האם אמירת י"ג מידות עם הציבור חובה על כל יחיד או רק זכות?

בירור האם יחיד חייב להצטרף לאמירת י"ג מידות עם הציבור, ומה כוחו של הציבור בפתיחת שערי רחמים.

םיבצנ תשרפ

האם אמירת י"ג מידות עם הציבור חובה על כל יחיד או רק זכות? אור הנרות מרצד בבית הכנסת ,הריח הכבד של השעווה הנמסה מתערב בריחם של הספרים הפתוחים ,והשקט ...שקט דרוך וטעון שרק שעות של תפילה יודעות לייצר .הציבור עומד כאיש אחד ,הכתפיים שחוחות מעט ,העיניים נעוצות במילים הקדושות שעל הלוחות. ואז ,זה קורה .השליח ציבור מרים את קולו ,מנגינה עתיקה ורועדת עולה מהלב ובוקעת את הרקיעים :ה' ה' אל רחום וחנון .בבת אחת האוויר בחדר משתנה .נדמה שאי אפשר לנשום מרוב הוד ויראה .באותו רגע ,בפינת בית הכנסת ,עומד אדם .הוא מביט סביבו ,רואה את הקהל הנסחף בתוך זרם המידות ,וליבו נקרע .האם גם הוא חייב להצטרף? האם המילים האלו הן מצווה שמוטלת על כתפיו כחובה שאין ממנה מפלט ,או שמא הן סולם שניתן לו לבחירה – רוצה עולה ,אינו רוצה אינו עולה? הקולות מסביב גוברים ,הלבבות נפתחים ,והוא עומד שם, שואל את עצמו את השאלה המנקרת שחוצה את עולמות הקודש וההלכה :האם הוא חלק מהסערה הזו ,או שהוא צופה מהצד בברית שנכרתה בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל? וכעת ,נבקש לחזור אל שורש הדברים ,אל המעמד הנשגב במדבר בו נגלו מידות הרחמים לעיני משה רבנו ,כפי שנכתב בתורה :ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת :נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (שמות פרק לד פסוקים ו-ז) .פסוקים אלו הם המצע שעליו נבנתה כל סוגייתנו ,שכן כאן נחשפה ברית הרחמים ,והדיון האם הציבור יכול לעורר רחמים אלו הוא הדיון על כוחו של המעמד הזה. רש"י (על שמות לד ו) ביאר :ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם ,ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה .בדבריו מדגיש המפרש כי כוחם של המידות הוא בכוח התשובה המזוכך ,שגם לאחר הנפילה ,הקדוש ברוך הוא נשאר ברחמיו. התרגום אונקלוס (שם) תרגם :ועדא ה' על אפוהי וקרא ה' ה' אל רחום וחנון מאריך רוגז ומשגי חסד וקושט .התרגום נותן לנו את הבסיס הארמי לשמות התואר של הקדוש ברוך הוא ,המגשר בין הקודש לבין ההבנה הפשוטה של המילים. רבי אברהם אבן עזרא (על שמות לד ו) כתב :כי ה' הוא השם הנכבד ,והוא רחום וחנון במעשיו, וכאשר אמר ה' ה' הכוונה היא לחזור על השם כדי ללמדנו שיש רחמים לפני החטא ורחמים לאחר החטא .הוא מבקש להעמיק בהבנה שאין כאן רק רשימה של תארים ,אלא מהות אלוהית הפועלת במישורים שונים של המציאות האנושית. הרמב"ן (על שמות לד ו) חידש :כי י"ג מידות אלו הן ברית כרותה ,וכאשר משה רבנו ביקש לדעת את דרכיו ,הראה לו הקדוש ברוך הוא שדרכו היא לרחם על עמו ,גם כאשר אינם ראויים .ההבנה הזו מניחה את היסוד לכך שהאמירה הזו בציבור אינה סתם תפילה ,אלא הפעלת הברית שנכרתה במדבר. הספורנו (על שמות לד ו) ביאר :אל רחום וחנון – שגם אם יחטא האדם ,הקדוש ברוך הוא ממתין לו ,ומקבל את שובו במידות של רחמים .בדבריו הוא מחדש שהמידות נועדו להראות את הפתח הנשאר פתוח תמיד ,פתח שאין שום חטא שיכול לסוגרו.

