האם יצחק השתתף בהלוויית שרה אמו?

האם יצחק השתתף בהלוויית שרה אמו? רוחות העקדה עודן מנשבות על הרי חברון ,שקט דק ומהדהד עוטף את סביבותיה של קריית ארבע ,ואברהם אבינו ,פניו חרושות קמטים של יגון עמוק ואמונה צרופה ,פוסע יחידי לעבר מקום מנוחתה של אשתו הצדקת .האדמה צמאה לדמעות ,והשמיים נראים כמרכינים ראש אל מול הבדידות המצמררת שבאותה הלוויה .היכן הוא יצחק? הבן שהיה לבו קשור בנפשה ,הבן שעלה עמה בהר…

האם יצחק השתתף בהלוויית שרה אמו? רוחות העקדה עודן מנשבות על הרי חברון ,שקט דק ומהדהד עוטף את סביבותיה של קריית ארבע ,ואברהם אבינו ,פניו חרושות קמטים של יגון עמוק ואמונה צרופה ,פוסע יחידי לעבר מקום מנוחתה של אשתו הצדקת .האדמה צמאה לדמעות ,והשמיים נראים כמרכינים ראש אל מול הבדידות המצמררת שבאותה הלוויה .היכן הוא יצחק? הבן שהיה לבו קשור בנפשה ,הבן שעלה עמה בהר המוריה וירד משם כשהעולם נראה אחרת לחלוטין – האם ייתכן שברגע הפרידה האחרון ,ברגע שבו גופה של שרה נטמן בעפר ,לא נכח הבן האהוב? האוויר דחוס בשאלות ללא מענה ,הלב מתכווץ לנוכח המחשבה על דמותו של יצחק ,הנער שראה את מלאך ה' והנה הוא נעלם מעל דפי המקרא ברגע המכריע ביותר .האם השליחות הרוחנית היא זו שהרחיקה אותו ,או

שמא מסתתר כאן קרע עמוק ,שתיקה של דורות ,ותהייה נוקבת שמהדהדת בלב כל בן וכל אב עד עצם היום הזה? בפרשת חיי שרה מופיע תיאור פטירתה של שרה אמנו והבאתה לקבורה על ידי אברהם אבינו, וכך נאמר בתורה" :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג, א) .ובהמשך מתאר הכתוב את רגע ההספד" :ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" (בראשית כג ,ב). מתוך פסוקים אלו עולה השאלה מדוע נפקד שמו של יצחק מהלוויה ומהספד אמו ,שעה שהיה הבן האהוב שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו. רש"י (בראשית כג ,ב) פירש :מהר המוריה בא ,ושמע שמתה שרה ,ומתה מחמת הבשורה ,שכמעט פרחה נשמתה ממנה בשעה שנאמר לה שנשחט בנה .נראה לבאר כי רש"י מתמקד בסיבת בואו של אברהם מהר המוריה ,ובכך משתמע כי התמקדותו של הכתוב באברהם בלבד נובעת ממהלך העניינים הדרמטי שהוביל למותה של שרה. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כג ,ב) ביאר :לספוד לשרה -לעשות עליה הספד כמנהג .ויש אומרים כי את הבכיה היא למת וההספד לחי .והוסיף כי על פי פשוטו של מקרא לא נזכר יצחק כלל ,מה שמעלה את השאלה האם הריחוק היה מכוון או מקרי. הרמב"ן (בראשית כג ,ב) כתב :ויתכן שהיה הבכי גם על שלא זכתה לראות בנה בשובו מן העקדה, או שלא היה יצחק עמה בעת מיתתה .מבואר בדבריו כי המציאות שבה יצחק לא היה נוכח יצרה חלל בתיאור הפטירה ,וכי הדבר מעיד על הנתק הפיזי שנוצר בעקבות המאורעות. החזקוני (בראשית כב ,יט) חידש :וישב אברהם אל נעריו -ויצחק היכן הלך ,אלא נטמן בגן עדן שלש שנים .