האומר “אחטא ואשוב” האם יש לו תקנה או שנסגרו לפניו שערי שמים? הוכח מפרשת השבוע!
האומר “אחטא ואשוב” האם יש לו תקנה או שנסגרו לפניו שערי שמים? הוכח מפרשת השבוע! דמיין לעצמך אדם צעיר ,ירא שמים ,שומע שיעור על כוחה של התשובה .לבו מתלהב ,הוא חש את עוצמת המתנה המופלאה שניתנה לעם ישראל ,את היכולת לחזור אל אביו שבשמים. אך מתוך ההתלהבות הזו צומח רעיון מסוכן ,מעין פתח כניסה עוקף לאולם התשובה :מדוע לא ליהנות מהחטא ואז לשוב בתשובה שלמה? הרי גם…
האומר “אחטא ואשוב” האם יש לו תקנה או שנסגרו לפניו שערי שמים? הוכח מפרשת השבוע! דמיין לעצמך אדם צעיר ,ירא שמים ,שומע שיעור על כוחה של התשובה .לבו מתלהב ,הוא חש את עוצמת המתנה המופלאה שניתנה לעם ישראל ,את היכולת לחזור אל אביו שבשמים. אך מתוך ההתלהבות הזו צומח רעיון מסוכן ,מעין פתח כניסה עוקף לאולם התשובה :מדוע לא ליהנות מהחטא ואז לשוב בתשובה שלמה? הרי גם אחווה את החטא וגם אקיים את מצוות התשובה .רעיון מבריק לכאורה ,פתח עוקף אל הקדושה. אך מול המחשבה הזו ניצבת המשנה במסכת יומא ומציבה מראה קשה ומרתיעה :האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה .המילים הללו מהדהדות בחלל בית המדרש כזעקה :שערי שמים אינם עומדים פתוחים למי שמתכנן את חטאו כתוכנית עבודה .התשובה אינה תעודת ביטוח לחטא מתוכנן ,אלא קריאת לב עמוקה .ומכאן עולה השאלה הנוקבת, שאינה נותנת מנוח לנפש המבקשת :האם ייתכן שמי שאמר זאת פעם אחת בלבד כבר איבד את עולמו? האם התשובה ננעלת בפניו לנצח ,או שמא ישנו פתח שדרכו יוכל לחזור גם אחרי שביזה את כבודה של התשובה? אנו עומדים כאן על סף התהום שבין האדם לבין רצונו לקרבת אלוקים ,ובוחנים האם ניתן להשיב את המפתחות למקום שבו הם איבדו את כוחם. אנו ניצבים בפרשת נצבים ,בפרשה המבטיחה לנו כי התשובה אינה רחוקה ואינה נעלמת, אלא היא קרובה אלינו מכל מקום בתוך ליבנו .אך כיצד מתיישבת הבטחה זו עם מי שמנסה להפוך את הקרבה הזו למקפצה לחטא? האם ה"קרוב אליך הדבר מאוד" מגן גם על מי שסילף את משמעות החרטה? המפרשים ניגשים אל הפסוקים הללו ומבררים את הקו הדק שעובר בין הניצול הציני של התשובה לבין הכנות הנפשית שהיא תנאי הכרחי לכל שיבה אל ה’. הרמב"ן (דברים ל ,יא) ביאר :כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – היא מצות התשובה. ועל כן אמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא ,כי היא קרובה אליך מאוד בפיך ובלבבך לעשותו .הרמב"ן מגדיר את התשובה כמצוה מוחשית, זמינה ונגישה .לפי דבריו ,התשובה היא אקט של יצירה פנימית בפה ובלב .מכאן אנו למדים שמי שאומר אחטא ואשוב ,הרי הוא פוגם בלב – במקום שבו התשובה צריכה להיוולד ,הוא מציב תכנית טקטית ,ובכך הוא הופך את מה שקרוב לכל כך רחוק ומנוכר.
