האם הורים שנפטרו משתתפים בסעודת סיום מסכת של בנם?

האם הורים שנפטרו משתתפים בסעודת סיום מסכת של בנם? במעמד המרומם של סיום מסכת ,כאשר רגעים של יגיעה ושקיעות בתורה מתגבשים לכדי שמחה של מצווה ,עולה שאלה נוקבת המטלטלת את מיתרי הנפש :האם דמויות ההוד של הורינו ,שכבר אינם עמנו בעולם הזה ,נוכחים בחדר? האם כאשר הבן חותם את שעות העמל שלו

האם הורים שנפטרו משתתפים בסעודת סיום מסכת של בנם? במעמד המרומם של סיום מסכת ,כאשר רגעים של יגיעה ושקיעות בתורה מתגבשים לכדי שמחה של מצווה ,עולה שאלה נוקבת המטלטלת את מיתרי הנפש :האם דמויות ההוד של הורינו ,שכבר אינם עמנו בעולם הזה ,נוכחים בחדר? האם כאשר הבן חותם את שעות העמל שלו

בלימוד ,דמותם של האב והאם המנוחים משתקפת בחלל האוויר ,שותפים לשמחת הבן ורווים נחת מעמלו? השאלה הזו אינה רק ביטוי של געגוע אנושי עמוק ,אלא היא נוגעת בשורש הקשר הנצחי שבין הורים לצאצאים ,ובמידת הידיעה של הנשמות בעולמות העליונים על הנעשה כאן למטה .האם מדובר בהזמנה אקטיבית ,או שמא זהו מהלך שמימי שאינו תלוי בנו? אנו ניגשים אל הסוגיה ביראת כבוד ,נותנים מקום לתחושות הלב מצד אחד ,ולדברי רבותינו המכריעים בשאלות אלו מצד שני ,כדי להבין את עומק הקשר הנסתר הזה. התורה הקדושה מתארת את המעמד המרגש שבו יצחק אבינו מתנחם מפטירת אמו ,ברגע הכנסת רבקה אל אוהלה" :ויביאה האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד ,סז). רש"י (בראשית כד ,סז) ביאר :שכל זמן ששרה קיימת ,היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת ,וברכה מצויה בעיסה ,וענן קשור על האוהל .וכשמתה -פסקו ,וכשבאת רבקה -חזרו .נראה לבאר ,כי האוהל אינו רק מבנה פיזי אלא מרחב רוחני שבו שורה השכינה מכוח מעשי הצדיקים .בואו של יצחק אל האוהל עם רבקה ,אינו אלא המשכיות של אותה נוכחות קדושה שהייתה באוהל שרה, וממילא מוכח כי נשמות הצדיקים ממשיכות להשפיע על המרחב של צאצאיהם ,וכל פעולה של קדושה בתוך האוהל מחזירה אליהם את האור שנטעו. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כד ,סז) ביאר :כי הניחומים שבאו ליצחק היו בכך שראה ברבקה את איכותה ומידותיה של אמו ,ובכך התמלא החלל שנפער בפטירתה .נראה להסביר ,כי לא מדובר רק בדמיון חיצוני ,אלא ביכולת של הצדיק לראות את המשכיות הנשמה של ההורים בתוך מעשי הבנים .כאשר בן עוסק בתורה ומסיים מסכת ,הוא מאיר באור מיוחד המזכיר את הורי העבר ,ובכך הוא מזמין את נוכחותם להשתקף במעשיו ובסעודת המצווה שלו. הרמב"ן (בראשית כד ,סז) ביאר :כי הכתוב מסיים בוינחם יצחק אחרי אמו ,להורות על גודל מעלת אמו שפטירתה הותירה חותם כה עמוק בנפשו ,עד שרק הקמת הבית החדש יכלה למלא את החסר .