חתן שגילה לאחר החתונה שיש לאשתו פרוטזה – האם נאמן לומר שלא ידע על כך קודם לכן?

חתן שגילה לאחר החתונה שיש לאשתו פרוטזה – האם נאמן לומר שלא ידע על כך קודם לכן? הפסוק בפרשתנו המתאר את המפגש של אליעזר עם רבקה ,מעורר דיון הלכתי מרתק המטלטל את יסודות דיני המקח וממכר והקידושין .אליעזר מבקש סימן" :והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק" (בראשית כד ,יד). מתוך בקשה זו ,עולה שאלה מורכבת במציאות…

חתן שגילה לאחר החתונה שיש לאשתו פרוטזה – האם נאמן לומר שלא ידע על כך קודם לכן? הפסוק בפרשתנו המתאר את המפגש של אליעזר עם רבקה ,מעורר דיון הלכתי מרתק המטלטל את יסודות דיני המקח וממכר והקידושין .אליעזר מבקש סימן" :והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק" (בראשית כד ,יד). מתוך בקשה זו ,עולה שאלה מורכבת במציאות החיים :כאשר חתן טוען כי גילה מום גופני נסתר באשתו רק לאחר הנישואין ,בעוד הכלה טוענת כי אין זה ייתכן שהרי כבר שהו יחד זמן רב ,למי מאמינים? האם הניסיון מלמדנו כי מומים מסוימים עשויים להיסתר מעין רואה גם לאחר קרבה ושיחה? שאלה זו מציבה את התביעה לביטול הנישואין מול חזקת הידיעה של החתן ,ומחייבת אותנו לברר את גבולות הנאמנות של האדם ביחס למה שעיניו אמורות היו לראות .האם ייתכן שמום משמעותי כפרוטזה נותר נעלם מן העין גם תחת מבט בוחן? המפגש בבאר ,המהווה את אבן הבוחן לזיווגו של יצחק אבינו ,טומן בחובו דקויות הלכתיות הנוגעות לאמינותו של הבוחן ולטיבם של המומים הסמויים. התוספות במסכת תענית (דף ד ע"א ד"ה יכול) מחדשים יסוד בהבנת הסימן של אליעזר :הגמרא שואלת כיצד ביקש אליעזר סימן שמא תזדמן לו חיגרת או סומא ,הרי אם יראה מום כזה לא יפנה אליה? ומשיבים התוספות :כי ייתכן שתזדמן לו חיגרת שיש לה רגל עץ והוא לא יבחין בכך ,או שתזדמן לו עיוורת שיש לה עיניים יפות שאינן מעידות על חוסר ראייתה ,והוא לא יבחין במומה.

בביאורנו ,התוספות מלמדים אותנו כי ישנם מומים בעלי אופי כזה המאפשר להם להישאר נסתרים גם תחת בחינה של אדם זר ,ובוודאי של אדם המתרכז במשימה אחרת ,כפי שאליעזר התמקד במשימת השאיבה. בשו"ת מהרש"ם (חלק ב ,סימן רכה) בנה על דברי התוספות הללו את פסק דינו המפורסם .הוא נשאל אודות חתן הטוען כי לא ידע על פרוטזה של אשתו ,למרות שסבבו יחד זמן רב לפני הנישואין .