דבר אחר הלך לו לבית עבר ללמוד תורה .ביאור זה מעמיד את שאלת היעדרו של יצחק כחלק מתהליך רוחני שגזר עליו אברהם ,ובכך לא הובא יצחק להספד כי לא היה נוכח במקום כלל. הספורנו (בראשית כג ,ב) ביאר :לספוד לשרה -להגדיר מעלותיה בציבור ,ולבכתה -על אבדנה האישי .נראה להוסיף כי השתיקה אודות יצחק בפסוקים אלו מלמדת על כך שהאבל היה ממוקד במישור הציבורי והאישי של אברהם ,וייתכן שיצחק היה מרוחק ממנו בתקופה זו. כדי להתחקות אחר עקבותיו של יצחק באותן שעות גורליות ,עלינו להקשיב לקולות המהדהדים מתוך בתי המדרש של חז"ל ,המנסים לפענח את הניגון השקט של שתיקת המקרא. במדרש בראשית רבה (נו ,יא) הובא :וישב אברהם אל נעריו .ויצחק היכן הוא? רבי ברכיה בשם רבנן שם :שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה .רבי חנינא אמר :שלחו בלילה מפני העין .שמשעה שעלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש עוד לא נזכרו שמותן .ביאור הדברים הוא שחז"ל לא הניחו את הדמות של יצחק כנעלמת מאליה ,אלא ביקשו להעניק לה פשר של שליחות רוחנית, של התעלות שאינה מאפשרת להישאר במקום שבו התרחשה הדרמה המשפחתית המטלטלת. במדרש אגדה (בובר בראשית כב ,יט) נכתב :וישב אברהם אל נעריו .ישמעאל ואליעזר שהיו מתדיינים זה עם זה כיון ששב אברהם אל נעריו אל המקום אשר הניחם ,ולא ראו יצחק ,היו

סבורים ששחטו .אמרו לו :יצחק היכן הוא? אמר להם :לבית עבר רבו הולכתיו ללמוד תורה .לכך נאמר וישב אברהם ,כלומר לבדו ולא הזכיר יצחק .נראה להסביר כאן כי היעדרו של יצחק מהזירה שבין אברהם לנעריו נועד למנוע מהם את הזעזוע שבגילוי המאורע ,ובכך אברהם בחוכמתו נקט בצעד של הפרדה מוחלטת כדי לשמור על יצחק ועל בשורת חייו. כאשר אנו ניגשים אל דברי הראשונים ,אנו מוצאים כיצד הם מתמודדים עם המתח הגדול שבין דמותו של יצחק כבן נאמן לבין היעדרו הפיזי מרגע הפרידה האחרונה משרה אמו. רבינו בחיי (בראשית כג ,ב) ביאר :כי היה הכתוב ראוי שיאמר ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה ,כי בוודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה ,שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם ,ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והייתה נפשה קשורה בנפשו .אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו ,כי לפי שמיתתה הייתה בשבילו בשמועת העקדה ,על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו .ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה .