האם נשים יכולות לומר קדיש?

האם נשים יכולות לומר קדיש? ברגעי השבר שלאחר הפטירה ,כשהלב מבקש למצוא אפיק של נחמה וזכות לעילוי נשמת ההורה ,עולה שאלה נוקבת המלווה את משפחות האבלים לאורך הדורות .הקדיש ,אותו רגע של התעלות שבו האדם מכריז על גדולת השם בעולם ,נתפס מאז ומעולם כחיבור המיוחד שבין הבן לבין אביו שנפטר .אך מה דינה של בת? האם גם היא ,מתוך תחושת חובה ורצון לזכות את אביה, יכולה להצטרף…

האם נשים יכולות לומר קדיש? ברגעי השבר שלאחר הפטירה ,כשהלב מבקש למצוא אפיק של נחמה וזכות לעילוי נשמת ההורה ,עולה שאלה נוקבת המלווה את משפחות האבלים לאורך הדורות .הקדיש ,אותו רגע של התעלות שבו האדם מכריז על גדולת השם בעולם ,נתפס מאז ומעולם כחיבור המיוחד שבין הבן לבין אביו שנפטר .אך מה דינה של בת? האם גם היא ,מתוך תחושת חובה ורצון לזכות את אביה, יכולה להצטרף לשרשרת המקדשים את השם בקדיש? סביב סוגיה זו התפתחו גישות שונות בקרב פוסקי ההלכה ,כאשר המתח נע בין הכרה ברצונה הכנה של הבת לזכות את הוריה ,לבין השמירה הקפדנית על מנהגי ישראל ומניעת פריצות בדרכי הקודש .נצא למסע בין דפי התשובות, נבחן את הנימוקים השונים – מהחשש לערעור המנהג ועד לחיפוש אחר פתרונות המכבדים את הרגש הנשי בתוך גדרי ההלכה ,ונבקש להאיר את הנתיב הראוי לכל מי שמבקשת להנציח את זכר הוריה ביראת שמיים. הדיון בשאלת אמירת קדיש על ידי אישה נוגע בשרשי העניין של "קדיש יתום" ,כפי שהם משתקפים במקורות. בגמרא במסכת ברכות (דף ג' ע"א) מבואר" :יתומים אומרים קדיש” .ביאר :הגמרא קושרת את אמירת הקדיש באופן ישיר ליתומים .מתוך כך עלתה השאלה האם ההגדרה "יתום" כוללת גם בנות ,שכן הזיקה ההלכתית והקשר בין הבן לאביו הם היסוד לחיוב ,בעוד שהבת ,אף שהיא זרעו של האב ,אינה מופקדת על אמירת הקדיש במסורת המקובלת. בשו"ת חוות יאיר (סימן רכ"ב) כתב" :אף כי אין ראיה לסתור הדבר ,כי גם אשה מצווה על קידוש השם ...מכל מקום יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא .מכל מקום יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל ,שגם כן תורה הם” .ביאר :בעל החוות יאיר

נוקט עמדה מורכבת .מצד אחד הוא מכיר בכך שמהות הקדיש – קידוש השם – שייכת לכל אחד ואחת ,ומצד שני הוא מציב קו אדום מטעמים של שמירה על מסורת וחשש מפני שינויים שיביאו לזלזול במנהגי ישראל .הקדיש ,מעבר למשמעותו הפנימית ,הוא מנהג המעצב את דמותו של הציבור ,וכל שינוי בו עלול להוביל לערעור היסודות. בספר משפטי עוזיאל (תניינא סימן י"ג) ביאר" :הבן הוא המשך צורתו האישית של האב במעשיו ודיבורו ...ודבר כזה כמובן אינו מתמלא אלא על ידי הבנים ,שהם מצטרפים לעדה מישראל ,ולא על ידי הבנות ,ולכן אינן אומרות קדיש בציבור” .ביאר :המחבר מבאר את הסוד הטמון בביטוי "ברא מזכה אבא" .