המהרש"ם ביאר :כי כשם שאליעזר ראה את הנערה יורדת למעין ועולה ,ובכל זאת ייתכן שלא הבחין במומה ,כך גם בנדון דידן ,ישנם מומים המוסתרים בצורה כזו שגם במפגשים אישיים וטיולים משותפים ,אין זה מחייב שהחתן יבחין בדבר. המשמעות העולה מן המקורות הללו היא שחזקת הידיעה – הטענה ש"בוודאי ראית והבנת" – אינה חזקה מוחלטת כאשר מדובר במומים המטופלים במיומנות .אליעזר ,אשר היה איש חכם ומנוסה ,נחשב כמי שלא יכול היה לזהות מומים נסתרים במאמץ ראשוני ,ומכאן הוכחה שהחתן נאמן לטענתו שמום כזה נעלם מעיניו בטיולים שקדמו לנישואין. בדיני מומים ,חז"ל מציבים רף גבוה להוכחה ,אך הם מכירים בכך שישנם גבולות ליכולת האנושית להבחין במומים סמויים ,במיוחד כאשר מדובר במומים המטופלים באמצעים מלאכותיים או במומים פנימיים שאינם ניכרים במבט שטחי. הגמרא במסכת כתובות (דף ע"ה ע"ב) עוסקת בדין המקח טעות לגבי מומים באישה ,וקובעת כי ישנם מומים שהם בגדר מום מובהק ,וישנם כאלו שאינם מוגדרים כמום אלא כמום שבסתר. חכמים שם דנים בשאלה מתי נאמן הבעל לומר שלא ידע ,ומדגישים כי במקום שבו הדבר תלוי בידיעת הלב ,הרי שהדבר נמדד לפי הנסיבות ולפי טיב המום .המקורות מלמדים כי כאשר המום הוא מום שדרכו להיות מוסתר היטב ,אין להחזיק את הבעל כמי שחזקתו לדעת את כל פרטי הגוף ,שכן אין דרך האדם לבדוק את כל תקינות איברי רעייתו קודם הנישואין. בתלמוד במסכת תענית (דף ד ע"א) מובאת הדרשה שאליה התייחסו התוספות ,המהווה את יסוד הדיון שלנו .הגמרא שם מציינת את הדיון על אליעזר עבד אברהם שביקש סימן ,והתלמוד מעלה אפשרות ששאל שלא כהוגן .חכמי התוספות שם דייקו שדווקא האפשרות שאליעזר לא יבחין במום מוסתר ,היא שגרמה להם להבין שייתכן שאדם יפגוש אדם בעל מום ולא יבחין בו .יש כאן הוכחה הלכתית שמום שמוסתר בצורה מתוחכמת (כמו פרוטזה או מום גופני אחר) נחשב כמום שבסתר, שאין הבעל מחויב לדעת עליו רק משום שראה את אשתו או טייל עמה. הגמרא במסכת סוטה (דף י"א ע"א) דנה במומים שבסתר ומביאה דוגמאות למצבים שבהם דברים שאינם נראים לעין משפיעים על החיים ,ומדגישה כי אין אדם נדרש לעשות חקירות ודרישות מעבר למה שעיניו רואות בגלוי .בביאורנו ,החידוש הוא שחז"ל לא דרשו מהחתן לבצע בדיקה רפואית או מדוקדקת של גוף האישה טרם הקידושין ,וכל עוד המום הוסתר בדרך הטבע או בעזרת אמצעים חיצוניים ,החזקה היא לטובת הבעל הטוען שלא ידע .המסקנה ההלכתית היא שאין כאן אשמה בבורות ,אלא הכרה בכך שהאדם מוגבל ביכולת האבחנה שלו מול הנסתר. בעולמם של הראשונים ,הדיון סביב אמינות הטענה שלא ידעתי מתמקד בהבחנה בין מום הגלוי לעין לבין מום המוסתר במיומנות ,וכיצד עלינו להתייחס לחזקת הידיעה של החתן בנסיבות אלו.

