כיצד התורה מצווה קרוב אליך מול מציאות של חילול השם שאין לו כפרה?

כיצד התורה מצווה קרוב אליך מול מציאות של חילול השם שאין לו כפרה? תארו לכם יהודי עומד באמצע חייו ,אולי בליל יום הכיפורים ,עטוף בטליתו ,ספרי סליחות בידו ,והלב רועד .התורה קוראת אליו בקול חם :כי קרוב אליך הדבר מאד ,בפיך ובלבבך לעשותו .אין כאן הרים גבוהים ,אין אוקיינוסים עמוקים ,אין מסע מפרך ,אלא דבר קרוב, פשוט ,בהישג יד. אך באותה שעה ממש ,עולה ונדמה קול אחר…

כיצד התורה מצווה קרוב אליך מול מציאות של חילול השם שאין לו כפרה? תארו לכם יהודי עומד באמצע חייו ,אולי בליל יום הכיפורים ,עטוף בטליתו ,ספרי סליחות בידו ,והלב רועד .התורה קוראת אליו בקול חם :כי קרוב אליך הדבר מאד ,בפיך ובלבבך לעשותו .אין כאן הרים גבוהים ,אין אוקיינוסים עמוקים ,אין מסע מפרך ,אלא דבר קרוב, פשוט ,בהישג יד. אך באותה שעה ממש ,עולה ונדמה קול אחר ,נוקב ומטלטל :על חילול השם אין תשובה מכפרת ,אלא המיתה .שתי תמונות חזקות מתנגשות זו בזו הבטחת התורה מול חומרת הגמרא .האם אכן התשובה כה קלה? או שמא ישנה תהום עמוקה שאי אפשר לגשר עליה? והאדם תמה ונפעם :אם באמת תשובה קרובה לכל אחד ,מדוע חז"ל יצרו מבוך של ארבעה חלוקי כפרה ,עד כדי כך שיש עוון שאפילו התשובה אינה מועילה לו? האם ייתכן שהתורה תבטיח דבר שאינו מציאותי? או שמא מונחת כאן הבטחה נסתרת ,שכוח התשובה רחב ממה שאנו מבינים ,ורק נדרש מאיתנו לגלות את העומק הפנימי שבו מתבטל גם חילול השם בכוח של תורה ,של קידוש השם ,או של תשובה מאהבה? כאן מתחיל המתח הדרמטי של שאלתנו האם קרוב אליך הדבר הוא מציאות פשוטה או רמז לעוצמה נעלמת של תשובה שאין לה גבולות. התורה בפרשתנו חושפת את סוד הקרבה הנצחית ואומרת" :כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא .לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה .ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה .כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל ,יא-יד). רש"י (דברים ל ,יא) ביאר :כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה הוא אומר .הוא מבאר את הפסוק כהבטחה שאין התורה רחוקה ולא נעלמת ,אלא קרובה לכל אחד מישראל אם רק ירצה. רמב"ן (דברים ל ,יא) ביאר :על מצות התשובה אמר הכתוב הזה – כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום איננה נפלאת ממך ,אבל קרוב אליך הדבר מאוד לעשותו ,כלומר שוב אל ה' ושמע בקולו .לפי דבריו ,הפסוק מדבר ישירות על מצות התשובה שנזכרה בפסוקים שלפני כן. הספורנו (דברים ל ,יא) ביאר :ממש ענין התשובה דלעיל אמר ,כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ,לא דבר קשה ונמנע הוא .הוא כותב שמעלות התשובה אינן דורשות נבואה או עליה לשמים ,אלא נתונות בידי כל אדם בלבו ובפיו. הכלי יקר (דברים ל ,יא) ביאר :כי בפסוק זה נרמז סוד התשובה ,שהיא קרובה לכל אדם ,גם למי שנראה רחוק מאד ,כי התשובה תלויה ברצון הלב והודאת הפה בלבד ,ואין הדבר תלוי בידיעת חכמות עליונות. רבינו בחיי (דברים ל ,יא) ביאר :ייתכן שהיא על מצות התשובה – הוא מוסיף ביאור עמוק כי התורה חזרה להזכיר תשובה אחר כל הקללות שבפרשה ,ללמדנו שגם מי שירד לתחתיות, שערי תשובה קרובים אליו.

