האם תקיעת השופר בשעת אמירת י״ג מידות היא מנהג אלול בלבד או בכל עת צרה?

האם תקיעת השופר בשעת אמירת י״ג מידות היא מנהג אלול בלבד או בכל עת צרה? הלילה חשוך ,חצות עבר ,ובית הכנסת מלא נשמות נרגשות .הציבור מתעטף בטליתות, הפיות לוחשים סליחות ,עיניהם נשואות מעלה בכיסופים .והנה שליח הציבור מרים קולו :אל רחום וחנון .או אז מתרומם לפתע קול השופר ,חודר כליות ולב ,מפלח את הדממה הדקה. רעד עובר בקהל ,הלבבות נפתחים ,האוויר מתמלא תחושת קדושה…

האם תקיעת השופר בשעת אמירת י״ג מידות היא מנהג אלול בלבד או בכל עת צרה? הלילה חשוך ,חצות עבר ,ובית הכנסת מלא נשמות נרגשות .הציבור מתעטף בטליתות, הפיות לוחשים סליחות ,עיניהם נשואות מעלה בכיסופים .והנה שליח הציבור מרים קולו :אל רחום וחנון .או אז מתרומם לפתע קול השופר ,חודר כליות ולב ,מפלח את הדממה הדקה. רעד עובר בקהל ,הלבבות נפתחים ,האוויר מתמלא תחושת קדושה עמוקה שאין לה הסבר. אך נשאלת השאלה :מדוע דווקא כאן ,ברגע אמירת י"ג מידות הרחמים ,קבעו חכמי הדורות לתקוע בשופר? מהו הקשר הפנימי שבין קול השופר לבין שלוש עשרה מידות שהקב"ה גילה למשה ואמר לו :ברית כרותה שאינן חוזרות ריקם? האם תפקיד השופר לעורר את העם לחרדה ולבכי ,או שמא קולו מלווה את המידות עצמן ופותח את שערי השמים לקבל תפילתנו? ומדוע חוזרים ותוקעים פעם נוספת דווקא לפני קדיש תתקבל – האם קול השופר שם חותם של קבלה לכל הסליחות והתפילות שנאמרו? הרי ידענו ששופר שייך לראש השנה ,למתן תורה, לגאולה העתידה .מה עניינו באמצע הסליחות ,דווקא בנקודת השיא של י"ג מידות הרחמים? כדי לרדת לעומקו של מנהג ישראל קדושים זה ,עלינו להניח את היסודות בדברי הראשונים והפוסקים ,אשר עמדו על שורש המנהג ועל עוצמת השעה שבה אנו מזכירים את רחמי שמים. ספר כתר שם טוב (חלק ו ,מנהגי חודש אלול) ביאר שמנהג הקהילות בארץ ישראל לתקוע בשופר בכל ימי הסליחות בעת שהשליח ציבור אומר י"ג מידות ,ושוב לתקוע קודם קדיש תתקבל .הוא מבסס את הדברים על הגמרא במסכת ראש השנה (דף יז ע"ב) ,שם אמר רבי יוחנן שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה ,ואמר לו שכל זמן שישראל חוטאים יעשו לפניו כסדר הזה והוא מוחל להם .רבי יהודה שם הוסיף שברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם .הכתר שם טוב חידש שהתקיעה נועדה לעורר את הציבור משנתם ולהטיל חרדה בלבבות ,כמאמר הנביא אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (ימים נוראים ,הלכות סליחות) פסק שהמנהג פשוט בהרבה קהילות לתקוע בשופר בסליחות דווקא בי"ג מידות ,וכן קודם קדיש תתקבל. הוא הוסיף שדבר זה יש בו סוד גדול על פי הקבלה ,כי השופר פותח שערי רחמים ומסלק מקטרגים ,ובכך הוא הופך לכלי המלווה את סדר הרחמים ומבטיח את קבלת התפילה. ספר האשכול (חלק א ,הלכות תפילה סימן יח) מביא שכבר בזמן הגאונים היה מנהג לתקוע בתעניות בעת תפילות מיוחדות .הרי שתקיעת השופר בסליחות אינה חידוש מאוחר ,אלא המשך למסורת עתיקת יומין של קריאת שופר בכל עת רחמים וזעקה ,המבטאת את השילוב שבין תפילה מילולית לבין זעקה שאין לה מילים. הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א) העמיד את עיקר דין התקיעות בשופר בכל צרה שלא תבוא על הציבור .ממקור זה אנו למדים שהשופר הוא כלי זעקה ותפילה ציבורי מובהק ,ועל כן, כאשר עם ישראל מתכנס לאמירת י"ג מידות בעת צרה או בימי הרחמים ,התקיעה משתלבת כחלק בלתי נפרד מסדר התפילה המבטא את דוחק השעה ואת התקווה לרחמים.