נראה להסביר לפי דבריו, כי ההעלמה מיצחק לא נבעה מריחוק חלילה ,אלא דווקא מתוך הגנה עמוקה על נפשו הפצועה לאחר הניסיון הגדול של העקדה ,שמא לא יעמוד בבשורה המרה. הרד"ק (בראשית כג ,ב) כתב :והנה אברהם בא לספוד לה ,ולא נזכר יצחק ,ואפשר שהיה יצחק רחוק מאברהם אז ,או שהיה עוסק בענייניו ,ומפני שהיה אברהם האב והוא המנהיג את הבית ,הוא העיקר שבא להספיד .נראה להוסיף כי לשיטתו ,אין הכרח לומר שיצחק לא ידע ,אלא שהכתוב מתמקד באברהם כדמות המובילה שנטלה על עצמה את כובד האחריות הציבורית והמשפחתית של הלוויה. הרלב"ג (בראשית כג ,ב) ביאר :אולי נכתב כך להורות ששרה נפטרה במיתה פתאומית ולא היה זמן לקרוא ליצחק ,או שהיה הדבר רחוק ממנו .נראה ליישב כי לפי דרכו ,המציאות של מיתת שרה הייתה מאורע כה מהיר ומפתיע ,עד שלא עלה בידי האבות להביא את יצחק בזמן אמת אל המקום. בעולם האחרונים ,הסוגיה מקבלת רובדי עומק חדשים ,כאשר הם מנתחים את הדינמיקה שבין החובה המוסרית של כיבוד הורים לבין המציאות המורכבת של אותם ימים. רבנו אברהם יוסף וייס זצ"ל בספרו קול דממה דקה (עמוד )186כתב :בשנת תשכ"ח ,בתקופה שנמניתי על תלמידי ישיבת חכמי לובלין ,וזכיתי להסתופף בישיבתו הרמה של מורי ורבי מרן בעל השבט הלוי זצ"ל ,נפטרה אמו של מרן ,ובדברי ההספד הביא מרן את דברי רבינו בחיי ,שהקשה מדוע כתוב אצל אברהם ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ,ואילו יצחק לא נאמר ,היכן הוא היה ,וכי הוא לא הספיד? ותירץ רבינו בחיי שיצחק הלך בשליחות אביו ואמו ללמוד תורה מפי שם ועבר ,ובזה קיים את כיבוד ההורים ועל כן לא השתתף בלוויה .והוסיף על כך מורי ורבי שהוא גם כן מכבד את אמו בזה שעומד בראשות הישיבה ומרביץ תורה לתלמידים כרצונה ,על כן לא נטל חלק בהלוויית אמו .נראה לבאר כי על פי גישה זו ,העיסוק בלימוד תורה ובהפצתה נחשב כביטוי עליון של כיבוד הורים ,המצדיק היעדרות מהלוויה בשעת הצורך.

מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בדרשות שבט הלוי (חלק א ,שער שמונים ושמונה) ביאר :קצת מדברי הספד שאמרתי לפני מיטתה של אמי הצדקנית מרת רחל הכ"מ ששבקה לן חיים ביום כ"ד אלול תשכ"ח .ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – אחז"ל מהיכן הוא בא מהר המוריה הוא בא – באו לתרץ שבא רק לספדה ולבכותה ולא היה שם בשעת יציאת נשמתה הטהורה ,והלא זה מן החסדים הכי גדולים לעמוד בשעת יציאת נשמת ישראל ,ובפרט אצל קדושים כאלה ,אבל טרדתו בהר המוריה הוא שעיכב אותו .וכן אני אומר שלא זכיתי לעמוד אצלה בשעה שמתה בעוונותינו הרבים בארץ נכר אבל זה לזכות בעדינו שהייתי טרוד בתלמוד תורה והוראה אשר זה היה רצונה ושמחתה, על כן אבוא כהיום רק לספדה ולבכותה .ועוד הוסיף שם :ורבינו בחיי הקשה דהיאך לא הספידה בנה יחידה יצחק ,אשר הייתה נפשו קשורה בנפשה של שרה אמנו עליה השלום .אמנם חז"ל אמרו שאברהם שלח את יצחק אחר העקידה לבית שם ועבר ללמוד תורה .