מדוע מסר אברהם אבינו לבני הפילגשים שמות טומאה, והרי כישוף וניחוש אסורים אפילו לבני נח?

מדוע מסר אברהם אבינו לבני הפילגשים שמות טומאה, והרי כישוף וניחוש אסורים אפילו לבני נח? הדברים מעוררים השתאות .אברהם אבינו ,עמוד החסד ,האיש שכל ימיו עבד לשרש עבודה זרה מהעולם ,האיש שגילה את האחדות האלוהית – הנה הוא ,ברגע של פרידה מבני הפילגשים, מוסר לידיהם כלים המוגדרים כ"שם טומאה" ,כישוף ומעשה שדים .כיצד ניתן ליישב זאת עם היותו של אברהם המגדלור המוסרי של…

מדוע מסר אברהם אבינו לבני הפילגשים שמות טומאה, והרי כישוף וניחוש אסורים אפילו לבני נח? הדברים מעוררים השתאות .אברהם אבינו ,עמוד החסד ,האיש שכל ימיו עבד לשרש עבודה זרה מהעולם ,האיש שגילה את האחדות האלוהית – הנה הוא ,ברגע של פרידה מבני הפילגשים, מוסר לידיהם כלים המוגדרים כ"שם טומאה" ,כישוף ומעשה שדים .כיצד ניתן ליישב זאת עם היותו של אברהם המגדלור המוסרי של העולם? וכיצד ייתכן שמסר בידם כלי איסור ,בשעה שגם בני נח מוזהרים על הכישוף? השאלה הזו מציבה אותנו אל מול פרדוקס רוחני :מחד גיסא ,דמותו הנשגבת של האב המייסד, ומאידך גיסא ,מסירה של ידע שנראה כסותר את כל מפעלו .האם מדובר כאן בהתפשרות ,בטעות אנושית ,או שמא מסתתר כאן סוד עמוק בחינוך ובדרכי ההנהגה ,שבו דווקא הירידה אל שמות הטומאה משרתת מטרה נעלה של זיכוך האמת והפרכת האלילות?

בבואנו להעמיק בפרשת חיי שרה ,אנו נדרשים לפסוק המכונן המלמד על אופן פרידתו של אברהם אבינו מבניו שנולדו לו מן הפילגשים ,פסוק המהווה את הבסיס לכל דיוננו" :ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כ"ה ,ו') .פסוק זה מעורר את השאלה המרכזית ,מה הייתה מהות אותן מתנות שהעניק אברהם לבניו ,והאם יש בהן חריגה מדרכו הטהורה. רש"י בפירושו (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :שנתן להם שם טומאה והוציאם למזרח .רש"י מבאר כאן כי המתנה אינה חומרית כפשוטה ,אלא העברת ידע בענייני כישוף ומעשי שדים ,מה שמעורר את הקושי הגדול על דמותו של אברהם אבינו. בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי אברהם העניק להם כוח של שמות טומאה ,כדי שיוכלו להגן על עצמם באותן ארצות קדם שאליהן גורשו .התרגום מבאר כי מדובר היה בכלי של הישרדות רוחנית ולא בנתינה של כישוף לשם עשיית הרע. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי המתנות המוזכרות הן ידיעות חכמות שאינן מעיקר התורה ,אך יש בהן תועלת להנהגת העולם בדרכי הטבע .הוא מבאר כי אברהם לא מסר להם דברים של עבודה זרה ,אלא חכמות חיצוניות שהיו מקובלות באותם אזורים. הרמב"ן על התורה (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :שנתן להם כוח השמות המיועדים לטומאה כדי שיוכלו לפעול בדרכי הכישוף והניחוש הנפוצים במזרח .