הספרי (דברים פרשת נצבים פיסקא שו) ביאר :יכול על כל התורה כולה? תלמוד לומר כי תשוב אל ה' אלוקיך ...הא מה אני מקיים כי המצוה הזאת? זו מצות התשובה .מדרש מפורש שמדובר במצות התשובה. האור החיים הקדוש (דברים ל ,יא) ביאר :שכוונת הכתוב לתשובה ,אך גם לכלל התורה. הוא מחבר בין שני הפירושים :שהתורה קרובה לישראל כי בכוח התשובה יכול אדם לחזור ולקיים את כל התורה ,ועל כן בא הכתוב לכלול שניהם. מתוך הבנת פסוקי התורה המאירים את זמינותה של המצווה לכל בר ישראל ,נבוא בשערי היכלי הש"ס ,שם חז"ל מציבים את היסודות האיתנים לקרבתה של התורה ולדחיית כל טענה של ריחוק. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד ב) נאמר :לא בשמים היא .הגמרא מספרת על ויכוח הלכתי שבו הובאו אותות מן השמים להכרעת ההלכה ,ורבי יהושע עמד על רגליו וקרא כי אין אנו משגיחים בבת קול. רש"י (שם ד"ה לא בשמים היא) ביאר :לאחר שניתנה תורה בהר סיני ,שוב אין אנו מחויבים בנביאים ובקולות מן השמים ,אלא הדין מסור לידי חכמי התורה המכריעים לפי השכל והמסורת שבידם. תוספות (שם ד"ה לא) ביאר :כי אילו הייתה התורה בשמים ,לא היינו יכולים להשיגה כלל, ועל כן העובדה שהיא על הארץ היא המאפשרת את קיומה בידי בשר ודם. בגמרא במסכת עירובין (דף נה ע"א) נאמר :כי קרוב אליך הדבר מאוד .הגמרא מביאה את דברי התנאים המלמדים שאילו הייתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה ,ואילו הייתה מעבר לים היית צריך לעבור אחריה ,אך היא נמצאת כאן. רש"י (שם ד"ה קרוב) ביאר :שכל עמל התורה והבנתה נמצאים בטווח השגתו של האדם ,ואין לאדם לומר כי המצוות רחוקות ממנו. בגמרא במסכת יומא (דף פו ע"א) נאמר :ארבעה חילוקי כפרה הן .הגמרא מפרטת כי לכל חטא יש כפרה ,אך מי שיש בידו חילול השם – אין כוח בתשובה לתלות ,ולא ביום הכיפורים לכפר ,ולא בייסורים למרק ,אלא כולן תולין ומיתה ממרקת .זוהי הנקודה שבה נפגשת הקרבה המובטחת עם חומרת העוון ,והיא המעוררת את השאלה הגדולה שאנו דנים בה. בגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) נאמר :מאי דכתיב ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון – עוון זה לא מתכפר לא בזבח ולא במנחה ,אלא בדברי תורה. הגמרא פותחת כאן פתח של תקווה ,שגם על עוונות חמורים יש כפרה בכוח עמל התורה, מה שמחבר חזרה את העוון החמור אל אפשרות התיקון הקרובה לכל אדם. מתוך יסודות הגמרא המציבים אתגר כפול – מחד את הקרבה המובטחת ומאידך את חומרת חילול השם ,נפנה אל דברי הראשונים ,המנסים ליישב ולבאר כיצד ניתן לגשר על התהום ולהנגיש את הכפרה לכל נפש.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א הלכה ד) כתב :אבל מי שיש בידו חילול השם – אין בכח התשובה לתלות ,ולא ביום הכיפורים לכפר ,ולא ביסורין למרק ,אלא כולן תולין ומיתה ממרקת .