האם מותר לקרוא שם לאדם כשם עפרון?

האם מותר לקרוא שם לאדם כשם עפרון? עומדים אנו בפתח הפרשה ,בלב השדה הבוער תחת שמשו הקופחת של עמק חברון ,שם עומד אברהם אבינו ,איש החסד ,מול עפרון החתי ,דמות אפופת צללים וערפל .האוויר רוטט ממתח של משא ומתן גורלי ,ריח האדמה הנידשת והאבנים החמות עולה באפינו ,ואנו שומעים את הד קולו של עפרון הבוקע מתוך קהל בני חת ,קול המשתקף בתורה כדמות מורכבת ,כמעט מפתה…

האם מותר לקרוא שם לאדם כשם עפרון? עומדים אנו בפתח הפרשה ,בלב השדה הבוער תחת שמשו הקופחת של עמק חברון ,שם עומד אברהם אבינו ,איש החסד ,מול עפרון החתי ,דמות אפופת צללים וערפל .האוויר רוטט ממתח של משא ומתן גורלי ,ריח האדמה הנידשת והאבנים החמות עולה באפינו ,ואנו שומעים את הד קולו של עפרון הבוקע מתוך קהל בני חת ,קול המשתקף בתורה כדמות מורכבת ,כמעט מפתה ,שמסתירה בחובה את החסרון ואת הריק .אך מעבר למעשה המקח וממכר ,מתעוררת שאלה נוקבת שמהדהדת בחדרי הלב ובמסדרונות בית המדרש :האם מותר להעניק לילד רך בשנים שם של דמות שכזו? האם אנו נושאים על כתפינו את המטען הרוחני של השם ,והאם ייתכן ששמו של רשע – גוי או יהודי – מוטבע בנפש הנושא אותו כחותם שאין למחותו? כאן ,בתוך השקט המתוח שבין המילים הכתובות לבין הדרשות שנאמרו לאורך הדורות ,אנו מבקשים לצלול לעומקה של סוגיה שאינה רק הלכתית, אלא נוגעת בציפור נפשנו ,בשמות שאנו נותנים לבנינו ובקשר הסמוי שבין השם לבין האדם. התורה מתארת את המפגש במילים אלו" :ועפרון יושב בתוך בני חת ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמור" (בראשית כג ,י) .פסוק זה ,המציב את עפרון במרכז הבמה של העסקה ,הוא המקור להגדרתו כמי שדמותו מורכבת וסבוכה ,וסביבו נסבו דברי המפרשים בבואם לעמוד על מהותו. תרגום אונקלוס (שם) תרגם :ועפרון יתיב בגו בני חיתא ועני עפרון חיתאה ית אברהם באודני בני חת לכל עלילי תרע קרתא למימר .התרגום משמר את השם כפי שהוא ,ואינו נכנס בשלב זה להגדרה הערכית של השם ,אלא מציב את הדמות במקומה הריאלי בתוך החברה החתית. רש"י (שם) ביאר :ישב בתוך בני חת ,שהושיבוהו עליהם מלך ,שהיה מלך באותה שנה .נראה להסביר ,כי לפי דבריו ,מעמדו של עפרון היה רם ונישא באותה עת ,והדבר מחזק את השאלה האם מעמד ציבורי כזה ,אף אם אינו של צדיק ,משפיע על היחס לשמו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש :עפרון החתי ,תאר השם ,כי כל בני חת היו חתים .נראה להוסיף, כי הוא מבקש לצמצם את הגדרתו לתיאור הלאומי בלבד ,ובכך הוא מנטרל את המטען השלילי שעלול להשתמע מעצם השיוך החברתי. הרמב"ן (שם) ביאר :כי אברהם נתן לו כבוד כדי להשלים את הקנייה בנחת ובשלום .ביאור זה מדגיש את הפער בין מהות האדם לבין האופן שבו הוא נתפס בציבור ,שכן אברהם אבינו ,ברוב חוכמתו ,בחר להתייחס אליו בכבוד מופלג למרות מהותו הרחוקה מדרך האמת. הספורנו (שם) ביאר :כי בבואו לענות את אברהם באזני בני חת ,עשה זאת כדי להפגין את חשיבותו בפני הקהל .נראה להרחיב ,כי לפי תפיסתו ,השם עפרון מלווה כאן לא רק באדם ,אלא בהתנהגות המבקשת להשיג אינטרס אישי ופומבי ,דבר המעמיק את השאלה המוסרית המונחת בשורש השם. מקור הדיון בהגדרת דמותו של עפרון וההשלכות על השימוש בשמו מונח בתוככי התלמוד, שם אנו מוצאים אמירות חדות המבקשות להציב גבול ברור בין השם לבין מהות הנושא אותו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז) מובא :עפרון רשע הוא ,דכתיב ביה עפרון ישב בתוך בני

