ראה אנכי נותן היום: ברכה, קללה, ומה שביניהן כשקוראים מן הסוף להתחלה

ראה אנכי נותן היום: ברכה, קללה, ומה שביניהן כשקוראים מן הסוף להתחלה החיים מונחים לפנינו כשני נתיבים שנפרשו על שולחן הנצח ,והיום ,ממש ברגע זה ,אנחנו נקראים להכריע .דלתות נפתחות ונסגרות ,רוחות של יום חדש מנשבות אל תוך חדר הלב, ובתוך הסערה הגדולה של המציאות ,ניצב יהודי עם שאלה שנחקקה על לוח ליבו :האם אפשר לשנות את הגורל בטרם יתקבע? האם בתוך המילה קללה ,המאיימת…

ראה אנכי נותן היום: ברכה, קללה, ומה שביניהן כשקוראים מן הסוף להתחלה החיים מונחים לפנינו כשני נתיבים שנפרשו על שולחן הנצח ,והיום ,ממש ברגע זה ,אנחנו נקראים להכריע .דלתות נפתחות ונסגרות ,רוחות של יום חדש מנשבות אל תוך חדר הלב, ובתוך הסערה הגדולה של המציאות ,ניצב יהודי עם שאלה שנחקקה על לוח ליבו :האם אפשר לשנות את הגורל בטרם יתקבע? האם בתוך המילה קללה ,המאיימת להטיל צל על יומנו ,חבויה אפשרות של הפיכה? בבית המדרש של הנשמה ,האותיות הן לא רק סימנים ,הן כוחות חיים .היפוך פשוט של המילה קללה מגלה לנו את צמד האותיות הלל ק ,כמרמזות על כוחו של המזמור לתודה הממתין בפתח היום כדי להפוך את הקושי להודאה .זהו אינו משחק מילים בלבד ,אלא הזמנה לשינוי סדר העדיפויות הפנימי .מה יקרה אם נקדים ברכה לפני שהיא ניכרת בעיניים? מה יקרה אם לפני שנשקע בסיפור של קושי ,נפתח בהודאה שסוללת נתיב לישועה? הלב שלנו מחפש את התדר שבו הצל הופך לצליל ,ובמקום שבו העיניים רואות רק סגירות ,הנשמה מתחילה לקרוא את הדף מן הסוף להתחלה ,כדי למצוא את האור הגנוז בכל רגע של בחירה. בפרשת ראה נאמר :ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה .את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום .והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם (דברים יא ,כו-כח).

רבי אלעזר מוורמייזא ,הלא הוא בעל הרוקח (על התורה ,פרשת ראה) ביאר :הפסוק היחיד במקרא הפותח במילה והקללה הוא כאן ,כדי ללמד שאין קללה חלה אלא אם כן קדמה לה התנהגות שהורגלה ונעשה בה שלשול .המבאר מרמז ש"והקללה" נרמזה עוד שלש פעמים במקרא שלא בראש פסוק ,כדי להורות על ההרגל המוקדם המוליד את הפורענות ,ובכך הוא מציב בפנינו אחריות :לזהות את הנטייה להרגל מקולקל עוד בטרם הוא הופך לסיפא של חיים. הרמב"ן (דברים יא ,כו) ביאר :ראה בלשון יחיד ו-לפניכם בלשון רבים ,כדי לומר שהבחירה מונחת על שולחנו של כל יחיד ,אך היא מכריעה את דרך הציבור כולו .הביאור המעמיק כאן הוא שהאחריות האישית של כל אחד מאיתנו פועלת ככוח בונה במרחב הציבורי ,והלל ק של יחיד הוא שיוצר בסופו של דבר את ההלל הציבורי. הספורנו (שם) ביאר :ראה הוא זימון לצפיית לב ולהכרעה ישרה בכל יום ויום .המבאר מדגיש כי לא מדובר באירוע חד פעמי ,אלא בתבנית שבה אנו נדרשים להכריע לטובה בכל בוקר מחדש ,בטרם נתחיל את מלאכת היום. אור החיים הקדוש (שם) דייק :היום כקריאה מתמדת בכל יום ויום .המבאר מחדש כי אין כאן עניין לשעה ,אלא חינוך של נוהג יום ,שכן מי שמקדש את היום בהודאה מראש ,מסיט את התנועה מן המסלול של הקללה אל עבר הברכה. המלבי"ם (שם) ביאר :הבחנה בין ברכה התלויה במעשה לבין קללה הנמשכת מהרגל של עזיבת הדרך .המבאר מחדש כי אם נזהה את ההרגל המקולקל ונשבור אותו במעשה של הודאה ותיקון ,נהפוך את המגמה ונמשוך אל חיינו את השפעת הברכה. במדרש תנחומא (פרשת ראה ,סימן א) ביאר :פותח בראה אנכי נתן לפניכם היום ,ומטעים את האחריות המתחדשת בכל יום .