התוספות במסכת תענית (דף ד ע"א) מבארים את עומק השאלה ששאל אליעזר עבד אברהם .הם מבארים כי ייתכן בהחלט מצב בו אדם יפגוש אישה בעלת מום פיזי משמעותי ,כגון מי שחסרה איבר ומחפה עליו באמצעי מלאכותי ,ולא יבחין בכך גם אם ישהה במחיצתה זמן מה .הם מחדשים כי אין בכך פגם בחוכמתו או בבחינתו של האדם ,אלא זוהי מציאות אנושית שבה המום נחשב למום שבסתר ,שכן הוא אינו ניכר בהליכה רגילה או במפגש שטחי .בביאורנו ,מדובר ביסוד הלכתי קריטי :אין להניח כי אדם הבחין במום רק משום שהיה במחיצת האישה ,אם המום מסוג המומים המטופלים באמצעים חיצוניים. הרא"ש (במסכת כתובות ,פרק ז ,סימן ז) דן במצבים של מום שנתגלה לאחר הנישואין ומביא את הכלל שאין הבעל יכול לומר 'טעיתי' אם המום היה גלוי וברור לעין כל .עם זאת ,הוא מחלק בין מום שהיה ניתן להבחין בו בבדיקה רגילה ,לבין מום שדרכו להיות מכוסה ,שבו הבעל נאמן בטענתו שלא ידע .הוא מדגיש כי האחריות להראות את המום מוטלת על הצד המסתיר ,ואין החתן נדרש לבדוק בשבע עיניים אחר מומים שלא נראים לעין. בשו"ת הרשב"א (חלק א ,סימן תתקכ) מבאר כי הנאמנות של אדם לומר שלא ידע משתנה בהתאם לאופי המום .אם מדובר במום שהסתרתו דורשת מאמץ או אמצעים מלאכותיים ,הבעל נאמן לומר שלא הבחין בו ,שכן אין זה דרך העולם לגלות מומים כאלו אלא במכוון .בביאורנו ,הכרעה זו של הרשב"א מהווה את הבסיס ההלכתי לכך שאין לחייב את החתן בטענה שחזקה עליו לדעת, כאשר המציאות מראה כי המום היה נסתר במיומנות רבה. הריטב"א (במסכת כתובות ,דף עה ע"ב) ביאר :כי אדם שמתחתן מתוך אמון אינו נחשב כמי שבודק את איברי אשתו ,ולכן הטענה של ידעתי אינה מתקבלת אלא אם כן המום בולט לעין באופן שאי אפשר להתעלם ממנו .לפי דבריו ,החתן נחשב למי שפעל בתום לב ,וכל עוד לא הוכח שהמום היה גלוי ,הוא נאמן לומר שלא ידע ,ואין בכך כדי לפגוע באמינותו. בעולמם של האחרונים ,הדיון מתחדד סביב המציאות הטכנית והמוחשית של המומים הנסתרים ,כאשר הפוסקים מבקשים להגן על החתן מפני טענות של ידיעה בדיעבד ,בהתבסס על ההבנה שמום מוסווה נותר בגדר נעלם גם לאדם פיקח. המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם ,חלק ב ,סימן רכה) פסק בבירור כי חתן הטוען שלא ידע על מום מסוג פרוטזה ,נאמן בשבועה .הוא מבסס זאת על דברי התוספות שראינו בשלב הקודם ,ומבאר כי כשם שאליעזר עבד אברהם לא הבחין במום גם לאחר שראה את הנערה יורדת למעין ועולה ,כך גם בנדון דידן .הוא מדגיש כי מום המטופל באמצעי מלאכותי הוא מום שבסתר ,ואין להניח כלפי החתן כי הבחין בו במהלך טיולים או שיחות ,שכן אין דרך בני אדם לבדוק את גוף האישה טרם נישואין בצורה כזו שתחשוף פגם המוסתר במכוון. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ,חלק ד ,אבן העזר ,סימן ג) עסק בהרחבה בשאלת המומים המוסתרים .הוא ביאר כי במקרה שבו האישה עשתה פעולה כדי להסתיר את המום ,הרי שהיא הטעתה את הבעל ,והחזקה אינה פועלת נגדו .הוא הדגיש כי נאמנותו של החתן אינה רק הלכתית ,אלא גם מושתתת על השכל הישר ,שכן אין אדם מתחתן עם אישה כשידוע לו מום כזה, ואם טוען שלא ידע ,מסתמא כך הוא ,אלא אם כן הוכח שהמום היה גלוי וניכר לכל עובר ושב.

