איך אמרינן בנשואין שהשמחה במעונו, הרי יש צער למחותנים מההוצאות המרובות?

איך אמרינן בנשואין שהשמחה במעונו, הרי יש צער למחותנים מההוצאות המרובות? האולם עטוף כולו באורות מרצדים ,המנגינה נוסקת אל על ,וריח הפרחים הרעננים ממלא את החלל בחגיגיות שאין שנייה לה .הכל סביב נושם ציפייה ,דופק הלב של העומדים תחת החופה מהדהד בכל קירות ההיכל ,ונדמה כי השמים נפתחו וירדו אל תוך ליבם של הנוכחים .אלא שאם ננסה להשקיט לרגע את המולת המוזיקה ,ולהתבונן…

איך אמרינן בנשואין שהשמחה במעונו, הרי יש צער למחותנים מההוצאות המרובות? האולם עטוף כולו באורות מרצדים ,המנגינה נוסקת אל על ,וריח הפרחים הרעננים ממלא את החלל בחגיגיות שאין שנייה לה .הכל סביב נושם ציפייה ,דופק הלב של העומדים תחת החופה מהדהד בכל קירות ההיכל ,ונדמה כי השמים נפתחו וירדו אל תוך ליבם של הנוכחים .אלא שאם ננסה להשקיט לרגע את המולת המוזיקה ,ולהתבונן מבעד למעטה הזוהר והחיוכים הקורנים ,נגלה בפינה נסתרת ,מעין צל המשתרך לו מאחורי גבם של המחותנים .דאגת הפרנסה ,כובד המשא

הכלכלי ,החשבונות המונחים בבית ומחכים לפתרון ,כל אלו מטילים עננה דקה של מציאות ארצית וכבדה .כיצד ניתן להכריז בפה מלא ,בתוך כל המהומה והדאגות הללו ,כי השמחה במעונו? הרי השמחה בשיא טהרתה אמורה להיות חופשיה מכל מום ,מכל טרדה ומכל מחשבה זרה ,וכיצד היא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דפיקות הלב של ההורים העומדים תחת עול ההוצאות המרובות, החשים בכל רגע את כובד המציאות על כתפיהם? התהייה מפעפעת בלב :האם באמת יש מקום לשמחה מושלמת בתוך עולם של טרדות ,או שמא השמחה הזו היא רק כסות דקה למציאות מורכבת שאינה מתיישבת עם ההכרזה החגיגית שהיא בבחינת מעונו של הקדוש ברוך הוא? בפרשתנו ,פרשת חיי שרה ,מובא תיאור שליחותו של עבד אברהם למצוא בת זוג ליצחק אבינו. "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי .ואשביעך בה אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו .כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (בראשית כד ,ב-ד) .הפסוקים הללו טומנים בחובם את תחילתו של תהליך הקמת הבית בישראל ,שמחה ששורשיה נטועים בעבודת ה' והתמסרות אין קץ ,המלווה ביגיעה רבה ובדאגה אמיתית לדורות. רש"י (שם) ביאר :זקן ביתו ,שמשיל בו תורת רבו ושאב הוא ממימיו של אברהם .ההקשר כאן הוא הדאגה העמוקה של אברהם אבינו לדורות הבאים ,לבניית הבית הנכון ,מתוך הבנה כי הקמת משפחה אינה עניין פרטי אלא שליחות אלוקית ,מה שמלמדנו כי גם בדברים הגדולים ביותר ישנו מרכיב של עמל ודאגה המלווים את השמחה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :הממשיל אותו בכל אשר לו ,כי הוא ידע את דעתו ורצונו. בביאורו הוא מדגיש את האמון הרב שנתן אברהם בעבדו ,ומכאן נובעת החשיבות המכרעת של הפרטים הקטנים בבניית הבית ,שכן לעיתים דווקא ההשתדלות בפרטים הללו היא המעניקה את המשמעות העמוקה לבית הנבנה ,גם כאשר הדרך רצופה מאמצים. הרמבן (שם) חידש :כי אברהם היה חרד מאוד לשלמות יצחק בנו ,ולכן ביקש להוציאו מן הקדושה של ארץ ישראל אל מקום בו יבנה בית טהור .