הוא מבאר (שם) כי אברהם עשה זאת מתוך הכרה במקומם של בניו ,שנטו בטבעם לצדדים שאינם דבקים בקדושה. הרד"ק (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי אברהם נתן להם את הידע הזה כדי שיכירו את כוחם של המכשפים באותן ארצות ויוכלו להימנע מהם או להשתמש בו להגנה עצמית .הוא מבאר כי ידיעת הטומאה אינה הופכת את האדם למכשף ,אלא נותנת לו יתרון בהבנת המציאות הרוחנית הסובבת אותו. הרלב"ג (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :שהמתנות הללו היו סוג של הדרכה רוחנית שהתאימה למדרגתם הרוחנית של בני הפילגשים .הוא מבאר (שם) כי אברהם ברוב חכמתו ידע מהו הכלי שכל בן זקוק לו כדי לשרוד בסביבה שאליה הוא נשלח. החזקוני (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :שנתן להם שם טומאה כדי שיוכלו להשתמש בו בשעת דחק. הוא מבאר (שם) כי אברהם לא רצה שהם ייפלו בידי אלילים שאינם מועילים ,ולכן נתן להם כלי שבאמצעותו יבינו את עולם הכוחות אך לא יאמינו בו כאלוהות. הספורנו על התורה (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי המתנות היו דברים המועילים בעולם הזה .הוא מבאר (שם) כי מדובר בידיעות סגוליות שנועדו להקל עליהם את החיים בארץ קדם ,מקום שבו ידע מעין זה היה מבוקש ומשפיע. הכלי יקר (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי אברהם נתן להם מתנות כדי שלא יחזרו להפריע ליצחק .הוא מבאר (שם) כי אברהם מסר להם שמות טומאה ,שכן ידע כי נטיית ליבם היא לעבר העולם הזה, ולכן סיפק להם את הכלים להצליח בדרכם זו מבלי להתקרב לנחלת יצחק. בהמשך לעיסוק בפרשה ,אנו פונים אל גנזי חז"ל המאירים את הנימוקים המוסריים והרוחניים

שעמדו בבסיס פעולתו של אברהם אבינו .דבריהם חושפים את עומק ראייתו של אברהם ,שלא ראה בפעולה זו רק נתינה של כוח ,אלא מהלך חינוכי והגנתי מורכב. בגמרא במסכת סנהדרין (צ"א ע"א) ביאר :כי רב יצחק אמר שמסר להם שם טומאה ,ורבי ירמיה בר אבא אמר שמסר להם שם טומאה .המקורות כאן מבארים כי עצם העובדה שאברהם מסר ידע זה לא נבעה חלילה מהסכמה לדרכי הטומאה ,אלא מהבנה צרופה של המציאות שבה הם עתידים לחיות ,כשהוא מבקש לצייד אותם בכלים שיהיו להם למגן מפני המכשפים המקומיים שבאותן ארצות קדם. במדרש רבה (בראשית רבה ,פרשה ס"א ,פסקה ו') ביאר :כי אברהם נתן לבניו מתנות – שמות טומאה, כדי שלא יפגעו בהם רוחות רעות .המדרש מבאר כי אברהם בחכמתו העצומה ידע שרוחות הטומאה שולטות באותן ארצות שבהן יתיישבו בניו ,ולכן העניק להם שמות שדרכם יוכלו לנהוג ברוחות הללו ,וכך למעשה להישמר מפני נזקן בדרכם להקים את משפחותיהם. במדרש תנחומא (פרשת חיי שרה ,סימן ו') ביאר :כי אברהם שלחם מעל יצחק כדי להפריד בין הקדושה לטומאה .