הספורנו (דברים ל ,יא) ביאר :כי איננה נפלאת ממך ,כי השגתה אינה תלויה בחכמות חיצוניות, ולא רחוקה היא כי אינה מעבר לים ,אלא היא קרובה מאוד בפיך ובלבבך .הספורנו מדגיש כי אין כאן מחסום מציאותי בדרך אל ה' ,אלא מחסום רצוני .האדם שאומר אחטא ואשוב משתמש בקרבה זו כדי לזלזל בה ,ובכך הוא מפעיל כוח נגד עצמו .הוא אינו נחסם מחוסר יכולת ,אלא מחוסר כנות ,שכן הלב המחשב חטא מראש אינו פנוי באמת לעשייה. הכלי יקר (דברים ל ,יד) ביאר :כי הכתוב מסיים בפיך ובלבבך לעשותו ,ללמד שכל שלושת החלקים – הדיבור ,המחשבה והמעשה – חייבים להתאחד .כאשר האדם מפריד ביניהם ,כגון שמחשב לחטוא אך בפה מצהיר על תשובה עתידית ,הוא שובר את השלמות הנדרשת .מכאן עולה ש"אין מספיקין בידו" אינו עונש שרירותי ,אלא תוצאה של פירוק המערכת הפנימית שלו ,שאינה מאפשרת יותר את האיחוד שבין הלב לבין המעשה. רבנו בחיי בפירושו על התורה (דברים ל ,יא) ביאר :כי אין מצות התשובה תלויה אלא באמת הפנימית ,והיא ניתנת לכל אחד בכל זמן .לפי דבריו ,כל החוצץ הוא חוסר האמת .האומר אחטא ואשוב אינו דובר אמת ,שכן הוא מבקש ליהנות משני העולמות .האמת הפנימית היא המפתח לקרבה ,ומי שמוותר עליה לטובת חישובים של נוחות ,מוותר על כוחה המרפא של התשובה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (דברים ל ,יא) ביאר :כי הקרבה של המצווה היא מתנת ה' ,המראה שאין התשובה דבר רחוק שדורש מסעות ,אלא כוח שזורם בתוך מהותו של האדם .לפי דבריו ,התשובה היא מתנה ,ומתנה מחייבת הערכה .מי שמשתמש בה כבכלי שרת לחטוא בבטחה ,מוכיח שאין הוא מבין את ערכה של המתנה ,וממילא היא נסוגה ממנו, כפי שקורה לכל מי שאינו יודע לשמור על הפיקדון שניתן לו. לאחר שראינו בפרשה את גודל הקרבה והנגישות של התשובה ,אנו ניגשים כעת אל הדיון הנוקב בסוגיות הש"ס .כאן ,בבית המדרש של חז"ל ,המילים אינן רק הבטחה רחוקה אלא הלכה למעשה ,החותכת בבשר החי של המציאות .הגמרא אינה באה להקשות על דרך התשובה ,אלא להעמיד את האדם מול השתקפותו שלו ,מול המקום שבו הוא מנסה להפוך את הקודש לחול .אנו צוללים אל תוך דפי הגמרא כדי להבין היכן עובר הקו הדק שבין האדם השב באמת לבין מי שמבקש לבנות לעצמו גשר של שקר אל תוך היכלי התשובה. המשנה במסכת יומא (דף פה ע"ב) שנינה :האומר אחטא ואשוב ,אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה .המשנה הזו אינה מציעה דיון עיוני בלבד ,אלא קובעת מסמרות במציאות .היא מעמידה את האדם בסיטואציה של קצה – מי שמתכנן את חטאו ומצפה שהתשובה תהיה תמיד זמינה עבורו ככלי עבודה ,פשוט ננעל בפניו השער .התשובה אינה יכולה להתקיים במקום שבו החטא נהיה למתוכנן ,שכן יסוד התשובה הוא החרטה והשבירה, ואיך אפשר להישבר על מה שתוכנן מראש? הגמרא במסכת יומא (דף פז ע"א) חידשה :דאמר רב הונא אמר רב :כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה ,נעשית לו כהיתר .הגמרא מבארת כאן את עומק הקושי של האומר אחטא ואשוב. החזרה על העבירה אינה רק מעשה כפול ,אלא היא יוצרת תהליך נפשי שבו החטא הופך
