ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר, האם ילקה כשיבוא המשיח?

ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר, האם ילקה כשיבוא המשיח? ערב עמום יורד על העיר ,עת אורות הניאון המרצדים של המסעדה בפינת הרחוב מטילים צללים ארוכים ומעוותים על פני המדרכה הרטובה .בפנים ,ריח חריף של שומן שרוף עומד באוויר ,דוחק וסמיך ,משרה תחושה של מועקה .יהודי יושב בפינה נסתרת ,ראשו שחוח ,ידו רועדת מעט כשהוא אוחז במזלג; מולו מונחת צלחת…

ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר, האם ילקה כשיבוא המשיח? ערב עמום יורד על העיר ,עת אורות הניאון המרצדים של המסעדה בפינת הרחוב מטילים צללים ארוכים ומעוותים על פני המדרכה הרטובה .בפנים ,ריח חריף של שומן שרוף עומד באוויר ,דוחק וסמיך ,משרה תחושה של מועקה .יהודי יושב בפינה נסתרת ,ראשו שחוח ,ידו רועדת מעט כשהוא אוחז במזלג; מולו מונחת צלחת המדיפה ניחוח של איסור חמור .לפתע, שקט דרוך מפר את המולת המקום .שניים ניגשים אליו ,דמויותיהם כמעט בלתי מובחנות בערפילי העשן ,עיניהם בוחנות אותו בחדות .הם פונים אליו בקול שקט אך חותך ,מעין הד לציפייה המפעמת בלב העם כולו :הרי אתה מאמין בביאת המשיח? הרי אתה מצפה לו בכל יום שיבוא? – האיש מביט בהם ,חיוור ,וראשו נע בהסכמה שקטה .הדיבור נמשך ,חודר מבעד למחיצות :דע לך שאתה עובר עכשיו על לאו מפורש מן התורה ,וכשיבוא משיח צדקנו, בית הדין של מעלה בארץ יחזיר עטרה ליושנה ,ואתה תלקה שלושים ותשע מלקות על כל אכילה זו .המילים תלויות בחלל כחרב מתהפכת .האיש מביט בצלחת ,אחר בבני שיחו, ומפטיר בחיוך מריר של השלמה :צודקים אתם ,אך המנה כבר שולמה ,וחבל להותיר .אני

מוכן לסיים את האכילה ,ולקבל על עצמי את המלקות בבוא היום .הניצוץ נכבה ,והשאלה נותרת תלויה באוויר המעופש :האם אכן ,בבוא הגואל ,יעמידוהו לדין על מעשה שנעשה בתוך ערפילי הגלות ,או שמא כל ההתראה הזו אינה אלא קול קורא במדבר ,נעדר תוקף, שדינו להתפוגג לפני בוא האור הגדול? הפסוק אומר :ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך (דברים ל ,ו). בעל הטורים על אתר ביאר כי המילים את לבבך ואת בגימטריה זה לימות המשיח .דבריו אינם הערה צדדית בלבד ,אלא גילוי על המעמד המשיחי שבו הלבבות יתוקנו ,ובמציאות שבה עולם יתנהל בשלמות הדין ,אנו נדרשים לברר אם דין מלקות על עבירה מן העבר יוכל לשוב ולפעול ,או שמא עם התיקון מתבטלים כל החשבונות הישנים. רש"י על הפסוק פירש יבטל יצר הרע .כלומר ,בעתיד לא יהיה עוד פיתוי לעבור על איסור, שכן הקב"ה יסיר את מקור החטא .מכאן מתעוררת השאלה אם בימות המשיח כבר לא יהיה יצר הרע ,האם יש מקום לדון את האדם על מעשים שנעשו כשהיה שבוי ביצרו ,או שמא הדין החדש חל רק מכאן ולהבא. רבנו בחיי על הפסוק הדגיש כי הקב"ה יעשה את הלבבות מזומנים לעבודתו .ביאר כי עתיד להיות שינוי פנימי בכל אדם ,המהפך המהותי בלבבות מעורר את העיון :האם ידונו את עבירות העבר בכלים של לפני התיקון ,או שמא גם עליהם יחול שינוי במהות הדין. הספורנו כתב יסיר המונעים מהיותך אוהב את ה' .כלומר ,בעתיד תוסר המניעה הפנימית שמנעה את האדם מלקיים את המצוות .לפי זה ניתן להבין שההתראה והעונש הם כלים לתקן את הלב בזמן הזה ,אך לעתיד ,כשאין עוד צורך בתיקון חיצוני ,ייתכן שגם דין המלקות אינו חוזר. הכלי יקר עמד על כך שהפסוק מדבר על אהבה בכל לבבך ובכל נפשך .בעתיד לא תהיה עבודת ה' מתוך פחד מעונש ,אלא מתוך אהבה פנימית .ניתן ללמוד מכאן כי עצם המלקות באים רק כשצריך להעמיד גבול ,אך בעידן שבו האהבה שולטת ,אולי אין עונש כלל ,וממילא לא ילקו על עבירות מן העבר. הגמרא במסכת מכות (דף יג ע"א) תנו רבנן :כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך ,כיון שלקה הרי הוא אחיך .