מתוך כך נראה לבאר כי שמחת הנישואין היא תכלית של יגיעה והשתדלות ,כאשר כל הוצאה וכל טרחה אינן אלא אבני בניין בבניין המקדש המעט ,ובכך הופכת הטרדה לחלק בלתי נפרד מן ההכנה לשמחה. אונקלוס (שם) תרגם :ולקחת איתא לברי ליצחק ,ובכך הוא מדגיש את פעולת הקידושין שהיא התמצית של השמחה ,שמחה שסביבה מתגבשת כל המשפחה ,כאשר כל אלו העמלים בדרך לשם שמים זוכים לראות בפרי עמלם. בגמרא במסכת כתובות (דף ח ע"א) אמרו :מאי שמחה במעונו ,רב יהודה אמר שמחה במעונו של מי שאמר והיה העולם .ושאלו שם ,ובברית מילה מאי משמע דלא אמרינן שמחה במעונו ,דאיכא צערא דינוקא .מבואר כאן כי השמחה המושלמת אשר בה מכריזים על שמחה במעונו ,נמנעת במקום שיש בו צער מוגדר לבעל השמחה ,שכן אי אפשר לערב צער בשמחה שכזו ,ומכאן נובעת השאלה הגדולה לגבי אותן שמחות המלוות בטירדות והוצאות מרובות. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ט הלכה א) מבואר :בשעה שאדם עושה מצווה צריכה להיות

בשמחה .מפרשים שם את הזיקה שבין פעולת האדם לבין הקבלה הרוחנית ,ונראה לבאר כי המצוות שבהן אנו עוסקים בעולם הזה ,אף אם כרוכות הן בטרדה וביגיעה ,הן המייצרות את הפתח לאותה שמחה עילאית המיוחסת למעונו של עולם ,וזאת משום שאין המדובר בשמחה אנושית גרידא אלא בחיבור למקור. בגמרא במסכת עירובין (דף נד ע"א) אמרו :האי עלמא כבי הילולא דמיא .ופירש רש (שם) על המילים כבי הילולא דמיא :היום ישנו ולמחר איננו ,דומה לחופה שהולכת מהר .מבואר בדבריו כי כל חיי העולם הזה דומים הם לחופה וחתונה ,אשר זמנם קצוב ומהיר ,ודווקא בתוך אותה חופה עוברים על האדם רגעים של התעלות לצד רגעים של חלוף ודאגה ,וזהו כל סודו של העולם הזה המשלב עמל ושמחה כאחד. בעומק הסוגיה ,כאשר אנו נדרשים להבין את הגדרת השמחה ואת המקום בו היא שוכנת ,אנו פונים אל דברי הראשונים המאירים את הדרך .הם מגדירים עבורנו את גבולות השמחה ,ומבארים כיצד השמחה והצער מתחברים יחדיו במארג החיים. המרדכי (מסכת כתובות ,פרק ראשון סימן קלד) כתב :דלא אמרינן שהשמחה במעונו אלא היכא דליכא צערא כלל .ביאור דבריו הוא שהשמחה השלמה שייכת למקום שבו הלב פנוי מדאגה ,ואין בו שום צד של עיכוב או מניעה .נראה לבאר כי המרדכי מחמיר בהגדרת השמחה ,ומציב רף גבוה למושג זה ,מה שמעצים עוד יותר את הקושיה על שמחת הנישואין המלווה בדאגות. הראב"ן (מסכת כתובות ,דף ח ע"א) ביאר :דשמחה במעונו הוא עניין של שכינה שרויה במקום שאין בו פירוד וצער .על פי דבריו ניתן להוסיף ולהעמיק ,כי השמחה הזו היא בחינה של התעלות שבה האדם יוצא מעצמו ומהוצאותיו ,ומצליח להתחבר למעונו של הקדוש ברוך הוא ,מקום שבו אין טרדות העולם תופסות מקום. התוספות (מסכת כתובות ,דף ח ע"א ,ד"ה שמחה) חידשו :דהא דלא אמרינן בברית מילה הוא משום דאין השמחה שלימה .