לחלק מהטבע של האדם ,עד שהוא אינו מסוגל עוד לראות בו חטא .וממילא ,ברגע שהחטא אינו נתפס כחטא ,התשובה הופכת לבלתי אפשרית ,שכן אין על מה לשוב. הגמרא במסכת קידושין (דף מ ע"ב) ביארה :האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה ,האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר .הגמרא כאן מציבה גדר נוסף – לא רק שהחטא הופך לדרך חיים ,אלא שהאדם משתמש ביום הקדוש ביותר בשנה כבכלי שרת למזימותיו .המפגש עם המקורות הללו מגלה לנו כי הבעיה אינה רק בחטא עצמו ,אלא ביחס המעוות של האדם אל עצם מושג התיקון ,מהלך שמשחית את השורש שבו אמורה לצמוח התשובה. רש"י בגמרא ביומא (דף פז ע"א) פירש :דכיון דחטא תרי זמני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו כהיתר .רש"י חושף את התוצאה הטבעית של התכנון המוקדם :לא מדובר רק בעונש משמים ,אלא בתהליך פסיכולוגי של שחיקה רוחנית .כאשר האדם מתכנן לחטוא מראש ,הוא בונה לעצמו את ההצדקה הפנימית ,וכאשר הוא חוזר על כך ,השקר הופך לאמת שלו .התשובה ,המבוססת על האמת ,אינה יכולה למצוא לה אחיזה בלב שמשכנע את עצמו שאין כאן איסור. הנה אנו ניצבים בפני עמודי התווך של עולם ההלכה ,בבית מדרשם של הראשונים ,המקום שבו המילים הופכות להכרעות חותכות .אם הגמרא הציבה את השאלה כעובדה קיימת, הראשונים באים ומנתחים את המהות העומדת מאחוריה .הם אינם מסתפקים בתיאור המציאות ,אלא מחפשים את שורש הפגם – מדוע הופכת התשובה לבלתי אפשרית ,והיכן מסתתרת נקודת השבירה של מי שמנסה לרקוד על שתי החתונות ,ליהנות מן החטא ומן הכפרה גם יחד. רבנו משה בן מימון הרמב"ם (הלכות תשובה ,פרק ד ,הלכה א) פסק :חמשה הן שאין להן חלק לעולם הבא ...והאומר אחטא ואשוב ,אחטא ואשוב – אין יום הכפורים מכפר לו .הרמב"ם רואה בביטוי זה הרבה יותר ממעשה טכני של עבירה ,אלא עקירה של יסוד התשובה עצמו. מי שהופך את התשובה לכלי מחושב וטקטי מראש ,מאבד את הקשר העמוק והטהור לתיקון ,ועל כן אפילו יום הכיפורים ,שהוא היום המקודש ביותר ,אינו מצליח לבקוע את החומה שהציב האדם סביב ליבו. רבנו יונה בשערי תשובה (שער א ,אות כג) כתב :מן החטאים הגדולים אשר לא יניחו לשוב בתשובה – שיאמר אחטא ואשוב ,כי בזה מונע עצמו מדרך התשובה ומבזה אותה .רבנו יונה מאיר זווית חדשה ונוקבת – הפגם אינו רק בחטא עצמו ,אלא בביזוי המוסדי של כוח התשובה .אדם המשתמש בתשובה ככיסוי לחטא הופך אותה ללעג ,ובכך הוא מונע מעצמו את היכולת לשוב באמת ,שכן הוא אינו מכבד עוד את המנגנון שהוא עצמו מנסה להפעיל. המאירי (בית הבחירה ,יומא דף פה ע"ב) ביאר :כי אין הכוונה שאין תשובתו מתקבלת לעולם, אלא שאין מסייעין לו מן השמים לשוב .המאירי מעמיד את הדין כמידת הדין של שמים, שאינם פורשים יד עזר למי שבא להשתמש בחסדם ככיסוי לחטאו .לפי שיטתו ,השער אינו
נעול הרמטית בפני האדם ,אך הגישה אליו הופכת למורכבת ומפרכת ,שכן האדם נותר לבדו במערכה ללא רוח גבית מהמרום ,לאחר שהחליט להפוך את המתנה האלוהית לכלי משחק. אנו מעפילים אל קומת האחרונים ,אל המאורות הגדולים שראו את עומק הנפש מתוך סבכי ההלכה .הם אינם מסתפקים בציטוט דברי הראשונים ,אלא פורסים לפנינו את המנגנון הפנימי של הנפש האנושית ,ומסבירים מדוע דווקא התכנון המוקדם לחטוא הוא זה שמותיר את האדם ללא סיוע מן השמיים .