מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש בראשית · פרשת חיי שרה · עמ׳ 105–112

האם יש עניין לקנות קבר מחיים?

האם יש עניין לקנות קבר מחיים? כשאדם ניצב בעיצומו של מסע החיים ,תחת שמיים בהירים ,עמל ובונה את עולמו ,הלב לעיתים מבקש להביט אל עבר האופק ,אל הרגע שבו תנוח הנפש ממלאכתה .בתוך תחושת החיים התוססת ,מתגנבת השאלה המהדהדת בין קירות הלב :האם נכון הוא לאדם להסדיר את מנוחתו האחרונה עוד בעודו בריא ושלם? האם יש בבקשת מקום הקבורה מחיים משום הכנה ראויה ואצילית ,או שמא מסתתר כאן צל של חשש ,פתיחת פתח למידות הדין המבקשות להזכיר את סופו של אדם? הרעד באוויר ,השקט של בית העלמין הממתין בסבלנות ,והרצון להבטיח מנוחה טהורה וקנויה – כל אלו מתערבלים זה בזה .האם העובדה שאדם קונה לעצמו חלקת אדמה מחיים היא אקט של ייאוש מהחיים ,או שמא זהו הביטוי העליון לשייכות ולביטחון ,הכנה מדוקדקת של בית עולמים השייך לו בבעלות גמורה ,נקי מכל חוב ומכל תלות? כאשר אנו מבקשים לשרטט את קווי המתאר של המנהג לקנות קבר מחיים ,עלינו לשוב אל נקודת הראשית ,אל פרשת חיי שרה ,המהווה את התשתית ההלכתית והרעיונית לכל נושא קניית חלקת הקבר .אברהם אבינו אינו מסתפק ברכישה כללית ,הוא חותר לקניין גמור ,כזה המפקיע את השדה מכל זיקה של מתנה והופך אותו לאחוזה פרטית ,נצחית ומוגדרת. הרמב"ן (בראשית כג ,יט) ביאר :שאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה בכסף מלא כדי שתהיה לו למורשה ולנחלה עולמית ,וכי הקפיד אברהם שתהיה לו המערה כאחוזה גמורה ,דבר שאינו מתקיים בדרך של מתנה שאין בה כוח של אחוזה יציבה .בדברים אלו טמון יסוד הבעלות שאינה נתונה לערעור ,והיא המקרינה גם על הדורות הבאים את הצורך לרכוש את מקום המנוחה ביושר, מתוך הכרה כי מקום המנוחה הראוי אינו חסד ,אלא קניין השייך לאדם בעצמו. עוד בפרשת חיי שרה מצינו את דברי החזקוני (בראשית כג ,ו) ,המביא את הצעת בני חת לאברהם: במבחר קברנו קבור את מתיך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך .וביאר :אפילו קבר המיוחד לו בחייו לא יכלה ממך .מפרש זה מעיד כי המושג קבר המיוחד לאדם עוד בחייו היה מוכר ומושרש כבר באותם הימים ,וההכרה בכך שקבר יכול להיות שייך לאדם בעודו מהלך בין החיים היא יסוד קדום שנתקבל בהבנה גם בקרב אומות העולם ,מתוך הבנה שזהו כבודו של אדם ואחריותו. לאחר שהנחנו את יסודות הקניין בפרשת חיי שרה ,אנו ניגשים אל דברי יעקב אבינו בסוף ימיו ,כפי שמופיע בפרשת ויחי" :הנה אנכי מת וקברני בקברתי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (בראשית נ ,ה).