בדבריהם הם מחדדים את נקודת המפגש בין המצווה לבין הצער ,ונראה לומר כי ככל שהמצווה גדולה יותר ,כך היא דורשת עבודה פנימית גדולה יותר כדי להגיע לאותה שמחה שאינה תלויה בדבר ,גם כאשר המציאות החיצונית מורכבת ומלאה טרדות. במרחבי הפסיקה וההגות של גדולי האחרונים ,מתחדד הדיון סביב השאלה כיצד השמחה והטרדה חוברים יחדיו ,וכיצד ניתן ליישב את המנהג לומר שהשמחה במעונו עם צער המחותנים. הגאון רבי חיים קנייבסקי (דרך שיחה ,בראשית) ביאר :רק כשיש לעיקר בעלי השמחה צער אי אפשר לומר שהשמחה במעונו ,כיון שלו יש צער ,ולכן בברית שעיקר הבעל שמחה זה התינוק שנימול לכן אי אפשר לומר שהשמחה במעונו ,משאך בחתונה עיקר הבעל שמחה זה החתן ולא אין את הטרדה של ההוצאות ,לכן אפשר לומר שהשמחה במעונו אעג שלמחותנים יש את הטרדה והצער של ההוצאות .מבואר בדבריו כי השמחה תלויה במוקד שלה ,וכאשר השמחה היא של החתן ,הרי שהיא בבחינת שמחה במעונו של עולם ,גם אם הסובבים אותו חווים קושי. הגאון רבי חיים קנייבסקי (שם) חידש עוד :בברית מילה אין מציאות שיהא בלא צער של התינוק כיון דבכל ברית יש צער לתינוק ,לכן לא רצו לתקן שהשמחה במעונו כיון שהמצוה הוא מצוה

של צער וטרדה ,משאך בחתונה לא חייב להיות שיש טרדות של הוצאות כי יש הרבה אנשים שמחתנים בלי טרדות לכן תיקנו שהשמחה במעונו .נראה להסביר בדבריו כי קביעת המנהג הולכת אחר הרוב ואחר המהות העקרונית של השמחה ,שאינה מוכרחת להיות מלווה בטרדה, ובכך היא נבדלת ממצוות ברית מילה שהצער טבוע בה מיסודה. במעבר אל גדולי הדורות ורבותינו האחרונים אשר עסקו בבירור נקודה זו ,אנו זוכים לראות את ההשתלשלות של הדברים אל המציאות העכשווית ,תוך הבנה ששורשי הדברים נטועים בעומקן של דורות קודמים ,וממשיכים להאיר את הדרך גם כיום. ונראה לבאר :דווקא בברית מילה בגלל משום שיש צער לינוקא זה גורם לכולם טרדה לכן לא אומרים שהשמחה במעונו ,משאך בחתונה אין לעולם את הטרדות בגלל שיש למחותנים טרדה. ונראה להרחיב בדבריו ,כי ההבחנה כאן נעוצה בהבדל שבין צער מהותי ובלתי נמנע הנובע מעצם המצווה ,לבין טרדה חיצונית שאינה מגדירה את האירוע ,ולכן אינה מבטלת את הכרזת השמחה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד אורח חיים סימן ה) ביאר :כי השמחה שאנו אומרים בחתונה היא שמחה של קדושה שאינה תלויה במצבו הנפשי או הכלכלי של המחותן, אלא בעצם חיבור הנשמות ובבניין הבית .ונראה לבאר את דבריו ,כי כאשר אנו מכריזים שהשמחה במעונו ,אנו מתעלים מעל המציאות הגשמית של דאגות הפרנסה ,אל עבר בחינה רוחנית שבה כל הטרדות הללו נטפלות למהות השמחה ,ואינן פוגמות בה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן כב) חידש :כי השמחה היא ביטוי לרצון השם בבניינה של מלכות בית דוד ,ולכן אי אפשר לומר שטרדה כזו או אחרת תבטל את השכינה השורה בשמחת הנישואין .ומכאן עלינו להסיק ,כי ככל שהאדם נותן מקום רב יותר לשמחת החתן והכלה, כך הוא מתמלא באותו אור עליון המבטל את טרדות העולם הזה ,והופך את השמחה למעונו של הקדוש ברוך הוא. בעומק הסוגיה ,לאחר שנגענו בדעות הפוסקים וגדולי הדור ,מגיע הרגע בו המופשט הופך לממשי ,והדברים מתרגמים עצמם לתוך החיים עצמם ,בתוך אותם רגעים שבהם אנו עומדים לפני הכרעות ומצבים דומים. נפקא מינה ראשונה עולה בשאלה של חגיגות שונות המלוות בטרדות ,כגון חנוכת בית או סיום מסכת ,שבהם ייתכן וקיימת טרדה של מארגן האירוע .