לאחר שביססנו את המנהג במקורות ,נבקש להעמיק ולצלול אל סודות הטעם ,אל הפנימיות של אותה תקיעה שמפלחת את האוויר בשעה שאנו זועקים את המידות שאינן חוזרות ריקם. הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז עמוד ב) מבארת שתוקעים בשופר של איל כדי להזכיר את עקידת יצחק ,ומעלה הקב"ה עלינו כאילו עקדנו את עצמנו לפניו .כשמשלבים זאת עם אמירת י"ג מידות ,אנו מחברים שני כוחות עליונים :ברית המידות שנמסרה למשה ,וזכות העקידה שעמדה לאבותינו .התקיעה אינה רק קול חרדה ,אלא זעקה המפעילה את הזיכרון של רחמי שמים ,כדי שזכות העקידה תצטרף ותכריע את הכף לטובתנו בשעת הדין. הגאון רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (מאמרי ראש השנה מאמר יא) ביאר שקול השופר הוא קול פרוץ וחסר מילים ,ביטוי לקריאת הלב עצמו .י"ג מידות הן נוסח התפילה המדויק שנמסר מפי הגבורה .השופר נועד לגשר על הפער שבין המילים לבין החוויה ,הוא מחבר את הנוסח המילולי אל תהומות הנשמה .התקיעה בעת י"ג מידות היא מפגש בין השכל המתווה את הדרך לבין הלב הפורץ את הגבולות ,ורק יחד הם יוצרים תפילה שנשמעת במרומים. במדרש תנחומא (פנחס סימן יג) נאמר שכאשר ישראל תוקעים בשופר ,השטן מתבלבל ואינו יכול לקטרג .מדרש זה מאיר לנו היבט נוסף :התקיעה בסליחות אינה רק קריאה לעצמנו, אלא פעולה רוחנית אקטיבית של סתימת פי המקטרג .כשמזכירים את י"ג מידות הרחמים, התקיעה מוודא שהדרך פנויה ,שהרחמים ירדו ללא מניעות ,ושהברית שנכרתה תצא אל הפועל ללא עיכובים של קטרוגי העבר. הערוך לנר (דרושים על ימים נוראים) הדגיש שבתשובה נדרש האדם לשבור את ליבו כולו ,וקול השופר הוא השבר הזה .בשעה של י"ג מידות ,שבה אנו מבקשים רחמים ,השופר מסייע לנו להשיל מעלינו את גאוותנו ואת השגרה שאנו רגילים בה .הוא מזעזע את הנפש ,יוצר את שבירת הלב הנדרשת לכפרה ,ומוודא שהסליחות שנאמרות אינן נשארות ברמת השפתיים בלבד ,אלא חודרות אל פנימיות הנשמה. נמשיך בבירור הסוגיה ונתבונן כיצד גדולי המחשבה והפוסקים מוסיפים נדבכים נוספים להבנת החיבור העמוק שבין קול השופר למידות הרחמים ,כשהם מאירים את המנהג מזוויות מגוונות ומפתיעות. הגאון רבי צבי פנחס ליפשיץ (קרבן פסח) ביאר שחידושו של בית המקדש כבית הבחירה קשור ליכולת של האדם לבחור בחיים ,גם לאחר שחטא ,באמצעות הקרבת קרבן ותשובה. לפי דבריו ,השופר בעת אמירת י"ג מידות מחזק את הבחירה באורח חיים של תשובה. התקיעה מזעזעת את האדם לבל יבחר ברע ,ומדרבנת אותו לשוב ולבחור בחיים ,מתוך הכרה בכך שהתשובה היא הכלי המאפשר את השראת השכינה ושכלול הבחירה העליונה. הגאון רבנו יוסף חיים (אורח חיים על ההגדה) חידש שבית הבחירה רומז לבחירה עליונה, בחירת ה' בישראל ,התלויה במעשיהם הטובים .כאשר ישראל עושים תשובה ,יורד בית הבחירה העליון מן השמים .לאור זאת ,תקיעת השופר בי"ג מידות אינה רק זעקת מצוקה, אלא סמל מובהק לבחירת העם בתשובה ,פעולה המזמינה את השראת השכינה ומקרינה קדושה על כל סדר הסליחות.