דבריו מציבים גבול ברור ,והוא מחייב אותנו להבין האם דבריו סותרים את הבטחת הקרבה ,או שמא מדובר במסלול שונה. רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד ס"ק טז) ביאר :מי שיש בידו עוון חילול השם – אין מתכפר לו ביסורין .ואף על פי כן יש לו רפואות תעלה ,אם יקדש את השם תמיד .ועוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה ,כאשר אמרו בזבח ובמנחה לא יכופר עוון הזה – בזבח ובמנחה אין מתכפר ,אבל מתכפר בדברי תורה .רבנו יונה פותח פתח רחב לאדם ,המלמד כי עמל התורה וקידוש השם הם כלי כפרה זמינים. רמב"ן בפירושו לתורה (דברים ל ,יא) ביאר :על מצות התשובה אמר הכתוב הזה ,כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום איננה נפלאת ממך ,אבל קרוב אליך הדבר מאוד לעשותו ,כלומר שתשוב אל ה' ותודה עוונך בפיך מן הלב ותשוב אליו בכל לבבך .הרמב"ן מדגיש כי מצות התשובה כשלעצמה נגישה לכל ,וגם אם יש עוונות שזקוקים לזמן או למיתה ,המהלך הנפשי של התשובה נשאר פתוח וקרוב. הספורנו (דברים ל ,יא) ביאר :ממש ענין התשובה דלעיל אמר ,כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ,לא דבר קשה ונמנע הוא .הוא מבאר כי מעלות התשובה אינן דורשות נבואה או עליה לשמים ,אלא נתונות בידי כל אדם בלבו ובפיו ,מה שמחזק את ההבנה שקרבת התשובה היא מהותית. רבנו בחיי (דברים ל ,יא) ביאר :ייתכן שהיא על מצות התשובה ,ומוסיף ביאור כי התורה חזרה להזכיר תשובה אחר כל הקללות שבפרשה ,ללמדנו שגם מי שירד לתחתיות ,שערי תשובה קרובים אליו .הוא רואה בקרבת התשובה מנוע המעלה את האדם גם מן המקומות החשוכים ביותר. מתוך משנת הראשונים המבססת את חובת התשובה כעניין הנגיש לכל איש מישראל ,נפנה אל דברי האחרונים ,אשר הרחיבו את היריעה וחיזקו את הלבבות בביאור הכוח המיוחד שיש לתורה ולקידוש השם לתקן גם את מה שנראה כחסום לכפרה. החתם סופר בדרשותיו (חלק ב עמוד שנג) כתב :דתשובה על ידי תפילה צריך להיות על ידי שברון לב ,אבל בעצם לימוד התורה עצם הלימוד מכפר .הוא מציב מסלול שני לתיקון :דרך התורה .בכך מיישב חלק מן המתח ,כי גם בחטאים חמורים יש מסילה של עמל התורה שמתקנת ומשיבה שמחה של מצווה. הבני יששכר במאמרי חודש תשרי (מאמר ד אות מ) ביאר :כל ארבעה חילוקי כפרה שמנה הרמב"ם הם רק בלא תורה ,אבל לימוד התורה לשמה מכפר על הכל .לפי זה מתיישבת לשון קרוב אליך הדבר מאוד עם המציאות של עוונות חמורים ,כי התורה עצמה נעשית מרפא ומסילה לקירוב ,ומסירה את המחיצה שבין האדם לבין הכפרה. רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו מדבר קדמות (מערכת ת אות יח) ביאר :שיש לחלק בין