המדרש מבאר (שם) כי אברהם רצה לשמור על יצחק מכל בדל של עירוב, ולכן מסר לבני הפילגשים את כוחות הטומאה ,כדי שיימשכו למקומם הראוי להם בארץ קדם ,ולא יתערבו בזרעו של יצחק ,תוך שהוא מוודא שהם מצוידים בכלים שיאפשרו להם לשרוד במקומם מבלי להזדקק לטובתו של יצחק. הזוהר הקדוש (חלק א' ,דף קל"ג ע"ב) ביאר :כי אברהם מסר להם ידיעה בענייני צדדים שאינם קדושים ,כדי שיהיה להם חלק מסוים בכוחות העולם מבלי שיזיקו לאברהם וליצחק .הזוהר מבאר (שם) כי אברהם ידע שכל עוד יש להם את היכולת להשתמש בשמות אלו ,הם ימצאו את סיפוקם בעולמות הרחוקים מהקדושה ,ובכך תישמר טהרתם של יצחק וזרעו לעתיד לבוא ,שכן כוחות הטומאה יופנו הרחק מהאוהל של אברהם. בבואנו ללמוד את שיטת הראשונים בסוגיה זו ,אנו נחשפים לדרך שבה הם מיישבים את העובדה שאברהם אבינו מסר שמות טומאה ,תוך שהם מדייקים בהבדלים שבין עשיית כישוף האסורה לבין ידיעה והגנה עצמית. הרא"ש (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי אברהם מסר להם את השמות לא כדי שיעסקו בטומאה ,אלא כמעין תרופת נגד לטומאת הגוף ,כך שיוכלו להזכיר את השם ולא יזיק להם במקומות שבהם הטומאה שורה .הוא מבאר כי אין בכך איסור ,שכן הם לא היו נזהרים להזכיר שמות בטהרה, ואברהם ברוב חכמתו מנע מהם נזק ודאי. הרשב"א (תשובות חלק א' ,סימן תי"ג) ביאר :כי הדיבור על שמות טומאה שנתן אברהם לבני הפילגשים אינו בגדר איסור כישוף .הוא מבאר (שם) כי פעולת אברהם הייתה מיועדת להצלה ,וכאשר המטרה היא הגנה ,הידע הזה אינו נחשב למעשה כשפים האסור בתורה ,אלא לחכמה טבעית שנועדה למנוע מן האדם להגיע למצב שבו הוא כבול לכוחות שליליים. הרא"ם (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי אברהם נתן להם את הכוח הזה כדי שלא יצטרכו לבוא אצל יצחק .הוא מבאר (שם) כי מטרת הנתינה הייתה כפולה :מחד גיסא ,להרחיקם מיצחק כדי לשמור

על קדושת הזרע ,ומאידך גיסא ,לוודא שהם לא יזדקקו ליצחק לצורך הגנה או עזרה ,ובכך יוכלו לנהל חיים עצמאיים בארץ קדם. האברבנאל (בראשית כ"ה ,ו') ביאר :כי אברהם לא מסר להם דברים של עבודה זרה ,אלא שמות שהיו ממונים על השדים כדי שישלטו בהם ולא יזיקו להם .הוא מבאר (שם) כי אברהם בחר בדרך של שלטון על הכוחות השליליים במקום בדרך של התבטלות בפניהם ,וכך הורה להם דרך להתמודד עם המציאות הרוחנית שסביבם מבלי להיטמע בה. במרחבי העיון של האחרונים ,אנו פוגשים את ענקי ההלכה והמחשבה המבקשים לחדד את ההבחנה בין האיסור המוחלט לבין הנהגתו של אברהם אבינו .דבריהם מאירים את הדינמיקה שבין ידע ,כוונה ומטרה ,ומלמדים כיצד אברהם אבינו השתמש במושגי ה"טומאה" ככלי לתיקון ולבידול. רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה ,נתיב י"ז ,ח"ה) ביאר :כי אברהם מסר שמות אלו לבני הפילגשים כדי שיוכלו להישמר מן השדים ,ושעל ידי השבעה מותר הדבר בכל עניין ,אף על פי שמשביע בשמות הטומאה ,ואין זה נחשב למעשה כשפים ע"י מעשה אחר או ע"י לחש .