המלבי"ם (שם) ביאר :הנה אנכי מת ,שגם הוא היה לו טעם בזה שקבר זה כרה לו בחייו והיה זה אצלו לאות לזכור תמיד יום המיתה ,כמו שספר על עם קדמון שהיו בתיהם אצל קבריהם לזכור יום מותם ,ואחר שקבר זה הוכן בחייו והיה עינו ולבו שם כל הימים רוצה להיקבר בו ,כי עד הגל הזה על צדקתו. נראה לבאר כי הקישור בין שתי הפרשיות מלמדנו רצף של אמת :בפרשת חיי שרה אנו לומדים את דין הקניין – כי המקום חייב להיות קנוי ומוגדר – ובפרשת ויחי אנו למדים את דין ההכנה – כי הראוי לאדם להכין את מקום מנוחתו עוד בחייו .ההכנה הזו אינה מתוך פחד ,אלא מתוך רצון עמוק של האדם להיות שלם עם עצמו ,לדעת שהמקום בו ינוח גופו כבר מוכן עבורו ,מוגדר וקנוי ,בלא תלות באחרים ובלא חובות שטרם נפרעו .כאשר אברהם רוכש את השדה ויעקב כורה את הקבר ,הם מלמדים אותנו שהחיים עצמם הם בניה של נצח ,וכי הבעלות על המקום המקודש מתחילה כבר ברגע בו האדם מקבל אחריות על סופו ,הופך את המקום לשלו ,ומקדש אותו מכוח עמלו ורצונו הטהור. לאחר שהנחנו את התשתית המקראית בפרשיות חיי שרה וויחי ,אנו ניגשים אל דברי חז"ל, המבארים את הטעם הפנימי וההלכתי לדרישה זו .התלמוד אינו מסתכל על הקבר כעל חפץ בלבד ,אלא כעל המקום שבו הנשמה מניחה את משאה ,וכמקום שצריך להיות מזוקק מכל זיקה של זרות. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קי"ב ע"א) דנה בדרכי הקבורה ומביאה את המימרא המכוננת: נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו .דברי הגמרא הללו מהווים את אבן הבוחן לכל הדיון שלנו; הם מלמדים אותנו שישנה קפידא הלכתית ורוחנית על כך שהקבר יהיה שייך לנפטר .הגמרא אינה מסתפקת בכך שהנפטר קבור בקרקע ,אלא דורשת שהקרקע תהיה בבעלותו ,שכן הקבורה במקום שאינו שלו נתפסת כחוסר מנוחה ,כסוג של עקירה מהשורש ,שאין הצדיק חפץ בה. בירושלמי (מסכת מועד קטן ,פרק ב' ,הלכה ד') ,המובא גם בדברי התוספות (מסכת מועד קטן ,דף י"ג ע"א ד"ה אין מפנין) ,מובא יסוד נוסף ומעמיק :נוח לאדם לדור בשלו .יסוד זה ,השאול מעולמות החיים, מושלך אל עולמות המוות .כשם שאדם מבקש לחיות בביתו שלו ,כך הוא מבקש להיקבר בביתו שלו .הירושלמי ממשיך ומדגיש שאין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ,ומדייק שאפילו בתוך שלו ,הרי זה ערב ונעים לאדם להינח אצל אבותיו. נראה להוסיף ולהעמיק כי דברי חז"ל הללו מבטאים תפיסה נפשית עמוקה :הנפטר אינו מתנתק מעולמנו ברגע פטירתו ,אלא ממשיך לקיים זיקה למקומו .השייכות למקום – השייכות הפיזית והמשפטית – מעניקה לנשמה תחושת ביטחון ורציפות .כאשר האדם קונה את קברו מחיים, הוא בעצם עושה מעשה של 'עיגון'; הוא קובע נקודת אחיזה בעולם הזה ,נקודה שבה הוא תמיד יהיה בעל הבית ,גם כשיעבור אל עולם הנצח .החשיבות של 'בתוך שלו' אינה רק כדי להימנע מאיסור גזל או אי-נעימות ,אלא כדי לאפשר לנשמה להשתקע במנוחה שאין בה שום הפרעה של שייכות לזרים. לאחר שביססנו את השורשים המקראיים ואת פסיקות חז"ל בדבר החשיבות העצומה להיות קבור בשלו ,אנו ניצבים בפני משוכה מחשבתית משמעותית .מצד אחד ,אנו רואים את החיוב