הבן נתפס כממשיך את צורת האב בעולם ,ובתור שכזה הוא הקול הטבעי המקדש את השם בקהל .הבנות ,אף שזכותן גדולה ופעולותיהן למען ההורים רצויות ומקובלות ,אינן חלק מהמערך המוגדר של "קדיש בציבור" כפי שעוצב על ידי רבותינו. הבנת סוגיית הקדיש מחייבת אותנו להתבונן בדברי חז"ל ,המגדירים מהו המרחב הנכון לביטויים של קדושה ,וכיצד הם משתלבים בדינמיקה שבין הציבור לבין הפרט. בגמרא במסכת סוטה (דף מ"ח ע"א) נאמר :זמרן נשי וענין גברי פריצותא .ביאר :הגמרא מלמדת על הזהירות הנדרשת בשילוב קולות של נשים וגברים במרחב אחד .כאשר נשים מזמרות וגברים משיבים ,הדבר עלול להוביל למיקוד תשומת לב שאינו הולם את כובד הראש הנדרש בבית הכנסת או בתפילה .הבנה זו מהווה בסיס לרבים מהפוסקים האוסרים על אמירת קדיש על ידי אישה בפני מניין גברים ,שכן יש בכך משום חריגה מהמסגרת שקבעו חכמים לשמירת הצניעות במקום המקדש. בגמרא במסכת ברכות (דף נ"ג ע"ב) נאמר :גדול העונה אמן יותר מן המברך .ביאר :חכמים מדגישים כי העלייה הרוחנית אינה תלויה רק באמירת המילים בפה ,אלא גם בהקשבה ובמענה אמן בכוונה .מתוך עיקרון זה ,פוסקים רבים מציעים לבת שאינה אומרת קדיש מסלול רוחני חלופי ומלא עוצמה :במקום לנסות לשנות את המנהג הציבורי ,היא יכולה להגיע לבית הכנסת, לשמוע את הקדישים הנאמרים ,ולהשיב אמן מעומק הלב .המעלה של מענה זה אינה נופלת מזו של המברך ,והיא מהווה דרך בטוחה וראויה לזכות את נשמת ההורה. במדרש ובמקורות השונים מוזכרת עוצמתן של נשים בתפילה .ביאר :חז"ל מוקירים את התפילה והזכות של נשים צדקניות לדורותיהן .עם זאת ,הם הקפידו על כך שכל דבר שבקדושה המצריך מניין ,כגון קדיש ,ינוהל על ידי גברים .ההפרדה אינה מעידה על חסרון רוחני של האישה, חלילה ,אלא על חלוקת תפקידים שנקבעה במסורת הדורות ,שנועדה לשמור על טהרת הקדושה בציבור .הידיעה כי "יודע מחשבות" יודע את כוונת הלב ,מאפשרת לאישה להבין שאין היא צריכה להשמיע את קולה בציבור כדי שזכותה תעלה למרום ותפעל את פעולתה בעולמות העליונים. הראשונים ,כנושאי הלפיד של המסורת ההלכתית ,עסקו בהגדרת גדרי ה"קדיש" ומקומו של הציבור .אף שסוגיית אמירת קדיש על ידי אישה אינה נדונה באופן ישיר בדברי הראשונים כסוגיה קלאסית של חיוב ,הם העמידו את היסודות לדיון המאוחר יותר. רבינו יעקב בן אשר בעל הטורים (אורח חיים סימן נ"ה) כתב בהלכות קדיש :ונהגו שהיתומים