הכלי יקר (על שמות לד ו) כתב :העובדה כי המידות נכתבו בלשון של פעולה אלוהית, מלמדת אותנו כי גם כאשר היחיד מבקש להצטרף לציבור ,הוא בעצם מבקש להיכנס תחת כנפי הברית הזו ,ולהתחבר לכוח שחורג מגבולות הפרט והופך לכלל ישראל .הוא מדגיש שדווקא בגלל שמדובר בברית של רחמים ,החיבור של הציבור הוא המעורר את המידות הללו לפעול בעולם. נפנה כעת אל דברי רבותינו בים התלמוד ,המעצבים את דמותן של י"ג מידות לא רק כפסוקים בעלמא ,אלא כסדר שמימי שנתגלה בעת צרה ופותח את שערי שמים ,שכן התורה שבעל פה היא המאירה לנו את הדרך להבין כיצד ברית זו מופעלת בעולם. בגמרא במסכת ראש השנה (דף יז ע"ב) מובא המקור היסודי לעניין זה :אמר רב יהודה, ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם ,שנאמר הנה אנוכי כורת ברית .אמר רבי יוחנן ,מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה ,אמר לו :כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם .ביאור הדברים מעמיק בלב, שכן אין כאן רק אמירה של מידות הרחמים ,אלא יצירה של סדר ,של דפוס עבודה רוחני שהקדוש ברוך הוא בעצמו נתן לנו ,סדר שבו הקדוש ברוך הוא מתייצב כביכול כשליח ציבור לפנינו ומלמד אותנו איך לפתוח את שערי הרחמים ,ומשם נובע כי החיבור לציבור הוא תנאי להפעלת סדר זה. רש"י (שם) ביאר :כשליח ציבור – שמתעטף בטלית ,דהיינו שמתכסה במידותיו של הקדוש ברוך הוא ,ומראה לנו שהרחמים הם הכסות של כנסת ישראל .המפרש מוסיף כאן רובד של עטיפה וכיסוי ,כאילו אנו נכנסים אל תוך גלימתו של הבורא ,אל תוך המקום שבו הדין מתמזג עם החסד ,ומהעטיפה הזו מבינים אנו כי מי שאינו חלק מהציבור ,אינו עטוף בטלית זו ,ולכן כוחו פחות. תוספות (שם) כתבו :וכי תימא מאי איכא בין ציבור ליחיד ,הרי היחיד אינו יכול לומר ,משום דדבר שבקדושה הוא .המפרש מדגיש את ההבדל התהומי בין היחיד שאין בכוחו להפעיל ברית זו כחלק מסדר התפילה ,לבין הציבור שזהו כוחו המיוחד ,ועל כן נוצרת הדילמה סביב השאלה האם היחיד יכול בכל זאת להצטרף לניגון הציבורי. בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית פרק ב הלכה א) מובא הדיון על התפילה בציבור והקשר לעניית הקהל :תני ,בשלוש הראשונות הוא אומר ,ובשלוש האחרונות הוא אומר ,ואם לא אמר אין מעכבין .ובהקשר לי"ג מידות ,מבואר שם כי כוחן של המידות מתגלה דווקא כאשר הציבור מתאסף לתפילה ,שכן הציבור הוא המעורר את הברית .ירושלמי זה מלמדנו כי כל עניינו של סדר זה נטוע בתוך התפילה הציבורית ,ומשם צמחה השאלה האם היחיד יכול להחזיק בכוחו של הציבור ,או שמא הוא נותר מחוץ למעגל הברית הזה. נפנה לעיין בדברי רבותינו הראשונים ,אשר בדרכם הסלולה ביררו את גבולות ההלכה והמנהג בעת אמירת המידות ,ומתוך דבריהם עולה הדיוק בין חובת הציבור למעשי היחיד.