והעניין בקניית מקום קבורה ,אך מצד שני ,בלב האדם עולה החשש :האם הכנת הקבר בחיי האדם אינה בבחינת הזמנת המיתה ,פתיחת פה לשטן שעלולה חלילה לקרב את הקץ? הגמרא במסכת ברכות (דף י"ט ע"א) פוסקת את הכלל הידוע :אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי ,לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן .עיקרון זה ,המבקש מאיתנו להרחיק מפינו ומהתנהגותנו כל רמז המזמין פורענות ,עומד במוקד הדיון. בספר כף החיים (סימן א' ,סעיף קטן י"ז) ובספרו של רבנו יוסף חיים זיע"א ,הלא הוא הבן איש חי (פרשת פינחס ,שנה ב' ,סעיף י"ג) ,פסקו :שאין לפתוח פיו לשטן ,ומכוח הנחה זו נמנעו רבים מלהתעסק בסידורי קבורה מחיים .החשש מובן – האדם נזהר שלא להקדים את זמנו ,שלא להזמין את המלאך הממונה במקום שבו החיים מבקשים להמשיך ולפרוח. אולם ,בבואנו ליישב סתירה זו ,מצאנו כי גדולי האחרונים חידשו הבחנה מרתקת .בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה' ,יורה דעה ,סימן ל"ב ,אות ב') ביאר :שבבריא לא חששו לפתיחת פה לשטן אלא רק במסוכן. כלומר ,כאשר אדם בריא עוסק בסידורי קבורתו ,אין זה בבחינת פתיחת פה לשטן ,אלא בבחינת סידור ענייניו והכנת נחלתו .רק כאשר האדם חולה ומסוכן ,אזי הפעולות הללו עלולות להיתפס כהשלמה עם הגזירה ,אך בעוד האדם בריא ,העיסוק הוא כביטוי של אחריות וארגון ,ולא של הזמנת המיתה. נראה להרחיב ולהוסיף כי ההבדל בין פתיחת פה לשטן לבין הכנת הקבר טמון בכוונת הלב. פתיחת פה לשטן היא ביטוי של ייאוש או של זלזול בחיים ,בעוד שקניית קבר מחיים מתוך אחריות היא ביטוי של אמונה בחיים ומתוך רצון להניחם על מסלול של שלמות .האדם המכין קברו אינו אומר "אני מת" ,אלא הוא אומר "אני מסדר" .הוא מבקש שגם ברגע האחרון ,הכל יהיה ערוך כראוי ,מתוך צלילות דעת ומתוך שייכות מוחלטת לקרקע .נראה כי בדרך זו ,הופכת הפעולה המפחידה כביכול ,לפעולה שמרחיקה את השטן ,שהרי אין הוא מוצא פתח במי שחי את חייו באחריות כה מלאה ,עד שגם את סופו הוא מנהיג ביושר ובקניין גמור. כעת ,לאחר שיישבנו את החששות והבנו את היסודות ,אנו צוללים אל פסיקתם של גדולי האחרונים ,המורים לנו את הדרך למעשה .מתברר כי למרות הדיונים העיוניים ,בפועל נהגו רבים וטובים ,גדולי עולם ומנהיגי קהילות ,להקפיד על קניית חלקת קבר עוד בחייהם ,וראו בכך לא רק היתר ,אלא דרך סלולה המביאה תועלת לנפש ולנפטר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה (חיי שרה) ביאר :את עומק הקפידה של אברהם אבינו ,והדברים מהדהדים גם ביחס לדורות הבאים .הוא מלמדנו שאין מדובר רק בעניין טכני ,אלא בנחלת עולם של האדם .הכהן הגדול מאחיו מדגיש כי כשם שאברהם לא נח עד שהעמיד את המערה למקנה תחת ידו ,כך נדרש מכל בר דעת להעמיד את קברו תחת בעלותו המוחלטת ,כדי להבטיח את מנוחתו באופן הראוי. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד' ,סימן רע"ד) ביאר :כי תיקון גדול לנפטר להיקבר מיד בקרקע שלו ,והיינו שיקנה בחייו מקום מסוים וישלם כל הדמים או מקצתן .הוא מוסיף ומחדש :שאם לא קנו מקודם ,יזדרזו היורשים תוך השבעה ויציינו בשטר שהמחיר לא