תשובה מיראה לתשובה מאהבה ,ושהאחרונה מעלה את האדם למדרגה שזדונות נעשות לו כזכויות .נמצא שאין זה אותו מסלול של ארבעה חילוקי כפרה ,כי תשובה מאהבה פועלת מהפך במהות המעשה ומעמדו ,ובכך היא מאפשרת כפרה גם במקום שהדין לכאורה אינו מניח לה. המנחת חינוך (מצוה שסד) ביאר :נראה לי דהא דתשובה לחוד אינה מועלת בחמורה היינו תשובה מיראה ,דאין זה תשובה גמורה ,אבל תשובה מאהבה דזדונות נעשות לו כזכויות ,אם כן אף על חמורה מועיל ,כיון דנעשים כזכויות .הוא קובע מסמרות בהלכה שמסלול האהבה יוצר מפתח כללי גם במקום שלכאורה אין לתשובה תקומה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק באורות התשובה (פרק ב) ביאר :תשובה היא אור של יצירה מחודשת ,וכשהיא מאהבה היא מחזירה את כל כוחות החטא למקורם הקדוש .בלשון זו מתבאר היתוך הסתירה :לא מדובר בקלות ריקה ,אלא בנגישות של אור עליון שהאדם מוזמן להפעיל בכל עת ,גם לאחר שנפל למדרגות נמוכות. מתוך דברי האחרונים אשר הציבו את כוח התורה והאהבה כמתקני חטאים חמורים, נבוא בשערי דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר האירה רוחם להעניק לנו כלים מעשיים להתמודדות עם כובד משקלו של חילול השם ,ולהפוך את הריחוק לקרבה. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה על יום הכיפורים ביאר :מביא את כל דיני הכפרה על פי הרמב"ם ומרן ,ומוסיף דברי חיזוק לגדולת התורה וקביעות עיתים בבחינת אם יכופר בדברי תורה יכופר .הוא מדגיש כי גם היכן שגמר הכפרה מסור למיתה ,אין מניעה מלבנות כל ימיו תשובת משקל בתורה ובקידוש השם ,וזהו המסלול המעשי הנתון ביד כל אדם. הרב משה פיינשטיין באגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן נא) ביאר :דן בגדרי חילול השם במרחב הציבורי וכיצד מחוייב אדם לתשובת משקל מובהקת ,להרבות כבוד שמים באותה זירה שבה נתמעט ,והעיקר להרבות בתורה בפרהסיא של קידוש השם .כך הוא בונה התאמה בין החומרא שבגמרא ביומא לבין ההבטחה כי קרוב אליך הדבר. הרב שלמה זלמן אויערבך במנחת שלמה תנינא (סימן פז) ביאר :תשובה שלמה כוללת תיקון הרושם החיצוני שנוצר ,ובדור של תקשורת ומראות רבים עיקר המעשה הוא קידוש השם הנראה ,ומתוך כך מצווה להרבות תורה ומעשים טובים לעיני הרבים .זהו פירוש מעשי למילות הפסוק בפיך ובלבבך לעשותו. מו"ר הרב משה שטרנבוך בתשובות והנהגות (חלק ד סימן קפב) ביאר :שבדורנו ריבוי ההסחות יוצר סכנת חילול השם תדיר ,ועל כן העצה היסודית היא עמל התורה ברבים וקידוש שם שמים במידה מדודה ובשמחה .זהו שורש פקודי ה' ישרים משמחי לב ,המשיב את האדם אל מנוחתו הרוחנית. הראשל"צ הרב מרדכי אליהו בדרכי הלכה על ימים נוראים ביאר :מעודד לנצל את ימי הרחמים לבניין של תשובה מאהבה ,ריבוי תורה ברבים ,ושיעורים קבועים לתיקון פגמי חילול השם .הוא מטעים שכוח האהבה והתורה יוצר מהפך של מהות ופותח שערי כפרה שנסגרו כביכול עקב חומרת העוון.