הגמרא מלמדת כי המלקות אינם רק עונש גופני אלא תהליך של כפרה וטהרה לנפש המשיב את האדם למעמד של אחיך .כל תנאי המלקות התראה ,עדים ובית דין אינם פרטים טכניים אלא תנאים המבטיחים שעונש זה יהיה שלם ומתוקן. הגמרא במסכת סנהדרין (דף פא ע"ב) תנו רבנן :מנין שאין בית דין ממיתין ולא מלקין אלא אם כן התרו בו? תלמוד לומר והמית איש אשר יקח את אשת איש ,נאמר כאן מיתת איש ואשת איש ,ונאמר להלן והוציאו את האיש ההוא או את האשה ההיא ,מה להלן בעדים – אף כאן בעדים ,מה להלן בהתראה – אף כאן בהתראה .הגמרא ביארה שהתראה היא תנאי הכרחי למימוש הענישה ,והיא אקט הלכתי המגדיר את המעשה כמעשה מרידה מודע.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף מא ע"א) אמר רבא :אין ממיתין בבית דין אלא אם כן אמר לו: דע שעבירה זו – מיתתה כך וכך ,והוא אומר :יודע אני ועל מנת כן אני עושה .הגמרא גילתה כי מהות ההתראה אינה רק ידיעת הלאו ,אלא קבלת עולו .העבירה צריכה להיעשות מתוך בחירה מודעת ,וזהו יסוד כבד משקל גם במלקות ,שהרי אם אין בית דין הפועל בזמן הזה, קשה לומר שהעבריין התיר עצמו לעונש ,שכן אין גמירות דעת גמורה למעשה שאינו ניתן לביצוע בפועל. הגמרא במסכת גיטין (דף מח ע"א) איכא דאמרי :ביובל ראשון לא סמכא דעתייהו .הגמרא עסקה בשאלה אם מקח שנעשה ביובל ראשון חוזר ,ומסיקה כי לא היה ביטחון מלא שהיובל ייושם בפועל ,ולכן לא סמכה דעתם של המוכרים והקונים .יסוד זה מלמדנו שגם כאשר יש אמונה רעיונית במציאות עתידית ,כל עוד לא התקיימה המציאות בפועל ,אין לאדם גמירות דעת אמיתית להכניס עצמו למסגרת של דין עתידי. מתוך בתי המדרש של הראשונים ,נעפיל עתה אל פסגות הפוסקים שדנו בתוקפה של ההתראה ובקשר שבינה לבין קיומו של בית דין סמוך. רש"י במסכת סנהדרין (דף פא ע"ב ד"ה והתראה) ביאר – שאין בית דין מלקין אלא אם כן התרו בו ,היינו הודיעוהו שהוא עובר עבירה ולוקה עליה .רש"י מציב את יסוד ההתראה כתנאי הכרחי לכל תהליך שיפוטי ,שכן ללא ידיעת הלאו והעונש ,המעשה אינו מוגדר כמרידה מודעת הראויה לעונש גופני. תוספות במסכת סנהדרין (דף פא ע"ב ד"ה והתראה) הוסיפו וכתבו – ואף על גב דעדים ראו, מכל מקום צריך שיודיעוהו עונש ,דלא ליתלי טעותא ,דשמא לא ידע באיסור או בעונש. תוספות מדגישים כי ההתראה אינה באה רק להגדיר את העבירה ,אלא נועדה למנוע טענת טעות מצד העובר ,שכן ייתכן שאינו מודע לחומרת המעשה ,ורק בהתראה ברורה המציאות המשפטית מתגבשת. הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק יב הלכה ב) כתב – אין בית דין מלקין את האדם עד שיושיבו אותו ויעידו בו עדים ויתרהו ,ואחר כך יאמר יודע אני שהוא כן ואף על פי כן אני עובר ,ואם עבר – לוקה .הרמב"ם מתווה את התהליך המלא :ישיבת בית דין ,עדות ,התראה ,ותגובה מפורשת של החוטא .מתוך דבריו עולה כי התהליך הוא חטיבה אחת ,ובהעדר מסגרת שיפוטית קיימת ,יש מקום לשאול אם החוליה של ההתראה נותרת בעלת תוקף. הרמב"ם בהלכות שופר וסוכה ולולב (פרק ח הלכה ד) סיכם – כל מי שהוא חייב מלקות ואכל או עשה המעשה בלא התראה – פטור ,שאין מלקין אלא במזיד גמור ,ולא ייקרא מזיד עד שיודיעוהו ויאמר יודע אני .הרמב"ם מחדד את התלות המוחלטת שבין ההתראה להגדרת המזיד; ללא התראה אין מזיד ,וללא מזיד אין עונש ,מה שמעלה את השאלה האם ניתן להחיל הגדרה זו בזמן שאין בית דין פעיל. מתוך משנתם של פוסקי הדורות האחרונים ,נבוא עתה ללמוד את הכרעותיהם של גדולי האחרונים ,אשר שקלו במאזני הזהב שלהם את תוקפה של ההתראה ואת שאלת קיומו של המזיד גם במציאות של העדר בית דין סמוך.