מעכב את הקנין .הוא מציין שכן נהגו המדקדקין ,שהקבר יהיה קנוי למת בקנין גמור ,וכבר ביארנו לעיל שיש לכך שורשים עמוקים בגמרא בבבא בתרא. הגאון החתם סופר בשוות חתם סופר (יורה דעה ,סימן של"א) ביאר :שזהו מנהג כל תפוצות ישראל. הוא כותב שם בפירוש שאין הדברים בגדר רשות בלבד ,אלא מנהג אבותינו תורה היא .הוא מעמיק ומסביר :שאף אם אדם עני ואין ידו משגת לשלם הון עתק ,עליו לקנות אגורת כסף לכל הפחות, כדי להפקיע את הקבר מדין 'קבר שאול' ולהכניסו תחת כנפי הבעלות הפרטית ,שכן מנוחת הנפטר תלויה בכך שהקרקע תקרא על שמו. נראה להוסיף ולבאר את דברי הפוסקים הללו מתוך הסתכלות רחבה :הפוסקים אינם מסתכלים על הקבר כעל מוצר צריכה ,אלא כעל המקום שבו האדם משלים את קומתו הרוחנית .החתם סופר ,בדבריו הנוקבים ,חושף בפנינו שהקניין אינו אמצעי כלכלי ,אלא אמצעי רוחני להשגת 'מנוחה בתוך שלו' .כשאדם קונה ,הוא מגדיר את מקומו ,הוא יוצר גבול ,והוא מבטיח לעצמו את המנוחה המיוחלת ,מנוחה שאין בה שום רעש של ספק או תלות .זהו המנהג שקידש את בתי העלמין שלנו לאורך הדורות ,והפך אותם למקומות של השתקעות ושל זיקה נצחית ,ולא למקומות של השכרה מזדמנת. כעת ,משנשתרשה ההבנה כי קניית הקבר היא מעשה של אחריות ובעלות הלכתית ,אנו פוגשים את הנדבך העמוק והנשגב יותר – הסגולות והסודות הצפונים במנהג זה .רבותינו ראו בסידור המקום האחרון עוד בחיים לא רק הכנה טכנית ,אלא כוח רוחני המושך חיים והגנה על האדם. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' ,סימן תר"ד) כתב :ושמעתי סוד נפלא בכריית קבר בחייו שאין רשות למשחיתים להוציא אותו מקברו .ובהערה שם הוסיף שבירושלים שמעו שזוהי סגולה לאריכות ימים ,אף שציין שקשה למצוא לזה מקור מפורש .יסוד זה מוצא את ביטויו גם בספר אורחות רבינו (חלק ד') ,המביא בשם הסטייפלער זצוק"ל ,שכן מנהג העולם לומר שיש סגולה לאריכות ימים בקניית קבר מחיים ,והדברים מובאים גם בספר סגולות רבותינו בשם הגרב"צ מוצפי ,ששמע מהגאון המקובל רבי יהושע שרבני זצ"ל על המנהג הקדום בירושלים שבו אבי החתן היה רוכש זוג קברים עבור הזוג ביום חופתם כסגולה לחיים טובים. בספר קב הישר (פרק ו') ביאר :שהחסידים הראשונים היו נוהגים לקנות קבר בחיים חיותם והיו נוהגים להתפלל באותו מקום ונותנים צדקה ,ובזה היו מקדשים להם את המקום המוכן להם. עומק העניין הוא שהאדם ,על ידי התפילה והצדקה במקום שייעד לעצמו ,מחדיר קדושה בקרקע שבו ינוחו עצמותיו ,ובכך הוא הופך את המקום למרחב של קדושה וטהרה ,מקום שמגן עליו בעולם הבא. ספר החיים (פרק ח') ,המובא בטעמי המנהגים ,מחדש יסוד מרטיט :שצריך כל אדם אפילו עני שבישראל שתהיה קרקע שהוא קבור בתוכה קנויה לו בכסף ,והטעם לפי שאין רשות לשום משחית להוציא את האדם מרשותו ,ולא נקרא רשותו אא"כ אותה קרקע קנויה לו .לכן ,הקנין אינו רק עניין ממוני ,אלא הוא מהווה גדר רוחני המבדיל בין רשות היחיד של הצדיק לבין המקטרגים המבקשים לערער על מנוחתו.