מתוך כל דברי המפרשים והפוסקים שהבאנו ,נבקש כעת לרדת אל המציאות ולהפיק נפקא מינות מעשיות ,אשר מתרגמות את הרעיון הגדול של קרבת התשובה והכפרה אל תוך שגרת חיינו. הראשונה שבהן היא לעניין ייאוש מהתשובה .ממה שאמר רבנו יונה שיש רפואות תעלה לחילול השם ,נפקא מינה שאין לאדם המכיר בחטאו ליפול לייאוש .הוא מחוייב להרבות תורה ולקבוע עיתים ,ובזה הוא בונה תשובת משקל המטהרת את הכתמים. השנייה היא לעניין דרך התשובה המועדפת .לפי דברי המנחת חינוך והחיד"א ,תשובה מאהבה מכפרת גם על החמורה שבעבירות .נפקא מינה שעל האדם המכיר בעומק חטאו שלא יסתפק בחרטה יבשה מיראה ,אלא יתאמץ להדליק בלבו אש של אהבה – על ידי תפילה ,עיון במעלת ישראל והתבוננות באהבת השם – כדי להפוך זדונותיו לזכויות. השלישית היא לעניין לימוד תורה ככלי כפרה .ממה שביאר החתם סופר והבני יששכר, עצם לימוד התורה מכפר גם במקום שתפילה ושברון לב לבדם אינם מספיקים .נפקא מינה שגם כאשר האדם מרגיש שאין כוחו עמו לשברון לב מתמיד ,חובת הלימוד והשקידה היא מסלול תשובה זמין וקרוב שבידו להחזיק בו. הרביעית היא לעניין תיקון ברבים .ממה שביאר הערוך השולחן ואחרוני דורנו ,חילול השם הוא פגיעה בשם שמים ברבים ,ועל כן תיקונו בבניין ציבורי של קידוש השם .נפקא מינה שמי שנכשל בפרהסיא ,לא יסתפק בתשובה בצנעה בלבד ,אלא ירבה תורה ברבים ,יחזק מוסדות קדושה ויפעל במרחב הציבורי להגדיל כבוד שמים. החמישית היא לעניין מסירות נפש בקריאת שמע .ממה שלמדנו בזוהר ,אמירת קריאת שמע בכוונה של מסירות נפש נחשבת כמסירות בפועל ומכפרת גם על עוונות שאין להם כפרה רגילה .נפקא מינה שכל יהודי זוכה פעמיים ביום לתיקון עילאי שאינו בר השגה במסלולים אחרים ,אם רק יכוון לבו למסור נפשו על קדושת שמו יתברך. השישית היא לעניין יום הכיפורים .ממה שביאר הבית חדש ,כוחו של היום הוא להעלות את האדם למסלול של אהבה שבו מתבטלים ארבעת חלוקי הכפרה .נפקא מינה שעל האדם לנצל את היום הזה לא רק למחילה וחרטה ,אלא בעיקר להעלאת עצמו לדבקות שממירה את זדונותיו לזכויות. בירור עומק הרעיון של קרבת התשובה מול חומרת החטא ,ובניית גשר של תקווה לכל נפש. בואו ונעמיק בתוככי הסוגיה ,וננסה להבין מהו פשר המתח שבין ההבטחה כי קרוב אליך הדבר מאוד לבין החומרה הנוראה שאין כפרה לחילול השם אלא במיתה .רבותינו לימדונו כי הבריאה כולה נבראה על גבי מסד של תשובה ,והתשובה קדמה לעולם ,כדברי המדרש על הפסוק בבראשית רבה .אם כן ,כיצד ייתכן שישנה מציאות שבה שערי תשובה ננעלים? התשובה נעוצה בהבנה עמוקה של מהות החטא והכפרה .חילול השם אינו רק מעידה של היחיד ,אלא פגיעה ישירה בשם שמים ברבים ,יצירת כתם רוחני במרחב הציבורי .הדין היבש אומר כי רק המיתה ,המבטלת את קיומו של האדם בעולם הזה ,מוחקת את הרושם שנוצר. אך כאן באה תורת אמת ופורצת גדרים.