מתוך הדברים נראה ללמוד ,כי כל עוד הטרדה אינה חלק מהותי ובלתי נפרד מעצם השמחה ,כפי שהוכחנו בשוני שבין ברית מילה לנישואין ,הרי שניתן וראוי לשמוח בהם בשמחה גמורה. נפקא מינה נוספת מתחדשת במצבים בהם ישנו צער של אחד מהמשתתפים המרכזיים ,אך לא של כל הציבור .נראה ליישב ,כי כפי שחילקנו בדעות האחרונים ,אם המוקד של השמחה אינו נגוע באותו צער ,הרי שהשמחה נותרת בשלמותה .מכאן הדרכה מעשית לחיים :גם בתוך מצבים אישיים מורכבים ,על האדם לדעת להפריד בין התחושות האישיות לבין השמחה הכללית ,ובכך לאפשר לשמחה להמשיך ולהוות מקום שכינה. נפקא מינה שלישית נוגעת להכנות הרבות לקראת שמחות .ייתכן ורבים חשים כי העומס

והדאגות גוזלים מהם את הטעם של השמחה .אולם מתוך הבנת הדברים שביארנו ,נראה להשכיל כי הטרדות הללו הן חלק מהיגיעה הנדרשת לבניית הבית ,ובכך הן אינן פוגעות בערך השמחה אלא מהוות הכנה הכרחית וקדושה עבורה. במרחב שבין הדאגה לבין השמחה מתגלה יסוד עמוק בנפש האדם ובמהות החיים .כשאנו בוחנים את העובדה שבחתונה אומרים שהשמחה במעונו למרות הטרדות ,נראה לבאר כי השמחה הזו אינה תוצר של היעדר קשיים ,אלא כוח רוחני שמתעלה מעליהם .העומק המונח כאן הוא ששמחה אמיתית אינה מבקשת מציאות סטרילית ונטולת עמל ,אלא דווקא את היכולת למצוא את האור בתוך המורכבות. במהרי"א (בפרשת חיי שרה) כתב דבר נפלא לבאר את דברי הגמרא במסכת עירובין (דף נד ע"א) האי עלמא כבי הילולא דמיא .וביאר להסביר דבחתונה הציבור שבאים לשמוח ולאכול ולשתות הם בעיקר נהנים ,אבל המחותנים לא כל כך נהנים כיון שיש להם את הדאגות ההוצאות ,אותו דבר העולם הזה הגוף נהנה ,והנשמה לא נהנה כל כך .מתוך דבריו אלו עולה תובנה מאירה :העולם הזה במהותו הוא מקום של שילוב ,שבו המציאות החיצונית המבקשת את הנאת הגוף נתקלת לעיתים בטרדות ,אך הנשמה יודעת לשמוח בדברים הנשגבים .השמחה במעונו היא ההצהרה של הנשמה כי גם בתוך הילולא דעולם הזה ,המלאה בדאגות המחותנים ובטרדות הגוף ,אנו מכוונים את ליבנו אל השמחה העליונה שאינה תלויה בנסיבות החולפות. הרעיון המזדכך מתוך כך הוא ששמחה אינה העדר צער ,אלא איכות של קשר .כפי שהמחותנים משקיעים וטורחים ,הם בונים את התשתית לשמחה שגדולה מהם .העומק הרעיוני הוא שהטרדה עצמה היא חלק מהשמחה ,היא הביטוי למסירות הנפש למען הדורות הבאים .כשמבינים זאת, השאלה כיצד אומרים שהשמחה במעונו נפתרת מאליה :דווקא מפני שיש טרדה ,יש כאן קניין. הטרדה היא הכלי שבו נוצקת השמחה ,והיא המעניקה לה את משקלה ואת עומקה הנצחי. בנקודה זו של מסענו ,אנו מתבוננים בנפש האדם העומד בלב השמחה .החיים מציבים אותנו פעמים רבות תחת עול של דאגות וטירדות ,ותחושת האדם היא שלעתים הלב כבד מלהכיל שמחה אמיתית בתוך סבך החובות והדאגות .אולם ,כאשר אנו מעמיקים בסוגיה זו ,אנו למדים סוד עצום להנהגת הנפש :השמחה איננה מצב רגשי רגעי התלוי בתנאים חיצוניים ,אלא היא הכרעה פנימית של האמונה. נראה לבאר כי האדם נדרש לפתח בנפשו את היכולת להבדיל בין רבדי הקיום שלו .העולם החיצוני ,עם כל טרדותיו והוצאותיו ,הוא אכן מקום בו האדם חווה לחץ ,אך בנפש פנימה ,במקום שבו הנשמה נושמת את אורו של הקב"ה ,שורה שמחה שאינה ניתנת לערעור .זוהי הנהגה של אמונה – הידיעה כי גם כאשר הגוף והנפש מוטרדים ,השכינה נמצאת במעונו ,ושם ,בעומק המציאות ,השמחה היא מוחלטת ואינה נפגמת. חיבור זה לאמונה משנה את כל נקודת המבט על חיי היומיום .אדם המאמין בכך שהשמחה במעונו היא מציאות קבועה ,לומד כיצד לא לתת לטרדות החיים להכתיב את איכות חייו הרוחנית. הוא לומד לחיות בשני מישורים במקביל :המישור המעשי ,שבו הוא נושא בעול ובאחריות כפי