נראה להוסיף ולהעמיק :הסגולה לאריכות ימים אינה סותרת את הפחד מהמוות ,אלא היא ההפך הגמור ממנו .כאשר אדם מסדיר את קברו ,הוא אומר למידת הדין" :אני מוכן ,אני מאורגן ,אני חי את חיי ביושר" .המודעות לסוף אינה מחלישה את החיים ,אלא מעניקה להם דחיפות וקדושה. אדם שיודע שיש לו מקום מוכן ושמור ,מקום שקנה בעמל כפיו וקידש אותו בתפילה ,חי את חייו בשלוות נפש גדולה יותר .השלווה הזו ,הידיעה שאין דאגות קבורה לדורות הבאים ,היא עצמה הכלי שמושך אריכות ימים ושנים .האדם שאינו פוחד מהמוות ואינו מתעסק בו מתוך חרדה ,אלא מתוך הכנה וסדר ,זוכה לחיות את חייו מתוך ביטחון בה' שאינו תלוי בדבר. ועתה ,אנו יורדים אל עולם המעשה ,אל מציאות ימינו שבה עולם הקבורה הפך למסחרי ומורכב ,דבר הגורם עגמת נפש רבה למשפחות המבקשות לקיים את המצווה כהלכתה .נראה כי ככל שהזמן עובר ,הצורך בהבנת הדין המדויק הופך לחיוני יותר ,שכן לעיתים אדם חושב שהוא קונה קבר ,אך למעשה בידו רק זכות שימוש מוגבלת. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד' ,סימן רע"ד) התריע על כך בחומרה :בשטר הקנין של החברה קדישא מבואר לעיתים קרובות רק שיש לו 'זכות קבורה' ,וזה אינו מספיק כלל, שכן אין זה קנין ממש ,ומה גם שחברות קדישא רבות מגבילות את הזכות וקובעות שליורשים אין רשות להעביר את המקום לאחר .כדי לצאת ידי חובת הקניין כפי שנתבאר אצל אברהם אבינו, כתב שצריך להקפיד על שלושה יסודות :שהמקום שלו מהתהום ועד הרקיע ,שהקניין חל על כל דבר ,ושהוא נעשה מעכשיו. עוד הוסיף שם הגר"מ שטרנבוך חידוש גדול :שגם כאשר החברה קדישא מתווכחת על המחיר – דבר שעלול לעכב את תוקף הקניין – יש להורות שהמכר יחול מעכשיו ,והקרקע תהיה של הנפטר לכל דבר ,בעוד המחיר יהיה רק בגדר התחייבות כספית שתיקבע בהמשך .בדרך זו ,הקרקע נקנית מיד ,והנפטר נח בקרקע השייכת לו בבעלות מלאה. נראה לבאר את עומק העניין :הקושי הגדול בימינו אינו רק המחיר ,אלא הניתוק שבין הקונה לבין האדמה .כאשר הקניין נעשה בדרך של חוזה מנהלי בלבד ,תחושת השייכות הולכת לאיבוד. לכן ,על המבקש לקיים את רצון הצדיקים ,לשאוף לכך שהקניין לא יהיה פיקציה משפטית ,אלא פעולה של העברת בעלות ממשית .אדם שרוכש קבר צריך לראות את עצמו כמי שרוכש נחלת עולם ,ולא כמי ששוכר מקום לינה זמני .הדיוק בפרטי השטר ,ובמיוחד ההקפדה על הבעלות המוחלטת ,הם המבדילים בין קבורה שהיא חובה חברתית ,לבין מנוחה שהיא קניין אישי ,זך ומזוקק ,כזו שאין המקטרגים יכולים לטעון לגביה שהיא אינה שלו. לאחר שהעמקנו בבירור טיב הקניין הנדרש ,עלינו לעמוד על נקודה קריטית הנוגעת לעצם המעשה שבו אנו מביאים את הנפטר למנוחתו .קיימת חשיבות הלכתית עליונה לכך שהנפטר ייטמן באדמה ממש ,מתוך הבנה שהקרקע עצמה היא המקום המזכך את הגוף ומאפשר לו לשוב אל עפרו. הטור ביו"ד (סימן שס"ב) מביא את דברי רבי יוחנן :מניין לקבורה מן התורה – תלמוד לומר 'כי קבור תקברנו' ,פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך .לפיכך ,הנותן את מתו