אומרים קדיש .ביאר :הטור מצביע על המנהג כעל יסוד מחייב .בראשונים עולה הדגש על היתומים כמי שתפקידם לומר את הקדיש כחלק מתהליך התיקון לנשמת הוריהם .הדיוק בלשון הטור ,המצביע על המנהג הרווח ,משמש לאחרונים כבסיס לטענה שאין לנו להוסיף על גדרי המנהג שנקבעו ונתקבלו בעם ישראל ,שכן המנהג בעצמו הוא תורה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שע"ו) פסק :מי שמת לו מת ולא הניח בן ...והנה נהגו במקומות רבים שיתומים אומרים קדיש .ביאר :מרן רבי יוסף קארו מעגן את מנהג היתומים בהלכה .מתוך דבריו ניכר כי המסגרת המקובלת לאמירת קדיש היא זו המוגדרת על ידי המנהג הרווח ,וכאשר המנהג המקובל הוא שהבנים הם האומרים ,הרי שכל חריגה ממנו נדרשת למקור ברור ומבוסס ,וכאשר אין כזה ,אין לשנות מהמסורת. הראשונים שדנו בגדרי "דברים שבקדושה" (כגון במסכת מגילה דף כ"ג ע"ב) ביארו :שכל דבר שבקדושה אינו נאמר אלא בעשרה גברים .ביאר :הראשונים מחדדים את ההלכה שקדיש ,כדבר שבקדושה ,מחייב מניין של גברים .בכך הם קובעים את גבולות הגזרה של המעמד – המקום שבו נאמר הקדיש הוא מוקד של מניין גברים ,וכל מי שאינו חלק מהגדרה זו ,אינו יכול להוביל את אמירת הקדיש בפני הציבור .עקרון זה עומד בבסיס התנגדותם של הפוסקים המאוחרים לאפשר לנשים להוביל את אמירת הקדיש בתוך בית הכנסת. האחרונים עמדו בפרץ מול ניסיונות לחדש מנהגים בשדה התפילה ,כשהם מדגישים את החשיבות של דבקות במסורת ובגדרי ההלכה הציבורית ,תוך שהם מסבירים כיצד ניתן למצוא מנוח לנפש בתוך הגבולות הקיימים. הגאון רבי יאיר בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן רכ"ב) ביאר :כי על אף שייתכן ויש נחת רוח להורים כאשר בתם משתתפת בקדיש ,הרי שאימוץ מנהגים חדשים בפרהסיה פותח פתח לפריצת גדרים חמורה .הוא מזהיר כי הנהגה שכזו ,במיוחד באסיפות ציבוריות ,עלולה להוביל לזלזול במנהגי ישראל שהם עצמם תורה ,ולכן יש למחות נגדם. הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה (סימן כ"ז) ביאר :כי מעבר לעצם האיסור או ההתנגדות למנהג ,יש כאן חשש מעשי של תקלה בבית הכנסת .אם נתיר לבת לומר קדיש ,הדבר עלול להוביל לכך שהיא תאמר קדיש גם במהלך התפילה עצמה – קדיש דחיובא – ובכך היא תפטור את הגברים השומעים את הקדיש ,דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בספר מטה אפרים (שער ד' ,סעיף ח') ביאר :כי מי שאין לו בנים וציווה שבת תאמר קדיש ,אין לשמוע לו ,משום שאין לשנות ממנהג ישראל .הוא מוסיף כי במקום בו חשבה הבת לזכות את אביה ,עלולה היא למצוא עצמה במצב של הפסד ,שכן החריגה מהמנהג הופכת למכשול לרבים. הוא מציע נתיב חלופי ומבורך :הבת תלך לבית הכנסת ,תטה אוזן לקדישי הציבור ,ותענה אמן בכוונה רצויה – זכות שגדולה אף מזו של המברך. הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני בשדי חמד (מערכת אבילות סימן ק"ס) ביאר :כי העיקרון המנחה הוא שאין רשאים לשנות ולעשות חדשה בארץ ,ושב ואל תעשה עדיף .הוא מדגיש כי בעוד שאצל האשכנזים אולי היו מקרים שונים ,הרי שבקרב הספרדים לא נשמע דבר כזה מעולם ,וההחלטה להימנע משינוי היא המעשה הנכון והמכובד ביותר לעילוי נשמת הנפטר.