ניתן להוסיף ,כי הבן הממשיך בדרך הוריו ,במיוחד בלימוד התורה ,משלים את החסר שנוצר בעולם הזה על ידי כך שהוא מביא את נשמתם להשתתף בבנייתו ,ובכך הניחומים הופכים למפגש רוחני עמוק שאינו מוגבל בפטירה. החזקוני (בראשית כד ,סז) ביאר :את מלת אמו ,שהכתוב בא ללמד כי רבקה הגיעה למדרגת שרה, ובכך האוהל חזר להיות כפי שהיה בימי שרה .בביאורנו ,מדרגה זו של שרה אינה נפסקת בפטירה, אלא הופכת לאידיאל שנוכח בכל עת שצאצאיה ממשיכים בדרכה ,ובסעודת סיום מסכת ,כאשר הבן עוסק בתורת השם ,הוא מקדש את האוהל בו הוא נמצא ויוצר קרקע פורייה לנוכחות של אלו שנטעו בו את זרעי הקדושה. הספורנו (בראשית כד ,סז) ביאר :כי הניחומים באו מכך שראה בבת זוגו את הנהגתה של שרה, ועל כן התנחם .נראה ליישב ,כי נוכחות הנשמות אינה רק בדמיון ,אלא בפועל ממש ,שכן האור שהאדם מקרין במעשיו הטובים מושך אליו את נשמות אבותיו ,והם באים לראות את פרי עמלם, שהרי כל שמחה של מצווה היא עדות להמשכיות הדרך שהם סללו.

כאשר אנו מעמיקים בסוגיית נוכחותם של הנשמות בעולמנו ,אנו מוצאים כי חז"ל נטעו בנו את ההכרה כי המחיצות בין העולמות אינן אטומות כפי שנדמה לנו במבט שטחי .הלימוד הקדוש, העמל בתורה והשמחה הנובעת מן המצווה ,הם הם הכלים הפותחים את השערים ומאפשרים למשפחת הנשמות להתכנס יחדיו ,בבחינת מקהלות של אור הצופות בבניהן ומפיקות מהם נחת רוח. בגמרא במסכת כתובות (דף כ ע"ב) מבואר בדברי רש"י שם (ד"ה שמח תשמח) :דאפילו בבית העלמין ובשעת שמחה ,הנשמות מודעות למתרחש .נראה להסביר ,כי רש"י בא ללמדנו שאין פרידה מוחלטת בנפש ,אלא קשר קיומי נמשך .כאשר הבן עוסק בתורה ומגיע לרגע של התעלות ,הוא אינו עושה זאת בחלל ריק; נשמות הוריו מלוות את תהליך הצמיחה שלו ,ונוכחותן היא חלק בלתי נפרד מן ההוד שבאותו רגע של סיום מסכת. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף נח ע"א) מובא :רבי בנאה דהוה מציין מערתיה ,אשכחיה לאליעזר דקאי אבבא ,אמר ליה מאי קא עביד אברהם ,אמר ליה גני בכנפי דשרה ,וקא מעיינא ליה ברישא. נראה ליישב ,כי הגמרא חושפת טפח מעולמם של צדיקים גם לאחר פטירתם ,ומלמדת אותנו שקשר האהבה והדאגה לצאצאים אינו פוסק .אדרבה ,העיון של שרה בראשו של אברהם מעיד על כך שהנשמות הקדושות מעורבות בבירור ובהדרכת הדרך של יקיריהן ,ועל אחת כמה וכמה שהן מתכנסות לשמוח בשמחתם של בניהם בעת סיום מסכת. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ב הלכה ח) מבואר :שהמתים יודעים מה שנעשה בביתם ומשתתפים בצערם ובשמחתם של החיים .בביאורנו ,הירושלמי מעניק לנו יסוד רחב ועמוק: הקשר המשפחתי הוא קשר של נשמה ,והנשמה אינה מוגבלת במקום .כאשר בן עורך סעודת סיום ,הוא יוצר את התדר הרוחני המדויק המאפשר לנשמות הוריו להיות חלק מן המעמד ,שכן שמחת המצווה היא הנקודה שבה נפגשים שמיים וארץ. הניסיון להבין את מהות הקשר בין הנשמות ששבו אל מקורן לבין צאצאיהן החיים בעולם העשייה ,מלווה את הוגי הדעות והפוסקים לאורך כל הדורות .