המדרש מכוון את הלב להבנה שההווה הוא המקום היחיד שבו ניתן להפוך את הקערה; לא כאשר הקללה כבר נובטת על הסף ,אלא שעה קודם לכן, על ידי מעשה מודע של ברכה והודאה המקדים את פני הרע. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"ב) מובא :על הפסוק ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך .רש"י (שם) ביאר :כאן נתן הכתוב דוגמה מקורית להיפוך גמור .המבאר מחדד שזוהי תבנית נצחית :כאשר האדם צועד באהבה לפני השם ,מתהפך דיבורו של נביא השקר מעצמו .אהבה שקודמת להודאה ,והודאה שקודמת להצלה ,הן הכוח המצמיח שינוי המכניע את דרך הקללה. בתלמוד בבלי (מסכת פסחים דף קיז ע"א) מובא בפירוש על הפסוק זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים (תהלים נ ,כג) :רש"י שם ביאר שהכתוב קושר הודאה לסידור דרך .המבאר מחדש כי מי שמתווה דרך של הלל ק ,דהיינו הודאה מוקדמת ,זוכה לראות ישע .לא משום כוח מאגי המצוי במילים ,אלא משום שמעשה ההודאה מסדר את הנפש ואת השביל הפנימי, ובכך הוא הופך לכלי שבו ההשגחה האלוקית יכולה להתגלות ולהשפיע ישועה. כשאנו פוסעים בנתיבי הראשונים ,אנו מגלים כי המילים אינן רק ציווי ,אלא כלים לעיצוב המציאות .הדיון על כוחה של ההודאה ועל היכולת להפוך את הקללה לברכה אינו נותר רק

ברובד הפשט ,אלא מתגלה כשיטת עבודה לנפש ,כזו המבקשת מאיתנו לקחת את האחריות לידיים ולצייר את חיינו מחדש ,עוד לפני שהדין נחתם. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים יא ,כו) ביאר :כי הקריאה בראה בלשון יחיד לצד לפניכם בלשון רבים מלמדת על כוחו של היחיד .המבאר מחדש כי כל אדם נושא באחריות על סביבתו ,וכי כאשר אדם בוחר בנתיב של הודאה ,הוא יוצר הלל ק פרטי שמשפיע על המרחב הציבורי כולו ומניע את העולם כולו לעבר הברכה. רבי יעקב בן אשר ,בעל הטורים (דברים יא ,כו-כח) ביאר :כי במניין האותיות והתיבות בברכה ובקללה רמוזים סודותיה של מידת הדין והרחמים .המבאר מדגיש כי העולם נבנה מתוך היפוך מבוקר ומדויק של הכוחות ,וכאשר אדם לומד לחבר את האותיות בדרך של קדושה, הוא גורם לכך שגם מה שנראה כקללה יתגלה בשרשו כחלק ממערכת של רחמים. רבינו יצחק אברבנאל (דברים יא ,כו) ביאר :כי הבחירה שניתנה היום היא בחירה פעילה, הדורשת מאיתנו להפעיל את הכלים שנתן לנו הבורא .המבאר מדגיש כי ההודאה המוקדמת, דהיינו הלל ק ,היא הביטוי המובהק ביותר לאמונה שהשם עומד מאחורי כל המציאות ,ובכך היא הופכת להיות החומה המגינה מפני הקללה ומזמינה את השפע האלוקי. כשאנו מבקשים להפוך את תורת הראשונים להוראת שעה מעשית ,אנו פונים אל גדולי הפוסקים המורים לנו כיצד לקבוע את הלב אל מול לוחות הזמנים וההלכה .העמקה בדבריהם מלמדת כי ההודאה אינה שירה רגעית של חסד ,אלא משמעת פנימית קפדנית ,המעצבת את היום בטרם יחל ,ומשתמשת במטבע הלשון וההלכה כדי להטות את כף המאזניים מן הקללה אל הברכה. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך ,אורח חיים (סימן נא סעיף ט) פסק :כי יש למקם את אמירת מזמור לתודה בסדר התפילה ,תוך החרגת הימים שאין בהם הקרבת קרבן תודה .