גדולי הפוסקים בדורות האחרונים המשיכו להוות מגדלור של נאמנות למסורת ,תוך שהם מנתחים את הדינמיקה המשתנה של המרחב הציבורי ומציבים גבולות המגנים על קדושת התפילה ועל שלמות מנהגי ישראל. הראשל"צ מרן רבנו הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות ,חלק ראשון) ביאר :כי על אף שניתן להכיר בערכה הגדול של אמירת הקדיש לעילוי נשמת ההורים ,הרי שיש להבחין הבחנה חדה בין המרחב הציבורי של בית הכנסת לבין מסגרות פרטיות .הוא מכריע כי בעוד שבאולם המרכזי של בית הכנסת אין להנהיג מנהג חדש של אמירת קדיש על ידי אישה ,הרי שבבית ,בעת התאספות מניין לעשרה לשם דברי תורה או תפילה ,יש מקום לאפשר לבנות צדקניות לומר קדיש לעילוי נשמת הוריהן ,בפרט כאשר לא נותרו בנים זכרים. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק ,כפי שמשתקף בהנהגתו הכללית ובהתייחסויותיו לשמירה על מנהגי ישראל ,הדגיש תמיד את הצורך בזהירות יתרה בעת שינוי סדרי עולם בבתי כנסת. תלמידיו וגדולי הפוסקים שהלכו בדרכו ראו בכל שינוי במנהגי התפילה – גם אם הוא נראה תמים בבסיסו – פתח לאיבוד הזהות הקהילתית המגובשת .הם לימדו כי העוצמה של עבודת השם אינה טמונה בשינוי חיצוני ,אלא בעומק הכניעה להלכה ולמסורת שקיבלנו מאבותינו ,מתוך ידיעה שהקב"ה חפץ במעשינו כשאנו צועדים בנתיב הסלול. גדולי הדור בדורנו ממשיכים את קו הפוסקים המורים כי עלינו לשמור על אופיו המיוחד של המניין בבית הכנסת כמרחב המיועד לגברים ,כפי שהיה מקובל מדורי דורות .ההוראה המעשית המקובלת היא לעודד את הבנות להשתתף בתפילה ,לשמוע את הקדישים ולענות אמן ,מתוך הבנה שזו הדרך המהודרת ביותר לזכות את ההורים .כל ניסיון לסטות מהדרך הזו נתפס לא כהעצמה ,אלא כהיחלשות של החומות המגינות על קהל ישראל מפני זרמים המבקשים לעקור את גופי התורה ,ובכך הם שומרים על יציבותו הרוחנית של הבית היהודי. כשאנו מבקשים לתרגם את פסקי ההלכה והכרעות האחרונים למציאות היומיומית ,עלינו להבין כיצד ניתן למצוא את האיזון הראוי בין הכאב האישי לבין המחויבות למסורת הציבורית .להלן מספר תובנות מעשיות: נפקא מינה ראשונה היא ההבחנה המוחלטת בין בית הכנסת לבין המרחב הפרטי .ההוראה המעשית הברורה של מרן רבנו עובדיה יוסף היא כי באולם המרכזי של בית הכנסת ,שם מתקיימות התפילות הקבועות ,אין כל היתר לאישה לומר קדיש .הדבר נחשב לשינוי במנהג המקום ועלול להוביל למחלוקת ולערעור סדרי הקדושה .עם זאת ,במסגרת ביתית ,כאשר מתאסף מניין של עשרה גברים לצורך לימוד תורה או תפילה בבית האבל ,ניתן לאפשר לבת הנפטר לומר קדיש, וזאת בפרט כאשר אין בנים זכרים שיוכלו לעשות זאת. נפקא מינה שנייה עוסקת בהבנה שזכות הנפטר אינה תלויה בביטוי הקולי הציבורי בלבד .המטה אפרים ובנו הפירוש אלף למטה מבארים כי הבת יכולה להשיג את אותה מטרה ,ואף למעלה מכך ,על ידי נוכחות פעילה בבית הכנסת ,הקשבה דרוכה לכל קדיש הנאמר על ידי היתומים, ומענה אמן בכוונה שלמה .אנו למדים מכאן כי פעולה פנימית ,המלווה בכוונה עמוקה ובמסירות,