הגאון רבי יעקב עמדין (סידור בית יעקב) מדגיש את הסכנה הטמונה בשגרה .ברגעי אמירת י"ג מידות נפתחים שערי רחמים שאין כמותם ,אך כדי למנוע את הפיכת האמירה לנוסח יבש וטכני ,תיקנו להוסיף את קול השופר .זהו קול של חרדה ורעד שנועד להחזיר את האדם לריכוז ולכובד ראש ,ובכך להבטיח שהדיבורים יבקעו רקיעים מתוך לב חי וער. הרמב"ן (שמות לד ,ו) ביאר שי"ג מידות אינן תפילה גרידא אלא הבטחה אלוקית .מכאן עולה נדבך נוסף :השופר הוא האות המעורר את הציבור להשתתפות פעילה בברית הזו .המנהג מורה לנו שאין להסתפק בהסתמכות על הבטחת התורה בלבד ,אלא עלינו ליצור שותפות אנושית באמצעות ההתעוררות והזעקה ,כדי להפוך את ההבטחה למציאות חיה ופועלת בקרב הקהל המתפלל. עתה נבקש לתרגם את העקרונות שסקרנו להלכה למעשה ,כדי להבין כיצד יש לנהוג בבתי הכנסת וכיצד לגשת אל המנהג הזה ביראת כבוד ,תוך דבקות בדרכי הפוסקים. לעניין התקיעה עצמה ,פסק מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה כי אין לברך על תקיעת שופר זו כלל ,שכן היא אינה תקיעה של מצוות היום כראש השנה ,אלא מנהג קדוש שנועד לעורר לבבות ולעורר רחמים .לפיכך ,השליח ציבור או התוקע יזכרו כי מדובר בפעולה של תפילה ולא במצווה שיש לה ברכה ,וכל כוונתם תהיה להקדיש את הקול לבורא עולם. ביחס למנהג הקהילות ,נחלקו המנהגים בפרטי המקומות שבהם תוקעים .ישנם מקומות שנוהגים לתקוע רק בעת אמירת י"ג מידות עצמן ,וישנם המוספים תקיעה גם קודם קדיש תתקבל .מנהג זה תלוי במסורת המקום ,וכאשר אין מנהג ברור בקהילה ,הורה הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף לנהוג לתקוע בשני המקומות ,כדי לזכות בכל הטעמים העמוקים של פתיחת שערי רחמים וסילוק המקטרגים. בנוגע לסוג השופר ,הגמרא במסכת ראש השנה מדגישה את השימוש בשופר של איל כסגולה לזיכרון עקידת יצחק .על כן ,אם ניתן בנקל להשיג שופר של איל ,נכון להדר ולתקוע בו גם בעת הסליחות .יחד עם זאת ,אם אין שופר כזה בנמצא ,אין הדבר מעכב ,שכן כל שופר כשר משמיע את קול הזעקה המעורר את הלבבות ,והעיקר הוא הכוונה וההתעוררות שנוצרת בקהל. בעניין חובת התקיעה ,יש לשאול מה דינו של בית כנסת שאין בו שופר .מאחר שמדובר במנהג המיועד לעורר חרדה ורחמים ,אין לבטל את אמירת הסליחות והי"ג מידות בשל העדר שופר .אדרבה ,יש להמשיך בתפילה ביתר כוונה ודבקות ,שכן מטרת השופר היא רק כלי עזר להתעוררות .אם הקהילה אינה רגילה בתקיעה זו ,אין לשנות את המנהג בחיפזון, אלא לנהוג לפי המסורת המקובלת באותו בית כנסת. באשר לזמנים שבהם נהוג לתקוע ,רוב הפוסקים נוטים לומר שהתקיעה מיועדת לימי הסליחות בכללם ,ולאו דווקא לימי אלול בלבד .כך שגם בעשרת ימי תשובה ,שבהם אנו אומרים סליחות ,המנהג לתקוע בי"ג מידות נותר בעינו ,כחלק בלתי נפרד ממעמד הדין והרחמים המלווה אותנו בדרכנו לפני מלך מלכי המלכים.