אבל לענייננו נראה כי באמת ניגש יצחק אצל מיטתה לספדה ,אבל נתגברו עליו בכיותיו וציריו כל כך ,עד שאינו יכול להוציא אפילו מלה אחת מרוב אהבתה אליו ,ועמד דומם אצל מיטתה לכן לא הוזכר הספד יצחק כלל. נראה להסביר כי על פי דרכו ,השתיקה של יצחק אינה נובעת מחיסרון ,אלא דווקא מרוב עוצמת הרגש ששיתק את יכולת הביטוי שלו ,ובכך הפכה שתיקתו להספד העמוק ביותר האפשרי. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל בספרו משנה ברורה (סימן תרנ"ו ,סעיף קטן ב'), דן בהרחבה בהלכות הספד וכיבוד הורים .נראה להוסיף ולבאר כי לשיטתו ,היעדרות מאבל אינה נמדדת כחיסרון בכיבוד הורים כאשר הדבר נעשה מתוך שליחות או מתוך דוחק שאין בו בחירה, ובכך הוא מציב תשתית הלכתית שמאפשרת לנו להבין כי גם במקרים שבהם נדמה שהבן אינו נוכח ,אין בכך כדי ללמד על חוסר במידת הכבוד או האהבה ,אלא על נסיבות שמעבר ליכולת הבחירה האנושית באותה עת. כאשר אנו מעיינים בדברי גדולי הדורות האחרונים ,אנו מגלים כיצד הם מחברים את השאלה הנצחית הזו אל חוויות החיים שלהם ,תוך שהם מעניקים לנו זווית ראייה חדשה על הקשר שבין האדם לבין תורתו ומשפחתו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות כיבוד אב ואם) ,מבאר את חשיבות העיסוק בתורה כביטוי עליון לכיבוד הורים .נראה להסביר על פי דבריו כי מצינו בדברי הפוסקים שמי שנמצא בתוך תהליך של לימוד תורה או התעסקות בצרכי ציבור שיש בהם משום קיום רצון ההורים בחיים ,הדבר שקול כנגד הימצאות פיזית בשעת פטירה ,וזאת משום שהאמת הרוחנית של הצדיקים אינה נמדדת רק בנוכחות הגופנית ,אלא בשמירה על המשכיות הדרך שחפצו בה ההורים. ונראה להעמיק ולבאר כי יש להסתכל על הדברים דרך הפריזמה של האתגר הגדול שעבר יצחק בעקדה .ואפשר לומר כי ייתכן ודממת הכתוב בנוגע ליצחק באה ללמדנו כי לאחר אותה פרשה, נדרש יצחק להתרחק מכל מה שעשוי לעורר בו את זיכרון הניסיון המר ,ולכן הריחוק הפיזי מן המקום שבו תמה חייה של אמו אינו מעיד על העדר כאב ,אלא על הכרח נפשי להתנתק כדי להמשיך ולבנות את דרכו העצמאית כנושא משא האומה. מתוך העיון בסוגיה זו ,נראה להשליך מסקנות מעשיות לחיים ,שכן ההבנה כיצד נהגו האבות

והכיצד תפסו זאת גדולי הדורות ,משפיעה על הדרך שבה אנו ניגשים לחובת כיבוד הורים ולמצוות אבלות בימינו. נראה לבאר כי נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין השתתפות בהלוויה כאשר הבן עסוק בתורה או בהרבצת תורה .מן הדברים שראינו עולה כי אם העיסוק בתורה נעשה כחלק מרצונם העמוק של ההורים וכדרך להמשכת דרכם ,הרי שאין בחיסרון נוכחות פיזית בלוויה משום פגיעה בכבודם, אלא אדרבה ,זוהי קיום של רצונם העליון ביותר. נפקא מינה נוספת עולה מתוך דברי המפרשים שציינו כי לעיתים השתיקה או ההימנעות מפעולה אקטיבית בשעת אבל נובעת מעוצמת הכאב שאינה מאפשרת ביטוי חיצוני .