םיבצנ תשרפ

רבנו אשר (הרא"ש ,ברכות פרק ד) כתב :מי שמתפלל ביחיד אין לו לומר י"ג מידות בתוך תפילתו ,שאין זה אלא דבר שבקדושה המיועד לציבור בלבד ,ובכך הוא מחדש שהגדרת דבר שבקדושה היא המונעת מהיחיד את האמירה הזו ,שכן אין בכוחו לעורר את המידות ללא כוח הרבים המצטרף אליו. רבי מנחם המאירי (בית הבחירה ,ראש השנה דף יז עמוד ב) ביאר :המידות הללו נקראות דבר שבקדושה לפי שאין אומרים אותן אלא בעשרה ,וכמו כן אין אומרים אותן כדרך תחינה ובקשה ,אלא כקורא בתורה ,והוא מדגיש בדבריו שגם כשמותר ליחיד לומר ,אין לו לעשות זאת כדרך תפילה מתוך הלב ,אלא כקריאה טכנית בלבד. רבי צדקיהו בן אברהם (שיבולי הלקט ,הלכות יום כיפור) כתב :המנהג הקדום הוא שאין היחיד רשאי לומר את המידות כלל ,ורק בתוך הקהל הם נאמרים ,והוא מבאר שסוד הברית והעטיפה של הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור מחייבים את נוכחות הציבור ,שכן בלעדיהם אין כאן התגלות של ברית הרחמים. רבי אברהם בן נתן הירחי (ספר המנהיג ,הלכות תפילה) חידש :בשעה שהציבור מתעטף במידותיו של הקדוש ברוך הוא ,הרי זה כמי שפותח שערים נעולים ,וכל הרוצה ליכנס צריך להיות חלק מאותו הציבור ,שאם אינו חלק מהם ,הרי הוא כמי שעומד בחוץ ,ולא יוכל להשתמש באותו מפתח שניתן רק לציבור. הפוסקים האחרונים העמיקו להסביר את גדרי המנהג וההלכה ,תוך שהם מנתחים את כוחו של הציבור אל מול מציאותו של היחיד ,וכיצד ניתן לשלב בין כבוד המידות לבין העובדה שאין כאן חיוב אישי. רבי אברהם אבלי גומבינר המגן אברהם (או"ח סימן תקסה ס"ק ה) כתב :אין היחיד רשאי לומר י"ג מידות דרך תפילה .ביאר :האיסור נובע מכך שסדר זה נתקן כשליח ציבור ,וככזה הוא דבר שבקדושה שלא נאמר אלא בעשרה ,וכל אמירה של יחיד אינה אלא קריאת פסוקים בלא המעלות הרוחניות של הברית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן תקסה ס"ק טו) ביאר :גם בציבור אין כל יחיד מחויב לומר בעצמו ,אלא השליח ציבור אומר ומוציא את הציבור ידי חובת העיקרון ,ומה שהרבים נוהגים לומר ,הוא כדי להרבות בזכות ,אך מי שבוחר שלא לומר – אינו מפסיד דבר בהלכה. האדמו"ר הזקן רבנו שניאור זלמן מלאדי בשולחן ערוך הרב (סימן תקסה) חידש :י"ג מידות דומות לכל דבר שבקדושה ,וכמו שקדיש וקדושה אינם נאמרים אלא בעשרה ,כך גם כאן, וביסודו של דבר אין אדם יכול לעורר את הרחמים כברית אלא בתוך קהל רב המהווה כלי למידות אלו. רבי יעקב חיים סופר בכף החיים (סימן תקסה) ביאר :המנהג הוא לומר עמו ,אך אין זה חיוב

