האם בשידוכים עדיף להשקיע לחפש יחוס? הוכח מפרשת השבוע!

האם בשידוכים עדיף להשקיע לחפש יחוס? הוכח מפרשת השבוע! הלב מיטלטל בין שאיפות הגבוהות של שורשי המשפחה לבין המציאות היומיומית ,שבה דמותו של הבן העומד להיכנס בשערי הבית היא זו שתחיה אתנו ,שתנשום עמנו ,ושתוביל את הבית בשנים הבאות .אנו עומדים מול דף הנדוניה ,בוחנים את מגילת היוחסין המפוארת ,ותוהים :האם זהו המבצר שבו נגן על דורותינו? האם הכתר המונח על ראש אבותיו…

האם בשידוכים עדיף להשקיע לחפש יחוס? הוכח מפרשת השבוע! הלב מיטלטל בין שאיפות הגבוהות של שורשי המשפחה לבין המציאות היומיומית ,שבה דמותו של הבן העומד להיכנס בשערי הבית היא זו שתחיה אתנו ,שתנשום עמנו ,ושתוביל את הבית בשנים הבאות .אנו עומדים מול דף הנדוניה ,בוחנים את מגילת היוחסין המפוארת ,ותוהים :האם זהו המבצר שבו נגן על דורותינו? האם הכתר המונח על ראש אבותיו הוא הערובה היחידה לאושרה של בתנו? לעיתים ,נדמה כי אנו מחפשים את הברק החיצוני ,את ההילה שמטיל שם המשפחה, ושוכחים לבדוק את הלב עצמו ,את המידות ,את יראת השמים החיה ,את הנפש שתצטרך להתמודד עם אתגרי החיים בבדידותה .השאלה נוקבת וצורבת :האם אנו בונים יסודות של אמת על סלע איתן ,או שמא בונים אנו ארמונות על חולות של ייחוס עבר ,ועלולים למצוא עצמנו אל מול שוקת שבורה כאשר יתברר כי הזרע שנבחר אינו אלא קליפה ריקה מתוכן? האם ההשקעה בחיפוש היוחסין היא היא הדרך הנכונה ,או שמא עלינו להסיט את המבט אל עבר העצמי ,אל עבר הקרן הקיימת בקרבו של האדם? בפרשתנו ,פרשת חיי שרה ,מובאת תביעת אברהם אבינו מעבדו בעת שהוא יוצא לשליחות החשובה מכל ,בניית בית ליצחק בנו .ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי .ואשביעך בה אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו .כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק (בראשית כד ,ב-ד). פסוקים אלו מעוררים אותנו לבחון את שורשי הבחירה בשידוכים ,האם על פי מוצא ומקום או על פי המהות הפנימית והקרבה לקדושה. רש"י (שם) ביאר :אשר אנכי יושב בקרבו ,ממעשיו הרעים .ובהמשך פירש :מבנות הכנעני, שאינם ראויות לבוא בקהל ה ,וכי אברהם ביקש להרחיק את יצחק מכל זיקה למעשים המנוגדים לדרכו .נראה לבאר כי ההקפדה של אברהם לא נבעה ממעמד חברתי גרידא ,אלא משמירה על הטהרה המוסרית והרוחנית של הזרע .השורש של אברהם אינו יחוס משפחתי ריק ,אלא יחוס של מעשים ומידות. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :כי ידע אברהם שאנשי כנען המה ארורים ,ואין בידם שום חלק בברכת השם .בביאורו הוא מדגיש כי הדרישה להתרחק מהכנעני היא בחינה של שלילת הלא ראוי ,מה שמוביל אותנו להבנה כי בשידוכים ,הבדיקה הראשונית היא להסיר את הלא מתאים, ורק אז לבנות את היחוס הראוי מתוך התאמה של קדושה. הרמב"ן (שם) חידש :כי ביקש אברהם להעמיד ליצחק אשה מזרעו ,כדי שיהיה הבית מושתת על קדושת האבות .נראה להרחיב בדבריו ,כי אברהם לא חיפש יחוס של גדולה חומרית ,אלא יחוס של אמונה ,מה שמלמדנו כי היחוס האמיתי הוא כזה שנושא עמו את מורשת האבות ולא רק את תהילתם. הספורנו (שם) ביאר :כי אברהם הקפיד שלא יתערב זרעו במי שדרכם בטלה ומעשי רשע .ומכאן אנו לומדים כי הבחירה בשידוכים צריכה להיות מונחית על ידי רצון להמשיך את דרך השם, כאשר הקרן – היינו אישיות האדם – היא התנאי המוקדם לכל יחוס ,שכן ללא קרן קיימת ,אין ליחוס על מה להישען.