מכאן נראה ללמוד כי בהלכות ניחום אבלים ,אין לשפוט את האבל לפי עוצמת הבכי או ההספד המילולי שלו. אדם הנמצא במצב של שבר עמוק ודממה פנימית אינו פחות בערכו ממי שמרבה בהספדים ,ויש לכבד את הדרך הייחודית שבה כל אדם מעבד את יגונו. עוד נראה לחדש כי אם אדם נמנע מלהשתתף בהלוויה מחשש למתח נפשי או מסיבות הקשורות לשלום בית וליציבותו הנפשית ,והכל נעשה מתוך כוונה טהורה וכבוד ,אין הדבר נחשב כביטול מצוות כיבוד הורים .ההלכה מכירה בכך שהנפש זקוקה לעיתים להגנה ,ואברהם אבינו ,המנהיג והאב ,השכיל להבין זאת כאשר מנע מיצחק את המפגש הקשה מנשוא עם בשורת האובדן. השאלה אם יצחק השתתף בהלוויית אמו אינה רק בירור עובדתי ,אלא היא מהווה צוהר להבנת עומק הקשר שבין האדם לבין ייעודו .נראה לבאר כי במערכת היחסים שבין אברהם ליצחק, העקידה סימנה קו פרשת מים שבו נדרש יצחק להיפרד מהתלות המוחלטת באביו ולהפוך לאישיות עצמאית הנושאת את לפיד הקודש בעצמה .השתיקה סביב נוכחותו בהלוויית שרה מלמדת כי תהליך הבנייה העצמית של יצחק דרש ממנו התכנסות פנימית ,שבה הצער האישי עובר זיכוך והופך לכוח רוחני המניע את האומה כולה. עוד נראה להסביר כי המעשה של אברהם בשליחת יצחק לבית עבר אינו רק צעד של חינוך, אלא עדות להכרה של אברהם בכך שיצחק נדרש לעבור תהליך של התחברות למסורת הקודמת כדי שיוכל לפתח את אישיותו הייחודית .יצחק ,המייצג את מידת הגבורה והדין ,נדרש ללמוד את סוד החיבור שבין החומר לרוח ,שבין הארץ שבה טמונה אמו לבין השמיים אליהם היא עלתה. ההיעדרות מן ההלוויה ,בראייה רעיונית זו ,אינה נתפסת כניתוק ,אלא כמעבר למדרגה גבוהה יותר שבה הבן אינו תלוי בנוכחות הפיזית של הוריו ,אלא נושא את תורתם בתוך ליבו כאש תמיד. נראה להוסיף כי בראייה רחבה ,הריחוק הזה מלמד על כך שקדושת החיים מחייבת לעיתים את האדם לפעול מתוך הכרעות שאינן תואמות את הציפייה החברתית המיידית .אברהם ויצחק מלמדים אותנו כי עבודת ה' האמיתית דורשת מאיתנו לזהות את העת שבה יש לבכות ואת העת שבה יש ללמוד ,את הרגע שבו נוכחות פיזית היא חובה ,ואת הרגע שבו דווקא המרחק הפיזי הוא המקום שבו נבנית האחדות הפנימית העמוקה ביותר. בחיבור הסוגיה אל נבכי הנפש ,נראה לבאר כי סיפור היעדרותו של יצחק מלוויית שרה נוגע בשאלה עמוקה על היכולת שלנו להכיל אובדן ולהמשיך בדרך .אברהם אבינו ,בראייתו המעמיקה,