גמור ,ומי שאינו יכול ,או שאינו נמצא בתוך הסדר ,הרי שאין לו כל פגם בעבודת השם שלו, שכן האחריות על הברית מוטלת על הציבור בכללותו ולא על כל פרט ופרט. גדולי הדורות האחרונים ,אשר עמלו לזקק את ההלכה מתוך המנהג ,מביאים לנו מבט עמוק על ההבחנה שבין כוח הציבור לבין מעמדו של היחיד בתוך הסערה הזו של רחמי שמים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד רמח) כתב :יחיד המבקש לומר י"ג מידות בתפילתו ,אינו רשאי לאמרן כלל ,דדבר שבקדושה הן ,ואין היחיד יכול לעורר את סוד הברית הזו בכוח עצמו .וביאר :שכשם שאין אדם בודד יכול לפתוח שערים שאין נפתחים אלא בעשרה ,כך ברית הרחמים מתעוררת על ידי כוחו של הציבור המאוחד, ואין ליחיד אלא להקשיב ולהתחבר בלב ובנפש אל תפילת הקהילה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קכט) ביאר :אמת הדבר שהציבור הוא המעורר את המידות ,אך שאלת החיוב אינה נמדדת בחיוב ענייה כבקדיש וקדושה ,אלא בחיבור הלב .מי שאינו קשור בלב לציבור ,גם ענייתו אינה אלא צליל ,ואילו מי שמצטרף בלב שלם לתפילת הכלל ,הרי הוא נעשה חלק מן המניין המעורר רחמים ,וזהו סוד השותפות בברית. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן עג) כתב :מצאנו כי ברית כרותה לי"ג מידות, וכל שנוהגים לומר בציבור ,הרי זה משום שסוד הברית מתגלה בקהל .וביאר :שאין לראות בזה חיוב הלכתי דמוי קדיש ,אלא הנהגה של חסד והתעוררות רחמים ,ומשום כך היחיד השומע אינו מחוייב לענות ,אלא בבחירתו וברצונו תלוי הדבר ,שכן הברית אינה מחייבת את הפרט אלא את הכלל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות סליחות עמוד תכ) ביאר :במקומות שנהגו להצטרף יחד עם השליח ציבור ,הרי זה מנהג קדוש שיש בו עניין גדול ,אך לא מצאנו שחובה גמורה על כל יחיד ויחיד לענות ,ואין בזה משום הפסק בתפילה אם אינו אומר ,אלא אם כן כוונתו לצאת ידי חובה כקורא בתורה בטעמי המקרא ,שאז יש לו על מה לסמוך. נצלול את המבט מהתיאוריה אל המציאות ,ונברר מה עושים בפועל בשולחן ההלכה היומי :יחיד בביתו או במקום שאין בו עשרה ,אינו רשאי לומר י"ג מידות כדרך תפילה ותחנונים ,שכן רק בציבור מתגלה סוד הברית .אם הוא חפץ בכל זאת לומר ,הרי הוא יכול לעשות זאת כקורא בתורה ,בטעמי המקרא בלבד ,ואינו נחשב כמבקש רחמים ,אלא כעוסק בקריאת הפסוקים (שולחן ערוך ,או"ח סימן תקסה). מי שנמצא בבית הכנסת בשעת סליחות או תענית ציבור ,ואינו מחויב בחיוב גמור לענות י"ג מידות .אין כאן דין של עניית קדיש או קדושה שמחייבת את כל מי שנמצא בחדר להפסיק מעיסוקו ולהצטרף .על כן ,מי שאוחז בברכות קריאת שמע ,אסור לו להפסיק כדי להצטרף לקהל באמירת המידות ,שכן אין כאן חיוב שמבטל את חובת התפילה והברכות (אגרות משה ,או"ח חלק ג סימן פט). מי שנמצא באמצע לימוד תורה ולא בתוך תפילה קבועה ,נכון וטוב שיפסיק ,יצטרף