בארון ולא קברו בקרקע ,עובר משום 'בל תלין' .השולחן ערוך (שם ,סעיף א') פסק הלכה זו להלכה, וקבע שאם נתן את המת בארון וקברו בקרקע ,אינו עובר ,אך הוסיף כי מכל מקום יפה לקוברו בקרקע ממש ,אפילו בחוץ לארץ. הרמב"ן בתורת האדם (עמ' קי"ז) הרחיב לבאר כי המניח ארון למת בבית הקברות ,מבלי שהארון יהיה נקוב או מונח בצורה המאפשרת מגע עם האדמה ,אינו נחשב כמי שקיים מצוות קבורה כלל, ועלול לעבור על איסור הלנת המת .מהלך זה של רבותינו מלמדנו כי הקבורה אינה טקס חיצוני, אלא תהליך אורגני של חזרה אל היסודות .האדמה ,שהיא מקום גידולו של האדם בחייו ,היא גם המקום שבו הוא מוצא את מנוחתו בסופו ,וכל חציצה מלאכותית בינו לבין הארץ מערערת את מהות המנוחה. נראה לבאר כי החשיבות של הקבורה באדמה ממש ,ללא תיווך של ארון ,אינה רק עניין של איסור והיתר ,אלא עניין של שלמות הנפש .הקרקע ,שעליה עמל האדם כל ימיו ,היא זו שצריכה לחבק את גופו לאחר פטירתו .הכנסת המת לארון ,ללא צורך של ממש ,יוצרת הפרדה שאינה רצויה ,שכן האדם מבקש את המגע הישיר עם ארץ החיים. לאור זאת ,החשיבות בקניית קבר מחיים מקבלת משנה תוקף :לא רק כדי שיהיה 'שלו' ,אלא כדי להבטיח מראש שהקבורה תתבצע בדרך הראויה והמדויקת ביותר ,מבלי להזדקק לפתרונות של שעת חירום שעלולים להוביל להקלת ראש או להנחה בתוך ארון שלא לצורך .מי שמסדיר את מקומו מראש ,יכול לדרוש ולוודא שהקבורה תתקיים בקרקע ממש ,כפי הוראת הפוסקים, ובכך הוא מקיים את מצוות 'כי קבור תקברנו' בהידור ובשלמות ,ללא כל חשש של 'בל תלין’. כאשר אנו מדברים על מנוחת הנפטר ,איננו עוסקים רק בשאלה של "של מי השדה" ,אלא גם בשאלה של "מי הם השכנים" .עולמם של חז"ל ,כפי שבא לידי ביטוי בספרות הפוסקים ,מייחס משקל רב לסביבתו של האדם גם לאחר פטירתו ,מתוך הכרה כי השפעת הסביבה אינה נפסקת בבית העלמין. השולחן ערוך (יורה דעה ,סימן שס"ב ,סעיף ו') פוסק הלכה ברורה :אין קוברים רשע אצל צדיק, משום שאין הנפטר חפץ לשהות במחיצתו של מי שאינו הגון .כלל זה אינו נועד רק למנוע צער מהצדיק ,אלא הוא מהווה יסוד בהלכות אבלות המנחה את הציבור לנהוג כבוד בנפטרים ולשמור על מחיצות רוחניות המבדילות בין מי שהלכו בדרכי ה' לבין מי שסרו ממנה. הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד' ,סימן רע"ד ,סעיף ב') מרחיב בעניין זה ומציין שצריך למצוא לנפטר מקום ליד אנשים ישרים כמוהו .הוא מוסיף בהערותיו כי אין צורך לחפש דווקא קבורה ליד גדולי עולם ותלמידי חכמים מופלגים אם הנפטר אינו ראוי לכך ,אלא העיקר הוא למצוא מקום שאינו מוגדר כחברתם של רשעים או מחללי שבת בפרהסיה ,ממנם יש להרחיק מרחק של שמונה אמות לפחות ,כפי שנפסק לגבי אנשים שהוחרמו או שהלכו בדרכי מינות. רבי עובדיה הדיא בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה' ,יורה דעה ,סימן ל"ב) מביא עדות למנהג הרווח בארץ ישראל :רבים ושלמים קונים לעצמם אחוזת קבר עוד בחייהם ליד קרובי משפחה או לצד קברי רבנים ואנשי שם .הוא מסביר כי המניע המרכזי לכך הוא החשש הפן יקברו אותם במקום נידח