נמשיך בדרכם של ענקי הרוח ,גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר הניחו לפנינו את משנתם הבהירה ,המאירה את מושג התקיעה בעת הסליחות באור חדש של יראת שמים והתעוררות הלב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון עובדיה ,ימים נוראים עמוד רסח) ביאר שקול השופר בעת אמירת י"ג מידות אינו רק מנהג חיצוני ,אלא יש בו סוד גדול על פי הקבלה .לדבריו ,השופר מסוגל לפתוח שערי רחמים ולסלק את המקטרגים מעל ישראל .הוא מדגיש שדבר זה הוא יסוד גדול בעבודת הסליחות ,שכן הוא הופך את התפילה מפעולה של קריאת נוסח גרידא לחוויה רוחנית המערבת כוחות עליונים בתיקון עוונותינו. מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר ,ח"ג סימן נג) חידש שהתקיעה בעת הסליחות היא בחינת גילוי של מסירות נפש .כאשר הציבור שומע את קול השופר ,הוא מתעורר מתרדמתו ,והלבבות נפתחים מעצמם לקלוט את השפעת הרחמים .הוא ביאר שהשופר הוא כלי שמסוגל לבטא את מה שהמילים אינן יכולות ,ובכך הוא משלים את הבקשה שבי"ג מידות ,שהרי רחמי ה' יתברך נוגעים בנקודה הפנימית ביותר של האדם ,שאינה זקוקה לביטוי מילולי. רבי יעקב עטלינגר (ערוך לנר ,דרושים על ימים נוראים) כתב שכשם שבטבילה במקווה צריך האדם לשקוע כולו בבת אחת כדי להשתנות ,כך בתשובה ובסליחות עלינו לשבור את לבנו כולו .הוא רואה בקול השופר את הכלי לשבירת הלב הזו .לדבריו ,התקיעה באמצע הסליחות היא הרגע שבו האדם מוותר על חזותו החיצונית וניצב לפני בוראו ככלי ריק ,זועק מתוך שבר פנימי ,וזהו בדיוק הרגע שבו הרחמים יורדים לעולם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,או"ח סימן תקפא ס"ק ב ,על פי כף החיים שם) הביא את המנהג לתקוע בסליחות וציין שהוא נשען על הרצון לעורר חרדה בלבבות, שכן עת רצון זו היא יקרה מפז .הוא מלמד שמי שנכנס לראש השנה מתוך שילוב של זעקה ורחמים ,מובטח לו שהשנה תהיה שונה עבורו ,שכן התקיעה שוברת את מחיצות השגרה ומכינה את הנפש למפגש עם המלך. רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק (מאמרי ראש השנה מאמר יא) ביאר שקול השופר הוא קול פרוץ וחסר מילים ,קולו של הלב עצמו שמבקש להתחבר למקורו .י"ג מידות הן המסגרת ,והשופר הוא התוכן .הוא הציע שאמירת המידות ללא השופר היא כגוף ללא נשמה ,שכן התפילה זקוקה לזעקה האנושית הפשוטה כדי שתפרוץ את כל הרקיעים ותתקבל ברצון לפני אדון כל. אחר שזכינו להתבונן בדברי הראשונים והאחרונים ,הגיעה השעה לתרגם את עומק הסוגיה למציאות החיים ולהלכה למעשה ,ולראות כיצד השילוב בין השופר למידות הרחמים משפיע על הנהגתנו בבית הכנסת וביחידות. א .לעניין עצם המנהג ,התברר כי תקיעת השופר בסליחות אינה מצווה מדאורייתא אלא מנהג קדוש ,ועל כן אין לברך עליה כלל .נפקא מינה :שליח ציבור יקפיד שלא להוציא מילה של ברכה מפיו בעת התקיעה ,אלא יתמקד בכוונה הטהורה המלווה את המעשה. ב .בעניין השאלה האם לתקוע דווקא בחודש אלול או גם בעשרת ימי תשובה :מדברי