בעומק הדברים ,כוח התשובה מאהבה אינו פועל במישור הדין אלא במישור האהבה והדבקות .כאשר אדם מתעלה בדרגות של עמל התורה ובקידוש השם תמידי ,הוא אינו רק מבקש מחילה על העבר ,אלא הוא יוצר הוויה חדשה .הוא הופך להיות כלי שרת להשראת השכינה ,עד שזדונותיו עצמם הופכים למנוף של אהבה .זוהי המשמעות המופלאה של דברי הראשונים :התשובה אינה רק כלי לניקוי אשמה ,אלא כלי ליצירה של קומה רוחנית חדשה. כשהאדם מקדיש את חייו ללימוד תורה ברבים ולקידוש שם שמים ,הוא משנה את המציאות הציבורית שאותה חילל ,ובכך הוא מקיים את הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד .הוא אינו זקוק למיתה כדי לכפר ,כי הוא חי את תיקון החטא בכל רגע ורגע. ההבנה הזו מעמידה אותנו בנקודת מבט חדשה על האחריות שלנו .אנחנו לא עומדים מול גזירת גורל אטומה ,אלא מול הזמנה לעבודה מתמדת .הקדוש ברוך הוא בחר בנו ,הפקיד בידינו את תורתו ,ונתן לנו את הכוח לתקן עולמות .כשאדם מרגיש רחוק ,כשאדם מרגיש שחטאו כבד מנשוא ,הוא צריך לדעת שהקריאה של התורה – כי קרוב אליך – מכוונת בדיוק אליו. היא אומרת לו :דע לך כי שורש הנשמה שלך טהור ,ואתה יכול להפוך כל נקודה של ריחוק לנקודה של דבקות .אין זו הבטחה קלה שפוטרת אותנו ממאמץ ,אלא הבטחה גדולה שמחייבת אותנו למסירות נפש .אנו הולכים בדרך שהתוו לנו גדולי עולם ,דרך של תורה ,של אהבה ושל קידוש השם ,שבה גם המקומות שנראו כסגורים נפתחים לפנינו באור גדול של כפרה. בירור המהלכים הנפשיים והחיבור העמוק בין גופי התורה לבין נשמת האדם העובד את בוראו בדרך של אמונה והנהגה. כשאדם מתבונן בסתירה שבין עומק חילול השם לבין הבטחת הקרבה ,הוא נדרש לבחון את המרחב הנפשי שבו הוא חי .הקרבה אינה רק הבטחה רעיונית ,אלא היא קריאת כיוון לנפש: היכן אתה נמצא בתוך הקשר שלך עם בורא עולם? הנפש האנושית נוטה לעיתים למצוא מקלט באשליה שהיא רחוקה ,שהמשימות הרוחניות גדולות עליה ,ושפנייתה אל הקודש מצריכה רגעים של התעלות שאינם מצויים בחיי השגרה .אך התורה ,בביאורה כקרובה אליך מאוד ,משיבה לכל אדם את האחריות על עולמו הפנימי .היא מלמדת שהאמונה אינה דורשת ניתוק מן המציאות ,אלא הופכת את המציאות עצמה לכלי לביטוי האמונה. הנהגת האדם נובעת מתוך ההכרה הזו .מי שמאמין שהתורה קרובה ,אינו מחכה לאירועים חיצוניים כדי להשתנות .הוא מבין שכל רגע הוא הזדמנות ,וכל פעימת לב היא פתח לחיבור. הדיבור ,המחשבה והמעשה הם המקום שבו האדם פוגש את הקדושה בכל יום ובכל שעה. המרחב הנפשי הזה מוביל ליציבות :כאשר אדם יודע שהבורא קרוב אליו כפי שהתורה קרובה ,הוא מוצא בתוך חייו מקום של מנוחה ושלווה ,גם בתוך עומס הטרדות .זוהי הנהגה של ענווה ,כי האדם מבין שאין הוא נדרש להמציא את הגלגל ,אלא רק לפתוח את לבו למה שכבר נמצא שם ,למה שכבר נחתם בו משחר ימיו. יתר על כן ,הקרבה הזו מעניקה לנפש כוח עמידה מול ניסיונות .הקושי הגדול ביותר בעבודת ה' הוא הייאוש מהמרחק הנתפס ,במיוחד לאחר נפילות .ברגע שהאדם מבין שאין אמת שרחוקה ממנו ,שהתשובה נמצאת בפה ובלב ,הייאוש מאבד את כוחו .כל מחשבה