הכלי יקר (שם) כתב :כי יצחק היה עולה תמימה ,ולכן היתה ההקפדה על האשה גדולה כל כך, שיהיה הבית מוכן להשראת שכינה .נראה להוסיף כי כאשר הבית מוקדש לשם שמים ,גם היוחסין הופכים לכלי שרת לאור האלוקי ,וזהו כל סוד החיבור שבין היוחסין לבין הליכות האדם. בתוך היריעה הרחבה של דברי חז"ל ,אנו מוצאים כיצד נמדד אדם ומהו היחוס האמיתי הנדרש לבניית בית נאמן .הגמרות והמדרשים מציבים בפנינו מראה ,שבה השתקפות המעשים גוברת על השתקפות השושלת ,ומלמדים אותנו את הדרך הנכונה לבחון את הראוי לבוא בקהל. בגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"א) אמרו :ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ .מבואר כאן כי המעלה האמיתית אינה נגזרת ממקום לידתו או מיוחסין מופלגים ,אלא מהתורה שקנה האדם .ונראה לבאר כי אף שיוחסין יש בהם מעלה ,הרי שהתורה והמעשים הם המגדירים את גובהו הרוחני של האדם ,ובהם ראוי להתגדר. בתלמוד ירושלמי (מסכת הוריות פרק ג הלכה ח) מבואר :כל שהוא גדול בתורה ,הוא הגדול בישראל. דברי הירושלמי הללו מכוונים אותנו למדד של איכות פנימית ,ונראה להסביר כי כאשר אדם מחפש שידוך ,המבחן העליון הוא האם הבן או הבת נושאים בקרבם את אור התורה ,שכן זהו היחוס הנצחי שאינו פג לעולם. בגמרא במסכת פסחים (דף מט ע"א) אמרו :לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם .ופירש רש"י (שם) על המילים בת תלמיד חכם :שאם ימות או יגלה אין תלמודו משתכח. מבואר בדבריו כי הקשר לתלמיד חכם אינו רק עניין של כבוד חיצוני ,אלא ערובה לכך שהבית יהיה בנוי על אדני התורה ,וזהו היחוס האמיתי שנותר יציב גם בעתות משבר. כשאנו צוללים אל דברי הראשונים ,אנו מגלים את נקודת המבט המאוזנת המעמיקה בערכו של האדם .המפרשים מגדירים עבורנו בבירור כיצד נכון להשקיף על היחוס ומהו המשקל הראוי לתת לו אל מול מהות האדם עצמו ,ובכך הם סוללים לנו דרך ברורה בתוך מורכבות השידוכים. הרי"ף (מסכת קידושין ,דף כט ע"א בדפי הרי"ף) כתב :דהמקדש אשה ,יבדוק במידותיה ובמעשיה קודם שיתן עיניו ביחוסה .בביאור דבריו נראה להוסיף ,כי כוחו של הרי"ף מונח בהדרכה המעשית שלו – היחוס אמנם אינו מבוטל ,אך הוא מגיע בדרגה שנייה למעשים ולמידות ,שכן הם אלו הקובעים את צביון הבית לדורות. הרמב"ם (הלכות אישות ,פרק טו הלכה ב) ביאר :כשם שצריך אדם לבדוק את עצמו ,כך צריך לבדוק במי שהוא משדך .וחידש שם :דהמקפיד על היחוס לבדו ,הרי הוא כמי שבונה על התהו ,ואין בכך תועלת אם אין לו מעשים טובים .דבריו אלו מהווים נר לרגלינו ,כי האדם צריך לבנות את עולמו מתוך יציבות של מידות ,ולא מתוך תהילה חיצונית שאין בה ממש. הסמ"ג (ספר מצוות גדול ,מצוות עשה מח) כתב :דהמתחתן עם עם הארץ בשביל עושרו או יחוסו, סופו להתחרט .ונראה להעמיק בזה ,כי הסמ"ג מעמיד אותנו על הטעות המרה שעלולה להתרחש כאשר האדם מתפתה לחיצוניות ,ומדגיש כי התוצאה של בחירה שגויה המבוססת על יחוס ריק אינה אלא כאב וצער שאין להם תמורה ,שכן הקרן היא שקובעת את איכות הבית. בעומק עיונם של האחרונים ,אנו פוגשים את ההכרעה החותכת בין הרצון הטבעי ביוחסין לבין האמת