םיבצנ תשרפ

לציבור ויאמר י"ג מידות .בזה הוא אינו מפסיד את לימודו ,אלא זוכה להוסיף כוח לתפילת הכלל ,ושותפות זו היא זכות גדולה לכל אדם ,שכן ככל שמתרבים הקולות ,מתרבים הרחמים (חזון עובדיה ,ימים נוראים עמוד רמח). אדם שאינו יודע את טעמי המקרא ,הרי שאמירתו כקורא בתורה אינה מתאפשרת ,ועל כן עליו להימנע מלומר ביחידות ,ורק בציבור יצטרף לקהל ,שכן רק שם מתעוררת הברית בעבורו ,והציבור הוא המגן עליו ועל אמירתו (ילקוט יוסף ,תפילה ח"ב). העומק של הסוגיה הזו ,המונח בבסיס ההבדל שבין היחיד לציבור ,אינו נעצר בגבולות ההלכה הטכנית ,אלא צולל אל תהומות התפיסה של כנסת ישראל .כאשר אנו שואלים מדוע דווקא הציבור הוא המפתח ,אנו מגלים כי המושג ציבור אינו רק אסופת אנשים המצטרפים יחד למקום אחד ,אלא ישות רוחנית בעלת כוח יצירה ,וזהו סוד הברית שנכרתה על י"ג המידות .ברית אינה יכולה להתקיים אלא במקום שבו יש יחיד המתבטל אל מול הכלל ,שכן הכלל הוא הכלי היחיד שביכולתו להכיל את הגילוי העצום של רחמי שמים. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א פרק ד) ביאר .כי נשמות ישראל קשורות זו בזו בקשר פנימי ,וכל פעולה של ציבור מתחברת לשורש אחד גבוה ,שממנו משתלשלת ההשפעה לכלל .הסביר כי דווקא משום שהנשמות מאוחדות בשורשן ,תפילה הנאמרת בציבור אינה סיכום של עשר תפילות פרטיות ,אלא יצירה של כוח חדש ,עוצמתי וכולל, שיש לו את הסגולה להמשיך רחמים במקום שאין כוחו של היחיד מגיע. רבי יהודה אריה לייב אלתר בספרו שפת אמת (פרשת כי תשא שנת תרלב) כתב .כי י"ג מידות הן בחינת אור שאינו נתפס בכלי של הזמן והמקום ,וכאשר הקדוש ברוך הוא התעטף כשליח ציבור ,הוא גילה לנו כי המידות הללו הן הלבוש שדרכו הוא מסכים להתגלות אלינו בתוך עולם של גבול .ביאר כי היחיד המבקש לומר מידות אלו לבדו ,הרי הוא כמי שמנסה לתפוס אור אינסופי ביד אנושית קטנה ,אך בציבור ,אנו בונים כלי רחב ,משותף ,שיש בו מספיק מקום להכיל את האור הזה. רבנו בחיי אבן פקודה בספרו כד הקמח (ערך רחמים) ביאר .כי הרחמים האלוהיים הם מידה שמתגלה בבריאה רק כאשר יש התעוררות של רחמים בין הבריות ,וכאשר הציבור עומד יחד ומבקש ,הוא מעורר את מידת הרחמים העליונה על ידי כך שהוא מראה דוגמה של אחדות ורחמים ארציים .העמידה בציבור אינה רק תנאי הלכתי ,אלא היא מהווה אקט של חיקוי והידמות להנהגה העליונה ,ובזה נפתחים השערים – כאשר אנו מוכיחים שאנו ראויים לרחמים מצד העובדה שאנו נוהגים ברחמים זה עם זה. המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל (פרק יג) חידש .כי כל דבר שבקדושה הוא ביטוי לשלמות ,והשלמות אינה נמצאת אלא בציבור ,שהוא כלי המייצג את המציאות השלמה של עם ישראל .הסביר כי י"ג מידות אינן רק מילים של סליחה ,אלא גילוי של המבנה האלוקי של העולם ,ולכן אינן יכולות להופיע אלא במקום שבו יש ביטוי לשלמות הזו ,דהיינו בקהל של עשרה ,שבו נשלם המניין והופך למציאות אחת של קדושה.

