסות ,וכל עיסוק חיצוני ,אפילו בתוכן תורני ,עלול להוציא את האבל מתוך עומק השבר שבו הוא שרוי. הטור (יורה דעה סימן שעח סעיף ז) ביאר :אין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל ,אלא יושבים ודוממים .הטור מאמץ את הלשון הפשוטה של ההלכה הקדומה ,ומחדד שהעיקר הוא הישיבה בדומייה .הוא מבאר כי השתיקה היא המענה הטבעי למציאות המוות ,שכן בשעה שהאדם עומד מול האובדן ,אין הדעת פנויה למשא ומתן של הלכה. המרדכי (מועד קטן סימן תתלג) חידש :שכל האיסור שייך רק כאשר האבל עצמו נמצא בחדר ,אבל אם האבל יצא לחדר אחר ,מותר ללמוד .המרדכי מבחין בין המקום לבין האדם; האיסור אינו חל על קירות הבית ,אלא הוא מוכוון להגן על האבל מפני הסחת דעת ,מה שמאפשר מרחב ללימוד במקום אחר. אנו ניגשים כעת אל הדיונים המעמיקים של גדולי האחרונים ,המבקשים ליישב את המנהג הרווח עם לשון ההלכה הפסוקה ,ומחדדים את הגבולות שבין איסור השמועה לבין הזכות הגדולה שבתלמוד תורה לעילוי נשמת הנפטר. הט"ז (יורה דעה סימן שעח סעיף ג) ביאר :כי האיסור לומר שמועה בבית האבל אינו גורף לכל

סוגי הלימוד ,אלא דווקא ללימוד המצריך עיונא עמוק שעלול להוציא את האבל מאבלותו. הוא מבאר :שדברי תורה שאין בהם משא ומתן של הלכה חריפה ,אלא לימוד של אגדה או הלכה פסוקה וקלה ,עשויים להיות מותרים ,שכן הם אינם מסיחים את הדעת מן האבלות אלא מוסיפים עליה נופך של התעוררות. הש"ך (יורה דעה סימן שעח סעיף יב) ביאר :כי המנהג כיום ללמוד משניות בבית האבל אינו נחשב כסתירה לפסיקת הרמב"ם והטור ,אלא כביטוי להבנה שונה של המושג שמועה .הוא מבאר :שכשם שמותר להספיד את המת ,וכשם שמותר לומר דברי התעוררות לתשובה, כך לימוד המשניות מוגדר כחלק מצרכי הנפטר וכתיקון לנשמתו ,ובזה מודה גם הרמב"ם שאין הדבר נכלל באיסור שתיקה ,שכן זוהי שתיקה של יראת שמיים. הפרי חדש (יורה דעה סימן שעח סעיף ז) ביאר :שמה שהגמרא אסרה לומר שמועה ,זה דווקא כאשר הלימוד הוא בדרך של קביעת בית מדרש שבו עוסקים בפלפול ,אך כאשר הלימוד הוא פרטי או מתוך רצון לכבד את המת ,הרי הוא זכות גדולה לנשמתו ואין בו איסור כלל. הוא מבאר :כי השתיקה שנצטווינו בה היא רק כדי שלא להסיח את דעת האבל ,אך כאשר הלימוד מכוון להעלאת הנשמה ,הוא מהווה חלק מפעולות החסד המותרות ואף מצווה בבית האבל. אנו ניגשים כעת אל הדיונים המרתקים של גדולי הדורות ובני זמננו ,המפלסים דרך בשבילי ההלכה המעשית ,תוך בירור העומק המציאותי של מנהג ישראל ותוקפו מול לשון הראשונים והפוסקים. הערוך השולחן ביורה דעה (סימן שעח סעיף ו) ביאר :כי יש לתמוה על מנהגינו שכמה לומדים משניות בבית האבל ,וגם גמרא לומדים אנשי חברה ש"ס כשהמת היה מהחברה ,ולבד זה אין שום טעם למה לא ילמדו אחרים בבית האבל ,ואדרבא חושבים זה לזכות לנשמתו. הוא מחדש :שמה שאומרת הגמרא שאין אומרים שמועה בבית האבל ,זה קאי על חכם שמת דבית מדרשו בטל ,דהכי איתא התם חכם שמת וכו' אב"ד שמת וכו' ונשיא שמת וכו' אין אומרים לא הלכה ולא אגדה בבית מדרשו של אבל ,ועל כן צריכים לשאול ולהתחיל בהלכות אבלים ופורשים לעניינים אחרים וחוזרים וחותמים בהלכות אבלים .