הש"ך בחו"מ (סימן שלח ס"ק ב) כתב – בזמן הזה החוסם פי פרה משלם ואינו לוקה ,ואף על פי שהתרו בו ,כיון שאין לוקים בזמן הזה ,הוי כלא התרו בו .הש"ך גילה יסוד מהפכני ,כי אם אין בית דין שיכול ללקות בפועל ,הרי גם אם אמרו לו בלשון התראה ,אין לכך תוקף משפטי, ונחשב הדבר כאילו לא התרו בו כלל. הגאון רבי אלחנן ווסרמן בקובץ שיעורים (כתובות אות צ) ביאר – בזמן הזה לכאורה לא שייכה התראה ,דבעינן שיתיר עצמו למיתה ,וזה לא שייך בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות. וכן יש לדון גם במלקות ,כיון שגם שם בעינן שיודיעוהו ויתיר עצמו .רבי אלחנן מרחיב את שיטת הש"ך ,כי התראה בנויה על מציאות שיש בית דין סמוך ,ובהעדר מערכת שיפוטית כל ההתראה בטלה ,שהרי האדם אינו מתיר עצמו לדבר שאין שום אפשרות שיתקיים. הגרא"מ שך באבי עזרי (הלכות סנהדרין פרק יב) חידש – תמיהני ,בוודאי שאם התרו בו עכשיו, אף שאין בית דין להלקותו ,מכל מקום יפטר מממון ,דלא הוי שוגג ,אלא נחשב כמתיר עצמו. וכשיהיה בית דין סמוכים ילקוהו על התראה זו .לדבריו ,ההתראה בזמן הזה אינה בטלה, היא קיימת גם אם אין בית דין להוציא אל הפועל ,ולכן כשתקום סמיכה מחודשת ,ניתן יהיה לדון על פיה. הגרי"ז מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק יב) הסביר – יסוד ההתראה הוא בירור מצב של מזיד ,וברגע שהעובר אומר יודע אני ,נשלם התנאי של מזיד .ממילא אין תלות בזמן ,גם אם אין בית דין סמוכים היום ,ההתרה יוצרת מצב של מזיד גמור ,והיא נותרת בתוקפה. מתוך משנתם של גדולי המאורות שזכינו לאורם ,נבוא עתה ללמוד את הכרעותיהם של גדולי הדור האחרון ,אשר נדרשו לשאלה חיה זו והעמיקו בה כפי שראוי לדון בנושאים הנוגעים לעצם הגדרת החטא והדין גם בהעדר מציאות של בית דין סמוך. הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל הובא בחשוקי חמד (כתובות דף מא) ציין – כי קיימת אפשרות לשני הצדדים ,מצד אחד מסתבר שהתראה קשורה למציאות ענישה קיימת ,ומצד שני ייתכן שהיא נחשבת גם כבירור דעתו של החוטא ,ויש לה תוקף גם אם בית דין אינו פעיל. רבי דוד בן זמרה ,הרדב"ז (שו"ת חלק ד סימן רסו) הדגיש – כי ענישה בידי בית דין תלויה בעצם קיומו של בית דין סמוך ,ובהיעדרו אין מקום לדון עונשים .ניכר מדבריו שבפועל, כשאין סנהדרין וסמיכה ,אין כלים להפעיל ענישה ,וניתן להבין מכך שהמערכת המוסדית היא התנאי המוקדם לכל דין. רבנו יוסף חיים ,הבעל בן איש חי ,ברב פעלים (חלק ד ,יורה דעה סימן לג) כתב – כי ההתראה היא עיקר גדר המזיד .כלומר ,עצם פעולת ההתראה מבררת שהחטא הוא מרידה מודעת, ומכאן אפשר לדון שגם בזמן שאין בית דין ,עצם ההתרה אינה בטלה ,אלא נותרת כבירור דעת של האדם. מו"ר הגרב"צ אבא שאול באור לציון (חלק א פרק ב הלכה ט) העיר – כי גם אם אין בית דין יכול לדון היום ,עצם ההתרה יוצרת זיקה הלכתית שאפשר להפעילה לעתיד לבוא .הוא מוצא במעשה זה כוח שאינו מתבטל ,אלא ממתין למימושו במציאות שתאפשר זאת.