אנו רואים אפוא ,כי הציבור הוא המרחב היחיד שבו הברית אינה נשארת בתיאוריה ,אלא הופכת למציאות חיה .היחיד נדרש לבטל את בדידותו ,את הפרטיות שלו ,ולהיכנס תחת כנפי הברית של הכלל ,ובזה הוא זוכה להפוך לשותף בברית שאינה חוזרת ריקם. הלב הפועם בקרבנו אינו רק איבר ביולוגי ,הוא המקום שבו האמונה פוגשת את המציאות. כאשר אנו ניצבים בפני י"ג מידות של רחמים ,אנו לא רק מצטרפים לנוסח תפילה ,אלא אנו מבקשים לכוונן את הנפש שלנו אל התדר העליון של הרחמים .השאלה אינה רק טכנית – האם לומר או לשמוע – אלא שאלה של זהות :האם אני בוחר להיות איש של רחמים ,אדם שהנשמה שלו עטופה באותה טלית עליונה של מידות הרחמים? רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת כי תשא) ביאר .כי י"ג מידות הן כוח שחודר לתוך הלב ומשנה את טבעו של האדם ,ממידת הדין למידת הרחמים .הסביר כי האדם שזוכה להידבק במידות אלו ,זוכה לראות את העולם מבעד לעיניים של חסד ,וזוהי הנקודה הפנימית שבה היחיד יכול להתחבר לברית ,גם אם אין הוא עונה בפה מלא ,אלא רק בלב פנימה. רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א עמוד רכג) חידש .כי השורש של כל עבודת המידות הוא היכולת להרגיש את השני כחלק ממני ,וכאשר אנו אומרים רחום וחנון ,אנו בעצם מצהירים על הוויתור שלנו על הדין העצמי והדין כלפי האחר .ביאר כי עבודת הנפש האמיתית היא להפנים שרחמים הם לא פעולה חיצונית ,אלא מצב של נשמה שמרגישה את כאב הזולת ובוחרת להגיב בחסד ,ומי שמגיע למצב זה ,הוא הוא המקיים את הברית. הסטייפלר בספרו קהילות יעקב (על מסכת ראש השנה) ביאר .כי כוחה של האמירה בציבור הוא בכך שהיא יוצרת אצל היחיד מודעות לכך שאין הוא עומד לבדו .הרחמים הם תוצאה של ביטול האני ,וכאשר האדם מצטרף לציבור ,גם בשתיקה או בהקשבה דרוכה ,הוא מבטל את האנוכיות שלו ומסכים להיות חלק ממשהו גדול יותר ,וזהו כשלעצמו מעשה של רחמים שמעורר את הברית. הנה כי כן ,הבחירה להצטרף לציבור ,או לחלופין לבחור להקשיב ביראה מתוך לימוד, היא בחינה של הנפש .האם אני מחפש את הטקס ,או שאני מחפש את המהות? האם אני רוצה להיות חלק מהברית ,או שמא אני עומד בחוץ? עבודת הנפש כאן היא להבין שהשער פתוח למי שבוחר להפוך את לבו לשער של רחמים ,ומי שבוחר בדרך זו ,הרי הוא שותף מלא בברית. האדם העומד בבית הכנסת ,בתוך השטף של תפילת הציבור ,ניצב למעשה מול אחד המבחנים המוסריים העמוקים ביותר שניתנו לאדם .המצפן הפנימי אינו מורה רק על הדרך הנכונה הלכתית ,אלא על העמדה הנפשית שבה האדם בוחר לפעול .האם הוא בוחר להתבטל אל מול הכלל ,מתוך הכרה כי הציבור הוא המכלול השלם ,או שמא הוא נשאר נעול בתוך גבולותיו האישיים ,גם כאשר הוא עטוף בתוך קהל קדוש? הכניסה למרחב הציבורי אינה רק צעד טכני ,אלא תהליך פנימי של פתיחת הלב להבנה שקיומו של הפרט מקבל משמעות חדשה כשהוא מתחבר לרצון הכללי ,לטוב המשותף ,למקום שבו האגו נדם והנשמה מתחילה לנשום.