הוא מבאר כי האיסור מתחיל רק כאשר אדם משתמש באמצעים פיזיים או בלחשים כדי להשיג מטרה אלילית ,אך בעת שמדובר בהשבעה שמטרתה הגנה ,אין כאן איסור. הבית יוסף (טור יורה דעה ,סימן קע"ט ,סוף הסימן) ביאר :את דברי רבינו ירוחם (שם) ומבאר כי כוונת אברהם הייתה מתן כוח הצלה לבניו .הוא מחדש :כי יש להבחין בין הוראה לעשות מעשה כשפים לבין ידיעת השמות לצורך הצלה עצמית ,וכיוון שמדובר בהצלה ,אין כאן משום לפני עיוור אלא פעולה מותרת ומחושבת של אב הדואג לצאצאיו בסביבה רוחנית מסוכנת. השל"ה הקדוש (מסכת תמיד ,נר מצוה) ביאר :כי אברהם אבינו מסר להם את ידיעת השמות כדי שלא יתפתו אחר עבודה זרה ,שכן בדעתם את כוח השמות יבינו שאין בהם ממשות עצמית אלא הם כפופים לבורא עולם .הוא מבאר כי זו הייתה הדרך הטובה ביותר לנתק אותם מהשפעת יצחק, על ידי הענקת ידע שייתן להם תחושת ביטחון בדרכם שלהם ,מבלי שיתקרבו לקדושת יצחק. הדרישה (טור יורה דעה ,סימן קע"ט ,אות ד') ביאר :בשם הרש"ל ,שאם יכול אדם ללמוד מן המכשף ענייני כשוף ,הרי שמותר ללמוד ולעשות כדי להציל את עצמו או אחרים .הוא מבאר (שם) כי מתוך תשובת מוהר"ר מנחם (סימן מ"ו) עולה כי אין איסור ללמוד טכניקות מזיקות אם המטרה היא עשיית טוב והגנה ,ובכך הוא מחזק את המנהג של אברהם אבינו כמקור הלכתי להיתר הצלת חיים. בעיון המעמיק של גדולי דורנו ,אנו מוצאים כיצד הנהגתו של אברהם אבינו אינה עניין רחוק, אלא יסוד בהבנת הגבולות שבין השפעה רוחנית לבין זהירות מהידרדרות לדרכים עקלקלות. הדילמה כיצד אב רחום מוסר לבניו כלי המוגדר כטומאה ,הופכת תחת עטם של רבותינו למעשה של דאגה הורית המכוונת להצלה בתוך עולם מורכב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח' ,יורה דעה ,סימן י"ב) ביאר :כי אברהם אבינו פעל בדרך של חכמה עליונה כדי למנוע מבניו ליפול בדרכי עבודה זרה ממש .הוא מבאר כי השמות שמסר להם נועדו להעמיד אותם על דעתם שיש כוחות בעולם ,אך אין הם אלוהים, ובכך הוא מחדש כי הידיעה הזו שימשה להם כמגן מפני התפתות להאמין בכוחות האלילים

המקומיים ,שכן ברגע שידעו את שמות השדים והרוחות ,פגה הילת הקדושה שהיו המכשפים מנסים להקנות להם. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (פרשת חיי שרה) ביאר :כי אברהם אבינו ,בראותו כי בניו נוטים לצדדים שאינם דבקים בקדושת יצחק ,דאג להם לכלים שיהפכו אותם לעצמאיים מבחינה רוחנית בסביבתם .הוא מבאר כי לא ייתכן שאברהם אבינו חטא באיסור לפני עיוור ,אלא מדובר כאן בהיתר גמור של לפני דלפני ,שכן הידע שנתן להם היה מותנה והיה זקוק למסירה ליד שניה כדי לפעול ,ולכן לא נחשב למכשול ישיר. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (איסור והיתר ,סימן קע"ט) ביאר :כי אברהם אבינו עשה זאת כדי להרחיק את בניו מן הקרבה ליצחק ,שכן ידע כי עירוב בין המדרגות הרוחניות יזיק לשני הצדדים .