המבאר מגלה לנו כי השגרה ההלכתית אינה רק טכנית ,אלא היא היא המכוננת את הלב להבנת ההיפוך - ההודאה השמורה לימי החול ,המהווים את הזירה למאבק בין ברכה לקללה ,היא הכלי המכריע. המשנה ברורה (שם ס״ק יז) ביאר :את עומק המזמור כתחליף מובהק להודאת קרבן תודה, ופירט את המועדים שבהם אין אומרים אותו .המבאר מדגיש כי שורת הדין מכוונת את סגנון הנפש ,שכן הודאה מסודרת וקבועה בתוך המגבלות ההלכתיות היא החינוך האמיתי להפיכת המהלך ,ולא פליאה רגשית שחולפת עם הרוח. כף החיים (שם ס״ק כו) ביאר :את טעמי המנהג להדגיש את אמירת המזמור בנעימה .המבאר מחיה את דבריו ומחדש כי נעימת ההודאה משנה את הרכב הגוף והרוח; הלב לומד לשיר עוד בטרם הוא רואה את הישועה בעיניו ,ומתוך כך הוא מיישר את היום ומקדים את הברכה לפתח הבית. ההתבוננות בדרכם של גדולי הדורות האחרונים מגלה כי המושגים העתיקים של ברכה וקללה אינם תיאורטיים בלבד ,אלא הם המצפן המכוון את הנפש בכל יום מחדש .כאשר אנו פותחים את ספריהם של המורים הגדולים שעיצבו את עולמנו ,אנו מוצאים שם את התשובה

לשאלת השאלות :כיצד אדם יכול לאחוז בהודאה גם כאשר המציאות סביבו מאתגרת ,ואיך הופכים את הראייה העצמית לכלי לשינוי המציאות כולה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן יג) ביאר :את כוחה של התפילה וההודאה ככלי להמתקת הדינים .המבאר מחדש כי בביטוי מזמור לתודה טמונה סגולה עמוקה ,שכן האדם המודה לה' על העבר מחייב את עצמו להאמין שגם העתיד יושפע מאותו טוב .המבאר מדגיש שמי שמרגיל את פיו בהודאה ,מרגיל את ליבו להאמין שהכל מאת השם ,ובכך הוא הופך את המציאות מתוכו -קודם כל בדעתו ,ואחר כך במציאות החיצונית המשתנה בעקבות אמונתו. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק א סימן נה) ביאר :את מושג הבחירה בפרשת ראה ככלי חינוכי להתמודדות עם משברי החיים .המבאר חידש כי ראה אנכי נותן לפניכם אינו ציווי גרידא ,אלא הענקת כוח לאדם לבחור בברכה כדרך חיים .המבאר מדגיש שכאשר האדם בוחר לראות את הברכה ,הוא אינו מתעלם מהקללה ,אלא הוא בוחר בפירוש אחר למציאות -פירוש שבו הכל הוא לטובה ,ובכך הוא מונע מן הקללה לחדור אל ליבו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות השכמת הבוקר) ביאר :את סדר אמירת המזמורים כעוגן נפשי .המבאר מדגיש כי לא מדובר בטכניקה חיצונית ,אלא בהתמסרות לרצון השם דרך סדר תפילה קבוע .המבאר מחדד שקביעת עיתים להודאה ,בתוך עולם שבו הכל משתנה ,היא המעניקה לאדם את היכולת לעמוד מול סערות החיים ,כיוון שהוא מחובר למקור הנצחי שאינו משתנה ,וממנו הוא שואב את הכוח להפוך את היום ליום של ברכה והלל. החיים הממשיים דורשים מאיתנו להפוך את ההבנה הרעיונית להנהגה יומיומית מוצקה. כאשר אנו ניצבים בפני הבחירה בין ברכה לקללה ,עלינו לתרגם את תובנות התורה לשפת המעשה ,כדי להבטיח שהלב שלנו יישאר פתוח להודאה גם כשהמציאות מאתגרת. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לניהול תגובות ברגעי קושי :כאשר אדם נתקל באירוע שעלול להתפרש כקללה או כמשבר ,עליו לשאול את עצמו כיצד הוא יכול להקדים הודאה לפני הכאב .השימוש בשיטת הלל ק -קריאת הקללה לאחור -מורה לנו כי ברגע שמתעורר רגש של כעס או חסרון ,עלינו לעצור ולהזכיר לעצמנו משהו אחד שעליו אנו מודים .פעולה זו של הודאה מוקדמת משנה את התדר הפנימי ומונעת מהמציאות להפוך למספד. הנפקא מינה השנייה עוסקת בסדר היום ובקביעות בתפילה :אין די בהודאה ספונטנית בשעת צרה .כפי שלמדנו מההלכה ,קביעת מזמור לתודה בתוך סדר השחרית היא הדרך להרגיל את הנפש לאור .הלכה למעשה ,אדם שמרגיש שהיום שלו עמוס בלחצים ובתחושות של חוסר ,מוטב לו להקדיש כמה דקות בבוקר לאמירת מזמור לתודה בנעימה ,כדי להטמיע בנפשו את הידיעה שהכל מאת השם ,ובכך להגן על ימיו מפני שחיקה. הנפקא מינה השלישית נוגעת לאחריות הציבורית והסביבתית שלנו :כפי שראינו בביאור הרמב"ן ,הבחירה שלנו היא תמיד ציבורית .בבית ,בעבודה או בקהילה ,כאשר אדם בוחר