מו"ר הגרש"ה וואזנר (בשו"ת שבט הלוי) הוסיף וחידש כי כוחה של הטענה לא ידעתי נשען על העובדה שמום מלאכותי משנה את פני המציאות בדומה לשינוי של בגד או קישוט .הוא מבאר כי כשם שאדם אינו מחויב לחשוד שמא מתחת לבגד יפה מסתתר מום ,כך הוא אינו מחויב לחשוד שמא מאחורי הליכה שנראית תקינה מסתתרת פרוטזה .בביאורנו ,מדובר בהעמקה של מושג המום שבסתר ,שבו האחריות לגלות את המום מוטלת על מי שמסתיר אותו ,ולא על מי שבוחן אותו בדרך ארץ. האבני נזר (ביורה דעה) נדרש גם הוא לסוגיית אמינות הבעל בטענת מום ,ופירש כי החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות – כלומר ,שאדם אינו משלים עם מום כזה אלא אם כן נאלץ – מחזקת את דברי החתן .הוא מבאר כי אם אכן ידע והסכים ,אין הוא יכול לבוא בטענות מאוחר יותר ,אך כל עוד הוא טוען שלא ידע ,עלינו להאמין לו ,שכן המציאות החיצונית של המום מאפשרת הסתרה מוצלחת כזו. גדולי הדורות האחרונים ,בבואם להכריע בשאלות של מציאות ומומים נסתרים ,משלבים את הבנת הטבע האנושי יחד עם חומרת דיני האישות ,ומבקשים למצוא את האיזון העדין שבין תום הלב של הבעל לבין האחריות המוטלת על הצדדים לפני ברית הנישואין. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים ,דן בהרחבה בחובת גילוי הלב שבין אדם לחברו .הוא מבאר כי מי שבא להסתיר מום מבעל המיועד לנישואין ,עובר על איסורי הונאה מוחשיים ,וכי מום המוסתר במכוון אינו יכול לעמוד כטענה נגד הבעל לאחר המעשה. הוא מדגיש כי הדבר שפוגע באמון הבסיסי ביותר של הבית היהודי הוא הסתרת אמת ,וכי גדולי ישראל הורו שגם במקומות שבהם ניתן היה לטעון לספק ,חובת האמת גוברת ואין לראות בבעל אחראי לאי גילוי המום שהוסתר עליו בעורמה. מו"ר הגר"א וייס ,בשו"ת מנחת אשר ,עומד על נקודה מחשבתית עמוקה .הוא מבאר כי הנאמנות של הבעל בטענתו שלא ידע על פרוטזה או מום כזה ,אינה נובעת רק מחוסר ידיעה פיזי ,אלא מחוסר יכולת נפשית לצפות דברים מוסתרים .הוא מבאר כי כאשר אדם נמצא בתוך קשר של חיזור וטיולים ,הוא נמצא במצב של אמון והתקשרות ,ומבטו אינו מבט של בוחן רפואי או חוקר. בביאורנו ,הגר"א וייס מחדש כי זוהי דרך העולם; בוני הבית היהודי אינם אמורים להתנהל כחשדנים ,ולכן כאשר האישה מציגה מצג של בריאות ,אין לחייב את הבעל לבדוק מה שמעבר למצג זה. רבנו יוסף חיים זיע"א ,בספרו בן איש חי ,דן בשאלת נאמנות הבעל והוציא הלכה למעשה כי במקום שהמום הוא מום שניתן להסתירו ,הבעל נאמן בשבועתו ,שכן הלב אינו יכול להבחין במה שהעיניים חומקות ממנו .הוא מבאר כי אין לאדם חזקת ידיעה על דברים שאינם נראים בדרך המלך ,והוא מוסיף כי אם הוכח שהאישה או משפחתה נקטו בצעדים פעילים להסתרת המום ,הרי שהאחריות כולה עליהם ,והבעל עומד בנאמנותו המלאה לטענת המקח טעות. דיון זה ,המושתת על אדני ההלכה והבנת הטבע האנושי כפי שביארוהו גדולי הפוסקים ,מציב בפנינו השלכות מעשיות משמעותיות ,במיוחד בעידן שבו הטכנולוגיה והרפואה מאפשרות הסתרה ושיפור של מומים ברמה גבוהה מאי פעם.