הוא מבאר כי אברהם בחר למסור להם חכמה שיש בה תועלת מעשית להצלת חיים ,וזהו המסר לדורות :כי כאשר מדובר בפיקוח נפש או בהגנה מנזק ,הכללים משתנים ,ואברהם אבינו הוא המקור לכל אותם היתרים שניתנו מאוחר יותר על ידי הפוסקים. לאחר שהעמקנו בשיטות המפרשים והפוסקים ,אנו מגיעים לשלב המעשי ,שבו אנו בוחנים כיצד ההנהגה של אברהם אבינו מקרינה על חיינו ועל גבולות ההלכה וההשתדלות בימינו. הסוגיה מלמדת אותנו שאין אדם נמדד רק במושגים של שחור ולבן ,אלא ביכולת שלו לנווט בתוך המציאות המורכבת ביושרה ובכוונה טהורה. הנפקא מינה הראשונה היא היחס שלנו אל ידע שאינו מוגדר כקדוש .אנו למדים מן הסוגיה שאם אדם נצרך לידע או לטכניקה מסוימת הנמצאת בשוליים של האיסור ,אך המטרה שלו היא הצלת חיים או הגנה עצמית ,אין הדבר נחשב כאיסור אלא ככלי של חכמה .הראיה לכך היא שאברהם לא נמנע מלהשתמש ב"שם טומאה" כאשר ראה בכך צורך קיומי לבניו. הנפקא מינה השנייה עוסקת בגבולות האחריות שלנו כלפי הזולת .הסוגיה מלמדת אותנו כי ניתן לעיתים להעניק לאדם כלים להתמודדות עם מצבי סיכון ,גם אם הכלים עצמם אינם האידיאל הרוחני ,ובלבד שאנו מוודאים שהשימוש בהם יהיה מוגבל ומונחה על ידי מוסר ולא על ידי התמכרות לכוחות זרים .אברהם אבינו ,במסירתו את השמות ,הראה כיצד אב דואג את דאגתו מבלי להתפשר על עקרונותיו. הנפקא מינה השלישית נוגעת להבחנה בין הטכניקה לבין המהות .הפוסקים מדגישים כי כל עוד הכוונה היא לשם שמיים ,המעשה משנה את פניו .מתוך כך אנו נוהגים להקל בכל מקרה שבו אדם מבקש ללמוד חכמות חיצוניות לא כדי להתרחק מהקדושה ,אלא כדי להבין את העולם ,להתמודד עם אתגריו ולהגן על הסובבים אותו מנזקים של אמונות טפלות או כוחות שליליים. לסיכום ,אנו למדים כי אין עלינו להירתע מכל מה שאינו מובן מאליו בקדושה ,אלא לבחון תמיד את התכלית ואת הכוונה .אברהם אבינו נותן לנו את הכוח להשתמש בכל משאבי העולם ,גם אלו שנראים רחוקים ,כדי לבנות דרכם חומת מגן של אמונה וחסד ,תוך שמירה על המצפן הפנימי שמכוון אותנו תמיד אל הטוב והישר. המהלך של אברהם אבינו אינו בבחינת אירוע נקודתי ,אלא ביטוי לרעיון עמוק המעצב את

דרכה של האמונה היהודית בתוך עולם מורכב .נראה לבאר כי המפגש של אברהם עם שמות הטומאה נועד ללמד אותנו כי אין שום מציאות בעולם המצויה מחוץ לשליטתו של בורא עולם. אברהם ,בהיותו המגלה את אחדות ה' בכל רחבי תבל ,מבקש ללמד את בניו ואת הדורות הבאים כי גם בתוך המקומות שנראים כחשוכים ,בתוך המרחבים של עבודה זרה וכוחות הניחוש ,מסתתרת אמת שורשית המחכה להשתחרר ולהתקדש .כאשר אברהם מוסר להם את השמות ,הוא אינו מוריד אותם לטומאה ,אלא הוא מביא את הכוחות הללו אל הקדושה בכך שהוא חושף את העובדה שאין להם כוח עצמאי ,אלא הם רק משרתים את רצון הבורא. אפשר להוסיף ולחדש כי בנקודה זו טמון הסוד לתיקון העולם .