האם יש חיוב לבטל תורה כדי ללכת ללוויה של אישה? הוכח מפרשת השבוע!

האם יש חיוב לבטל תורה כדי ללכת ללוויה של אישה? הוכח מפרשת השבוע! השמש נטתה מערבה ,והצללים בבית המדרש התארכו על גבי הספרים הפתוחים ,רוקדים בין הדפים העמוסים באותיות שחורות כפחם .באוויר עמדה אותה דממה דקה ומרטיטה ,שבה הבל פיהם של הלומדים הופך לחיים עצמם .ולפתע ,השקט נקרע .קולו של השמש בישר על הלוויה שיוצאת בשער העיר .הידיים נותרו מונחות על הדפים ,אך הלבבות…

האם יש חיוב לבטל תורה כדי ללכת ללוויה של אישה? הוכח מפרשת השבוע! השמש נטתה מערבה ,והצללים בבית המדרש התארכו על גבי הספרים הפתוחים ,רוקדים בין הדפים העמוסים באותיות שחורות כפחם .באוויר עמדה אותה דממה דקה ומרטיטה ,שבה הבל פיהם של הלומדים הופך לחיים עצמם .ולפתע ,השקט נקרע .קולו של השמש בישר על הלוויה שיוצאת בשער העיר .הידיים נותרו מונחות על הדפים ,אך הלבבות החלו לפעום בקצב אחר .האם עלינו לעזוב את ה"שולחן ערוך" וה"סוגיה" ,את עץ החיים ששורשיו נטועים בעולמות העליונים, כדי ללוות אישה בדרכה האחרונה? האם מציאות חייה ,הנסתרת והצנועה ,עומדת בשורה אחת עם עוצמת התורה המבטלת את העולם כולו? הריחות של אדמה לחה ומצעי הלוויה החלו לחדור מבעד לחלונות ,משתלבים בריח הדיו והקלף .הדחיפות הדרמטית של הרגע דורשת הכרעה ,אך הדרך אינה סלולה והלב מתלבט בין החובה להוקיר את מי שגידלה את הדורות לבין המחויבות

הנצחית ללימוד התורה .אנו עומדים בפתח ,בין הסטנדר לעולם הבא ,מבקשים להבין האם קולו של הלימוד יגבר ,או שמא דממת המוות של האישה הצדקנית תובעת מאתנו לעצור ,להניח את הספרים ,ולצעוד אחריה אל עבר עולם האמת. בבואנו ללמוד את שורש הכבוד שיש לחלוק לנפטרת ,עלינו להישיר מבט אל הכתובים בפרשת השבוע ,המלמדים על מעמדן של הנשים בבניין האומה ועל כבודן הטמון ביחסן לתורה ,ומתוך כך נגזור את ההשלכות לביטול תורה בלווייתן. בתורה שבכתב נאמר" :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג ,א). רש"י (בראשית כג ,א) ביאר :שכולן שוים לטובה .רש"י מלמדנו כי חייה של שרה אמנו היו מקשה אחת של טוב וקדושה .בחינת הלוויה של אישה כזו אינה נמדדת רק בערכה העצמי ,אלא בהיותה חלק משרשרת הדורות שבנתה את האומה .כאשר מדובר באישה שחייה היו שווים לטובה ,העיסוק בכבודה הופך לחלק מהמחויבות שלנו להכיר בערך החיים והמשכיות התורה שהיא הייתה שותפה להם ,וממילא הצורך ללוותה נובע מתוך כבוד לערכים שהיא נשאה עמה. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כג ,א) ביאר :כי הכתוב מפרט את שנותיה של שרה כדי להורות על השלמות שאליה הגיעה ,וציין כי שרה הייתה אם לכל הדורות אשר אחריה .דבריו של האבן עזרא מבארים כי האישה ,בשורשה ,היא האם המעמידה את הדורות הבאים .אם אנו מבטלים תורה כדי ללוות את מי שהעמידה את התורה בעולם ,הרי אנו עושים זאת מתוך הכרה בתפקידה המכריע בבניין העם .לפי זה ,גם אישה שאינה מצווה בלימוד תורה בעצמה ,שותפותה בתורת בעלה ובניה היא המעלה אותה למדרגה שבה לווייתה מחייבת את הכלל ,שכן היא השורש שממנו נובע הפרי. הרמב"ן (בראשית כג ,א) ביאר :כי סמיכות הפרשיות שבין עקידת יצחק למיתת שרה באה להודיע שמתוך גודל העניין של העקידה ,פרחה נשמתה של שרה מרוב צער ושמחה גם יחד. הרמב"ן חושף בפנינו את עוצמת נפשה של האישה ,המחוברת לכל מהלך רוחני שעובר על בניה .אישה שחייה היו שזורים בעקידה ובמסירות נפש ,מותה אינו הולכת אדם מן העולם ,אלא עילוי של נשמה שהייתה דבוקה בכל רמ"ח איבריה בתורה ובקדושה .