הצרופה של מהות האדם .המפרשים בוחנים את המציאות הריאלית של הקמת בית בישראל ומעמידים את הדברים על מכונם ,תוך שהם משתמשים במשל ובנמשל כדי להאיר את עינינו לבל נטעה בדרכנו. השל"ה הקדוש (יש נוחלין ,מאמר בית נאמן) ביאר :שמעתי אומרים דברי צחות משום חכם הצרפתי על מי שעושה היחוס לעיקר בעניין חתנות בנותיו ,ועל הקרן עצמו אינו מקפיד כל כך רק שיהא מיוחס .ביאר שם את עומק האכזבה הנולדת מכך :ואחר כך כשהוברר מעשיו בבית חמיו לאחר נישואין נמצא לפעמים שהוא מקח טעות גמור והבור ריק אין בו לא תורה ולא סחורה ,רק שהוא מזרע יחוסי משפחה גדולה בישראל ,ואז מתחרט למפרע ומצטער על זה ואינו יכול לשנות מעתה. אמר על זה החכם הנזכר הולך ילך ובכה נושא משך הזרע – בכה יבכה על שנתן עיניו בנשואי בתו כל משך הזרע ,רצה לומר מה שנמשך מזרע קודש דהיינו השתלשלות היחוס אשר בא מהם ,ולא חשש על הזרע עצמו ,שהיינו לבדוק הקרן יפה יפה מקודם ,ועל דא ודאי קא בכה אשר קנה תחת מעות קנין עדי עד לא יוכל לשלחו כל ימיו ,אבל בא יבא ברנה נושא אלמותיו – רוצה לומר מי שנתן עיניו בתחילה על הקרן עצמו ,המכונה במלת אלומות לבדקו יפה יפה מקודם ,בא יבא ברנה קול רנה וישועה באהלו ,כי הקרן קיימת על כן בני תבחנו את אשר לפניכם .נראה להסביר כי השל"ה הקדוש מבקש להנחיל לנו שעל האדם להעדיף את המהות הפנימית ,שהיא הקרן המניבה פירות, על פני הציפוי החיצוני של יחוס העבר ,שכן רק הבית שנבנה על אישיות חזקה יחזיק מעמד ברננה. האדמו"ר מגור האמרי אמת על הפסוק נקי יהיה לביתו ביאר :דיש שלושה דברים עיקרים בשידוך נדן ,קרן ,ויחוס .חידש שם :נדן בגימטריה חמישים ,זה צריך שהיה כל אחד מהמחותנים חצי ,וקרן שבגימטריה מאה ,צריך כל אחד מהצדדים להיות במאה אחוז ,ויחוס שבגימטריה עשר מספיק עשר אחוז ,וזה כוונת הפסוק נקי יהיה לביתו של בית יהודי חייב את שלושת הדברים האלו .נראה להרחיב בדבריו ,כי הוא מעניק לנו מצפן מדויק :היחס הראוי בין המרכיבים הוא משמעותי; בעוד שאת הנדן ניתן לחלק ,ואת היחוס דיו במידה מצומצמת ,הרי שהקרן – אישיות האדם ,יראת השמיים והמידות שלו – חייבת לעמוד במאה אחוזים של מסירות ובדיקה ,שכן זהו המשאב העיקרי שאין בו פשרות. הרה"ג רבי אליהו דסלר במכתב מאליהו (חלק ב ,עניין השידוכים) ביאר :דהיחוס האמיתי של אדם אינו מוצאו ,אלא המקום אליו הוא שואף להגיע בתורה ובעבודה .והוסיף :כי מי שבוחר על פי יחוס חיצוני ,טועה במושג הזרע ,שכן הזרע האמיתי הוא זה הממשיך את התורה בביתו ,ולא זה המתגאה באילנות גבוהים שאינם פועלים בקרבו .נראה לבאר כי הוא מחזק את דברי הקודמים ומדגיש כי השידוך הוא רגע של הכרעה שבה האדם בוחר את המשכו של עולם התורה ,ולכן המבט חייב להיות מופנה אל המהות. בעלייתנו אל הדרכתם של גדולי דורנו ,אנו זוכים לראות כיצד התביעה לעיקר הבית – הלא היא הקרן והמהות – הולכת ומתחדדת אל מול תעתועי היוחסין .גדולי הדור מאירים את עינינו בכך שהיחוס המפואר ביותר הוא היחוס הנבנה מחדש ,בזיעת אפיו של כל בן תורה ובמסירותה של כל בת ישראל ,מתוך הבנה כי שורשים אמיתיים הם אלו המצמיחים פירות של יראת שמיים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת הראשון לציון (חלק א סימן יד) ביאר :כי גם בדורנו זה ,שבו