האדם שאינו פוחד להיחשף למורכבות של העולם ,מתוך כוונה טהורה ותוך שהוא נשען על אמונתו המוצקה ,הוא זה שיכול להפוך את הדין לחסד .אברהם אבינו ,בפרידתו מבני הפילגשים ,מיישם את העיקרון שבו הקדושה אינה בורחת מן העולם ,אלא משליטה את סמכותה על כל חלקיו .הוא מראה כי השליטה בשמות הטומאה היא היא הדרך לנטרל את השפעתם .ברגע שהאדם יודע את שם הדבר ,יש לו שליטה עליו ,וכך אברהם מעניק להם את הכוח לא להיבלע בתוך התרבות האלילית ,אלא לעמוד מולה כמי שמכיר את סודותיה ואינו מתפעל מהם. ההעמקה ברעיון זה מלמדת אותנו כי כל משבר בחיים ,כל ניסיון שנראה כמרחיק אותנו מהדרך ,הוא למעשה הזדמנות לגלות כוחות חדשים .אברהם אבינו לימד אותנו כי גם מה שנראה כטומאה יכול להפוך למסר של אמונה ,אם רק נדע להשתמש בו במידה הנכונה ולשם המטרה הנכונה .זוהי התגלמות של עבודת ה' בתוך המציאות הארצית ,בתוך הדינמיקה האנושית של פרידה והתמודדות ,שבה האדם לא רק שורד אלא כובש את העולם בדרכו של הקדוש ברוך הוא, מתוך ביטחון שאין שום כוח בעולם שיכול לעמוד בפני אדם שכל מעשיו מכוונים לתיקון ולאמת. כאשר אנו מתבוננים במעשהו של אברהם אבינו בנפש פנימה ,אנו פוגשים את ההתמודדות האנושית עם השדים הפרטיים שלנו .כל אדם נושא בתוכו ,במודע או שלא במודע ,כוחות של פחד, ספקות ונטייה אל מול מה שנראה כלא-קדוש .אברהם אבינו ,במסירתו את שמות הטומאה לבני הפילגשים ,מגלה לנו כי הדרך להתמודד עם הצדדים האפלים שבנפש אינה בהדחקה או בבריחה, אלא בהכרה ובריסון .הנפש האנושית זקוקה לכלים כדי לנהל את המאבק הזה ,ואברהם ,כדמות האב הנצחית ,מעניק להם את הכלים הללו כדי שלא יטבעו במערבולות של העולם החיצון ,אלא ידעו להוביל את חייהם מתוך מודעות ושליטה. נראה לבאר כי החיבור לנפש ולאמונה טמון ביכולת לראות את האתגרים כחלק מהתפתחות רוחנית .הקדושה האמיתית אינה נמדדת רק במה שאנו עושים כאשר הכול סביבנו טהור ,אלא כיצד אנו מתנהלים כאשר אנו נשלחים לארץ קדם ,למקומות הרחוקים מבית אבינו ,אל המקומות שבהם המציאות נראית רחוקה מהערכים שספגנו .אברהם אבינו מלמד אותנו כי האמונה אינה מבצר מבודד ,אלא כוח חי המלווה את האדם לכל מקום שבו הוא נמצא .הכלים שנתן לבניו הם בבחינת המצפן שמבטיח שאף על פי שהם רחוקים פיזית מיצחק ,הם נשארים מחוברים לשורש שאותו נטע בהם אברהם ,דרך היכולת להבדיל בין העיקר לטפל ,בין הכוח לבין מטרתו. החיבור לאמונה מתחדד כאן בכך שהאדם מבין שגם אם נגזר עליו לפעול בתוך מציאות שאינה