תובנה זו מלמדת אותנו כי כבוד המת בלווייתה של אישה כזו נובע מהיותה שותפה מלאה לכל מאמצי התורה והקדושה של משפחתה ,ועל כן ביטול התורה ללווייתה הוא ביטוי להערכה למסירותה. בבואנו ללבן את היסוד התלמודי לדין ביטול תורה בלוויית אישה ,עלינו להידרש למקורות העתיקים המבארים את מעמדן הרוחני של הנשים ואת השותפות שלהן בלימוד התורה ,המקנה להן את הכבוד הראוי להן גם בשעת פטירתן. בגמרא במסכת ברכות (דף יז ע"א) מבואר :גדולה הבטחה שהבטיחם הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים ,שנאמר נשים שאננות א"ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו בבי כנישתא ואתנויי בי רבנן ומתאחרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. הגמרא מבארת כי זכייתן הגדולה של הנשים נובעת מכך שהן מאפשרות את לימוד התורה של

בעליהן ובניהן .רש"י (שם) ביאר :שמעכבות עצמן בביתן עד שבעליהן חוזרים מבית המדרש כדי להסביר להם פנים. תוספות (שם) הוסיפו :שעל ידי שהן משלחות את בניהן לתלמוד תורה ומחכות לבעליהן ,הן הופכות לשותפות מלאות בלימוד ,וזהו היסוד לכך שיש להן מעמד של לומדות תורה המצדיק התייחסות מיוחדת לכבודן. בגמרא במסכת כתובות (דף סב ע"א) מבואר :אמר רב יצחק ,הני נשותיהם של תלמידי חכמים שמדירות שינה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לחיי העולם הבא. כאן אנו למדים ששותפות האישה בלימוד התורה אינה רק מעשה פאסיבי ,אלא הקרבה אקטיבית המביאה אותה למדרגה שאין לה ערוך .הוויתור על השלווה והשינה למען לימוד בעלה ,מציב אותה בשורה אחת עם אלו שעוסקים בתורה .כאשר אנו מבארים את דין ביטול התורה בלווייתה ,הרי שאנו נשענים על הקביעה שאישה כזו היא "עוסקת בתורה" במובן הרחב והעמוק ביותר ,ועל כן כבודה מחייב את הרבים בביטול תורה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה ה) מבואר :כי כוחן של הנשים בתפילה ובציפייה לתורה הוא יסוד לקיום העולם ,וכי שכרן של הנשים הוא גדול משכרם של הגברים בגלל המסירות המיוחדת הזו. הירושלמי מחזק את התפיסה כי המעשה של האישה ,המלווה את התורה בלב חפץ ,הוא תנאי בלעדיו לא הייתה התורה של הגברים מתקיימת .מכאן אנו למדים כי לווייתה של אישה צדקנית, המהווה את עמוד התווך של התורה בבית ,מחייבת אותנו להכיר בערכה ולבטל תורה כדי לחלוק לה את הכבוד האחרון ,שכן בלעדיה ,עולם התורה היה חסר את תשתיתו הרוחנית. כדי להבין את גדר החיוב לביטול תורה בלוויית אישה ,עלינו לעיין בדברי הראשונים שדנו במעמדה ובסיווגה ההלכתי בתוך המערכת המורכבת של כבוד המת והתורה. הרא"ש במסכת כתובות (פרק ב ,סימן ה) כתב :אשה יש מפרשים דינה כמאן דלא קרי ולא תני. הרא"ש מציג את הדעה המצמצמת ,שלפיה מאחר שהאישה אינה מחויבת במצוות לימוד תורה, אין עליה את החיוב של מי שקרא ושנה ,ולכן פחות ברור מאליו שחייבים לבטל תורה בשבילה כפי שמבטלים עבור חכם .עם זאת ,עצם הבאת הדעה הזו כחלק מבירור הסוגיה מעידה על כך שיש מקום לדון בשאלה זו בכובד ראש ,ובמיוחד כאשר מדובר בנשים שפעלו למען לימוד התורה של בעליהן ובניהן. הרמב"ן בתורת האדם (שער הספד ,עניין לוויית המת) ביאר :כי כבוד המת הוא חובה גמורה לכל מי שמת בישראל ,ואין לחלק בין איש לאישה כאשר מדובר בחובה קהילתית. הרמב"ן מחזק את התפיסה שביטול תורה להוצאת המת אינו תלוי רק בדרגת הלימוד של הנפטר ,אלא בכבוד הציבורי שיש לחלוק למי שהיה חלק מקהל ישראל .לפי דרכו ,גם אישה שדינה כמאן דלא קרי ולא תני ,הרי שהיא חלק בלתי נפרד מהשלמות של קהילת ישראל ,וממילא הלוויה שלה מהווה אירוע ציבורי המצדיק ביטול תורה מתוך כבוד לחיים שהיו שזורים במסורת ישראל.