הראשונים משמע שהתקיעה קשורה לכל עת של סליחות ורחמים .נפקא מינה :בקהילות שבהן מתחילים סליחות רק בעשרת ימי תשובה ,יש להמשיך במנהג התקיעה בעת י"ג מידות ,שכן עוצמת השעה אינה פוחתת גם בימים אלו. ג .מתי לתקוע – רק בי"ג מידות או גם בזמנים אחרים :ישנם מנהגים שונים ,אך המקובל ברוב הקהילות הוא לתקוע בעת י"ג מידות וקודם קדיש תתקבל .נפקא מינה :שליח ציבור השוקל להוסיף תקיעות במקומות אחרים במהלך הסליחות ,ינהג בזהירות רבה ולא יסטה ממנהג הקהילה ללא צורך ,שכן הוספת תקיעות עשויה להחליש את עוצמתן של התקיעות הקבועות. ד .האם להדר אחר שופר של איל :מצד עקידת יצחק הובא בפוסקים שיש עניין בשופר של איל .נפקא מינה :אם בבית הכנסת יש בנמצא שופר של איל ,ראוי להשתמש בו לכתחילה כדי לעורר את זכות האבות ,אך אם אין בנמצא – כל שופר כשר ימלא את תפקידו נאמנה. ה .אם אין שופר בבית הכנסת :האם לוותר על התקיעה? הפוסקים הדגישו שאין לבטל את סדר הסליחות בשל היעדר שופר .נפקא מינה :במקומות שבהם אין שופר בנמצא ,הציבור ימשיך בתפילתו מתוך כוונה יתרה ,שכן העיקר הוא התעוררות הלב ,והשופר הוא רק אמצעי עזר להשגת מטרה זו. ו .העיקר – התעוררות הלב או פועל רוחני בשמים :נפקא מינה למתפלל היחיד – גם אם אינו שומע את השופר או אם הוא במקום שאין תוקעים בו ,עליו לדעת שהאחריות להתעוררות הלב מוטלת עליו .התקיעה אינה פוטרת את המתפלל מחובת ההתבוננות הפנימית בעת אמירת י"ג מידות ,אלא רק מסייעת לו בכך. נפתח פתח להעמיק ולהרחיב את היריעה ,אל מעבר לגבולות המעשה וההלכה ,אל עומק הרעיון הטמון במפגש שבין קול השופר לבין י"ג מידות הרחמים .זו אינה רק פעולה טכנית, אלא ציור נשמתי עמוק של מצב העם כולו לפני בוראו ,ברית המשתרגת בלבבות וקובעת את פנימיות עבודתנו בעת צרה ורצון. השופר שייך למושג היציבות והזעקה .האדם ביומיום חי בתוך קצב קבוע ,לעיתים אדיש ומנומנם .התורה מלמדת אותנו שדווקא ברגעי רצון ,כשאנו מבקשים את רחמי שמים, נדרשת מאיתנו יציאה מן המקצב השגרתי אל מקצב של זעקה .הקול הפשוט ,נטול המילים של השופר ,הוא כלי שנועד לנפץ את השגרה .הוא אינו מנגינה שנועדה להנעים ,אלא קריאה המזעזעת את אמות הסיפים של הנפש .ברגע שבו אנו אומרים אל רחום וחנון ,אנו עומדים על סף התהום של הדין והחסד ,והשופר הוא העוגן שמחזיק אותנו שלא נטבע בתוך המילים, אלא נזנק מהן אל פנימיות הרחמים. יותר מכך ,השופר הוא גשר בין זמנים .הוא מחבר את ישראל לאותו רגע מכונן של מתן תורה ,שם נאמר וקול שופר חזק מאוד ,ומחבר אותו לרגע התשובה של י"ג מידות .יש כאן תנועה רעיונית עמוקה :התורה ניתנה בקול שופר של יראה וחרדה ,והתשובה ניתנת בקול שופר של רחמים וכיסופים .השופר בסליחות מזכיר לנו שהתשובה אינה פעולה צדדית ,אלא