הם מלמדים אותנו כי התשובה היא לא רק פתרון חיצוני, אלא הוויה של אמת ,וכל ניסיון להפוך אותה לכלי שרת של היצר הוא פגיעה אנושה במערכת היחסים העדינה שבין האדם לבוראו. הגאון רבי עקיבא איגר (גליונות הש"ס ,יומא פה ע"ב) ביאר :אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולא כתב שאין תשובתו מתקבלת .מתוך דבריו עולה כי אין כאן חסימה מוחלטת שאין אחריה פתח ,אלא מניעת הסיוע המיוחד שנותנים מן השמים לשב .לפי הבנתו ,התשובה עדיין אפשרית ,אך היא הופכת להיות מלחמה קשה וכבדה ללא העזרה האלוקית הרגילה, שכן האדם בעצמו ניתק את הצינור שדרכו זורם הסיוע. הגאון רבי צבי הירש חיות (חידושי המהר"ץ חיות ,יומא פה ע"ב) ביאר :כי כפילות הלשון אחטא ואשוב ,אחטא ואשוב ,מלמדת על היווצרות הרגל פנימי ועל מגמה טקטית .הוא מדגיש שהחומרה אינה רק בהרגל ,אלא בהפיכת התשובה עצמה למנגנון עבודה .הבנתו היא שכאשר האדם חוזר על כך פעמיים ,הוא מגלה שאין זו מעידה רגעית ,אלא דפוס מחשבתי פסול שמצדיק את מניעת הסיוע משמיים ,כיוון שהאדם עוקר את הלב מן המקום שבו אמורה להיוולד החרטה. הגאון רבי שלמה קלוגר בחכמת שלמה (יומא פה ע"ב) ביאר :כי החיסרון באומר אחטא ואשוב נעוץ ביסוד החרטה ,שכן אדם שתיכנן מראש לחטוא מתוך הסתמכות על תשובה ,כיצד יוכל לייצר חרטה שלמה .לפי דבריו ,אין זה רק קנס משמיים ,אלא תיאור פסיכולוגי של כישלון .אם בנית את החטא על בסיס התיקון ,סירסת את החרטה עוד לפני שהתחילה ,וממילא גם אם תרצה לשוב ,הלב אינו יכול להזדעזע באמת ,כי המחשבה המוקדמת חיסנה אותך מפני הכאב שבחטא. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (ימים נוראים) פסק :כי העיקר הוא שאין מסייעין לו מן השמיים לשוב ,אולם אין הכוונה ששערי תשובה ננעלו לעד .הוא מסכם את דברי האחרונים ומלמדנו כי אף שהחטא חמור וביזה את מתנת התשובה ,השער לעולם לא ננעל לחלוטין .אם בכל זאת יתעורר האדם בהתעוררות אמתית וישבור בקרבו את ההרגל והזלזול, תתקבל תשובתו ,שכן הרחמים האלוקיים גדולים מכל חישוב אנושי. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (דרוש ו) ביאר :כי הדין נובע מכך שהאדם מבצע חטא כפול ,גם עצם החטא וגם ביזוי התשובה שעיקם את קדושתה .הבנתו היא שמדת הדין מונעת ממנו פתח ,כיוון שהוא פגע בכלי התיקון עצמו .לפי דרכו ,התשובה היא המפתח, ואם עשית מהמפתח מכשיר לעבירה ,אל תתפלא אם הדלת לא נפתחת ,אך אם תשוב ותחזיר למפתח את כבודו ,הדלת שוב תעמוד לרשותך. אנו מעמיקים אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר האירה את סוגיית האומר
אחטא ואשוב באור חדש ,המשלב את עומק ההלכה עם הבנת נפש האדם המורכבת .הם מוליכים אותנו אל עבר הבנה שאין התשובה מתמצית בתהליך טכני ,אלא היא תהליך פנימי שבו כל התקדמות ,ולו הקטנה ביותר ,בונה עולם ומלואו של תיקון ,אך מנגד ,הם מזהירים כי כל ניסיון לתכנן את התשובה כחלק מהחטא הוא עקירה של היסוד שעליו נבנית הנפש. הרב אברהם יצחק הכהן קוק באורות התשובה (פרק א ,פסקה א) ביאר :כי התשובה היא מהלך טבעי של הלב השב אל מקורו ,ואינה רק תיקון של שגיאות העבר .המחשבה שהתשובה היא דבר קשה היא טעות המרחיקה את האדם מעצמו .כאשר האדם מבין שהתשובה היא חזרה אל הטבע האמיתי של נשמתו ,היא הופכת להיות קרובה וקלה .גם אם אדם שב על מקצת ,הרי שזהו תחילתו של הגילוי העצמי ,שבו האדם נחשף לטוב הפנימי שלו ,וזהו עומק העדות – שזהו רצונו האמיתי והעמוק של האדם ,מעבר לכל סחף זמני .