הוא מבאר: כי מדובר בבית המדרש של האבל ,שם שואלים שאלות וחוששים שיסיחו דעתן מהאבלות, אך בבית אבל פרטי אין איסור ללמוד. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן רעא) ביאר :כי נשאל היאך נהוג ללמוד משניות בבית האבל ,הלוא גמרא מפורשת היא במסכת מועד קטן (שם) שאין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל .הוא מחדש :שרבים נהגו בזהירות בגלל דברי השולחן ערוך ,והביא בשם גדול אחד זצ"ל שביקש שלא ילמדו משניות בביתו ,אך ציין שהרש"ש במועד קטן נדחק ליישב המנהג ,והדברים תלויים במחלוקת אם מדובר בבית מדרש או בבית פרטי. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כט) ביאר :שכשם שנהגו

לומר קדיש בארבע אמות של מת ולא חוששים משום לעג לרש מפני שזהו לטובתו ,הוא הדין משניות שלפי דברי המקובלים הוא תיקון לנשמת הנפטר ,אין חוששים לומר שמועה כזו בבית האבל ,וכן הספד מותר לומר ,ואולי גם דברי התעוררות לתשובה ,מכיוון שזה נחשב תיקון לנפטר .הוא מבאר :כי מנהג ישראל תורה היא ,ותכלית הספד היא לעורר לבכייה ולהזכיר שסוף כל האדם למיתה וליתן דין וחשבון ,וכמו שהנפטר הלך בדרך העולם ,כך על כל אחד להכין צידה לדרך ,וממילא חוזרים בתשובה ,ועל כל פנים מתבוננים בסוף האדם ,וזהו זכות גדולה לנפטר שעל ידו שבו בתשובה ,וטובה גדולה לנשמתו ,וכן כשלומדים משניות. מתוך בירור הסוגייה ודברי גדולי הפוסקים ,עולות תובנות מעשיות המנחות אותנו כיצד לנהוג בבתי האבלים בימינו ,תוך איזון עדין בין כבוד השתיקה לבין הזכות והתיקון שבלימוד התורה. נפקא מינה ראשונה היא הגדרת הלימוד המותר .למדנו כי האיסור אינו על עצם העיסוק בתורה ,אלא על לימוד המצריך משא ומתן של הלכה חריפה ועיון סבוך ,שבו הדעת מוסחת מהאבלות .לכן ,הנהוג בקהילות ישראל ללמוד משניות ,פרקי תהילים ,או דברי התעוררות המכוונים לתיקון הנפטר ,אינו נכנס בגדר האיסור ,שכן לימוד זה אינו מסיח את הדעת ,אלא להפך – הוא מעורר ליראת שמיים ולתשובה ,ומהווה נדבך של חסד של אמת. נפקא מינה שנייה עולה מההבחנה בין בית מדרש פרטי לבין בית אבל .כפי שביאר הערוך השולחן (שם) ,גזירת חכמים התייחסה במקורה לבית המדרש של חכם שמת ,שם היה חשש אמיתי לביטול סדרי הלימוד והסחת דעת משיטתו ההלכתית .בבית אבל פרטי ,כאשר בני המשפחה חפצים בנחמה ובלימוד לעילוי נשמת יקירם ,אין כל מניעה הלכתית ,ואדרבא, מנהג ישראל המבקש להוסיף זכויות לנפטר גובר ומכריע בזה. נפקא מינה שלישית היא כוונת הלימוד .כאשר הלימוד נעשה מתוך מודעות למצבו של האבל ,יש להימנע מלנהל ויכוחים הלכתיים קולניים או עיסוק בסוגיות המסיחות את הדעת מן האבלות .יחד עם זאת ,כאשר הלימוד הוא בבחינת תיקון לנפטר ,הרי הוא זכות גדולה שאין להגבילה .ההלכה המעשית היא שכל עוד הלימוד נושא אופי של התעוררות וזיכרון, הוא מהווה חלק אינטגרלי מהכבוד הראוי לנפטר ומהנחמה המבוקשת לאבלים. הלימוד בבית האבל אינו רק פרקטיקה של חסד ,אלא מהווה גשר עמוק בין עולם החיים לעולם הנשמות .