הראשונים ,בדרכם הייחודית ,פתחו בפנינו צוהר להבנת העובדה כי הנשמה אינה רק משקיפה מן הצד ,אלא מהווה חלק פעיל מן ההוויה המשפחתית ,במיוחד בעתים של התעלות רוחנית וסעודות של מצווה. רבי יהושע אבן שועיב בדרשות על התורה (פרשת חיי שרה ,עמוד י') ביאר :בשם המדרש ששרה באה לאוהל לראות שמחת בנה ,וזהו עניין גדול .בביאורנו ,הכוונה היא כי בואן של הנשמות אינו אקראי ,אלא הוא נובע מתוך חיבור עמוק ואהבה שאינם בטלים במות .כאשר הבן עורך סעודת סיום מסכת ,הוא פועל בתוך המרחב הרוחני שהוריו הניחו לו ,וממילא הוא מזמין את נשמתם להיות נוכחת באותו מרחב ,כחלק מההמשכיות של האוהל הטהור שהם בנו. המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא נח ,א) ביאר :את דברי הגמרא על אברהם ושרה באוהל ,כי הצדיקים במיתתם נקראים חיים ,ופעולתם בעולם העליון היא בבחינת המשך ישיר למעשיהם בחיים חיותם .נראה להסביר ,כי כשם ששרה הייתה מעיינת בראשו של אברהם בחייו ,כך גם לאחר פטירתה ,הנשמות הקדושות ממשיכות להעניק השראה ודאגה לצאצאיהן ,והשתתפותן בסעודות מצווה של הבנים אינה אלא הוכחה לכך שהקשר הרוחני שריר וקיים.

המהר"ל מפראג בחידושי אגדות (מסכת תענית טז ,א) ביאר :כי הנשמות שבאו מן העולם העליון יש להן שייכות לעולם הזה ,וביכולתן להתגלות בעת שיש התעוררות של מצווה בקרב החיים. בביאורנו ,סעודת סיום מסכת היא עת של התעוררות גדולה ,שכן התורה היא גשר בין העולמות. לפיכך ,ברור כי הנשמות של ההורים ,שיש להן שייכות נצחית לצאצאיהן ,משתתפות באותו רגע של גילוי שכינה הנוצר מתוך עמל התורה. המעבר אל משנתם של האחרונים מגלה פן מעשי ומוחשי יותר בסוגיה נשגבה זו ,כאשר גדולי הפוסקים נדרשו לבחון את המציאות שבה נשמות הנפטרים מופיעות כביכול בקרב החיים ,והאם יש בכוחן של סעודות המצווה למשוך את השראתן אל תוך ביתנו ואוהלנו. היסוד ושורש העבודה (שער הכולל פרק ט"ו) ביאר :את דברי הזוהר והוסיף לחדש ,שהם באים לראות פניו על ראש שמחתו ,כגון בשבתות וימים טובים או שעושה סעודת ברית מילה לבנו או סעודת בר מצווה או בית חתנות וכיוצא איזה שמחה של מצווה .בביאורנו ,המחבר מבקש להדגיש כי אין מדובר רק בתחושה רגשית גרידא ,אלא במציאות רוחנית מוצקה; שמחת המצווה משמשת ככלי המושך את נוכחות ההורים ,והסעודה הופכת לזירת מפגש שבין הנשמות בעולם העליון לבין צאצאיהן בעולם העשייה ,כשהנחת והברכה זורמים מהאבות אל הבנים. בספר ירושתנו (חלק ג' ,תפילת נשמות הנפטרים בבית הכנסת) כתב :יתכן שיש לקשר כאן את המסורת הקדומה שנשמות הנפטרים מבקרות בחופות צאצאיהם ,שכן בשעתא דבר נש שתיף לקודשא בריך הוא אתי לגנתא דעדן ואעקר מתמן לאבוהי ואמיה דאינון שותפין בהדי ,אייתי לון עמיה לההוא חדווה ,וכלהו זמינין תמן ובני נשא לא ידעין .