הבין כי עבור יצחק ,המפגש עם המוות בשיא שבריריותו לאחר העקידה עלול להוות מחסום בלתי עביר ,שמא יתקבע בתוך תחושת האשם או השבר ,ובכך תאבד היכולת לבנות את עתיד האומה. נראה לומר כי מנהיגות אמיתית ,והנהגה עצמית בפרט ,טמונה ביכולת לזהות מתי הלב זקוק להרחקה כדי להשתקם ,ומתי הפרידה הפיזית היא הכרח כדי לאפשר לנשמה לצמוח מתוך הכאב. החיבור לאמונה מתבטא כאן בהבנה שהחיים הממשיים אינם מורכבים רק מהרגעים החיצוניים הניכרים לעין ,אלא מהמהלך הרוחני השקט שאדם מנהל עם בוראו .יצחק ,בבחירתו או בשליחותו לעסוק בתורה בבית שם ועבר ,מלמד אותנו כי האמונה אינה מבטלת את הצער ,אלא מעניקה לו אפיק של יצירה .ברגעים שבהם נדמה שהעולם סביבנו מתפורר ,האדם נדרש למצוא את אותה נקודה פנימית של לימוד ותפילה ,שם הנפש יכולה למצוא מרגוע ולבנות את כוחותיה מחדש. זוהי הנהגה של אמונה צרופה ,היודעת לסמוך על השגחת הבורא גם כאשר הדרך נראית תמוהה בעיני הבשר והדם. במישור הנפשי ,אנו למדים כי השתיקה של יצחק היא שתיקה רועמת המעידה על עבודה פנימית מאומצת .לא כל כאב חייב להפוך למספד פומבי; יש כאב שהוא כה עמוק ,עד שהוא הופך לתשתית של בניין האישיות .האדם נדרש לא פעם להביט אל תוך השבר שלו מבלי לתת לו להכריע אותו ,וכפי שאברהם ושרה ידעו להוביל את יצחק אל העתיד ,כך גם עלינו לדעת לשמור על ניצוץ החיים שבתוכנו גם בשעות הקשות ביותר .זוהי קריאה לאומץ לב פנימי ,היודע להבחין בין עיקר לטפל ,ולהמשיך בצעידה אל עבר הייעוד גם כאשר הלב כבד מנשוא. הסוגיה שלפנינו מציבה בפנינו מצפן פנימי המכוון את האדם אל מחוזות האחריות והאיזון העדין שבין החובות השונות המוטלות עליו .נראה לבאר כי המוסר הגבוה שבא לידי ביטוי בהנהגתו של אברהם אבינו כלפי בנו ,מלמד אותנו כי אהבה אמיתית אינה נמדדת רק בקרבה פיזית או בביטויים רגשיים גלויים ,אלא בראש ובראשונה בדאגה לעתידו הרוחני והנפשי של הזולת .אברהם השכיל להבין כי כדי שיצחק יהיה ראוי להמשיך את דרכו ,עליו להעניק לו את המרחב הנכון להתמודד עם מציאות חייו ,גם אם הדבר כרוך בוויתור על הנוכחות שלו לצדו ברגעים קשים .מוסר זה דורש מאיתנו להשתחרר מהצורך בסיפוקים מיידיים של רגש ,ולבחון את צעדינו לאור התוצאות לטווח ארוך. מצפן נוסף העולה מתוך הדברים נוגע לאחריות האדם כלפי עצמו בתוך משברים .יצחק אינו נתפס כמי שזנח את אמו ,אלא כמי שנמצא בנתיב של התעלות והכנה לתפקידו הגדול .נראה להסביר כי המוסר התורני אינו דורש מהאדם להתפרק תחת משא הכאב ,אלא מחייב אותו להשתמש בו כמנוף לעשייה ולצמיחה .כאשר אדם נקלע לסיטואציה שבה הציפייה החברתית מתנגשת עם הדרך הנכונה לנפשו ,עליו להיות בעל אומץ לב מוסרי לפעול בהתאם לאמת הפנימית ,כפי שיצחק עמד בניסיון השתיקה והלימוד .אין כאן עידוד להסתגרות ,אלא הכרה בכך שכל אדם צריך למצוא את המקום שבו הוא יכול להפוך את היגון לעוצמה של תורה ויראת שמים. עוד נראה לחדש כי המוסר המשתקף כאן מלמד אותנו על כבוד הדדי שבין דורות .ההבנה שרצון ההורים עשוי להתממש דווקא דרך פעולות שהבן עושה בנפרד מהם ,מאירה את מצוות כיבוד ההורים באור חדש .לעיתים ,הכבוד האמיתי להורים הוא לאו דווקא בעמידה לידם בעת