חת ,וכיון דכתיב רשע ביה ,מיד נדרש לבדוק את התנהלותו .מבארת שם הגמרא כי אופיו מתגלה במשא ומתן שלו ,שלמדנו ממנו שרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים ,שכן הוא הבטיח לתת את המערה בחנם ,אך לבסוף דרש מחיר מופקע .נראה להסביר ,כי הגמרא מציבה כאן מראה מול התנהגותו של עפרון כדי ללמדנו שמידות האדם משתקפות במעשיו ,והכינוי רשע אינו סתמי אלא עדות לאופי. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י הלכה א) מובא :רשעים מלאים חרטות ,ודרכם לשנות את דיבורם בהתאם לאינטרס שבו הם עומדים .נראה ליישב כי התנהלותו של עפרון היא ביטוי למציאות שבה האדם משתמש בדיבורו ככלי למניפולציה ,וכי העובדה שחז"ל בחרו לתייג אותו כך ,מעוררת את השאלה האם ניתן לנתק את השם מן התיוג המלווה אותו. בגמרא במסכת מגילה (דף י) מובא :רבה בר עופרן .תוספות (ד"ה רבה) שם כתב :גרסינן עופרן ולא גרסינן עפרון ,דשם רשעים ירקב ולא מסקי בשמייהו .מבאר התוספות כי ההקפדה על השם נובעת מתוך איסור הלכתי או מידה של חסידות שלא לקרוא לבני אדם על שם אנשים שמעשיהם רעים, שכן השם מהווה זיכרון לאישיות ואין ראוי להנציח רשע .נראה להרחיב כי מדובר כאן על יסוד המלווה את עולם השמות היהודי ,שבו השם אינו רק תווית ,אלא חיבור למהות הרוחנית של האיש. הראשונים נדרשו להתמודד עם המתיחות שבין השימוש בשם עפרון לבין ההסתייגות המובאת בדברי התוספות ,כאשר הדיון מתמקד בהבחנה שבין דמויות שונות ובחומרת האיסור להזכיר שם רשע. הריטב"א במסכת מגילה (דף י) כתב :כי ההקפדה על הזכרת שמות רשעים אינה גורפת ,אלא תלויה במידת הפרסום של הרשעה ובקרבה לאישיות המדוברת .נראה לבאר ,כי לא כל דמות המופיעה בתנ"ך כמי שפעלה בדרך לא ישרה מוגדרת כרשע גמור שחל עליו איסור הזכרת השם, וכי יש לחלק בין מי שפעלו נגד עם ישראל לבין מי שהתנהלו באופן אישי כפי שפעל עפרון, שמעשיו אמנם היו רעים במשא ומתן ,אך אין זה מחייב ששמו יחול עליו איסור מוחלט. הרשב"א בשו"ת (חלק א ,סימן תרכ) ביאר :כי יסוד הדבר הוא שאין לקרוא לבני אדם על שם רשעים מפורסמים ,שכן הדבר עלול להטיל דופי בשמו של הנקרא .נראה להוסיף ,כי דבריו משקפים את המגמה הרווחת בקרב הראשונים ,לפיה השם הוא כלי קיבול לברכה ,ולכן ראוי להתרחק מכל שם המעורר זיכרון של התנהגות שאינה הולמת את דרך התורה והיראה. המרדכי במסכת מגילה (פרק א ,סימן תרכ) חידש :כי האיסור להזכיר שם רשעים קיים גם בדמויות המופיעות בכתובים ,אם אכן התפרסמו ברשעתם המופלגת .נראה להסביר ,כי כאן נעוצה הבעיה המרכזית בשם עפרון; מאחר שחז"ל הגדירו אותו במפורש כרשע ,הרי שהוא נכנס תחת הקטגוריה של אלו ששמם ירקב ,ועל כן יש לנהוג זהירות יתרה בעת השימוש בו. הפוסקים נדרשו להכריע במחלוקת העקרונית שבין הסוברים כי איסור הזכרת שמות רשעים הוא מוחלט ,לבין אלו המבקשים לצמצם אותו למקרים מסוימים ,תוך שהם משלבים את הדיון בהלכות שמות ובמנהגי ישראל. הפלא יועץ בכתב יד (סימן נד ,עמוד )106ביאר :כי עיקר החשש לקרוא על שם רשע מתייחס