בביאורנו ,המקור מצביע על עקרון יסודי: כאשר אדם משתף את הקדוש ברוך הוא בשמחתו ,הוא יוצר צינור שבאמצעותו נשמות ההורים מובאות אל המקום ,והן הופכות לשותפות מלאות בשמחה .סיום מסכת ,שהיא לימוד תורה המשתף את הקב"ה ,פועל בוודאי כצינור כזה להזמנת נשמות ההורים אל הסעודה. בשו"ת מהר"ש (חלק ז' ,סימן קי"ט בהערות) כתב :כידוע מספרים הקדושים (ראה זוה"ק פרשת פנחס דף ריט ,ב) שנשמות האבות בגן עדן באים לעולם הזה בעת שמחת צאצאיהם ,וכן היה המנהג להזמין את הנפטרים לשמחה .בביאורנו ,הכותב מעיד כי המנהג של הזמנת ההורים אינו מנהג בעלמא אלא יסודו בהררי קודש ,וההבנה היא שהנשמות מחכות לראות את צאצאיהן מתעלים בתורה ובמצוות ,ונוכחותן היא העדות המוחשית להמשכיות הדורות. הדיון בדבר נוכחותן של נשמות ההורים בתוך שמחות הצאצאים תופס מקום מיוחד בהגותם של גדולי הדורות ,המבקשים לפסוע בדרך המלך בין החוויה הרגשית והסגולית לבין המקורות ההלכתיים והקבליים .הבנתם של גדולי הדורות מחדדת את הזיקה שבין עמל התורה של הבן לבין הנחת של הוריו בעולמות העליונים ,וכיצד נוכחותם מורגשת בתוך המעמד המקודש. רבי ראובן מרגליות בשיחת חכמים (חלק מנהג ישראל תורה ,סימן לו) ביאר :כשהחתן או הכלה יתומים ,נוהגין לילך לפני החתונה לבית החיים להזמין ההורים לשמחת בניהם ,ומקור המנהג הוא על פי הזוה"ק .בביאורנו ,רבנו הגדול מדגיש כי הפעולה של הזמנת ההורים אינה מנותקת מהשורשים ,אלא היא ביטוי להכרה בכך שהם חלק בלתי נפרד מן השמחה .סעודת סיום מסכת,

כשמחה של מצווה ,מקבילה בדרגתה הרוחנית לכל מעמד שבו הנשמות נוכחות ,וההכרה בכך מאפשרת לבן להרגיש את הליווי ההורי גם ברגעים של עמל התורה. בספר באהלי צדיקים (חלק א' ,עמוד )286נכתב :על הרה"ק רבי דוד מסקווירא זצ"ל שהיה נוהג לילך לפני כל נישואי צאצאיו להשתטח על ציון זקנו ,להזמינו לחתונה ,והיה מדריכם לומר לו כאילו מדברים לאדם חי .בביאורנו ,גדולי החסידות לימדונו כי הדיבור עם הנפטרים אינו רק פנייה אל הזיכרון ,אלא תקשורת עם חיים שקיימים בעוצמה גבוהה יותר .כאשר הבן מזמין את הוריו להשתתף בסעודת סיום המסכת ,הוא עושה מעשה שמחבר עולמות ,ומתוך כך הוא זוכה להרגיש את הברכה היורדת על מעשה ידיו. הגאון הרב בן ציון מוצפי ביאר בשיעוריו :לא נכון כלל להזמינם ,הם לא ברשותנו ולא ברשות עצמם ,הזוהר הקדוש כתב שהקדוש ברוך הוא בעצמו מודיע להם ושולח אותם ,ואנחנו אסור לנו להתערב בכך .בביאורנו ,מו"ר הגרב"צ מוצפי מבקש להעמיד את הדברים על מכונם מנקודת מבט של צניעות והכנעה :לא האדם הוא שמפעיל את הנשמות ,אלא הקב"ה ,שהוא המנהיג את העולמות ,הוא המביא את הנשמות לנחת רוח ממעשי בניהן .