מתוך עומק הסוגיה ודברי רבותינו ,נבוא עתה לתרגם את ההלכות למציאות החיים ,ולבחון מהן הנפקא מינות העולות מן הדיון הזה למעשה ממש. פטור מממון – אדם שעבר עבירה שיש בה גם איסור מלקות וגם חיוב ממון .לשיטת האומרים שההתראה בזמן הזה אינה נחשבת התראה ,אין לאדם פטור מממון מכוח הכלל של קים ליה בדרבה מיניה ,ועליו לשלם .אך לשיטת הסוברים שההתראה מבררת מזיד גם בלי בית דין פעיל ,יש מקום לפטור אותו מממון כבר עכשיו ,שכן הוא נחשב כמי שעומד תחת חיוב מלקות ,אף שהעונש עצמו יתממש רק בעתיד. חידוש התראה לעתיד לבוא – אם נכריע כצד שאין ערך להתראה בזמן הזה ,הרי שכשיופיע המשיח ויתחדש דין מלקות ,יצטרכו להתיר בו שוב ,ומכיוון שהמעשה כבר חלף ,לא יוכלו להלקותו .לעומת זאת ,לפי הצד שההתראה נשמרת וקיימת ,אותה התראה שנמסרה בזמן הגלות תעמוד בתוקפה ,ויוכלו לדון את האדם על בסיסה גם לאחר שובם של הסנהדרין. אמירת יודע אני – כאשר העובר משיב במפורש יודע אני ועל מנת כן אני עושה ,יש שיראו בכך הוכחה למסירת גופו לדין ,ולכן גם ללא בית דין כעת ,הוא מוגדר כמזיד גמור לדורות. מנגד ,יש שיטענו כי ללא מסגרת שיפוטית פעילה המסוגלת לממש את העונש ,דבריו אינם אלא מילים בעלמא ללא משמעות משפטית. דיני דיינים בזמן הזה – אם דיינים מקומיים נדרשים להכריע בענייני ממון כשיש רקע של לאו המחייב מלקות ,צדדי המחלוקת משנים את הכרעתם .אם נתפוס כצד שאין התראה, הדיינים לא יתחשבו כלל במלקות וידונו רק בממון .אך אם נתפוס כצד שיש התראה ,ייתכן שיוכלו לפטור מממון ,מפני שיש על הנידון חיוב מלקות בכוח ,אף אם אינו יוצא לפועל. הבדל בין ודאי לספק – התראה מדויקת הכוללת אזכור של עונש המלקות יכולה לשמש בסיס למחלוקת ,אך אם ההתראה הייתה מסופקת או מעורפלת ,לכל השיטות אין בה כדי להעמיד מזיד ,שכן החובה היא להעמיד את האדם מול האמת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מתוך עולם ההלכה המעשי והמדידות המשפטיות של דיני מלקות ,נבקש עתה לצלול אל מחוזות המחשבה ,ולחשוף את עומק הרעיון הטמון במתח שבין המציאות הגלותית החשוכה לבין בהירותה של הגאולה העתידה לבוא. הסצנה המרתקת של אותו יהודי המבקש לסיים את אכילת האיסור מתוך נכונות לקבל מלקות לעתיד לבוא ,איננה רק מקרה קיצוני ,אלא היא משמשת בבואה עמוקה למצבו הנפשי של האדם בעולם של הסתר פנים .כאן מתגלה פרדוקס מדהים שבו החוטא אינו כופר בעיקר ,אלא אדרבה ,הוא חי את ביאת המשיח בצורה כה מוחשית ,עד שהוא מוכן להכניס את בית הדין העתידי לתוך מערכת השיקולים המיידית של תאוותו .אמונתו אינה חזון ערטילאי אלא מציאות קיימת ,ובכל זאת ,החולשה המעשית גוברת עליו .הדבר מלמדנו על עומק השבר של הגלות ,שבה האור והחושך ,האמונה הטהורה והנפילה המעשית ,יכולים לדור בכפיפה אחת בלב אנוש.