לרשע יהודי ,אך אין איסור גורף לקרוא על שם רשע גוי ,שכן עקרון שם רשעים ירקב מתייחס למי שחטא נגד הקדושה והברית ,ואין להחיל את הדין על אומות העולם באותה מידה .נראה להסביר, כי הבחנה זו מאפשרת מרחב תמרון הלכתי ,שכן היא מפרידה בין המטען הדתי של הרשע היהודי לבין התיאור המקראי של עפרון ,שאינו חל עליו דין זה באופן מוחלט. החיד"א בספר שם הגדולים (מערכת ספרים ,ערך ספרים) כתב :כי יש להימנע מלהשתמש בשמות של דמויות שמעשיהן היו לרעה ,גם אם הן גויות ,כדי לא להרגיל את הלשון בזיכרון של דברים שאינם ראויים .נראה להוסיף ,כי דבריו משקפים את הזהירות המופלגת שנהגו בה גדולי הפוסקים ,מתוך שאיפה לטהר את סביבת השמות בבית ישראל מכל זיקה לשליליות ,גם כאשר הדבר אינו מעיקר הדין. המהרש"ל בים של שלמה (מסכת בבא קמא ,פרק ו) ביאר :כי ישנם מקרים שבהם השם עצמו אינו הגורם המרכזי ,אלא הכוונה שמאחורי הקריאה ,וכי אם האדם אינו מכוון לקרוא על שם הרשע אלא מסיבות אחרות ,הדין משתנה .נראה להסביר ,כי הפוסק פותח כאן פתח להבנה שקריאת שם אינה בהכרח הנצחה של הדמות המקורית ,אלא לעיתים היא נובעת משיקולים לשוניים או משפחתיים ,ובכך הוא ממתן את האיסור ומאפשר לראות את השם במבט רחב יותר. במדרגתנו הנוכחית ,אנו מבקשים לשמוע את קולם של גדולי האחרונים ,המנתחים את שאלת השם עפרון בעיניים הלכתיות חדות ,תוך ירידה לעומק דעתם של המקובלים והפוסקים המכריעים בשאלות של שמות והשפעתם על נפש האדם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (אורח חיים ,סימן תרצה ,סעיף קטן י) ביאר :כי גם בדברים שאינם מוחלטים מצד הדין ,נכון לנהוג בדרך חסידות ולהתרחק מכל מה שיש בו צל של קריאה על שם מי שלא הלך בדרך הישר .נראה להסביר ,כי לפי תפיסתו ,השם הוא כלי המעצב את אישיותו של האדם ,ואין להסתכן בהטבעת רושם שלילי בנשמת הרך הנולד ,גם אם המקור אינו יהודי ,מחשש שמא יתעורר בלב השומעים זיכרון של רשעת עפרון. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב ,יורה דעה סימן כא) ביאר :כי אף שמעיקר הדין יש מקום לחלק בין רשע גוי לרשע יהודי ,הרי שנהגו חכמי ישראל להתרחק מכל שם המזכיר דמות שחז"ל תייגו כרשע ,כדי להשריש בלב את השנאה לרע ואת האהבה לטוב .נראה להוסיף ,כי דעתו המכרעת היא שיש למנוע את השימוש בשמות כאלו ,שכן השם מהווה זיקה רוחנית ,ואין ראוי לשוות לנפש הטהורה את המטען של דמות שמעשיה עמדו בניגוד מוחלט לרצון הבורא. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן מ) חידש :כי הדיון בשינוי האותיות כפי שהובא במדרש רבה ,מלמדנו שגם במישור הפנימי של כתיבת השם ישנה השפעה ,ועל כן אפילו אם נדמה לנו שהשם הוא רק צירוף של אותיות ,הרי שיש בו כוח מניע שמחייב אותנו לנהוג בזהירות מרבית .נראה להרחיב ,כי לפי דרכו ,הקפדה על שמות היא חלק מעבודת השם הכוללת ,שבה האדם בוחר להבדיל עצמו מכל מוקדי הרשע ,ועל כן אין מקום לקרוא בשם המזוהה כל כך עם דמות השלילית של עפרון ,גם אם נחסיר בו אות כזו או אחרת. אחר שפרסנו את היריעה ההלכתית והמחשבתית סביב דמותו של עפרון ,אנו ניצבים בפני השאלה המעשית המונחת לפתחם של הורים בבואם להעניק שם לילדם .האם השם שאנו בוחרים הוא רק כלי אסתטי ,או שמא הוא זרע הנטמן בקרקע הנפש ועתיד להצמיח פירות בהתאם למהותו?