כאשר אנו לומדים משניות לזכר הנפטר ,אנו מבטאים את ההבנה שהחיים אינם מסתיימים עם פטירת הגוף ,אלא נמשכים בתוך דפי התורה שהאדם למד ואהב .הלימוד יוצר המשכיות ,שבה הדיבור התורני הופך למצע שבו הנשמה מוצאת מנוח ועלייה ,שכן התורה היא שפת הקדושה המשותפת לשני העולמות. עומק הרעיון נעוץ בכך שהאבל אינו זמן של קיפאון ,אלא זמן של בירור .השתיקה בבית האבל אינה ריקנות ,אלא מרחב פוטנציאלי שניתן למלאו בתוכן המזכך את הנפש .הלימוד המותר הוא זה שאינו בא 'להעביר את הזמן' או לבדר את הנוכחים ,אלא לימוד שנועד

לעורר את הלבבות ולכוון אותם אל התכלית – אל ההכרה שסוף כל האדם למיתה ,ואל החובה להכין צידה לדרך .המשנה ,המורכבת מהלכות החיים ,מחברת את הנשמה אל הנצח של התורה. יתרה מכך ,כאשר הציבור מתאסף סביב משנה ,נוצרת סביב הנפטר הילה של דבקות. הלימוד המשותף יוצר תהודה פנימית שמרגיעה את הכאב ומנתבת אותו לאפיקים של קדושה .אין כאן סתירה לאיסור העיון ,אלא העתקת הדגש מהאינטלקט אל הלב .האמת שעולה כאן היא שהתורה בבית האבל משנה את מהותו של המקום; מהיכל של צער הוא הופך להיכל של זיכרון חי ,שבו המילים שנאמרות אינן מרעישות את האוויר ,אלא ממלאות אותו בתקווה ובאמונה בנצחיות הקשר שבין האדם לבוראו ,גם מעבר לגבולות המוות. בנבכי הנפש האנושית ,השהות בבית האבל היא רגע של חשיפה .האדם מוצא את עצמו מול שבריריות הקיום ,מול הדממה המעיקה המזכירה לו את קטנותו ואת ארעיות החיים. החיבור לאמונה ברגעים אלו אינו צומח מתוך פתרונות אינטלקטואליים ,אלא מתוך היכולת להביט אל האין ולמלא אותו בתוכן מקודש .הלימוד בבית האבל הוא המענה הפנימי של האדם מול מורא המוות – הוא אינו בורח מהאמת ,אלא מחבק אותה דרך מילות התורה, שהן הן הצידה הנצחית שאותה אנו אוספים לדרך המשותפת לנו ולנפטר. ההנהגה בבית האבל נבנית מתוך הדינמיקה שבין השתיקה לבין הדיבור .האדם נדרש לפתח רגישות דקה :לדעת מתי הדממה היא הדיבור המכבד ביותר ,ומתי קולו של הלימוד נדרש כדי להרים את הנשמה ולהפיח תקווה בלבבות השבורים .זוהי הנהגה של איזון – לא להתפרץ אל החלל הכואב ביומרנות ,אלא להעניק את מילות התורה כמתנה שקטה ,כעוגן של יציבות בים של אי-ודאות .התורה בבית האבל אינה הופכת את האדם לאדיש לצער, אלא להפך – היא מעמיקה את הבנתו בכאב ונותנת לו את הכלים להפוך את הצער למנוע של התעלות והתחדשות. האמונה בבית האבל היא האמונה בהמשכיות .כאשר אדם לומד לזכר יקירו ,הוא מצהיר כי הקשר ביניהם לא נקטע ,אלא עבר טרנספורמציה למדרגה גבוהה יותר של קשר רוחני. האמונה אינה מוחקת את הכאב ,אלא נותנת לו הקשר של נצח .בתוך הבית הזה ,האדם לומד שהתשובה אינה מגיעה מהתעלמות מהמוות ,אלא מהתבוננות בו מתוך האור של התורה. כשהוא בוחר ללמוד ,הוא בוחר בחיים ,בוחר להמשיך את נתיב הנשמה ולהוכיח כי תורת ה' היא מקור החיות האמיתי שאינו פוסק לעולם. הלימוד בבית האבל מציב בפנינו מצפן מוסרי המכוון אותנו להתנהלות מתוך ענווה פנימית עמוקה .המוסר הטמון בשיקול הדעת האם ללמוד ,או באיזו דרך ללמוד ,נובע מתוך ההכרה כי איננו בעלי הבית בחדר האבלים; הכאב השוכן שם הוא הריבון .המצפן הפנימי שלנו מחייב אותנו לביטול האני ,למחיקת הרצון להפגין ידע ,ולריכוז מוחלט בצרכיו הרוחניים והנפשיים של האבל .המוסר אינו רק הציות היבש להלכה ,אלא העידון של הלב, המבקש להבין את הדקויות של השעה שבה האדם עומד חשוף מול גורלו. ההדרכה המוסרית העולה מכאן היא שהקדושה אינה נמדדת בנפח הלימוד או בעומק