לדבר בשפת הברכה וההודיה ולא בשפת התלונה והקללה ,הוא הופך לצינור המשפיע על סביבתו כולה .כל מילה טובה וכל ביטוי של הכרת הטוב שנאמרים על ידינו ,מהווים חלק מהלל ציבורי המוריד ברכה אל המרחב שבו אנו חיים. הנפקא מינה הרביעית מתייחסת לחינוך הילדים והסובבים :דוגמה אישית היא הכלי החזק ביותר לביעור קללות מן הבית .כאשר ילדים רואים את הוריהם מקדמים את הקושי בהודאה ,הם לומדים שהעולם אינו מקום של מקריות או של רוע גמור ,אלא מקום שיש בו מקום לטוב .זוהי דרך חיים של אמונה ,שבה כל קושי הוא רק מצע שעליו אפשר לבנות קומה חדשה של אמונה והודיה. המושג ראה אנכי נותן לפניכם היום ,מהדהד בלבנו כקריאה נצחית לעמידה על המשמר. כאשר אנו מתבוננים בחיים כמרחב שבו מוצבות שתי קערות -ברכה וקללה -אנו מבינים שהבחירה אינה פעולה חד פעמית ,אלא זרימה מתמדת של תודעה .ההרחבה הרעיונית המונחת לפנינו היא שההודאה היא המפתח שמשנה את פני המציאות ,שכן היא אינה תגובה לטוב שכבר הגיע ,אלא היא הפעולה שיוצרת את הכלי להגעתו. לענ"ד נראה לבאר כי הקריאה מן הסוף להתחלה ,הפיכת הקללה להלל ק ,היא סוד עבודת ה' בלב .עבודה זרה היא הניסיון לנתק את המציאות מבוראה ,וההודאה היא הפעולה שקושרת אותה חזרה למקורה .כשאדם מודה ,הוא מכריז שאין כאן דבר מקרי או חסר משמעות ,אלא הכל רצון ה' שמוביל אל הטוב .הבחירה בברכה היא הבחירה לראות את האור גם כשהוא מסתתר, והלל ק הוא הדרך שבה אנו מבטאים את האמונה הזו הלכה למעשה בתוך סדר היום העמוס. עוד נראה לומר כי כוחה של ההודאה טמון ביכולתה לזכך את הראייה .הקללה ,במובנה הרעיוני ,היא ראייה של העולם כדבר מפורד ,מנותק ,כזה שאינו תלוי בהשגחת השם .הביעור של תפיסה זו מתרחש ברגע שבו האדם פותח את פיו בתודה .התודה היא האור שדוחה את החושך ,והיא הופכת את היום למרחב שבו הקדושה יכולה להתגלות .כאשר אדם בוחר להקדים את הברכה ,הוא יוצר את התשתית הרוחנית שמאפשרת לברכה להתממש בחייו בפועל. הדינמיקה הזו מלמדת אותנו כי האדם הוא שותף בבריאה .אין כאן פסיביות ,אלא עבודה אקטיבית של עיצוב הנפש .כשאנו בוחנים את המציאות מתוך תודעה של הודאה ,אנו משנים את התדר שבו אנו חיים .הברכה אינה משהו שנוחת עלינו מהשמיים ללא הכנה ,אלא היא פרי של מאמץ פנימי וחיצוני לקשור את הכל לאמת האלוקית .בכך ,הופך כל יום ויום להזדמנות להכריע לטובה ,ולסלול את הדרך שבה תתגלה הישועה לכל הלבבות הצמאים. מבט אל נבכי הנפש מגלה כי הצבת הברכה והקללה לפני האדם אינה רק הכרעה בין טוב לרע ,אלא מאבק על מקומו של הקב"ה בתודעה .מחשבה זרה אינה בהכרח כפירה גלויה, אלא אותה תפיסה המבקשת לנתק את המציאות ממקור חיותה ולהותיר את האדם לבדו מול גורלו .השאלה המחשבתית שאנו נדרשים לה היא מה תופס את המקום המרכזי בלבנו: האם אנו מסתכלים על החיים דרך משקפיים של מקריות ,או שמא אנו בוחרים לראות את היד המכוונת בכל רגע ורגע.