נראה ליישב כי הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת לבחירת שמות לצאצאים מתוך מאגר השמות המקראיים .כאשר הורים מבקשים לקרוא בשם המופיע בתנ"ך ,עליהם לבחון לא רק את צלילו של השם ,אלא גם את הדמות העומדת מאחוריו .אם דמות זו הוגדרה על ידי חז"ל כרשע, הרי שיש כאן קריאה מפורשת להתרחק ממנה ,שכן השם מהווה גשר רוחני המחבר את הנולד אל תכונותיה ומעשיה של אותה דמות .למעשה ,במקרה של השם עפרון ,ההכרעה המעשית נוטה בבירור להימנע משימוש בו ,שכן גם אם יש הטוענים להבחנה בין רשע גוי ליהודי ,הרי שהתיוג השלילי המלווה את השם בתודעה היהודית מהווה חסם מוסרי ורוחני שאין להתעלם ממנו. עוד נראה להסביר ,כי נפקא מינה נוספת עולה בשימוש בשמות הלקוחים מספרות חז"ל או מכתבי יד עתיקים ,שבהם לעיתים מופיעים שמות של דמויות שאינן מוכרות לציבור הרחב. על ההורים לברר היטב את מקור השם ,שכן ייתכן ששם שנשמע מודרני או מיוחד הוא למעשה שם של דמות המקושרת לרשעה ,וקריאה בשם זה עלולה להוות מכשול .המציאות מוכיחה כי בחירה בשמות המזוהים עם צדיקים ואנשי אמת משרה אווירה של קדושה ויראת שמיים בבית, בעוד ששמות המזוהים עם רשעים יוצרים לעיתים קושי בנפש הילד ,שכן הוא נושא על עצמו, ולו במישור הסמלי ,את המטען של האיש שעל שמו נקרא. לבסוף ,נראה לבאר כי תרגום הסוגיה למציאות החיים דורש מאיתנו לפתח רגישות לשפת הקודש ולמקורות .לא כל מה שכתוב בתנ"ך ראוי להפוך לשם ,ודקדוק המפרשים בשינויי הכתיב בתורה, כמו בעפרון החסר ו' ,מלמדנו שהתורה עצמה מדריכה אותנו להתרחק מרשעים גם במישור של אותיות .לכן ,הנהגת החיים הנכונה היא העדפת שמות המאירים באור החסד והטוב ,תוך התרחקות מכל שם העלול לעורר קונוטציות שליליות ,ובכך אנו בונים נדבך נוסף בחינוך הילד לדרך הישר. בעומק הסוגיה טמון יסוד רוחני המבקש להגדיר את הקשר הסגולי שבין השם לאדם ,ואת היכולת של המילה הכתובה להשפיע על המציאות המופשטת של הנשמה .נראה לבאר כי השאלה על שמו של עפרון אינה רק שאלה פורמלית בסימני שמות ,אלא דיון בשורש כוחה של הלשון ככלי מעצב הוויה. בספר גבורות ה' (פרק יג) ביאר המהר"ל מפראג :כי האותיות שמהן מורכב שמו של האדם אינן מקריות ,אלא הן משמשות כמעין כלי קיבול לניצוצות הרוחניים שבורא עולם הטמין בנשמתו. נראה להרחיב ,כי כאשר אדם נושא שם של דמות המוגדרת בתורה כרשע ,הוא יוצר מעין הזדהות סמויה עם הכוחות שהניעו את אותה דמות .במקרה של עפרון ,שמלבד שמו הוגדר כרשע על ידי חכמינו ,השם אינו רק צליל חיצוני ,אלא זיכרון של מהות שביקשה להתעשר על חשבונו של אברהם אבינו ,ובכך הוא מהווה תזכורת מתמדת לכוחות המנוגדים לחסד ולטוב. בהעמק דבר (בראשית כד) ביאר הנצי"ב מוולוז'ין :כי העובדה שחז"ל הקפידו על איסור הזכרת שמות רשעים נובעת מכך שהשפה היא קודש ,ואין ראוי להשתמש בה לצורך הנצחת דמויות שפעלו בניגוד לשורש החיים האלוהי .נראה להוסיף ,כי כוחו של השם הוא כוחה של השליחות; כאשר אנו מעניקים שם ,אנו מעניקים לאדם את המפתח למשימתו בעולם .שם המזוהה עם רשעה עלול ליצור עכבה בנפש ,לא מפני שהשם כופה את האדם לחטוא ,אלא מפני שהוא מציב בפניו מודל רוחני הפוך מהיעד הנעלה שבו הוא נדרש לצעוד.