ובמחיצת אנשים שאין רוחם נוחה מהם .זוהי חרדה לגיטימית ואנושית המבוססת על ההבנה שגם ברגעי השכיבה באפר ,האדם מבקש לעצמו את חברתם של מי שדרך חייהם דומה לשלו. נראה לבאר כי ההרחקה מרשעים אינה נובעת ממידת הגאווה או מהתנשאות ,אלא מתוך הצורך בשקט ובמנוחת הנפש .כפי שאדם נמנע מלבנות את ביתו בלב שכונה שאינה מתאימה לאורח חייו ,כך הוא מבקש שבית עולמו יהיה סביבה המאפשרת לו להתמזג עם ערכיו .הקנייה מחיים מעניקה לאדם את האפשרות לבחור את סביבתו האחרונה ביישוב הדעת ,מבלי להיות נתון לחסדיהם של נסיבות מקריות או של החלטות של הרגע האחרון שעלולות למקם אותו במחיצה שאינה תואמת את השתוקקות נשמתו .בכך ,הוא מבטיח לעצמו סביבה התומכת במנוחתו ולא כזו המהווה עבורו מטרד. כאשר אנו מתבוננים במושג הקבורה ,עלינו להפסיק לראות בו את סוף המעשה ,אלא את השלמתו .הרעיון הגלום בקניין קבר אינו קשור למיתה כלל ,אלא לתפיסת הבעלות של האדם על חייו .ביהדות ,אדם הוא בן חורין כשהוא אחראי על מרחבו .המערה שקנה אברהם אבינו לא הייתה רק כלי קיבול ,אלא הצהרה על שייכות לארץ .המדרש מלמדנו שהאבות קנו את מקומותיהם כדי להטביע חותם של קדושה שאין לו סוף. נראה לבאר כי הקבר הוא המקום היחיד שבו האדם מתאחד עם המושג 'נחלת עולם' .בעוד שכל נכסיו של האדם בעולם הזה הם השאלה מאת הבורא ,הרי שהאחיזה בארץ הקודש בדרך של קניין מצווה ,הופכת את הקבר ל'בית' במובן העמוק ביותר .הרעיון כאן הוא שהאדם אינו ארעי בעולמו של הקב"ה ,אלא שותף .כאשר הוא מסדיר את מקומו ,הוא אינו מתכונן לעזיבה ,אלא הוא מקבע את נוכחותו .הוא מבקש לומר שגם כאשר גופו ינוח ,הוא לא יהיה אורח פורח ,אלא בעל הבית בנחלתו .השקט הנפשי שמושג מפעולה זו אינו שקט של מנוסה מהחיים ,אלא שקט של מי שהניח את כל אבני הבניין במקומן ,ועתה הוא פנוי לחיות את חייו מתוך ביטחון פנימי שאין לו עוררין. במישור המחשבתי ,קניית קבר מחיים מהווה הצהרה תיאולוגית על מהות הזמן והנצח .רוב בני האדם חווים את הזמן כנהר השוצף וסוחף אותם אל עבר הלא נודע ,והפחד מהמוות נובע במידה רבה מהתחושה של אובדן השליטה – התחושה שהנה ,ביום מן הימים ,יסתיים המרוץ והאדם ימצא את עצמו "נסחף" למקום שלא בחר בו ,בנסיבות שלא הוא קבע. נראה להעמיק ולומר כי האדם שקונה את קברו ,עוצר את הזרימה הזו .הוא יוצר אי של יציבות בתוך הדינמיקה הבלתי פוסקת של החיים .במחשבה זו ,הקבר הופך מסימן לקץ לסימן לקיום. הוא הופך את המחשבה על המוות מנושא המעורר חרדה למושג המעורר מחשבה .כאשר אדם יודע היכן הוא עתיד לנוח ,הוא אינו עסוק בחיפוש מקום ,הוא אינו מוטרד מהשאלה "איפה אהיה", וממילא הוא משוחרר מהחרדה המכרסמת של הזרות. יתרה מכך ,יש כאן תובנה עמוקה על מושג ה'מנוחה' .בעולם המחשבה הישיבתי ,מנוחה אינה בטלה ,אלא הגעה אל היעד .הנשמה בדרכה לעולמה היא נשמה המחפשת את השורש שלה. כשהאדם מכין את חלקת אדמתו ,הוא מכין עבור נשמתו מעין 'בית אב' .הוא מאותת לעצמו – עוד בהיותו בשיא כוחו – שמגמת חייו היא תכליתית ,שיש סוף ראוי לכל עמל .זוהי מחשבה המאירה