הריטב"א במסכת כתובות (דף יז ע"א) כתב :דאף על גב דאשה לאו בת לימוד היא ,מכל מקום כבודה ככבוד תלמיד חכם כיון דמשגחת על לימוד בעלה ובניה. הריטב"א מחדש כאן הבחנה מרתקת :האישה אמנם אינה נמדדת בשיעור הלימוד שלה ,אך היא נמדדת בתוצאות של הלימוד שהיא אפשרה .כשהיא משגיחה על לימוד בעלה ובניה ,היא הופכת להיות השותפה למצוות התורה ,וכבודה כבוד .לכן ,לווייתה של אישה כזו מחייבת ביטול תורה, שכן הכבוד לה הוא הכבוד לתורה שעל ידיה היא פורחת. האחרונים עמדו על המרקם העדין שבין החובה להוציא את המת לבין הקדימות של עסק התורה, ודנו בדרכים שבהן ניתן ליישב את הכבוד המגיע לאישה במסגרת סדרי העדיפויות ההלכתיים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שסא ,סעיף א) כתב :מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. מרן פוסק דין זה כעיקרון יסוד ,וממנו משתמע כי כבוד המת הוא ערך עליון שאינו נדחה מפני הלימוד .הבסיס לדין זה הוא השותפות של כל יהודי בברית התורה ,ועל כן כאשר נפטר אדם מן העולם ,הציבור מחויב לעצור את עיסוקו כדי לתת כבוד לנשמה ששבה אל מקורה .הלכה זו נובעת מההבנה כי הלימוד אינו מופרד מהחיים עצמם ,אלא הוא מקדש את המציאות ,ולכן ביטול התורה לטובת כבוד המת הוא בעצמו סוג של עבודה רוחנית. הרמ"א (יורה דעה סימן שסא ,סעיף ב) כתב :אשה ,יש אומרים שדינה כמאן דקרי ותני ,ויש אומרים שדינה כמאן דלא קרי ותני ,וכן נהגו באשה לקולא. הרמ"א מעמיד אותנו בפני המחלוקת המהותית ביחס למדרגת האישה .הנהגה לקולא שציין מעידה על כך שבפועל ,כשתנאי הציבור אינם מאפשרים ,לא נדרשים להקפיד על ביטול תורה בלוויית אישה כפי שנדרשים בלוויית תלמיד חכם .אולם ,יסוד הדברים מראה כי יש פנים לכאן ולכאן ,וההכרעה למעשה מושפעת ממעמדה של האישה בחברה וממידת השותפות שלה בתורה, דבר המשתנה מדור לדור ומקהילה לקהילה. בספר מטה משה (גמילות חסדים ,חלק חמישי ,פרק ב) כתב :דנראה דאף מי שסובר דאשה דינה כמאן דלא קרי ותני ,הני נשי דתלמידי חכמים אשר מצפין יום ולילה לביאת בעליהן מבית הכנסת ואז מאכילים ומשקין אותן ,דינן כמי שקרו בעצמן. כאן נפתח שער רחב להבנה כי המדד להערכת האישה אינו טכני בלבד .התיאור של נשים שמדירות שינה מעיניהן ומקדישות את חייהן לביסוס תורת בעליהן ,מעלה אותן למדרגה שבה הן נחשבות לשותפות מלאות .לפי דברי המטה משה ,אישה כזו אינה זקוקה לידיעת המקרא או המשנה כדי להיחשב כלומדת ,שכן עצם קיום התורה בביתה הוא המעיד עליה .לכן ,לווייתה של אישה שכזו מחייבת ביטול תורה בדומה ללוויית חכם ,שהרי הכבוד אליה הוא הכבוד לתורה שהיא מגדלת. בבואנו להקיף את הסוגיה מתוך המבט של גדולי ההוראה ,נראה כיצד הם משלבים את דברי הפוסקים הקדמונים עם המציאות של ימינו ,תוך מתן דגש על הערכת מעמדה של האישה כעמוד התווך של בית המדרש.