היא בעלת משקל רוחני כבד משקל בעיני הקב"ה ,ויש בה כדי להביא נחת רוח מרובה לנשמת ההורה הנפטר. נפקא מינה שלישית היא הזהירות לבל נהפוך את רגע האבל למוקד של חידושים הלכתיים שעלולים להחליש את המנהג .גם כאשר הלב מבקש ביטוי ,עלינו לשאול את עצמנו :האם הפעולה הזו בונה את הקדושה או עלולה להחליש אותה? הניסיון מלמד כי אימוץ מנהגים חדשים בפרהסיה פתח בעבר פתח לשינויים מרחיקי לכת בקהילות ישראל .לכן ,ההנחיה המעשית היא תמיד להעדיף את דרך המלך שסללו לנו רבותינו ,תוך חיפוש אחר אפיקים המכבדים את הרגש הנשי בתוך גדרי הצניעות והמסורת ,מבלי לפרוץ את הגדרים המפרידים בין המרחבים. העיסוק בשאלת אמירת קדיש על ידי בת חושף בפנינו רבדים עמוקים של הבנת תפקידי הקול, התפילה והזיקה הבין-דורית במסורת ישראל .הקדיש ,מעבר להיותו תפילה ,הוא הצהרה ציבורית על התחדשות הברית בין הבורא לעולמו ,ועל המשכיותה של התורה דרך הבנים הממשיכים את הדרך .ברמה הרעיונית ,ההבחנה שבין בנים לבנות באמירת קדיש בציבור אינה ביטוי לערך יחסי של נשמות ,אלא ביטוי למבנה הרוחני של הקדושה הציבורית .הבן ,הממשיך את צורת האב בעולם ,מופקד על ההמשכיות הציבורית ,בעוד שהבת נושאת את כוח החיים ,המסירות והזיכרון הפנימי ,המהווים את בסיס הקיום היהודי. ברמה הרעיונית ,החיפוש אחר נחמה וזכות לנשמת הנפטר דרך מנהגים חדשים מבטא את הצורך האנושי והכנה להתחבר לנצח .עם זאת ,התורה מלמדת אותנו כי הדרך הישירה ביותר אל הנצח אינה בהכרח הדרך שנראית לנו כביטוי החיצוני הדומיננטי ביותר ,אלא הדרך שבה אנו מכפיפים את רצוננו הפרטי למסגרת של הכלל .הצניעות והאיפוק ,המאפיינים את הנתיב שהתוו הפוסקים לבת היתומה ,אינם מחסום לזכות ,אלא אדרבה ,הם הופכים את הזכות למזוקקת יותר. הם מלמדים כי הדיבור הפנימי ,המכוון לקב"ה ,פועל את פעולתו בעולמות העליונים בעוצמה שאין לה גבול ,גם ללא קול רם המהדהד בחלל בית הכנסת. ההגנה על גדרי המנהג מהווה הגנה על המרחב שבו הקדושה יכולה להתקיים בטהרתה .כאשר אנו מוותרים על השאיפה "לומר קדיש" כפעולה טכנית ,אנו מגלים את העומק שב"לעשות קדיש" כפעולה רוחנית – קיום מצוות ,לימוד תורה ,מעשי חסד וצדקה בשם ההורים .רעיונית ,אנו למדים כי העיקר אינו במילים הנאמרות בציבור ,אלא בחיים הממשיכים את הנפטר הלכה למעשה .בדרך זו, הבת הופכת להיות "הקדיש החי" של הוריה – אותם מעשים טובים שהיא פועלת בעולם ,המעידים על הדרך שבה חונכה ועל הערכים שהנחילו לה ,מהווים עילוי נשמה ששום קול בציבור לא יוכל להחליף. העמקה בשאלת הקדיש פותחת צוהר אל נשמת האדם המבקש לשמר קשר עם יקיריו שנפטרו. ברגעים אלו ,הנפש כמהה למצוא דרך שתבטא את עוצמת האובדן ,אך בה בעת גם את האמונה העמוקה בסדר האלוהי .החיבור לאמונה מתבטא ביכולת להכיר בכך שרצון הבורא ,כפי שהוא מתגלה בדברי חכמינו ,אינו מכוון להגביל את האהבה ,אלא לנתב אותה אל ערוצים שבהם היא יכולה לפעול את פעולתה הרוחנית בצורה השלמה והקדושה ביותר .האדם המאמין רואה בשמירה על הגדרים לא רק חובה הלכתית ,אלא גם הזדמנות לזיכוך פנימי – ללמוד שהזכות הגדולה ביותר אינה תלויה במעמד פומבי ,אלא בחיבור לב העמוק והטהור לקב"ה.