עומק הדיון בין הש"ך לאבי עזרי נוגע בשאלה פילוסופית שורשית ,והיא מהו כוחה של המילה והתודעה כאשר המציאות החיצונית אינה תומכת בהן .אם אנו תופסים את ההתראה ככלי טכני של מערכת המשפט ,הרי שבהעדר בית דין ,המילים שנאמרות במסעדה האפלולית הן חסרות משמעות ,כהד המתפוגג בחלל הריק .אך אם ההתראה היא בירור המזיד ,גילוי של בחירה חופשית מוחלטת מול רצון הבורא ,הרי שהמילים הללו נחקקות בנצח .ברגע שהאדם אמר יודע אני ,הוא הפקיע את עצמו מגדר השוגג וקשר את מעשהו אל עולם הערכים המוחלט .היכולת של המעשה להישמר ולהמתין לדורות ,מגלה לנו שהתורה אינה תלויה במגבלות הזמן והמקום ,והבחירה של האדם חזקה מן הגלות. המתח הזה מזמין אותנו להתבונן במהותה של הגאולה ,האם ימי המשיח הם התחלה חדשה המוחקת את עברם של הלבבות ,או שמא הם הגילוי וההוצאה לפועל של כל מה שנזרע בימי החושך .מי שאומר שההתראה קיימת ומחייבת לעתיד ,רואה בגאולה את יום הבהירות המוחלטת ,שבו כל בחירה שנעשתה בסתר הגלות תקבל את משקלה האמיתי ואת תיקונה הראוי .אין זה עונש של נקמה ,אלא הבאה של המציאות אל שלמותה ,שבה גם החטא המודע מקבל את כפרתו המובטחת דרך דיני התורה השבים למכונם. מתוך בירור עומק הרעיון ,נבקש כעת להמריא אל מחוזות הנפש והאמונה ,ולחבר את השאלה ההלכתית אל נימי ליבו של היהודי המצפה ליום שבו נשוב לראות במו עינינו את גאולתנו. ילקה בבוא המשיח ,אינה רק דיון טכני בהלכות השאלה הזו ,האם אדם שעבר איסור ָ התראה ,אלא היא בוחן כליות ולב של האמונה .היא תובעת מאיתנו להגדיר מהי הציפייה לגאולה :האם היא רק תקווה רחוקה לעתיד טוב יותר ,או שמא היא הכרה בכך שהמשפט האלוקי הוא נצחי ,וכל מעשה שלנו חקוק במערכת שסופה להתגלות? כשאדם מקבל על עצמו את המלקות לעתיד ,הוא מגלה כי ליבו יודע שהעולם הזה אינו הפקר ,וכי יש דין ויש דיין ,גם אם כרגע המערכת המשפטית נמצאת בגלות. הקשר בין האדם למעשיו מתגלה כאן כקשר שאינו מוגבל בלוח השנה האנושי .כשם שמעשינו הטובים נשמרים לעד ,כך גם עבירותינו ,כשהן נעשות מתוך מודעות ובחירה ,אינן מתפוגגות עם השנים .המעשה הזה – המוכנות לקבל את המלקות – הוא ביטוי של ענווה גדולה וקבלת מלכות שמיים ,שבה האדם מכיר בבורא כבעל הבית האמיתי של חייו ,כמי שקובע את גבולות הטוב והרע ,ולא המציאות המשתנה של הגלות. יתרה מכך ,הדיון המרתק הזה מרומם את הגאולה מדרגת חלום ערטילאי למציאות מחייבת .העובדה שגדולי ישראל דנים בשאלה מה יקרה בבית הדין של ימות המשיח ,מחנכת את הלבבות לראות את הגאולה כעובדה קיימת .הדיון אינו 'עיסוק בתיאוריה' ,אלא תהליך של הכנת הנפש .הוא הופך את הגאולה מדופק של דמיון לדופק של חיים ,ומוכיח שהאמת האלוקית מחכה לנו ,ושבכל רגע יכולה המציאות להיפתח ולהתגלות. במבט מחשבתי ,הכמיהה לקיום הדין היא סמל לחיבורו של יהודי לנצח .גם אם מבחינה