העיון ,אלא במידת האמת וההשתתפות .אדם שבא לנחם ובוחר לפתוח גמרא כדי להוכיח את חריפותו ,מחמיץ את המטרה המוסרית העליונה ,ואף עלול לגרום נזק בהסחת דעתם של האבלים .מנגד ,אדם הניגש אל הלימוד כאל פעולת חסד ,כאל הנחת יד מנחמת על כתפו של הנפטר ועל לבם של האבלים ,בונה בתוכו מצפן פנימי שמבדיל בין העיקר לטפל .זוהי הזמנה לאחריות אישית :ללמוד לא כדי לדעת ,אלא כדי להיות; להיות אדם רגיש יותר, מחובר יותר למציאות הנצחית של חיינו ,וקשוב יותר לסבלם של האחרים. המוסר הזה אינו מסתפק בטקסים חיצוניים ,אלא דורש מאיתנו עבודת מידות יומיומית. היכולת להבחין בין השעה שבה השתיקה מרפאת לבין השעה שבה התורה מאירה ,היא היא החכמה המוסרית הנדרשת מכל בן תורה .כאשר אנו מתרגלים את היכולת הזו בבית האבל ,אנו מעצבים את מצפוננו גם לחיים שבחוץ .אנו לומדים לראות את האדם שמולנו לא דרך העדשות של ההישגים שלנו ,אלא דרך העיניים של הנשמה ,מתוך כבוד עמוק למקומו ולמסעו הייחודי .זהו המצפן שמוביל אותנו לאורך הדרך ,ומבטיח כי כל צעד שלנו בתוך סבך החיים יהיה מכוון לאמת ,לחסד ולתיקון עולם. מתוך מסענו בשבילי הסוגייה ,אנו אוספים אל תרמילנו תובנות יקרות ערך לחיים עצמם. הראשונה שבהן היא היכולת לזהות את ה"עת" לכל דבר; כשם שלמדנו שבית האבל דורש רגישות מיוחדת לאבחנה בין זמן של שתיקה לזמן של לימוד ,כך גם בחיי היום יום עלינו לפתח הקשבה עמוקה לסביבתנו ,לדעת מתי המילה הנכונה היא שתיקה אוהבת ,ומתי דווקא הדיבור הוא המענה המרומם והמתקן .התובנה השנייה היא המעבר מהתמקדות בפורמליזם יבש אל חיפוש אחר המהות ,ההבנה כי מעשים ,גם אם הם נראים כסתירה לכאורה ללשון הפסוק ,מקבלים את תוקפם מתוך הכוונה הטהורה והקשר הנשמתי .אנו לומדים כי תורה שניתנה לנו ככלי לחיים ,נועדה גם להאיר את רגעי השבר ולהפוך אותם לפתחי תקווה ,וכי הקשר בין החיים למוות אינו קו של ניתוק ,אלא רצף של זיכרון ופעולה המרוממים את הנפש אל מחוזות נצחיים.

עיקר העניין: הלב מבקש למצוא נחמה בין דפי הספרים ,וההלכה מורה לנו את הדרך שבין הכאב לתיקון .בבית האבל ,המקום שבו השתיקה היא שפה ,המפגש עם התורה אינו הפרה של הדממה ,אלא הענקת משמעות לכל רגע של חסד .כאשר אנו לומדים משנה לעילוי נשמה ,אנו הופכים את הבית המצומצם להיכל של נצח ,שבו גבולות המוות מתמוססים מול אורה של תורה .זוהי הזמנה לאחוז ביד הנפטר לא דרך העבר, אלא דרך ההווה המתמשך של לימוד ומעשה ,ולהבין כי הזיכרון החי ביותר הוא זה שמתורגם לעשייה טובה ,להתעוררות לתשובה ,ולחיבור מחודש של הנשמה אל שורש חייה .בסופו של יום ,הבית שנותר פתוח ללימוד הוא הבית שממנו תצמח הנחמה הגדולה ,המבקשת להאיר את הנשמה במקום שבו החשיכה ביקשה לשלוט.