השפת אמת בפרשת חיי שרה (שנת תרנ"ד) חידש :כי השמות שניתנו בתורה לדמויות שליליות הם לעיתים רמזים לכוחות פנימיים שעל האדם להתגבר עליהם בתוכו .נראה להסביר ,כי אליעזר או שאר דמויות המופיעות בפרשה מייצגות חלקים בעבודת הנפש ,ועפרון מייצג את החלק המבקש את טובת הנאה האישית ,את הבהילות להון .לכן ,ההרחקה מהשם היא חלק ממסע הטיהור של הנפש ,שבו אנו מבקשים להינתק מהשפעת הכוחות הללו ולבנות את אישיותנו על יסודות של אמת וחסד מוחלטים. בשלב זה אנו מתבוננים על הסוגיה לא רק כהלכה יבשה ,אלא כצומת דרכים בנפש האדם המבקש לעצב את זהותו באמונה .נראה להסביר ,כי הבחירה להימנע משם של דמות כעפרון אינה נובעת מפחד חיצוני ,אלא מהכרה פנימית בכוחה של ההשתייכות .האדם הוא יצור הניזון מהשראות ,וכאשר אנו בוחרים שם ,אנו בוחרים מודל לחיקוי ,גם אם באופן בלתי מודע .השם הוא חותם ,הוא תפילה חיה המלווה את האדם בכל רגע של פנייה אליו ,והבחירה בשם שאין עליו דופי היא ביטוי לשאיפה לחיים של טהרה. בספר שערי אורה (שער שביעי) ביאר :כי השמות ניתנו להורות על כוחות הנפש המושפעים מהם, וכי ישנה השפעה ישירה בין הידיעה ששמו של אדם מזכיר רשעות לבין תחושת הדימוי העצמי שלו .נראה להוסיף ,כי החיבור לאמונה מתבטא ביכולתנו לזקק את עולמנו מכל השפעה שאינה הולמת את הקדושה ,ולהבין כי גם שמות של רשעים שמוזכרים בתורה אינם שם כדי שיאומצו על ידינו ,אלא כדי שנדע להבחין בין האור לבין החושך .אדם הבוחר שם המקושר למעשה של גזל או של רשע ,כמו עפרון ,מעמיד את עצמו מול אתגר רוחני שאין בו צורך ,שכן הדרך אל השם סלולה בשמות שכולם מעידים על קשר של יראת שמיים. נראה להרחיב ,כי ההנהגה הנכונה היא לראות בכל שם של צדיק משענת רוחנית .כאשר אדם נקרא בשם של מי שהלך בדרכי השם ,הוא מקבל על עצמו מראש את המשימה להמשיך את דרכו ,להתחבר לאותם כוחות של מסירות שפעמו בלבם של אבות האומה .החיבור לנפש אינו נגמר בהנחת השם ,אלא הוא תחילתה של עבודה יומיומית שבה האדם משתדל להצדיק את שמו ולהיות ראוי לו .במישור הזה ,השם עפרון אינו רק שם של רשע מהעבר ,אלא הוא תמרור אזהרה המזכיר לנו לאן לא להפנות את המבט בחיפושנו אחר זהות עצמית ורוחנית. המוסר היהודי ,כפי שהוא משתקף בסוגיית השם עפרון ,מלמד אותנו לפתח רגישות דקה לכל דבר ועניין ,גם למראית עין שנדמית שולית .כאשר אנו מתבוננים בבחירותינו ,אנו נדרשים לבדוק מהו המצפן המנחה אותנו :האם זהו הרצון למקוריות ושבירת מוסכמות ,או שמא הרצון לדבוק בטוב ובטהור? נראה ליישב כי המצפן הפנימי הנבנה מתוך דיון זה הוא ההבנה שהחיים מורכבים מבחירות קטנות שהן המעצבות את האדם ,וההימנעות משם המזוהה עם מידות רעות היא פעולה מוסרית של זיכוך הסביבה. נראה להרחיב ,כי לא מדובר בהטפה לחיצוניות בלבד ,אלא בהפנמה שכל פרט בעולם הזה טעון משמעות .כאשר אדם בוחר בדרך של התרחקות ממה שאינו ראוי ,הוא מגלה בתוכו כוח של אצילות .המוסר כאן אינו מחניק ,אלא משחרר ,שכן הוא מאפשר לאדם לבנות את אישיותו מתוך מודעות ורצון להיות חלק מהטוב המוחלט .אדם השואף למדרגות רוחניות גבוהות מבין שגם