היא היא מתן תורה מחדש .בכל פעם שאנו תוקעים ,אנו משחזרים את המעמד שבו הלב נפתח לקבל את דבר ה' ,והפעם ,במקום לקבל ציווי ,אנו מבקשים את רחמיו. במבט עמוק יותר ,השופר מסמל את כוחו של הדיבור שאינו דיבור .י"ג מידות הן כוחו של הדיבור האלוקי שניתן לנו ,המילים המדויקות שמחוללות פלאות .השופר ,לעומת זאת ,הוא כוחו של השתיקה הזועקת .הוא מלמד אותנו שקיימת דרגה גבוהה יותר מהזכרת השמות הקדושים ,והיא הכניעה וההתבטלות המוחלטת .כשמשלבים את השניים ,נוצרת הרמוניה: הדיבור המילולי מעורר את השכל ,והשופר פותח את הנשמה .זוהי רמת התפילה הגבוהה ביותר ,שבה האדם אינו רק מבקש ,אלא הופך להיות בעצמו זעקה אחת גדולה לפני בוראו. על כן ,התקיעה באמצע הסליחות היא הכנה לפנימית המהותית של הימים הנוראים. היא מכינה אותנו לכך שהדין איננו אירוע חיצוני של שכר ועונש ,אלא תהליך פנימי של חשיפת הנשמה .השופר מסיר את כל הקליפות והמסכות שהאדם עוטה על עצמו במהלך השנה ,ומותיר אותו חשוף מול בוראו ,ניצב בחרדה ובאהבה .כל תקיעה היא הזמנה לשוב אל השורש ,אל המקום שבו אין הבדל בין גדול לקטן ,בין חכם לטיפש ,אלא כולם כאחד עומדים ומצפים לרחמי שמים. נצלול כעת אל המרחב המחשבתי ,אל הקשר המטאפיזי העמוק שבין הניצבות הרוחנית של האומה לבין הקול הבקיע רקיעים ,מתוך הבנה שפרשת תקיעת השופר בסליחות אינה רק מנהג של יראת חטא ,אלא היא מהווה מפתח לתפיסת עולמנו כיהודים המבקשים את פני מלך מלכי המלכים. הקול הפשוט של השופר המלווה את י"ג מידות הרחמים מהווה תזכורת למעמד שבו הלבבות נכונים להיפתח .לפי תורת הסוד ,קול השופר פועל את פעולת התיקון העליון; כאשר אנו משמיעים את הקול הבלתי מעובד הזה ,אנו משחזרים במידת מה את רגע הבריאה ואת רגע ההתגלות בסיני .התפיסה המחשבתית כאן היא שקול השופר פועל בשורש הנשמות של כלל ישראל ,מחבר את כל חלקי העם ,מהחכם ועד הפשוט ,אל נקודת האחדות הפנימית שבה אין פירוד ואין קטרוג. עוד נציין כי המחשבה על השופר ככלי לביטול המקטרגים יסודה בהבנה שבעולמות העליונים ,הקטרוג ניזון מפירוד ומספקות .כאשר עם ישראל מתאחד בקול אחד ,בקריאה אחת ,ובזעקה אחת המלווה בשופר ,נוצרת מעין הגנה רוחנית שאין בה מקום לספק .השופר משיב את האדם לטבעו המקורי ,הנקי מחטאים ומדאגות חולפות ,ומאפשר למידת הרחמים – שהיא עצם הווייתו של הקב"ה – להופיע בעולם ללא מחיצות. במבט עמוק יותר ,הקשר בין י"ג מידות לבין השופר מלמד על האיזון שבין החסד לדין .י"ג מידות הן הגילוי של הדין המתרכך והופך לרחמים גמורים ,ואילו השופר הוא הקול המזכיר את הדין ,את החרדה ואת האחריות .האיזון המחשבתי הוא שלא ניתן לזכות ברחמים ללא הכרה בחומרת הדין ,ולא ניתן לעמוד בדין ללא השענות על רחמי ה' .הקול הזה המשלב בין השניים מבטא את מורכבות הקיום היהודי – חיים בתוך יראת שמים מוחלטת ,מתוך תקווה אינסופית לחסד.