הלכתית ייתכן שיש דעות הסוברות שההתראה בטלה ,הרי שיש בה תוקף נשמתי .היא מחברת את המחשבה אל עולמות העליונים ,ואת הרצון אל הבטחת ה' .זוהי דרך להשקיע בנצח בתוך עולם חולף .זהו ביטוי לכך שגם בגלותנו ,בתוך חושך המציאות ,אנחנו שייכים למקום שבו יתגלה אור ה' ,וכי האחריות שלנו על מעשינו היא נקודת האמת הפנימית שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו לעולם. מתוך החיבור הנפשי והאמוני שנבנה ,נבקש עתה לזקק מתוך הסוגיה מצפן מוסרי המלווה את האדם בחייו ,ומנחה אותו כיצד לשקול את פעולותיו בזיקה לנצח ולהבטחות התורה, ללא הטפה ובלא סיסמאות ריקות. הדיון ההלכתי בשאלה אם התראה שנאמרה בגלות תופסת לעתיד לבוא ,מעורר בלב האדם תוכחה עדינה אך נוקבת ביחס ליחסו אל הבחירה החופשית ואל המודעות לקדושת ה'. האם אנו חיים את חיינו בתחושה שמעשינו נמדדים במבחן הנצח ,או שמא אנו נאחזים באשליה שהזמן חולף והחשבון נמחק? האדם בסיפורנו ,בבקשו לקבל על עצמו מלקות לעתיד ,לימדנו שיעור בעדיפויות :הוא זיהה את המציאות האלוקית כקבועה ובלתי משתנה, גם כשהמסגרת המשפטית אינה ניכרת לעין .כשאנו בוחנים את דרכינו ,עלינו לשאול את עצמנו בכנות :האם בחירותינו – במעשה ,בדיבור ובמחשבה – מקשרות אותנו אל האמת שאינה מתפוגגת ,או שאנו בונים את עולמנו על יסודות של חולף? נוסף על כך ,עולה כאן מסר של ענווה גדולה וערך עצמי לכל יהודי .כל התראה שאנו שומעים בדרשת מוסר ,בקריאת ספר או בקול המצפון הפנימי ,אינה רק נתון יבש ,אלא קריאה אל לב האדם לעצור ולבחור מחדש .אין יהודי שאין לו חלק בבחירה ,ואין נשמה שאינה ניצבת בצומת של הכרעה .אל יאמר אדם 'מה ערך יש לקול קטן ששמעתי' ,כי כל אחד מאיתנו מחזיק בכוח לומר 'יודע אני' ולהפוך את בחירתו לעובדה קיימת .תובנה זו מציבה את האדם מול מראה פנימית – עליו להכיר בגודל המתנה שהופקדה בידיו ,ולשמור על אותה הכרה באמת ,גם בימים של שגרה ושחיקה שבהם נדמה כי הדין רחוק. יתרה מכך ,יש כאן לקח מוסרי ביחס לציפייה האמיתית .פעמים רבות אנו מתהלכים בעולם בתחושה שהגאולה היא תיאוריה רחוקה ,ונאחזים באנחת 'נחיה ונראה' .ההתראה שניתנה לאדם הופכת את הציפייה לאמונה חיה .מוסר ההשכל הוא שאמונה אמיתית תובעת מאיתנו לחיות כאילו הדברים אמורים להתרחש עכשיו ,להשקיע ברוח ,להקשיב לתוכחה ולהתכונן .זוהי עמידה איתנה מול המציאות החומרית ,המזכירה לנו כי גם אם נדמה שאין בית דין שידון ,נקודת האמת הפנימית והקדושה שבלבנו נותרות שלנו לעולם ,והן התשתית לכל מה שייבנה בעתיד. מתוך המצפן המוסרי שנבנה ,נחתום את המסע המרתק בסוגיה זו ,ונחצוב מתוך הדיונים ההלכתיים תובנות מעשיות ,חיים ונושמות ,שילוו אותנו בצעדינו היום-יומיים. האחריות המוטלת על כתפינו אינה תלויה במבטם של בני אדם או בקיומה של מערכת אכיפה חיצונית .גם כאשר אנו חיים בתקופה שבה אור השכינה נסתר ובית הדין אינו פועל