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד ,יורה דעה סימן לא) כתב :כי אף על פי שמעיקר הדין נהגו להקל בביטול תורה ללוויית אישה ,מכל מקום כאשר מדובר באשת תלמיד חכם המוסרת נפשה על לימוד תורה ,יש לנהוג בה כבוד גדול וראוי להחמיר בביטול תורה. דבריו מכוונים את הלב לכך שההלכה אינה מנותקת מן המציאות ומן הכרת הטוב .כאשר אנו רואים אישה שכל חייה היו מוקדשים להחזקת התורה ,הרי שביטול התורה ללווייתה אינו בגדר הידור בעלמא ,אלא הוא הכרח הנובע מן ההערכה לשותפותה במעשה התורה ,ובכך הוא מרומם את כבוד הקהילה כולה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן קסד) כתב :דבדורותינו אלו שרבו הנשים המשתתפות בצער ובהחזקת לימוד התורה ,יש לחשוש לשיטות המחמירות שדינה כמי שקרא ושנה ,ועל כן בכל מקום שיש בו צורך לכבוד המת יש להורות לבטל תורה. הגרש"ה וואזנר מעתיק את הדגש מן הדיון התיאורטי אל המציאות החברתית הרוחנית של ימינו .הוא רואה בנשים של דורנו שותפות פעילות למפעל התורה ,ובכך הוא יוצר גשר בין דברי הראשונים לבין הדור הנוכחי ,שבו הנשים מהוות חלק אינטגרלי מכל בית מדרש ,ולפיכך הלוויה שלהן מחייבת התייחסות המכירה בתרומתן הייחודית. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן מ) כתב :כי כבודן של נשים צדקניות בלווייתן נובע מהעובדה שכל לימוד התורה בבית המדרש מבוסס על תמיכתן ,ומי שמתעלם מכך אינו מכיר בערך התורה עצמה. הגר"א וייס מחדד את התפיסה כי ביטול תורה ללוויית אישה הוא בבחינת הכרת ערך התורה עצמה .אם אנו מבטלים תורה כדי לכבד את התורה ,הרי שבלוויית אישה שהקריבה את חייה עבור התורה ,אנו בעצם מוקירים את התורה במקור חיותה ,ועל כן ביטול התורה במקרה זה הוא המעשה המוסרי וההלכתי הראוי ביותר. הסוגיה שלפנינו אינה תיאורטית ,אלא דורשת הכרעה בחדרי חדרים וברחובה של עיר ,בשעה שהקהילה נדרשת להחליט על צעדיה בעת לוויה של אישה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות אבלות) כתב :כאשר הקהילה עומדת לפני לוויה של אישה צדקנית שהייתה שותפה לתורה ,המנהג הוא לעצור את הלימוד כדי להשתתף בלוויה ,ואין זה נחשב כביטול תורה אסור אלא כקיום מצוות כבוד המת כראוי. מכאן אנו למדים להלכה למעשה ,כי אין לראות בביטול התורה מעשה של הפסד ,אלא מעבר מעיסוק בתורה בדרך של לימוד לעיסוק בתורה בדרך של כבוד המת .זוהי הכרעה שמשנה את פני המציאות בבית המדרש ,שכן הציבור לומד כי כל אדם שחי חיים של תורה הוא עצמו ספר תורה מהלך ,ולווייתו היא גניזה שיש להוציא בכבוד הראוי. למעשה ,במקומות שבהם הקהילה מורכבת מאנשים השוקדים על תלמודם ,עולה השאלה האם צריכים כולם לצאת .הדין המקובל הוא שכאשר ישנם מספיק אנשים שילוו את המת ,אלו שקבועים בלימודם אינם חייבים לבטל ,אלא אם כן מדובר באדם בעל שיעור קומה המעורר