הבן עושה את שלו בלימוד התורה, והקב"ה ,בטובו הגדול ,הוא זה שמעניק להורים את הזכות לחזות בשמחת בניהם. כשאנו מבקשים ליישם את תובנות הסוגיה בחיי היום-יום ,עלינו להיזהר בתנועת הנפש שבין געגוע לבין הנהגה הלכתית נכונה .ההבנה שנוכחות הנשמות אינה תלויה בטקסים חיצוניים שאנו כופים עליהן ,אלא בהתעלות הרוחנית שאנו מייצרים ,משנה את כל צורת ההסתכלות שלנו על סעודות המצווה. הנפקא מינה המעשית הראשונה היא ההפנמה כי האחריות המוטלת על הבן היא לא בחיפוש דרכים להזמין את נשמות הוריו ,אלא בהתמקדות ביצירת שמחת מצווה טהורה ואמיתית .כאשר אדם לומד תורה ומסיים מסכת ,הוא אינו זקוק לפעולות אקטיביות כדי להזמין את הוריו; עצם לימוד התורה הוא הפעולה המזמינה ביותר .ככל שהסעודה תהיה מוקדשת לשם שמיים ,ללא רעשי רקע וללא תכנים שאינם ראויים ,כך יגדל הצינור הרוחני שיאפשר לנשמותיהם של ההורים להתענג על פרי עמלם. נפקא מינה נוספת עולה מן ההבחנה שבין הזמנה לבין התבטלות .אם נלך בדרכם של גדולי ישראל שראו במעשה ההזמנה ביטוי לגעגוע וקשר ,הרי שנעשה זאת מתוך הכרה שהם אכן חיים וצופים בנו ,אך נשמור על מידת הענווה .הנפקא מינה כאן היא שאסור לנו להפוך את הנשמות למשרתי רצוננו; אנו מזמינים אותם מתוך כבוד ,אך משאירים את הניהול להשגחה העליונה. בתוך סעודת הסיום ,אנו יכולים לכוון בלבנו שהשמחה תגיע לעילוי נשמתם ,ובכך אנו עושים את המקסימום המוטל עלינו כצאצאים המוקירים את שורשיהם. נפקא מינה שלישית נוגעת להכנת האווירה בבית בעת סעודת הסיום .אם אנו יודעים כי ייתכן וזו זכות גדולה שזכינו בה ,הרי שזה מחייב אותנו לנהוג בביתנו בדרך ארץ ובקדושה במהלך הסעודה. החדר שבו נערכת הסעודה הופך להיות כעין אוהל ,כפי שראינו בפרשת חיי שרה ,וההתנהגות שלנו באותה שעה צריכה לשקף את ההבנה שאנו מצויים בחברתם של צדיקים .זהו תרגום מעשי של

הסוגיה :לא עוד סעודה שגרתית ,אלא רגע של מפגש בין-דורי המחייב דיבורים של תורה ,דברי שבח והודיה לקדוש ברוך הוא. בעומק העניין ,השאלה האם הנשמות נוכחות בסעודת הבן אינה עוסקת במרחב הפיזי המוגבל, אלא במהות הקשר שבין העולמות .כאשר הבן מסיים מסכת ,הוא אינו רק עובר על דפי גמרא ,אלא הוא יוצר גשר של אור המחבר את הרצון האלוקי לעולם המעשה .הבירור הרעיוני כאן מלמד כי נשמות ההורים ,שהן המקור והשורש של הבן בעולם הזה ,אינן נפרדות ממנו בפטירתן; הן נותרות חלק מהווייתו ,שכן השורש והענף הם גוף אחד .נוכחותן בסעודת המצווה היא ביטוי לרצף הקיום של הנשמה ,שאינו נקטע במותו של הגוף ,אלא משנה את אופן התגלותו. בבירור עומק המושגים ,אנו למדים כי שמחת מצווה היא הביטוי העליון של ביטול המחיצות. בעולם הזה ,אנו מורגלים בפירוד; הורים כאן ,בנים שם .