םיבצנ תשרפ

בספר אורחות צדיקים (שער הענווה) כתב .כי האדם אינו שלם אלא בהיותו חלק מן הכלל, שכן הענווה האמיתית נמדדת ביכולתו של האדם להשליך את רצונותיו הפרטיים ולהתמסר למה שהציבור זקוק לו .נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם נבנה מתוך היכולת הזו, להבין שאין כאן חיוב טכני בלבד ,אלא הזדמנות מוסרית עצומה להשתחרר מהחשיבות העצמית ולהיות חלק מגוף אחד שפונה בתחינה לבוראו. רבי ישראל מסלנט (מובא בספר תנועת המוסר) ביאר .כי האחריות המוסרית של האדם אינה נמדדת רק במה שהוא עושה בחדרי חדרים ,אלא במידת הכנות שלו בתוך המרחב הציבורי. נשכיל להבין כי האדם נדרש להיות ישר עם עצמו – אם ליבו נמצא בתפילת הציבור ,הרי הוא פועל ביושר ובאמת ,ואם הוא מחפש רק את דרכו האישית ,הרי שהוא מפספס את העיקר. המצפן הפנימי הוא היכולת לזהות בכל רגע האם אני נמצא בתוך העשייה הציבורית מתוך אמת פנימית ,או שמא אני נמצא שם רק בשביל הניראות. רבי חיים שמואלביץ בספרו שיחות מוסר (מאמר על כוח הציבור) חידש .כי הכוח המוסרי של הציבור אינו בא מתוך השפעה חיצונית ,אלא מתוך כך שכל אחד מהיחידים בתוך הקהל משפיע על חברו בטוב לב ובאהבה .נראה להסביר כי המצפן הפנימי של האדם נוצר כאשר הוא רואה את חברו בבית הכנסת ,את רצינותו ,את דמעותיו ,והוא בוחר להצטרף אליו ,לא כי הוא חייב ,אלא מתוך רגש של אחריות הדדית ,וזוהי המדרגה המוסרית הגבוהה ביותר – לחוש את הציבור ולבחור להיות חלק ממנו מתוך אהבה. רבי שמשון פינקוס בספרו שיחות (על עבודת התפילה) ביאר .כי התפילה בציבור היא הזדמנות של האדם לעבור מההתמקדות בעצמו להתמקדות באחרים ,וזהו סוד המצפן .נשכיל לבאר כי האדם שמתרגל לוותר על נוחותו האישית ולהצטרף לקצב של הקהל ,בונה בתוך תוכו יכולת עמידה מוסרית שאין לה שיעור ,כי הוא לומד שגם אם אינו מחויב ,הוא בוחר בטוב. זהו הניצחון הגדול של הרוח על הגוף – לבחור בטוב הציבורי כבחירה אישית מודעת. המצפן הזה ,הבנוי מתוך הוויתור ,ההשתתפות והאחריות ההדדית ,הוא זה שמעצב את אישיותו של האדם מחוץ לבית הכנסת .אדם שבוחר להצטרף לציבור בבית הכנסת ,ידע לבחור בדרך של אחדות וחסד גם בחיי היום יום ,כי הוא כבר בנה בתוכו את השפה של הכלל. מן המבוך ההלכתי הסבוך ,מתוך הדיונים הנוקבים בין גדולי הפוסקים ,אנו יוצאים אל עולם המעשה עם תובנות שמשנות את הדרך שבה אנו ניגשים לתפילה ולחיי הכלל .כאשר אדם ניצב בבית הכנסת ,ושומע את קולו של השליח ציבור מתחיל לומר את י"ג המידות, הוא אינו נקרא רק לענות אמן או להצטרף במילים ,אלא הוא נקרא להתבונן במקומו בתוך הברית הנצחית. ההבנה שישנם זמנים שבהם האדם נדרש להישאר נאמן ליסודו הפרטי ,כמו בברכות קריאת שמע ,מלמדת אותנו שיעור עצום באיזון :לעולם לא ניתן לבנות בית ציבורי יציב אם היסודות הפרטיים של האדם רעועים .אדם שאינו יודע לשמור על האמונה הפרטית שלו, על הקשר האישי שלו לבורא ,לא יוכל לעולם להיות חלק אמיתי ומשפיע בתוך הכלל .לכן,