לענ"ד נראה להסביר כי ההודאה היא הכלי המחשבתי שמבטל את הכוח המנתק של הקללה .כשאדם מודה ,הוא אינו רק מביע רגש של הכרת תודה ,אלא הוא מבצע מהלך תודעתי שבו הוא מכיר בכך שכל הווייתו תלויה בחסד האלוקי .המחשבה הזרה המבקשת להכניס קללה ,כלומר פירוד וניכור ,נמוגה ברגע שבו האדם מצהיר כי הכל הוא מאת השם .הביעור המחשבתי הוא היכולת לזהות את אותם קולות פנימיים המדברים על קוצר יד או על ייאוש, ולהחליפם באותה מנגינה של הלל ק ,המחברת את כל חלקי היום אל מקור אחד של ישועה. חידוש נוסף במישור זה :הביעור הוא ביטוי לאהבת השם שאינה מוכנה לקבל נוכחות זרה בלב .כפי שאהבה אנושית דורשת בלעדיות ,כך הנשמה היהודית חפצה בייחוד גמור עם בוראה .תהליך הפיכת הקללה לברכה אינו נעשה בדרך של כוחניות ,אלא מתוך כיסוף לטוהר המוחלט .ככל שאדם מעמיק באמונה ,כך הוא נהיה רגיש יותר למחשבות זרות המבקשות לערער את שלוות רוחו ,והוא ממהר לעקור אותן עוד לפני שהן משתרשות והופכות לחלק מהווייתו .זהו תהליך של זיכוך מתמיד -בכל יום אנו מנקים את החלון כדי שהאור האלוקי יוכל להאיר דרכו ללא מסכים. העמקה זו מלמדת כי המאבק הוא על הזהות העצמית שלנו כבני חורין .כל מחשבה זרה היא פלישה של רשות אחרת המבקשת להטיל את מרותה על האדם .אולם ,כאשר אדם מציב גבולות ברורים ומבער מתוכו את אותם קולות של פקפוק והסתר פנים ,הוא מאשר מחדש את בחירתו להיות עבד נאמן להשם .זהו תהליך שבו אנו מנקים את המחשבה כדי שתהיה מקדש מעט ,פנויה וטהורה ,מוכנה לקלוט את הברכה הממתינה לנו בכל יום ויום מחדש. הבנייה המוסרית של האדם אינה נמדדת ברגעי השיא ,אלא ביכולתו לזהות את רגעי המעבר בין הברכה לקללה בתוך שגרת היום .המוסר הישיבתי מלמד אותנו כי המלחמה אינה רק על המעשים הגלויים ,אלא על טהרת הכוונה ,על הנכונות להילחם על אמת הלב בתוך עולם המציע לנו פתרונות קלים ,זרים ומטשטשים .אדם שאינו עומד על המשמר, עלול למצוא את עצמו משלים עם מצבים שאינם הולמים את קדושת חייו ,ומשם הדרך אל הקללה -אותה תנועה פנימית של ניתוק וניכור -הופכת להיות הרגל. לענ"ד נראה לבאר כי המוסר של הביעור מתחיל בנטילת אחריות אישית על המרחב הרוחני הפרטי .כאשר אדם נותן יד למחשבות המכרסמות באמונתו ,או מכניס אל ביתו תכנים המעודדים תרבות של ריקנות ,הוא מפר את הברית בינו לבין בוראו .מוסר המצווה אינו מסתפק בפרישות חיצונית בלבד ,אלא דורש מן האדם להעמיד את חייו תחת ביקורת עצמית מתמדת :האם החפץ ,המחשבה או הקשר הזה משרתים את קדושת החיים ,או שמא הם מהווים חוליה בשרשרת שמנתקת את האדם מהאמונה הפשוטה והטהורה. עוד נראה לומר כי העמידה מול תרבות זרה מפתחת באדם אישיות עצמאית ובלתי מתפשרת .אדם המורגל בביעור הקללה -אותה זרות פנימית -בונה לעצמו עמוד שדרה מוסרי שלא נכנע לנורמות חברתיות המנוגדות לדרך התורה .הוא לומד להעריך את כוחה של ההפרדה ,מבין שיש דברים שאין להם מקום בתוך המרחב הקדוש שלו ,ושזכותו וחובתו להגן על עולמו מפני חדירות של דעות זרות המעוותות את המציאות האמיתית.