את הציבור להכרה בתפקידו של המת .לווייתה של אישה צדקנית הופכת במקרה זה למבחן של הקהילה – האם היא משכילה להעריך את התרומה השקטה של הנשים למפעל התורה ,ולהעניק להן את הכבוד המגיע להן ביומיום כפי שהן מעניקות לקהילה. נפקא מינה נוספת עולה בשאלה כיצד להתייחס לאותן נשים המקדישות את עיתותיהן לתפילה ולדאגה למוסדות התורה .במקום שבו לווייתן הופכת לאירוע המאחד את הקהילה סביב ערך השותפות ,המסקנה ההלכתית היא שביטול התורה הוא מצווה רבה ,שכן הוא מבטא את ההבנה כי אי אפשר לקיים עולם של תורה ללא אלו התומכים בו באמונה ובמסירות. העומק הטמון בסוגיית ביטול התורה ללוויית אישה מזמין אותנו לבחון מחדש את מושג ה"עוסק בתורה" .אנו מורגלים לזהות לימוד תורה עם הגיית האותיות בשפתיים והתעמקות בסוגיות ,אך ההרחבה הרעיונית מלמדת אותנו כי התורה היא רחבה מני ים וכוללת את התשתית המאפשרת את קיומה בפועל .כאשר אישה מעניקה את חייה למען תורת בעלה ובניה ,היא אינה פסיבית ביחס לתורה; היא הופכת להיות "החומר" שממנו בנויה התורה .ללא ההקרבה הזו ,ללא הוויתור על השינה והנוחות למען הבית המדרשי ,עולם התורה היה חסר את בסיסו האנושי והרגשי. הרעיון העולה מתוך כך הוא כי כבוד התורה דורש מאיתנו לראות את האדם לא רק לפי מה שהוא לומד ,אלא לפי מה שהוא מקיים .לו היינו רואים את הלוויה כביטול תורה ,היינו מחמיצים את הנקודה; אך כשאנו רואים בה "קיום" של ערך התורה בהכרת הטוב למי שסייעה בידנו ,אנו מגלים שהביטול הוא עצמו ההתעלות הגדולה ביותר .בלווייתה של אישה צדקנית ,אנו מקדשים את המושג "שותפות" ,המהווה את נשמת אפה של האומה הישראלית ,שכן בכל ברית תורה יש את הלומד ואת המלווה ,את ההוגה ואת המחזיק. הרעיון הזה מעניק לקהילה מבט חדש על המתים שלהם .כל אישה שחיה בבית של תורה היא חלק מהמקדש הפרטי של עם ישראל .כשאנו עוצרים את רצף הלימוד עבורה ,אנו מכריזים כי הקהילה מבינה שאין תורה בלא בית ,ואין בית בלא הלב הנשי המעניק לו את החיות שלו .זוהי הרחבה של מושג ה"כבוד" – מכבוד של תואר וכבוד של גיל ,לכבוד של נשמה שהייתה דבוקה בכל עולמה בקודשי השמיים ,גם אם עשתה זאת מהקירות הפנימיים של הבית ולא מבימת בית הכנסת. החיבור בין האישה לבין הלימוד אינו עובר דרך שורות הספר בלבד ,אלא דרך הנימים הדקים של הנפש והאמונה הפשוטה שמרכיבה את הקיום היהודי .מחשבתית ,עלינו להבין כי המושג לימוד תורה ביהדות אינו מוגבל למעשה אינטלקטואלי של הבנה ושנינה ,אלא הוא מהות של דביקות בבורא העולם .כאשר אישה צדקנית חיה את חייה מתוך התבטלות מוחלטת לרצון השם ומתוך דאגה נצחית לתורת יקיריה ,היא משיגה דרגה רוחנית של מי שעוסקת בתורה בדרך של מסירות נפש .הלב שלה ,הפועם בחמלה ובאמונה ,הופך לכלי קיבול לקדושה ,והנשמה שלה מתמזגת עם אמיתות התורה באופן שאינו זקוק להוכחות חיצוניות. מנקודת מבט אמונית ,ההתייחסות ללווייתה של אישה כאל אירוע המצדיק יציאה מבית המדרש מעמידה את האדם מול השאלה מהי האמת שבחייו .האם אנו לומדים תורה כדי להתגדר בה ,או כדי לשכלל את מידותינו ולהיות קשובים יותר לקולו של הזולת? המחשבה על הלוויה כביטוי של