לעיתים הדרך הטובה ביותר לשרת את הציבור היא להישאר מרוכז בברכות שלך ,להשלים את החוב האישי ,ורק לאחר מכן להצטרף אל הכלל. מן הצד השני ,הנכונות להפסיק לימוד תורה בשביל להצטרף לציבור באמירת המידות, מבלי שיהיה בכך חיוב טכני ,מלמדת אותנו על הוויתור האצילי .זהו רגע שבו האדם בוחר להעדיף את הטוב הכללי על פני ההתקדמות הפרטית שלו ,וזהו סוד הרחמים .הרחמים אינם רק מילים שיוצאות מן הפה ,הם מצב נפשי שבו אדם מרגיש שהצלחתו אינה שלמה ללא הצלחת הכלל ,ושמצוקת הכלל היא גם מצוקתו האישית. כאשר אנו לוקחים את העיקרון הזה אל חיי היומיום ,אנו מגלים שגם מחוץ לבית הכנסת, החיים מלאים ברגעים של י"ג מידות .בכל פעם שאנו נדרשים לגלות ארך אפיים כלפי בן משפחה ,בכל פעם שאנו נדרשים לוותר על צדקתנו האישית כדי לשמור על שלום הבית או הקהילה ,אנו בעצם מבצעים את עבודת הרחמים .הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל אינה נשארת בתוך ספרי התפילה ,היא מחייבת אותנו להפוך את עצמנו למכלים של רחמים ,שמסוגלים להכיל את האחר גם כשהוא טועה ,גם כשהוא מקשה.

עיקר העניין: הפרדוקס שבין היחיד לציבור בי"ג מידות הוא לב ליבו של הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים .בעוד שההלכה קובעת כי אין חיוב אישי לענות ,המציאות הרוחנית של עם ישראל יצרה מנהג קדוש שבו כולם מצטרפים ,וזהו סוד הברית שאינה חוזרת ריקם .התורה מגלה לנו סוד נשגב :הקדוש ברוך הוא ,המכיר כל מחשבה עוד בטרם נולדה ,העניק לאדם את המפתחות לגורלו דווקא דרך הציבוריות .הכל בידי שמים, אך יראת שמים מופקדת בידי האדם ,ובהפקדה המופלאה הזו ,בתוך הערפל של עולם העשייה ,האדם הופך לשותף של ממש בבריאה .ידיעת ה' אינה מאיינת את מעשינו ,אלא נותנת להם משקל של נצח ,שכן כל הכרעה אנושית נקלטת במערכת האלוקית ומשפיעה על מציאות העולם כולו .החיים המלאים הם החיים שבהם אנו חיים את המתח הזה באהבה ,בידיעה גמורה שהכל צפוי ומושגח ,ובו בזמן שהרשות נתונה בידינו לפעול כרצוננו. יכולתך לוותר על דעתך האישית לטובת המניין של הציבור היא המפתח שפותח את שערי הרחמים שאינם ננעלים לעולם .מי שבוחר להכניס את האחר לתוך התפילה שלו ,גורם לכך שהתפילה שלו תהפוך לכלי שדרכו יורד שפע של חסד לעולם כולו.

לע"נ

מאיר חי בן יפה ז"ל שעיו ער"ה תשנ"ו