הנפקא מינה הראשונה היא ההכרה בכך שחזקת הידיעה אינה כלי גורף .בעולם המודרני ,שבו השימוש בפרוטזות ,מכשור רפואי ואמצעי קוסמטיקה מתוחכמים הפך לשכיח ,הנפקא מינה היא שאין להטיל דופי בטענתו של אדם שאמר לא ידעתי .ההלכה מכירה בכך שגם זוג שיצא לטייל יחד ,שוחח ובילה זמן רב ,עדיין יכול להימצא במצב שבו המום נסתר .ההשלכה למעשה היא שהנטל להוכיח שהמום היה גלוי או שהבעל ידע עליו ,מוטל על הצד שטוען כי לא הייתה כאן הטעיה ,ולא על החתן הטוען למקח טעות. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת החיוב לבדיקה מקדימה .האם חתן מחויב לבצע בדיקות מעבר למפגש החברתי המקובל? פסיקת הפוסקים מלמדת כי אין כל חובה הלכתית או מוסרית לחתן לבצע בדיקות פולשניות או מקיפות יותר מאשר הנימוס והקרבה המקובלים .הנפקא מינה למעשה היא שמי שמסתיר מום מודע ,מבצע מעשה של הונאה ,והחתן פטור מאחריות על כך שלא גילה זאת .עלינו להפנים כי בניין הבית היהודי מבוסס על אמון ,ואם אמון זה הופר על ידי הסתרה אקטיבית ,אין לראות בחתן כמי שוויתר על זכותו לדעת את האמת על בת זוגו. נפקא מינה שלישית קשורה לאופן ההתנהלות בבית הדין .במקרה של סכסוך ,הטענה למקח טעות במום נסתר מחייבת בירור עמוק של מידת ההסתרה .אם יוכח שהצד השני עשה פעולה פעילה להסתיר את המום ,כגון לבוש מיוחד או הליכה מתוכננת ,הרי שהחתן נאמן בשבועתו לומר שלא ידע ,וזאת אפילו אם חלפו שבועות וחודשים של קשר .הנפקא מינה היא שבית הדין אינו בוחן רק את הזמן שחלף ,אלא את המאמץ שהושקע בהסתרה ,כפי שדרשו התוספות בפרשתנו – ייתכן מצב שלם שבו המום קיים אך אינו נחשף לעין הבוחנת ,והלכה זו היא המגנה על כבודו וזכויותיו של החתן. בעומק הסוגיה הזו ,המפגישה אותנו עם גבולות הידיעה האנושית בתוך הקשר הזוגי ,אנו מגלים תובנה רעיונית המאתגרת את התפיסה על מהות הקשר בין איש לאישה .השאלה בדבר פרוטזה או מום נסתר אינה רק סוגיה טכנית של טעות במקח ,אלא שאלה יסודית על טהרת האמת שבין אדם לרעהו .התורה מדריכה אותנו כי הבית היהודי חייב להיבנות על יסוד של שקיפות ,שכן הזיווג הוא מפגש של נשמות המבקשות להתאחד באמת מוחלטת .כאשר מום פיזי מוסתר במכוון ,נוצר פער שעלול לערער את האמון העמוק ביותר ,שהוא תשתית הנישואין .ההרחבה הרעיונית כאן מלמדת אותנו כי גם אם מבחינה הלכתית הבעל נאמן לומר שלא ידע ,הרי שברמה המוסרית, עצם ההסתרה פוגעת ביכולת לבנות קומה של אמת משותפת. הבירור הרעיוני מעמיק ומחדש כי המום אינו חסרון הקיים בגוף בלבד ,אלא הוא מקבל את כוחו המזיק מתוך ההסתרה .בדומה לאליעזר עבד אברהם שביקש סימן המעיד על פנימיות הנערה, כך כל חתן וכל כלה מבקשים לראות את האמת הפנימית זה של זו .כאשר אדם בוחר להסתיר את חולשותיו או מומיו באמצעות מיומנות או אמצעים חיצוניים ,הוא בונה חומה של הפרדה בינו לבין בן זוגו .הרעיון העולה מן הסוגיה הוא שדווקא מתוך פתיחות וכנות ניתן ליצור חיבור שאין בו חסרונות ,שכן הלב המקבל את בן הזוג על כל מגרעותיו – הופך את המום לדבר בטל בתוך עוצמת האהבה והמחויבות .אנו לומדים כי השלמות הזוגית אינה מותנית ביופי חיצוני או בתקינות איברים ,אלא ביושר שבלב ובנכונות לחיות חיים של אמת ,ללא מחיצות של הסתרה.