בשמות יש השפעה ,והוא מבקש לעצמו ולסובבים אותו את הטוב ביותר ,את מה שנושא בתוכו תפילה וברכה ולא זיכרון של רשעות. לבסוף ,נראה לבאר כי המצפן הפנימי הוא היכולת לזהות את הניגוד שבין שפת הקודש לבין התרבות החומרית .בעוד שהעולם החיצוני עשוי להתייחס לשמות כאל כלי דקורטיבי ,המוסר התורני מעמיד אותנו על חשיבות המהות .ההחלטה המוסרית להעדיף שמות של צדיקים אינה אלא ביטוי של אהבה עצמית אמיתית ,רצון להגן על הנפש ועל הדורות הבאים מכל השפעה שלילית ,ובכך להותיר בעולם חותם של אור ויושר. מתוך עיון מעמיק בסוגיה המורכבת של שמות רשעים ,אנו יוצאים עם תובנות מעשיות לחיים. בראש ובראשונה ,אנו לומדים כי השם שאדם נושא אינו מסגרת ריקה מתוכן ,אלא הוא מהווה מעין עוגן רוחני ,ואף אם נדמה לנו כי הדברים זניחים ,הרי שהזהירות לבחור בשמות המפיקים אור של קדושה היא כלי לחיבור הנשמה למקורות חיותה .שנית ,מתוך המאבק של חכמינו על דמותו של עפרון ,אנו מבינים כי עלינו לפתח ביקורת פנימית בריאה כלפי כל מה שמגיע לפתחנו, גם אם הוא עטוף במעטפת של מוסכמות ,ולדעת להבחין בין מה שראוי להנצחה לבין מה שיש להותיר מאחור .החיים מזמנים לנו הזדמנויות יום-יומיות לבחור בטוב ,והדקדוק הקטן בשמות ובהשפעות הוא הוכחה לכך שאדם השואף למעלה ,בונה את עולמו בדייקנות ובטהרה מתוך עין חדה ואוזן קשבת לדרכי התורה.

עיקר העניין: סודו של עפרון החתי אינו מסתכם בדמות המקראית בלבד ,אלא הוא קריאה לכל אדם לבחון מהם השמות שאנו מעניקים למעשינו ולבחירותינו .כאשר חכמינו ביקשו למחוק את שמו מכל וכל ,הם הורו לנו את הדרך לזיקוק הנפש: היכולת להתנתק מכל זיקה למקורות של רשעה ,גזל ובהילות להון .הבחירה בשם אינה רק עניין טכני ,אלא מעשה של העברת מסר רוחני לדורות ,וההתנהלות המושכלת של אבותינו מלמדת כי תורת ישראל אינה מוותרת על הפרט הקטן ביותר ,מתוך הבנה שכל אות וכל צליל נושאים בחובם את משקלה של הנשמה. המבקש להתעלות ,נדרש לנקות את סביבתו מכל צל של אדם שלא הלך בדרך הישר ,ולהעדיף תמיד את מה שמזכיר לנו את הטוב הנצחי ,את החסד האמיתי ואת הקשר החי והפועם עם ענקי האומה ,שזכותם מלווה אותנו בכל צעד ושעל. השם שאדם בוחר לשאת הוא התפילה הראשונה שהוא מעניק לעצמו או לילדו ,וראוי שיהיה זה כלי המלא באור ובברכת הצדיקים .מי שבוחר בקפידה את סביבתו ואת המושגים המלווים את חייו ,זוכה לבנות את ביתו על יסודות של נצח שאינם ניתנים למחיקה.