נראים הדברים כפשוטים יותר בשל חילופי הזמנים ,לא נשתנתה ההלכה כי המידות והתורה הם הקודמים לכל יחוס .נראה להרחיב בדבריו ,כי היחוס משמש כקישוט ,אך הבית מושתת על הלב, וכל המקדים יחוס למידות עושה טעות בבניינו של עולם ,שכן לא היחוס יגן על הבית בשעות המבחן ,אלא עמוד התורה והיראה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן כח) חידש :כי בחינת הקרן אינה רק בבדיקה יבשה ,אלא בבחינת הארת הנשמות שמתחברות .ביאר שם :כי היחוס הוא רק כלי קיבול ,אך האור הממלא את הבית הוא הנשמה .נראה לבאר כי הוא מוסיף רובד עמוק למשא ומתן של שידוכין: המבט אל היוחסין הוא מבט של שייכות ,אך המבט אל הקרן הוא מבט של חיבור אמיתי ,המגלה את רצון השם בבניית הבית ,אשר בו התורה היא המיוחסת באמת. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קנ) ביאר :כי אברהם אבינו לא שלח אל ארצו ואל מולדתו בגלל הייחוס הגנאולוגי ,אלא בגלל האווירה של יראת שמיים שהייתה שם .נראה להסביר את דבריו ,כי היחוס אינו מושג גנטי ,אלא מושג של סביבה המגדלת את האדם ליראת שמיים .ומכאן אנו למדים להלכה ולמעשה :גם אם אנו מחפשים יחוס ,עולנו לוודא כי הוא משמש ככלי להנחלת דרך חיים ,ולא רק כתווית הנתלית על הקיר. במרוצת החיים ובבואנו ליישם את עומק הסוגיה בשדה השידוכין ,מתבררות לנו נפקא מינות מעשיות ,המעצבות את דרכנו בחיפוש אחר הקמת בית נאמן .לא מדובר רק בתאוריה ,אלא בכלים מוחשיים שנועדו להנחות את ההורים והמתעתדים להינשא בעת שהם בוחנים את המועמדים העומדים לפניהם ,מתוך הבנה שכל בחירה היא קריטית לעתיד הדורות. נפקא מינה ראשונה נוגעת לתיעדוף הבדיקה .כאשר עומדים לפנינו שתי אפשרויות ,האחת בעלת יחוס משפחתי מיוחס אך חסרה בעמל התורה ובמידות ,והשנייה בעלת יחוס צנוע אך עמוסה בעמל תורה ובמידות ישרות ,הרי שמסקנת הדברים היא שיש להעדיף באופן מוחלט את בעל המידות והתורה .הבדיקה המעשית צריכה להתמקד תחילה בקרן – דהיינו בירור עומק הקשר לתורה ואיכות המידות – ורק לאחר מכן ,ובאופן משני בלבד ,יש לשקול את נושא היחוס כתוספת ולא כבסיס. נפקא מינה נוספת עולה בשאלה כיצד להציג את נתוני השידוך .הורים רבים מוצאים עצמם מתלבטים האם להדגיש את ייחוס המשפחה כדי להעלות את קרנו של המועמד .מתוך דברי המפרשים עולה כי ההדרכה המוסרית היא להימנע מליצור מצג שווא של חשיבות יחוסית ,אלא להדגיש את העיקר – את האישיות הבונה של הבן או הבת .כאשר אנו משנים את אופן ההצגה ,אנו משדרים לסביבה כי הבית שאנו בונים מושתת על ערכי אמת וקדושה ולא על גאווה משפחתית. נפקא מינה שלישית נוגעת לאופן שבו אנו מגיבים בעת היווצרות קשיים לאחר הנישואין .אדם שבנה את ביתו על יחוס ,עלול למצוא את עצמו אובד עצות כאשר היחוס אינו מועיל מול אתגרי החיים .לעומת זאת ,מי שהשקיע בבדיקת הקרן וביסס את הבית על מידות של אמת ,ימצא בתוך הקרן הפנימית את הכוחות להתמודד עם כל קושי .העבודה המעשית כאן היא לטפח עוד לפני השידוך את המודעות לכך שהקרן היא השותף האמיתי בבניית הבית לדורות.