ברמה הנפשית ,ההתמודדות עם הצורך לבטא את הכאב מביאה את האדם לחשבון נפש אמיתי. כאשר בת יתומה נמנעת מאמירת קדיש בציבור מתוך הכנעה להלכה ,היא אינה חווה השתקה, אלא עוברת תהליך של התעלות .היא מגלה כי הקול הפנימי שלה ,התפילה השקטה והמעשים הטובים שהיא עושה לעילוי נשמת אביה ,נשמעים היטב במרומים .מתוך הכרה זו צומחת הנהגה של אצילות – אדם שאינו זקוק לאישור חיצוני או לנראות ציבורית כדי להרגיש שהוא ממלא את חובתו כלפי הוריו .זהו חינוך לנאמנות פנימית שאינה נשחקת מול רצונות רגעיים ,אלא נבנית על יסודות של אמת נצחית. החיבור להנהגה קהילתית הוא מפתח נוסף להבנת הסוגיה .כשאנו פועלים בתוך הגבולות שקבעו חכמים ,אנו מחזקים את השייכות שלנו למסורת רבת שנים המאחדת אותנו כעם .הנהגה של ויתור על ה"אני" הפרטי לטובת ה"אנחנו" הציבורי היא הבסיס לכל בניין רוחני .בכך אנו מלמדים את הדור הבא כי הקדושה נשמרת על ידי דבקות במה שקיבלנו ,וכי הכוח של עם ישראל טמון לא רק בחדשנותו ,אלא ביכולתו לשמור על גחלת המסורת בוערת ,מתוך אמון מלא בכך שהנתיב שהתוו רבותינו הוא המצע הבטוח ביותר לצמיחה מתוך השבר ,ולמציאת נחמה אמיתית ושלמה. ההתמודדות עם שאלת הקדיש מציבה מראה מוסרית מול האדם ,המבקש לאזן בין צורך רגשי לבין מחויבות למסגרת הכללית .המצפן המוסרי הנבנה כאן מלמד אותנו כי המעשה הראוי אינו נמדד רק בכוונתו הטובה של היחיד ,אלא בהשפעתו על המרקם החברתי והרוחני של הכלל .כאשר אנו בוחרים לוותר על הביטוי החיצוני מתוך נאמנות להלכה ,אנו מעניקים לבנינו ובנותינו שיעור בענווה – היכולת להבין שישנם מרחבים של קדושה שאינם מיועדים לחשיפה ,ושערכם נובע מעצם צניעותם ומהצייתנות למה שגדול מאיתנו. המצפן המוסרי הזה מחנך אותנו לשכלל את כוונות הלב .הידיעה שפעולות אישיות של צדקה וחסד ,לימוד תורה ומעשים טובים ,הן הדרך המהותית והעמוקה ביותר לעילוי נשמת ההורים, מסיטה את מוקד הכובד מהסממן החיצוני אל התוכן הפנימי .מוסר של אמת תובע מאיתנו לזהות מהי הדרך שבאמת מטיבה עם הנפטר ומהי הדרך שמזינה את האגו שלנו ,ומכוון אותנו לבחור בשקט ,בנסתר ובמשמעותי על פני כל מה שיכול להיתפס כטקס בלבד .זהו אימון ביושרה רוחנית, המעמיד את טובת הנשמה בראש סדר העדיפויות. במציאות שבה הפרט שואף לעיתים למקם את עצמו במרכז ,המצפן המוסרי הזה משמש בלם ועוגן .הוא מזכיר לנו שהמסורת אינה קופסה קשיחה ,אלא שפה חיה המבקשת להגן עלינו מפני טעויות וערעור יסודות .הבחירה המוסרית ללכת בדרך הסלולה ,גם כשקשה ,מבטאת אהבה אמיתית להורים ולמורשתם .היא בונה באדם עמוד שדרה מוסרי שאינו מתכופף מול רוחות התקופה ,ומבטיח כי הקודים המוסריים של עם ישראל יישמרו בטהרתם ,מתוך ידיעה שהמקום המדויק שבו כל אדם פועל הוא המקום שבו הוא מביא את הברכה המקסימלית לעולם. מעבר לפסיקה ההלכתית ,השאלה העמוקה הזו מציבה בפנינו תמרור חיים לכל התמודדות עם אובדן וצער .התובנה המרכזית שנבקש לקחת עמנו היא היכולת להבחין בין הרגש הסוער לבין הדרך המדויקת שבה הוא בא לידי ביטוי .לעיתים קרובות אנו נוטים לחשוב כי ככל שנשמיע את קולנו ברמה ,כך נבטא טוב יותר את כאבנו או את אהבתנו ,אך החיים מלמדים אותנו כי