טובה ,כל החלטה להשתפר ,הופכת למעשה של גאולה אישית .הנפש מתחילה להרגיש שהיא אינה פועלת לבדה ,אלא שכל תנועה שלה מלווה בהבטחה אלוקית שהיא אכן קרובה ,שהיא אכן מסוגלת ,ושהיא אכן שייכת .זוהי תנועה נפשית של התקרבות בלתי פוסקת ,שבה האדם לא רק לומד תורה ,אלא הופך את חייו לסיפור של תורה. מתוך המצפן המוסרי ששרטטנו ,נבקש כעת לשרטט את השלכותיו על בניית קומת האדם העובד והלומד ,הבונה את אישיותו מתוך הדרכה זו שהתורה אינה בשמים ,אלא נטועה בתוך המציאות הממשית של חיינו ,גם במקומות הקשים ביותר שבהם נדרש תיקון. האדם הניצב בדרכו המוסרית לומד כי השלמות אינה מחכה לו בקצה הדרך ,כאידיאל מרוחק ,אלא היא טבועה בו כבר עתה מכח הידיעה שהתורה קרובה אליו מאוד .הנטייה לחפש את השלמות במקום אחר ,להרגיש רחוק מהשייכות הזו לאחר כשלון או נפילה ,או להמתין להזדמנות רוחנית גדולה שתנחת עליו מן השמים ,היא מלכודת המסיחה את דעתנו מהמשימה המונחת לפתחנו .המצפן שלנו מכוון אותנו להבין כי העבודה האמיתית מתבצעת ברגעים הפשוטים ,כאשר האדם פועל מתוך מודעות שהוא שומר את הגחלת שניתנה לו .זוהי גבורה שאינה דורשת בת קול ,אלא אמונה פשוטה ומתמידה בכך שהכרעה של אדם אחד, כאן ועכשיו ,בביתו או במקום עבודתו ,מהדהדת את רצון ה' בעולם ומתקנת את פגמי העבר. בנוסף ,עלינו להפנים את ערך האחריות האישית בבניית האישיות .מכיוון שהתורה קרובה אלינו ,הרי שכל אחד מאיתנו הוא שומר של תורה בסביבתו .אין כאן עבודה של בודדים הממתינים למנהיג שירד מן השמים ,אלא פעולה אישית המאגדת את הכלל כולו .ככל שאדם מבין שהוא שותף להכרעה ,כך גדל כובד המשקל על מעשיו ,ובהתאם לכך גדלה השפעתו על סביבתו .המוסר שלנו אינו מסתכם בשמירה על עצמנו ,אלא בשמירה על הגחלת התורתית בתוך העולם הזה ,כדי שכל מי שסביבנו יוכל לחוש שהתורה איתו ,נוכחת ונגישה ,גם במקום שבו נדמה היה כי האור דעך. לסיום ,אנו מפתחים את מידת הביטחון בבורא .הידיעה שהתורה לא נפלאת ולא רחוקה, נותנת לנו כוח להשליך את כל יהבנו עליו .אם הוא סמך עלינו שנצליח להעביר את דברו הלאה בפינו ובלבבנו ,הרי שזהו ביטוי לאמון אלוהי בנו ,אמון שאינו מתבטל גם מול חומרת החטאים .השלווה הזו אינה מגיעה מתוך אדישות ,אלא מתוך הכרה עמוקה שהאדם הוא כלי שרת ביד הקדוש ברוך הוא .המצפן המוסרי שלנו הופך למצפן של תקווה ,המאמין ביכולתם של בשר ודם להוציא אל הפועל את רצונו של בורא העולם ,מתוך הבנה שאנו הולכים בדרך שכבר נסללה בעבורנו בתוך ליבנו ובפינו. מתוך בירור הסוגיה המורכבת של הקרבה אל מול חומרת חילול השם ,אנו יוצאים עם תובנות המאירות את נתיבותינו בחיי המעשה. תובנה ראשונה לחיים היא שהאחריות הרוחנית אינה נחלתם של יחידי סגולה ,אלא מונחת על כתפיו של כל אדם .ככל שאדם מפנים שהתורה אינה דבר רחוק שדורש מאמצים על אנושיים ,כך הוא מתמלא בעוז פנימי להחליט ,לפסוק ולנהוג על פי אמת ה' בכל צעד ושעל, בידיעה שאין הוא פועל לבדו.