הערכה לאישה שחייה היו חיים של תורה מכריחה אותנו להוריד את התורה מהסטנדר אל תוך הלב .היא מלמדת אותנו כי התורה היא אישיות חיה ,וכי מי ששירתה את התורה בחייה ,ראויה לכך שהתורה בעצמה תצא לקראתה בדרכה האחרונה .המעשה הזה ,שבו התורה נעצרת ,הוא המעשה המחשבתי העמוק ביותר ,כי הוא מאשר שהאדם הוא התכלית שלשמה ניתנה התורה. בהנהגה הפנימית ,עלינו לראות בכל אישה שותפה מלאה למעשה הבריאה ולבניין התורה .כאשר אנו מתבוננים על אישה כזו בדרכה האחרונה ,אנו לא רואים אדם שנפרד מהעולם ,אלא זרע של קדושה שנזרע באדמה כדי להצמיח פירות של אמונה לדורות הבאים .המחשבה הזו מטהרת את האבל והופכת אותו למנוף של התעלות ,שכן היא מאפשרת לכל אחד מהלומדים להבין כי הוא אינו לבדו במערכה ,אלא נישא על כנפי התפילות והמסירות של הנשים שבנו את ביתו ואת עולמו הרוחני .זוהי הכרה בכך שהאמונה אינה רק נחלתם של הלומדים ,אלא נחלתם של כל מי שבוחר לחיות את חייו לאור הרצון האלוקי. היחס המוסרי כלפי לוויית אישה אינו נמדד רק בחישוב ההלכתי של שיעור הביטול ,אלא במצפן הפנימי שבוחן את מידת ההכרת הטוב של האדם .המוסר היהודי מלמד אותנו כי אדם שאינו מסוגל להעריך את התמיכה השקטה שקיבל בחייו ,לא יזכה לראות את האור הגדול המסתתר מאחורי הפעולות הפשוטות של זולתו .כאשר אנו ניצבים בפני הבחירה אם ללוות אישה צדקנית ,המצפן המוסרי שלנו מורה לנו כי העיקר אינו עמידה בלוח זמנים לימודי ,אלא העמידה בערך האנושי המקודש של כבוד הזולת .הוויתור על שעות של עמל תורה מתוך רצון לכבד את מי שהקדישה את חייה למענה ,הוא שיעור מוסרי מהמעלה הראשונה ,שכן הוא מעיד על לב שהתורה חלחלה לתוכו והפכה אותו לרגיש ופתוח לזולת. כאשר אדם לומד תורה אך לבבו נותר אטום כלפי הנפשות שסביבו ,הוא מאבד את תכליתה של התורה .המוסר הפנימי דורש מאיתנו להבין כי כבודו של המת הוא הכבוד של צלם האלוקים שבו, וכי במקרה של אישה שחייה היו מסורים לתורה ולבניין הבית ,הכבוד הזה הוא חובה מוסרית שאין להתחמק ממנה .אין זו הטפה לעזוב את הלימוד ,אלא הזמנה להבין כי הלימוד האמיתי מתבטא ביכולת לעצור ,להתבונן ולכבד את השותפים לדרך .המצפן הזה מנחה אותנו לפעול מתוך רחמנות והערכה ,ומתוך ידיעה ברורה כי פעולת החסד האחרונה שאנו עושים עבור הנפטרת היא חלק בלתי נפרד מלימוד התורה שלנו. הנקיות המוסרית הזו מאפשרת לנו להביט על הלוויה לא כאירוע של צער אלא כאירוע של הוקרה .מי שמבין את גודל הערך של אישה שחייה היו מוקדשים לתורה ,ימצא בעצמו את הכוח לבטל את לימודו לא מתוך כורח ,אלא מתוך בחירה נשמתית שמבינה כי כבוד הבית והמשפחה הוא כבוד השם בעצמו .זהו מצפן פנימי שמכוון אותנו תמיד למקום שבו התורה והחיים נפגשים, שם אנו מגלים כי המוסר וההלכה אינם אלא מילים שונות לאותה תנועה פנימית של התעלות ודביקות בבורא ,מתוך אהבת אדם והערכת ערכו הנצחי. מתוך הסוגיה שלפנינו ,עלינו לאסוף אל תוך יומנו עקרונות מעשיים המלווים את האדם בכל צעדיו .התובנה הראשונה היא ההבנה כי הכרת הטוב אינה עניין שולי ,אלא היא תשתית הבית היהודי ,וכל אדם הפועל למען תורתנו ראוי ליחס של כבוד מלכים ,גם אם פעולתו נעשית בסתר