בנבכי הנפש ,הדיון על המום הנסתר והאמת הצרופה פוגש את האדם במקום הרגיש ביותר – הפחד להיות חשוף .כל אדם נושא עמו מומים ,בין אם הם פיזיים ובין אם הם נפשיים ,והחשש המקנן בלב הוא שמא יתגלה החסרון ויביא לדחייה .אולם ,ההסתרה אינה מרפאה את הפחד ,אלא רק מזינה אותו .החיבור לאמונה מלמדנו כי לכל נשמה יש את התיקון שלה ,וכי השלמות האמיתית אינה בהיעדר מום ,אלא ביכולת לחיות עם האמת ולבנות מתוכה .האדם המאמין מבין כי גם אם יש חסרון גלוי או נסתר ,הוא אינו מגדיר את ערכו הפנימי; השכינה שורה באדם הבוחר לחיות ביושר ולא בתוך מסכות של מיומנות והסוואה. החיבור לנפש דורש מאיתנו אומץ .כאשר אנו בוחנים את תביעת החתן ,אנו פוגשים את הכאב שבגילוי המציאות השונה ממה שנצטייר בדמיון .ההנהגה הנכונה של האדם ,מתוך תורה ואמונה, היא לפתח אישיות חסינה מספיק כדי להתמודד עם האמת .אדם המבקש לבנות בית של קיימא אינו מחפש דמות מושלמת ,אלא נפש שניתן לבטוח בה .כאשר האמונה עומדת בבסיס הבית, כל מום ,גלוי או נסתר ,הופך להיות קריאה להתעלות ולהתחברות עמוקה יותר ,שכן האהבה האמיתית נבנית דווקא במקומות שבהם אנו מקבלים את בן הזוג כפי שהוא באמת .ההנהגה הראויה היא להכיר במוגבלות של המבט האנושי ,ולהבין כי האמת היא זו שמקדשת את הזוגיות, בעוד שהסתרת האמת ,גם אם היא נראית כדרך להשיג מטרה ,אינה מביאה ברכה לאורך ימים. במישור המוסרי ,סוגיה זו מציבה בפנינו מראה לחיים של כנות ויושר ,והיא מהווה מצפן עבור כל מי ששואף לבנות יחסי אמון איתנים .המוסר היהודי אינו מסתפק בציות טכני לכללי המקח וממכר ,אלא מחייב אותנו להתבונן בערך העליון של גילוי לב .כאשר אנו מתבוננים בחתן הטוען למקח טעות ,אנו למדים כי הצדק אינו נמצא רק בבירור הטכני ,אלא בהבנה כי בניין בית דורש תשתית של אמון הדדי שלא ניתן לבנותה על גבי עורמה או הסתרת מומים .המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמדנו כי האחריות המוסרית של אדם אינה רק להימנע מהונאה גלויה ,אלא גם למנוע מראש את היצירה של מצג שווא ,וכי האמת חייבת להיות הקו המנחה את כל צעדינו ,גם במקומות שבהם קל יותר להעלים ולטשטש. המצפן הפנימי מנחה אותנו לכך שהשלמות המוסרית נמדדת ביכולת של האדם להיות שלם עם עצמו ועם הזולת ללא מחיצות .הבחירה להסתיר מום אינה רק עבירה על איסור הונאה ,אלא היא פגיעה עמוקה בעצמיות של האדם שבחר בדרך זו ,שכן היא מציבה אותו בעמדה מתמדת של פחד מחשיפה .המוסר היהודי דורש מאיתנו לפתח יושרה פנימית ,המאפשרת לנו לעמוד מול בן הזוג ולהיות גלויים ,מתוך הבנה שזו הדרך היחידה להשיג שלום אמת .זהו אימון מתמיד בבחירה נכונה – לבחור באמת על פני הנוחות ,ולדעת כי השקעת האנרגיה בהסתרה היא כליה של כוחות רוחניים ,בעוד שהשקעת האנרגיה בגילוי הלב היא המפתח לזוגיות יציבה ,מקודשת וברת קיימא. אנו נדרשים להעניק לעצמנו ולזולתנו את החירות שבכנות ,ולהבין כי הבית נבנה לא על יסוד של שלמות חיצונית ,אלא על יסוד של שקיפות נפשית ומוסרית. בסיומו של מסע הלכתי ומחשבתי זה ,אנו מגלים כי השאלה בדבר נאמנות החתן בטענת מום נסתר אינה רק סוגיה של דיני ממונות ,אלא יסוד בבניין הבית היהודי .כפי שראינו ,המקור בתורה בסיפורו של אליעזר עבד אברהם ודברי התוספות עליו ,מוכיחים כי ישנם מומים שהסתרתם