הנהגה מוסרית כזו היא זו שיוצרת את ההבדל בין אדם המובל על ידי זרמי הזמן לבין אדם המנווט את דרכו על פי מצפן האמת .אדם המבער את הקללה מתוכו הופך להיות מגדלור של אמונה עבור סביבתו .הוא אינו זקוק להטפות חיצוניות ,שכן טהרת מחשבתו וניקיון הליכותיו מדברים בעד עצמם .השילוב הזה ,בין הנכונות לנתץ את מה שצריך כדי לשמור על האמת, לבין היכולת להכיל את העולם מתוך השקפה של קדושה ,הוא הביטוי העליון של המוסר היהודי שאינו חושש מן המלחמה על הנפש ועל טהרתה. המסע שעברנו בשבילי הפרשה מציב אותנו אל מול התביעה המוחלטת של היום .התובנה הראשונה לחיי היום יום היא שהבחירה בין ברכה לקללה אינה הכרעה חד-פעמית ,אלא עבודה של סינון יומיומי .כל יום מביא עמו אתגרים המבקשים להכניס ללב את תפיסת הניכור ,ואנו נדרשים לתרגל את יכולת ההיפוך :לעצור את שטף המחשבה ברגע של קושי, ולחפש את הדרך לומר תודה עוד בטרם השתנתה המציאות .זוהי עבודה עדינה שבה הלב לומד להוביל את העין ,ולראות את השגחת הבורא גם בתוך הנסתר. התובנה השנייה היא הכוח הטמון בקביעות .כפי שלמדנו מההלכה ,ההודאה אינה רגש מתפרץ גרידא אלא סדר עבודה ,וכאשר אדם קובע לעצמו מזמור לתודה בתוך סדר יומו, הוא בונה לעצמו עוגן של אמונה .הקביעות הזו מגינה עלינו מפני שחיקה ,שכן היא מזכירה לנו בכל בוקר מחדש שהיום הזה אינו שייך למקריות ,אלא הוא מרחב שבו אנו שותפים לבורא בעיצוב הברכה .זוהי הזמנה לחיות את חיינו לא כתוצאה של נסיבות ,אלא כבחירה מודעת באמת ובאמונה.

עיקר העניין: התורה פותחת לפנינו את היום כמרחב בחירה פעיל ,שבו הברכה והקללה הן מסילות פתוחות הממתינות להכרעתנו .המפתח לשינוי הגורל אינו בשינוי נסיבות חיצוניות ,אלא בשינוי כיוון פנימי -היכולת לקרוא את המציאות מן הסוף להתחלה, להפוך את הקללה להלל ק ,ולהציב את ההודאה כחומה בצורה לפני שהקושי הופך להרגל. ההודאה המוקדמת ,דהיינו מזמור לתודה ,אינה רק הכרת טובה על העבר ,אלא פעולה בונה שסוללת דרך לישועה .כאשר אדם בוחר לחיות מתוך גישה של אהבה והודאה ,הוא מנטרל את כוחה של הקללה ,שכן אין היא יכולה לשלוט במקום שבו נוכחות הבורא מורגשת ומועצמת על ידי שירת הלב .בסופו של יום ,האחריות על המרחב הפרטי והציבורי מונחת על כתפי כל אחד מאיתנו; הפיכת המחשבה הזר לטהורה ,והחלוף של תרבות הניכור בתרבות של שבח ,הם המגדירים את היהודי כעבד נאמן המביא את אור השם אל תוך חיי המעשה ,והופכים את העולם ממקום של הסתר פנים למקדש מעט המאיר ברכה לכל סביבתו.