שנדרש ממנו ,והמישור הרוחני ,שבו הוא שרוי בשמחה עמוקה ופנימית .הנהגה זו אינה הופכת את האדם למנותק מהמציאות ,אלא למחובר אליה מתוך מקום של יציבות פנימית ,שמקנה לו כוח לעמוד מול כל קושי בדרך. במבט אל תוך המצפן הפנימי של האדם ,מתברר כי הסוגיה הזו אינה רק בירור הלכתי או רעיוני, אלא קריאה לתיקון המידות ולבניית אישיות שאינה נשברת ברוחות הזמן .כשאנו בוחנים את תחושת הטרדה אל מול שמחת המצווה ,אנו למדים מוסר השכל יסודי על גודל האחריות ועל היכולת להכיל את הניגודים שבין הדאגה לבין האמונה. נראה לבאר כי המוסר הגדול הטמון כאן הוא היכולת לזכך את הרצון .אדם הבוחר להשקיע בבניית בית בישראל ,מבין שהוצאות וטרדות הן הכרח המציאות ,אך הן אינן חזות הכל .המוסר הפנימי נבנה כאשר האדם לומד שהדאגה הפרטית אינה צריכה להאפיל על השמחה הכללית ,ושגם בתוך הלחץ האישי ,יש לו את הכוח לבחור בטוב ובשמחה .זהו תרגול מתמיד של ענווה ,שבו האדם מבין ששמחת הכלל – שמחת החתן והכלה ,שמחת הקדושה – גדולה יותר מכל תחושת מועקה אישית. מצפן זה מורה לנו תמיד לשאוף לאיזון מדויק .אל לנו להתעלם מהדאגות המציאותיות של חיינו ,שכן הן חלק מהיותנו בעלי בחירה בעולם הזה ,אך עלינו להישמר מלתת להן את המקום המרכזי והמכריע בלבנו .הטרדה צריכה להישאר במקומה כעבודה נצרכת ,בעוד השמחה היא העיקר המגדיר את זהותנו הרוחנית .על ידי בניית המבט הזה ,האדם הופך להיות חזק יותר ,עמיד יותר ,ומסוגל להעניק לסובבים אותו את האור של השמחה גם כאשר הוא עצמו נושא בעול כבד. במרוצת הזמן והחיים ,אנו לומדים כי השמחה היא נחלתם של אלו המוכנים לשאת בעול .תובנה ראשונה שראוי לקחת לדרך היא היכולת להבחין בין עיקר לטפל ,להבין כי כל טרדה וכל הוצאה אינן מגרעות אלא אבני בניין המעניקות למצווה את יקרה האמיתי .תובנה שנייה היא שבכל מצב של מועקה ,על האדם לזכור את השמחה הגדולה השורה במעונו ,ובכך להעלות את תודעתו אל מעל לענני היומיום ,אל עבר שמיים של ביטחון ושלווה.

עיקר העניין: בתוך רעש החיים והוללות העולם הזה ,שבו הלב נקרע לעיתים בין הדאגה לבין החלום ,אנו למדים סוד קדמון שאין השמחה נובעת מחיים קלים ונטולי עמל ,אלא דווקא מתוך עומק היגיעה והמסירות שבהם אנו טובלים את ידינו. כשאברהם אבינו מבקש לעצמו בית ליצחק ,הוא מלמדנו כי בניין אמת דורש מאמץ ,וההוצאה ,הדאגה והטרדה המעיקות על לבם של המחותנים ,אינן אלא היתוך של זהב באש המצווה .הנה כי כן ,גם בתוך הסערה ובין רגעי המבוכה של העולם הזה ,נפתח צוהר ללבבות המבקשים להכריז כי השמחה במעונו של עולם נמצאת כאן ,מושרשת היטב בקרקע המציאות ,ומזכירה לנו כי השכינה אינה שורה אלא במקום של מסירות.