אולם ,כאשר הלב נפתח בעמל התורה, נוצרת נקודת מפגש שבה הזמן והמקום מאבדים את משמעותם המגבילה .העיסוק בתורה, המוגדרת כתורת חיים ,מפיח חיים בכל הוויה שנוגעת בה .לכן ,כל עסק בתורה המביא לידי סיום מסכת ,מטעין את האוויר בחיות שאינה מוגבלת לעולם הזה בלבד ,ומושך אליו את נשמות האבות הצמאות לחזות בפרי בטנן העוסק בדבר השם. עוד יש לחדד את המושג של הציפייה מצד הנשמות .כפי שביארנו בשיטת רבותינו ,נשמות ההורים אינן 'אורחות' הבאות לבקר ,אלא הן חלק מההוויה שמתעוררת לחיים ברגעי הקדושה. כשאנו בוחנים את העומק הזה ,אנו מבינים כי הנשמה צמאה לנחת ,והנחת הגדולה ביותר שהבן יכול להעניק להוריו בעולם העליון היא התמדה בתורה .כאשר הבן לומד ,הוא מרחיב את כלי הקיבול של הוריו לקבלת אור אינסוף .לכן ,השתתפותן בסעודה היא בבחינת שיבה למקור ,חזרה אל השורש שנטע את הזרע ורואה אותו נושא פירות בתוך קהל ועדה ,מתוך יראת שמיים ולימוד תורה. הרעיון שעולה כאן הוא כי המציאות הגשמית והרוחנית מחוברות בחוט של תורה .אדם שמרגיש את נוכחות הוריו בסעודת הסיום ,אינו מפתח דמיון שווא ,אלא מחזק את הקשר עם האמת המוחלטת של הנשמה .הנשמה הקדושה שחצבה בנפשו של הבן את אהבת השם ,שבה ומתממשת בכל רגע של לימוד .אנו מגלים כי הקדושה שירשנו מהורינו היא כוח פועל ,נושם וחי, שמתגלה במלוא עוצמתו כאשר אנו משלימים מהלך של קדושה .זהו עומק המושג של קשר בין העולמות :השמחה אינה רק אירוע חיצוני ,אלא תהליך שבו העבר וההווה מתמזגים ליחידה אחת של אמונה ודבקות. בעומק עבודת הנפש ,ההתבוננות בנוכחותם של ההורים המנוחים בעת שמחת סיום המסכת, מציפה בלב האדם את הידיעה שאין הוא הולך בדרך לבדו .ההכרה כי עמל תורתו משמש כגשר המזמין את השורשים הקדושים לבוא ולחזות בפרי עמלם ,אינה רק נחמה רגשית ,אלא אבן יסוד בבניית האמונה .היא מלמדת את האדם כי כל מעשה של קדושה שאנו עושים בחדרי חדרים ,או במעמד סעודת מצווה ,יש לו הד וקיום בנצח ,וכי הקשר המשפחתי אינו תלוי בנוכחות גשמית חולפת. בבירורנו את עומק הדברים ,אנו למדים כי הנפש נדרשת לעבור מהלך של התעלות בבואה לקיים את סעודת הסיום .המחשבה המלווה אותנו היא שאין אדם נבנה בנתק משורשיו; הבן הוא הענף הממשיך את פעולת הניקוי והבירור שהחלו הוריו בעולם הזה .כאשר הוא לומד ,הוא למעשה

משלים את עבודתם ,ונוכחותם בלב המעמד היא ההוכחה שהקדושה שהם הטמיעו בו היא חיה ונושמת .ההנהגה המוסרית שעולה מכאן היא היכולת לשאוב כוח מהעבר כדי לבנות את ההווה, מתוך הבנה שכל דף גמרא שנלמד הוא ביטוי של הכרת הטוב לנשמות המלוות אותנו בדרכנו. חיבור לאמונה מתבטא בידיעה כי הקדוש ברוך הוא ,המנהיג את כל העולמות ,מזכה את הבן לראות את הקשר המופלא הזה .האדם המאמין מבין כי המפגש הזה אינו תוצאה של דמיון מפותח, אלא של דבקות בשם .