את ההווה באור של כובד ראש ,המונע מהאדם להתפזר להבלים .אדם שרואה את סופו מול עיניו, הוא אדם שמקדש את ההתחלות שלו ,הוא אדם שבוחר בחיים מתוך מודעות מלאה לערכם ,שכן הוא אינו חי בתחושת אשליה של זמן אינסופי ,אלא בתחושה של שליחות שזמנה קצוב וקדוש. במישור המוסרי ,פעולת קניית הקבר מחיים אינה עניין פרטי המצומצם לאדם עצמו ,אלא היא מהווה אקט של חסד ואחריות כלפי המשפחה ,הקהילה והדורות הבאים .אדם הבוחר להסדיר את מנוחתו בעודו בחיים משחרר את בניו ,יורשיו ומוקירי זכרו מעול כבד של הכרעות תחת לחץ ,אי ודאות וחיפוש מקומות קבורה בעת צרה ומשבר. נראה להעמיק כי מוסר החיים היהודי אינו מופנה רק כלפי המעשה שבין אדם לחברו ,אלא גם כלפי האופן שבו אנו מסיימים את פרק חיינו .השארת דאגות קבורה לאחרים ,בייחוד במציאות שבה בתי העלמין מלאים והביורוקרטיה מורכבת ,עלולה להוביל את היורשים למצבים של חוסר ברירה ,רכישת מקומות שאינם תואמים את רצון הנפטר ,או חלילה לעימותים משפחתיים על ענייני נדל"ן קדוש .האחריות המוסרית של האדם היא להוריש לילדיו זיכרון של שקט ,ולא צוואה של סיבוכים ודאגות. יתרה מכך ,עצם הפעולה של קנייה ביושר היא אקט של יושרה .אדם המכין את קברו מכספו הפרטי ,מתוך הבנה שזהו המקום בו יופקד גופו העשוי עפר ,מלמד את בניו שיעור ביראת שמיים ובכבוד המת .הוא מראה להם שקדושת הגוף והמקום אינה הפקר ,וכי כפי שדאג לכל צרכי ביתו בחייו ,הוא דואג ל'בית עולמים' שלו מתוך עצמאות .מוסר זה מקרין על כל הבית – הוא מחנך את בני הדור הבא שגם סוף החיים הוא חלק בלתי נפרד מדרך התורה ,וכי אין אנו נרתעים מלהביט אל העתיד ,אלא מקבלים אחריות על כל שלב במסע הנשמה ,מלידה ועד המנוחה האחרונה. זוהי גדלות נפש מוסרית – לאפשר לאחרים להתאבל בנחת ,מבלי שיהיו מוטרדים ממרדף אחר חלקת אדמה. התובנה המעשית העולה מכל הדברים שביארנו ,היא שסוגיית הקבורה אינה צריכה להיות גזורה מעולמם של חרדות ,אלא כלי עבודה יומיומי לבניית יציבות נפשית .כאשר אדם מתנהל בעולם מתוך מודעות לסופיותו ,הוא אינו הופך לפסימי ,אלא למדויק יותר .הוא לומד להבחין בין עיקר לטפל ,בין רעש למהות ,ובין מה שבאמת נשאר איתו לבין מה שחולף ועובר. נראה להוסיף כי התובנה המעשית הכי גדולה היא עקרון ה'סדר' .אדם שמסדר את קברו מחיים, לומד לסדר גם את חייו .הוא בודק את צוואתו ,הוא מבקש מחילה מאלו שפגע בהם ,הוא מבטיח שכל חובותיו מול הבריות יהיו פרועים .המעשה הזה של קניית הקבר משמש כקול קורא המזכיר לאדם שכל יום הוא יום של בניית עולם .אדם שחי בתחושה שיש לו 'מקום' שמחכה לו ,שאין הוא הפקר בעולם ,הוא אדם שבוחר בטוב ביתר שאת ,שכן הוא רוצה להגיע אל אותו מקום מוכן מתוך שלמות ועשייה. עוד נראה להמליץ ,כי התובנה המעשית אינה רק ברכישה עצמה ,אלא בשיתוף הלב .אין זה נכון להפוך את הנושא לטאבו או לשיחת אימה ,אלא להפכו לשיחת בגרות של בניית הבית .כשאדם ניגש להסדיר זאת ,הוא יכול להפוך את הרגע הזה למפגש של אחריות משפחתית ,שבו הוא מנחיל

שאלות קשורות מן הסדרה

חיי שרה

נשמת הפרשה - פרשת חיי שרה

בעומק הפרשה - פרשת חיי שרה

עשרים שנה לנישואין, מה מתחדש ביום זה?