על כן ,האדם המחשבתי השומע את קול השופר בעת הסליחות צריך לראות בו לא רק קול של תזכורת ,אלא קריאה של תחיית המתים בתוך הנפש .השופר קורא לכל כוחות הנפש הרדומים להתעורר ,לאסוף את כל שברי הלב ולהפנות אותם אל המקור .זוהי הכנה מחשבתית קריטית :לפני שאנו ניגשים לראש השנה ,אנו בונים בתוך הלב תשתית של אמת, תשתית שבה אנחנו יודעים שאנחנו חלק ממשהו גדול ,נצחי ומוגן ,והקול הזה הוא הערב לכך שתפילתנו לא תחזור ריקם. כעת נבקש להאיר את הדרך על ידי בחינת המצפן הפנימי הנבנה מתוך הדברים ,כשהשילוב בין קול השופר לי"ג מידות הופך למדריך מוסרי לחיים של אמת ,המבקשים לפרוץ את מעגלי השגרה והקיפאון אל עבר התחדשות מתמדת. המסר המוסרי הראשון העולה מן המנהג הוא החשיבות של יציאה מהאוטומט .בכל יום הדין ובכל עת צרה ,האדם נוטה להתרגל לסדר התפילה ולומר את המילים ככתבן ,בלי להרגיש את כובד משקלן .קול השופר משמש כאן כתזכורת מוסרית נוקבת :החיים אינם רצף של טקסים ,אלא סדרה של רגעי בחירה .הקול המפלח את הדממה תובע מאיתנו לעצור, להניח למרוץ החיים ,ולהתייצב באמת מול בוראנו ,בלא מסכות ובלא מליצות .מוסר זה מלמד אותנו לשאול בכל יום – האם אני חי את חיי בשימת לב ,או שאני נגרר אחר מכוחו של הרגל שוחק? שנית ,המנהג מדגיש את העוצמה שבכוח הקהילתי .התקיעה בשופר אינה מעשה של יחיד המתבודד בחדרו ,אלא פעולה ציבורית ,המאחדת את כל הנמצאים בבית הכנסת תחת צליל אחד .המסר המוסרי הוא שאין אדם עומד לעצמו .השגיאות שלי משפיעות על הכלל, והתשובה שלי תורמת לתיקון האומה כולה .החיבור הזה בין הזעקה האישית של היחיד לבין הקול הקולקטיבי של הקהל מפתח באדם רגישות עמוקה לאחריות ההדדית ,ומזכיר לנו כי כשאחד מאיתנו זועק לרחמים ,כולם שותפים לבקשתו. שלישית ,השופר מלמד אותנו את ערכה של המסירות הפשוטה .כפי שביאר רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק ,השופר אינו משתמש במילים ,אלא בטבעו הגולמי ביותר של הקול .זהו מוסר גדול לחיים :לעיתים קרובות אנו מנסים להתחכם ,להסביר את עצמנו במילים רבות, להצטדק או לייפות את המציאות .השופר קורא לנו להפסיק את הדיבורים ולהתמסר .הוא מלמד שהאמת הפנימית ,זו שבאה לידי ביטוי בשתיקה של שבר או בצעקה של כיסופים, היא בעלת השפעה גדולה יותר מכל טיעון שכלי מורכב. לבסוף ,המנהג טומן בחובו הבטחה של תקווה ,שכן י"ג מידות הן תמיד פתח לחזרה .המוסר הנלמד מתוך השילוב הזה הוא שלעולם אין ייאוש .השופר מזכיר לנו שגם אם נפלנו ,גם אם חטאינו העיבו על לבנו ,הברית כרותה וקיימת .היכולת לתקוע בשופר ולשמוע את הקול המעורר היא עדות לכך שהקב"ה חפץ בשובנו .המוסר הוא איפוא חיים מתוך עמידה זקופה, מתוך אמונה בטוב שביכולתנו להוציא אל הפועל ,ומתוך ביטחון מלא שהרחמים עומדים לנו תמיד כפתח מוכן לשבים. בסיומו של מסע זה אל עומק הקשר שבין קול השופר למידות הרחמים ,ניקח עמנו תובנות