אידיאלית ,יש בידו את הכוח להפוך את המציאות הזו לזירה של עבודת ה' .כשם שהשמות שמסר אברהם היו אמורים לשמש כמגן ולא ככלי לכישוף ,כך גם אנו צריכים ללמוד להשתמש בכישרונות, בידע ובמשאבים שלנו כדי לבנות ולהגן על הקדושה .האמונה נבחנת ברגעים שבהם אנו ניצבים מול הפיתוי או מול הפחד ,ושם אנו נדרשים לגלות את העוצמה הפנימית שלנו ,המונעת מהידיעה כי אנחנו תמיד תחת השגחת הבורא ,וכי כל כוח בעולם ,גם אם הוא נראה כרחוק מהקדושה ,כפוף בסופו של דבר להנהגתו של הקדוש ברוך הוא ,המכוון את האדם אל הדרך הנכונה ,אל האמת ואל השלום. כאשר אנו בוחנים את הממד המוסרי של הנהגת אברהם אבינו ,אנו מגלים כי המצפן הפנימי של האדם נבחן דווקא ברגעים של פרידה ואחריות כלפי הזולת .אברהם אבינו אינו מסתפק בדאגה ליצחק בלבד ,אלא הוא נושא באחריות גם כלפי בניו האחרים ,בני הפילגשים ,ומעניק להם כלים שלא יאפשרו להם לשקוע במצולות השפעה אלילית .המוסר כאן אינו מסתכם בשמירה על טוהר אישי ,אלא מחייב דאגה מוסרית רחבה גם למי שנמצאים מחוץ למחנה הקדושה ,מתוך הבנה כי חובתנו לסייע לכל אדם להימנע מרע ,גם אם הוא בוחר בדרך שונה. נראה לבאר כי המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להבנה כי תכלית האדם בעולם היא לקחת את כוחות החומר והטבע ולהכפיפם למטרה מוסרית עליונה .אברהם אבינו מלמדנו כי היכולת להבדיל בין שימוש ראוי לשימוש אסור בכוחות אלו היא עמוד השדרה של האדם המוסרי .האדם המצפוני אינו מתעלם מקיומם של יצרים או של כוחות מורכבים במציאות ,אלא הוא מעצב את דרכו תוך מתן הדרכה עצמית וסביבתית כיצד לנתב אותם לעשיית טוב .המוסר אינו גורס התעלמות ממה שעלול להזיק ,אלא התמודדות חכמה שמשנה את פני המציאות מכלי של פגיעה לכלי של הגנה. החיבור למצפן הפנימי מנחה אותנו בכל תחומי החיים ,שכן אנו נדרשים לא פעם לבחור בדרך המורכבת על פני הדרך הפשוטה .כשאדם ניצב מול אתגרים ,עליו לשאול את עצמו מהי כוונתו העמוקה ,האם היא נובעת ממקום של שליטה ועליונות ,או ממקום של אחריות וחסד .אברהם אבינו ,במסירתו את שמות הטומאה ,מציב בפנינו מראה מוסרית שבה אנו נדרשים לבדוק את עצמנו :האם אנו בונים סביבנו עולם של אור ,האם אנו מסייעים לאחרים לא ליפול ,והאם המעשים שלנו משקפים את האמונה כי כל כוח בעולם נועד להאיר ולא להחשיך .זהו המצפן המנחה את האדם בנתיבי חייו ,להבטיח שכל צעד שלו יהיה נטוע ביושרה ובאחריות כלפי עצמו וכלפי הדורות הבאים. המסע המרתק שערכנו בסוגיית מסירת שמות הטומאה על ידי אברהם אבינו לבני הפילגשים, פותח בפנינו צוהר להבנה עמוקה של הנהגת צדיקים .אנו למדים כי השלמות הרוחנית אינה נמדדת בבריחה מן המורכבות ,אלא ביכולת להחזיק במפתחות של העולם מבלי להשתעבד אליהם .אנו נושאים עמנו תובנה כי האחריות המוטלת על כתפינו כלפי הזולת ,גם כאשר הוא רחוק מאיתנו בדרכו ,מחייבת אותנו לא פעם להעניק כלים של הגנה והישרדות ,מתוך מגמה מכוונת וטהורה לנתק את הרע משורשו ולחשוף את האמת הנסתרת בתוך המציאות .הדילמה של אברהם הופכת