במעלה הדרך אל הבנת עומק הדברים ,אנו למדים כי הדיון על היוחסין אינו רק בירור טכני של בחירת חתן או כלה ,אלא הוא מהלך רוחני הנוגע בשורש מהותו של האדם .כאשר אנו מעמיקים בחילוק שבין הקרן לבין היחוס ,אנו נחשפים למבט רחב יותר על הדרך שבה הקדושה מתגלה בעולמנו ,וכיצד היא עוברת מדור לדור. המהר"ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב העבודה) ביאר :כי אדם הוא בחינת יוצר ,והשידוך הוא השעה שבה הוא יוצר את עולמו הבא .נראה להרחיב בדבריו ,כי היחוס משול לגוף הבית – הוא יכול להיות מפואר ,רחב ידיים ומקושט ,אך אם אין בו חיות פנימית – הקרן – הוא נותר חלל ריק .לעומת זאת ,אדם המביא עמו קרן חיה ,המורכבת ממידות טובות ושקידה בתורה ,הוא הממלא את הבית בנשמה ,ובכך הוא הופך את הבניין כולו למשכן שבו שכינה שורה. רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות מט) חידש :כי בכל אדם ישנה נקודה של יחוס עצמי, הנובעת מהקשר הישיר שלו עם קונו .ביאר שם :כי השאיפה ליחוס חיצוני היא לעיתים בריחה מהאחריות לגלות את היחוס הפנימי ,הנבנה מתוך עבודה אישית .נראה לבאר כי הסוגיה מלמדת אותנו לבנות את היחוס שלנו מתוך המעשים ולא מתוך ההיסטוריה ,שכן האדם נמדד לא במה שקיבל מאבותיו ,אלא במה שהוא מעניק לעולמו מתוך עצמיותו הטהורה. השלכה מרכזית שעולה מבירור זה היא ההבנה כי הבחירה בקרן היא למעשה בחירה בחיים. היחוס הוא מבט אל העבר ,אל מה שכבר היה ,בעוד שהקרן היא מבט אל העתיד ,אל מה שעתיד לצמוח .כאשר אנו משקיעים בקרן ,אנו מבטיחים כי הבית יהיה מחובר למקור החיים ,לא רק דרך הזיכרון של העבר ,אלא דרך פעילות חיה של קדושה בהווה .זהו בירור רעיוני שמשנה את כל המבט – מהערצה למורשת בלבד ,לעבודה מעשית של יצירת מורשת חדשה ,שורשית ואמיתית. בנקודה זו של המסע ,אנו מבקשים לחבר את העקרונות למציאות חייו של האדם ,אל המקומות שבהם הלב פועם והנפש מבקשת להקים את עולמה .כאשר אנו מדברים על הבחירה בין יחוס לבין קרן ,אנו נוגעים בנקודת הבוחן של הענווה מול הגאווה ,של האמת מול הדמיון ,ושל האמונה הפשוטה מול החיפוש אחר רשת ביטחון חיצונית. ההנהגה הנכונה בשידוכים ,המחוברת לאמונה ,מלמדת אותנו לשחרר את הצורך בשליטה ובביטחונות חומריים .אדם הבוחר להישען על היחוס ,פעמים רבות מחפש בתוך כך שקט נפשי שנובע מתחושת שייכות למעמד גבוה ,אך האמונה מלמדת כי הביטחון האמיתי מונח בידיו של הקב"ה ,וביכולתו של האדם להשפיע על גורלו דרך מעשיו והמידות שרכש .הנפש מוצאת מנוחה לא כשהיא מוגנת תחת צל עץ עבות של משפחה מפוארת ,אלא כשהיא מחוברת בעצמה לאילן החיים ,לתורה ולעבודה. במישור הנפשי ,הבחירה בקרן היא עבודה של אמת .קל יותר להביט על יחוס של אחרים מאשר לחפור בקרקע הנפש של המועמד ולבחון את הניצוצות החבויים בו .אך העבודה הזו ,של בדיקת הקרן ,היא היא הבנייה האישיותית הגדולה ביותר .היא מחייבת את ההורים ואת המשתדכים לפתח עין טובה ,להבחין במידות שאינן בולטות בחוצות ,ולחפש את היראת שמיים המסתתרת בלב