ברגע שהלב נפתח לעמל התורה ,הוא הופך לכלי קיבול לאור השכינה המאפשר לנשמות לשהות במחיצתנו .זוהי הנהגה של ביטחון :אנו פועלים בעולם הזה בחירוף נפש ,מתוך הבנה שאנו שלוחים של שרשרת דורות ,וכי כל צעד של התקדמות רוחנית שלנו מעניק כוח ,נחת ושמחה להורינו בעולמות העליונים. עוד יש לחדד בהנהגת הלב ,כי הנפש נדרשת להבחין בין חיצוניות למהות בחיפוש הקשר אל הנפטרים .הנטייה לחפש רק את ההתגלות החיצונית או את הניסיון להזמין את הנשמות באופן כפוי ,עלולה להחמיץ את העיקר .כשאדם זוכה להבין שהנחת של הוריו היא מעצם התמדתו בדרכי השם ,הוא משתחרר מהצורך בסימנים חיצוניים .הוא לומד לחיות מתוך פנימיות מתמדת, מתוך הבנה שכל פעולה של קדושה ,כל סיום של מסכת ,היא הדרך הנעלה ביותר להוקיר את אלו שנתנו לו את חייו ואת דרכו .הכוח הזה הוא שמאפשר לנו להמשיך להאיר ,גם מתוך געגוע, בביטחון גמור ששרשרת הדורות איתנה וקיימת. הסוגיה שבה עסקנו ,הבוחנת את מידת נוכחותם של ההורים המנוחים בשמחת צאצאיהם ,מציבה בפנינו מראה מוסרית המכוונת את האדם אל עבר המצפן הפנימי שלו .המוסר הנלמד מכך אינו רק תיאורטי ,אלא הוא מהווה יסוד לבניית אישיות שאינה נשענת על חיצוניות חולפת או על תלות בחושים הגשמיים בלבד .אדם המבקש לנהל את חייו מתוך עקרונות של אמת ,לומד כאן כי האחריות המוסרית שלו ,והשמחה שהוא מפיק מעמלו בתורה ,אינן זקוקות לאישור חיצוני או לראיות מוחשיות כדי להיות קיימות .המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הידיעה כי כשאדם פועל מתוך אמת פנימית ומתוך זיכרון עמוק של שורשיו ,הוא מחובר לנצח ,גם אם הוא מרגיש לעיתים בודד בדרכו. במישור המוסרי ,העיסוק בשאלת נוכחות הנשמות מלמד אותנו על גודל הערך של הליכה בדרך הסלולה לנו מאבותינו .אדם שבוחר להמשיך את דרך הוריו ולשמוח בשמחתם של מצוות שהם נטעו בו ,בונה לעצמו תשתית מוסרית שמחזיקה אותו גם ברגעי משבר או כאשר הוא מרגיש חסרון .אין כאן דרישה להפסיק את העשייה בגלל העדרם הפיזי של ההורים ,אלא תביעה פנימית להמשיך את הקו המקודש שנקבע מלכתחילה .היכולת להבחין בין העיקר – העמל בתורה והשמחה שבהתחברות לאמת – לבין הטפל – הצורך בסימנים חיצוניים לנוכחותם – היא התמצית של בניית אישיות שאינה מתערערת משינויים חולפים. עוד יש לומר ,כי המוסר הפשוט העולה מן הדברים הוא שמי שנוהג בנאמנות ללא פשרות, זוכה להבין כי ישנן דרגות של עשייה שאין בהן צורך בהוכחות חיצוניות ,אלא בהוויה של שלמות פנימית .אדם הבונה את מצפונו על יסוד של התמדה ודביקות בטוב ,מגלה כי החיים מזמנים לו עומקים של הבנה שלא היה יכול להגיע אליהן בכוחות עצמו בלבד .זוהי הזמנה פנימית להפסיק לחפש אישורים חיצוניים לכל צעד של עשייה קדושה ,ולהתחיל להאמין בכוחה של השליחות