פנימה .זהו תהליך שבו הנפש מזדככת ,שכן היא לומדת להעריך את מה שקדוש באמת ,מעבר לכל תדמית או תואר. החיבור לאמונה מתבטא בכך שאנו מבינים כי השידוך הוא רגע של השראת שכינה .כשאנו בוחנים את הקרן ,אנו אומרים בעצם :ריבונו של עולם ,אינני מבקש לבנות בית על יסודות של בשר ודם ,אלא על יסודות של תורה ויראה .זוהי הנהגה שבה האדם לוקח אחריות על בניין ביתו כשותף למעשה בראשית .הוא לא מסתמך על העבר ככלי שרת ,אלא פותח דף חדש שנכתב באותיות של קדושה ,ומתוך כך הוא זוכה לראות ברכה בבניו ובבני בניו .זהו המעבר מתפיסה של מורשת פסיבית לתפיסה של חיים אקטיביים המחוברים לאור הנצח. בחתירה אל עומק המוסר ואל המצפן הפנימי שצריך להנחות את האדם בהחלטותיו הגורליות, אנו נדרשים לשאול את עצמנו שאלה של אמת :מהי הדרך הישרה שבה ראוי ללכת ,וכיצד נוכל להבטיח כי ליבנו אינו מוטעה על ידי מראית עין? המוסר האמיתי מלמדנו כי הערכת האדם אינה עניין של הילה חיצונית ,אלא בירור עמוק של צלם האלוקים השוכן בתוכו. המוסר של האמת מחייב אותנו ליושרה פנימית בבואנו להעריך את המועמד .כאשר אנו מחפשים יחוס ,לעיתים אנו מחפשים שקט עבור עצמנו ,מעין אישור חברתי לבחירתנו .המוסר דורש מאיתנו להסיט את המבט ממה שיאמרו הבריות ,אל מה שבונה את האדם בתוך ביתו. המצפן הפנימי צריך להצביע על נקודת החיבור בין אופי המועמד לבין ערכי התורה שאותם אנו רוצים להנחיל לדורות הבאים .אם היחוס אינו מגובה ביראת שמיים פעילה ,הוא עלול להפוך למסכה המסתירה ריקנות ,וזהו כשל מוסרי של בחירה בחיצוני על פני הפנימי. מצפן נוסף הוא עקרון האחריות המוסרית כלפי הדורות הבאים .הבחירה בקרן ,דהיינו במידות ובאופי המבוסס על תורה ,היא אחריות כלפי הבנים והנכדים .המוסר של התורה מלמדנו כי מה שזורעים היום הוא מה שיקצור הבית בעתיד .כאשר המצפן מכוון לקרן ,אנו יוצרים מורשת חיה של עמל תורה ומידות טובות .זהו מוסר שאינו נשען על זכות אבות בלבד ,אלא על יצירת זכות אבות חדשה ,המבוססת על נאמנות להשם יתברך בתוך הבית פנימה. לבסוף ,המצפן הפנימי דורש מאיתנו ענווה .ההכרה כי יחוס אינו קונה לאדם יתרון לפני הקב"ה, אלא מעשיו הם שקובעים ,מביאה את האדם למקום של ענווה גדולה .אדם בעל מצפן מוסרי מבין כי בבואו לשידוך ,הוא מבקש שותף לעבודת השם ,ולא קישוט למשפחתו .בחירה מתוך ענווה זו, מתוך הסתכלות על מהות האדם ועל צניעותו ,היא המפתח לבית שבו שורה השכינה .זהו מצפן המכוון אותנו להתרחק מכל גאווה חיצונית ולדבוק באמת הפשוטה והמזוקקת של אישיות האדם. הגענו אל סיומו של המסע ,אל הרגע שבו התיאוריה הופכת לחיים ,והסוגיה המורכבת מתרגמת עצמה להחלטות יומיומיות בבית ובמשפחה .הדיון על היוחסין אל מול הקרן אינו דיון מופשט, אלא קריאת כיוון לכל מי שבונה את עולמו ומבקש להציב את היסודות לבית של אמת ,של קדושה ושל ברכה. מתוך הדברים עולה תובנה חדה לחיי היום יום :בבואנו לקבל החלטות גורליות ,עלינו לפתח מבט מחדד המבחין בין עיקר לטפל .הייחוס אינו פסול ,אך הוא משני; הקרן היא ראשונית והכרחית.