לפי דבריו ,האומר אחטא ואשוב אינו מתחבר לטבע הזה ,אלא מנסה לכפות עליו חישובים זרים ,ולכן הוא זקוק לשבירה עמוקה יותר כדי לחזור אל תמימות הלב. רבי אליהו אליעזר דסלר במכתב מאליהו (חלק א ,עמוד )125חידש :כי הבחירה החופשית היא הנקודה שבה האדם פוגש את האלוקות שבקרבו .בעת התשובה על חלק מעשיו ,האדם אינו רק מנסה לתקן מעשה שגוי ,אלא הוא מבצע מהפכה בנקודת הבחירה שלו .גם אם טרם הגיע לשלמות בכל אורחותיו ,הרי שהבחירה בטוב בחלק מסוים מעידה על כך שהאדם אכן בחר בטוב בכל כוחו ובכל נפשו באותו רגע .אך מי שאומר אחטא ואשוב ,הרי הוא פוגם בנקודת הבחירה עצמה ,שהרי הוא אינו בוחר בטוב אלא במתוכנן ,ובכך הוא מונע מעצמו את המפגש האמיתי עם בוראו. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (מועדים ,תשובה) ביאר :כי הכנות הבלתי מתפשרת של ההווה היא הקובעת .מי שבאמת רוצה לתקן אינו משאיר לעצמו פתחי מילוט ,אך גם אם לא הספיק להשלים את הכל ,הרי שהתשובה היא תהליך חיים .התשובה אינה פעולה של הרגע אלא קבלה לעתיד ,וכאשר האדם ניצב מול בוראו ומוותר על רצון לחטוא בחלק מסוים ,הוא יוצר מציאות חדשה שבה החטא נראה לו כדבר זר ורחוק ,וזהו התחלת השחרור המלא .האומר אחטא ואשוב חסר את הקבלה הזו לעתיד ,שכן הוא משאיר לעצמו את דלת החטא פתוחה, ובכך הוא מונע את הניקיון הרוחני. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה) ביאר :כי הדין של האומר אחטא ואשוב אינו סותם את השער בפני מי שמתחרט באמת ובתמים מתוך ליבו. גם כאשר האדם נפל למלכודת המחשבה המעוותת הזו ,הרי שברגע שבו הוא מבין את חומרת הדבר ובוכה לפני קונו ,אין שום דבר העומד בפני התשובה .הכוח האדיר של החרטה האמיתית הוא שמנפץ את כל התכנונים המוקדמים והופך את השגגה לזכות ,שכן הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ,ואם ראה שהאדם זנח את מזימתו ,הוא מקבלו בזרועות פתוחות. אנו רואים שגדולי הדורות האחרונים ,מתוך ראיית עומק של חולשת הדור והצורך בחיזוק, מדגישים כי אין לזלזל בכל התעוררות של רצון טוב ,אך מזהירים מפני הזילות שבמחשבת
אחטא ואשוב .התשובה נתפסת אצלם כדרך חיים דינמית שבה האדם צועד ,נופל וקם ,וכל צעד של אמת נרשם לזכותו כחלק בלתי נפרד מהתהליך השלם ,בתנאי שהלב אינו משטה בעצמו. כעת ,משהעמקנו בבירור הסוגיה ובתפיסות השונות של הראשונים והאחרונים ,אנו ניגשים להוריד את התובנות אל קרקע המציאות .הדיון העיוני הופך לחיים עצמם ,כאשר אנו נדרשים לתרגם את העקרונות הללו להתמודדויות היום-יומיות שלנו ,מתוך הבנה שהתשובה אינה מושג מופשט ,אלא החיים עצמם בטהרתם. רבנו יונה בשערי תשובה (שער א ,אות כג) ביאר :כי מן החטאים הגדולים אשר לא יניחו לשוב בתשובה ,שיאמר האדם אחטא ואשוב ,כי בזה מונע עצמו מדרך התשובה ומבזה אותה. הנפקא מינה למעשה היא שעל האדם להיזהר מכל מחשבה המייתרת את כובד המשקל של החטא .כאשר אנו מוצאים את עצמנו מתכננים מראש חריגה ביושר או במידות ,עלינו לדעת שזו אינה רק תקלה בדרך ,אלא סכנה מהותית לשער התשובה שלנו ,ועלינו לעצור מיד את המחשבה הזו בטרם תהפוך למציאות. הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב ,הלכה א) פסק :אי זהו תשובה גמורה ,זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה .הנפקא מינה למעשה היא שהמבחן האמיתי של האדם אינו במחשבות רחוקות אלא ברגע של הניסיון .אדם שמוצא את עצמו בסיטואציה שבה החטא זמין לפניו ,הוא הרגע שבו עליו להחליט אם הוא אדם של אמת או כזה שסומך על התשובה .כל ויתור על חטא באותו רגע ,מבלי לחשוב על העתיד, הוא המעשה המקרב אותו אל הבורא יותר מכל וידוי ממושך. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תרז) ביאר :כי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו .הנפקא מינה למעשה היא שיש הבדל מהותי בין סוגי העבירות .בתשובה על עבירות שבין אדם למקום ,אדם יכול להתקדם חלקית ,ואילו בעבירות שבין אדם לחברו ,כל עוד החוב או הפגיעה עומדים בעינם ,אין התשובה מגיעה לשלמותה .ההלכה כאן מלמדת אותנו לא לחפש את הבלתי מושג בתוכניות ארוכות טווח ,אלא להשתמש בכלים הנתונים לנו בפה ובלב כדי לתקן תחילה את מה שניתן לתקן מול הבריות ,ומשם לפתוח את השערים מול בורא עולם. רבי משה סופר בחתם סופר (דרשות ,חלק ב) ביאר :כי כוח התשובה הוא בכך שהקב"ה מקבל כל צעד של אמת .הנפקא מינה למעשה היא שכל אדם ,גם אם נפל בגלל מחשבת אחטא ואשוב ,לעולם לא יחשוב שכל עולמו חרב .תנועה קטנה של חרטה בלב ,החלטה רגעית לשוב לדרך הישר על פרט מסוים ,נרשמת כזכות נצחית לפני בורא עולם .אסור לאדם לומר על עצמו שהפסיד את הזכות להשתנות בגלל שנכשל במחשבה ,אלא עליו להמשיך ולאחוז בבחירתו בכל פעם מחדש ,ביושר ובכנות. אנו למדים מכל אלו כי התשובה היא לא רק פתרון לחטא ,אלא אורח חיים של חיבור מתמיד ,של רצון כן להשתפר ,ושל אמונה עמוקה בטוב הגנוז בתוך כל אחד מאיתנו .בכל צעד קטן ,בכל החלטה מודעת להתרחק מחטא מסוים ,אנו בונים את עדותו של יודע
תעלומות על אמיתות רצוננו ,וזוכים להפוך את חיינו למסע של קדושה ,גם בתוך מציאות מורכבת שבה לעיתים היצר מפתה אותנו בדרכים ערמומיות.
השאלה שאנו דנים בה ,על האומר אחטא ואשוב ,נוגעת בנקודה רגישה במיוחד בנפש האדם, בקו התפר שבו הקדושה מנסה לחדור לתוך המציאות .כאשר אדם מתכנן מראש את חטאו, הוא בעצם מנסה להפוך את הקודש לחול ,לקחת את המושג הנשגב של התשובה ולהפוך אותו למנגנון טכני שמשרת את צרכיו .העומק המחשבתי כאן אינו רק עניין של כללי הלכה, אלא בירור של מהי האמת הפנימית שעומדת בבסיס הקשר בין הנברא לבוראו .המחשבה הזו משנה את האדם מבפנים ,היא הופכת אותו למי שאינו פועל מתוך הכרה בחטאו אלא מתוך ניהול סיכונים רוחני ,ובכך הוא מנתק את הצינור שדרכו אמורה להגיע החרטה האמיתית.
המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה ,פרק ו) ביאר :כי עיקרה של התשובה הוא שהאדם ישוב אל מה שהיה קודם שחטא ,ובכך הוא משיב את העולם למצבו המתוקן .המהר"ל חושף את השורש האונטולוגי של התשובה – היא אינה פעולה של מחיקת הרישום הטכני של החטא ,אלא חזרה להוויה .כאשר אדם מתכנן אחטא ואשוב ,הוא אינו מתכוון לשוב אל מה שהיה קודם החטא ,אלא הוא מחפש רק את מחיקת הדין .בכך הוא מחמיץ את כל מהותה של התשובה ,שכן הוא נשאר מחוץ למציאות של חזרה אל השורש ,והוא חי במציאות שבה החטא הוא מרכיב מרכזי בתוכנית העבודה שלו.
השפת אמת במאמרי שפת אמת (יום הכיפורים) ביאר :כי כוח התשובה הוא בביטול הרצון הפרטי מפני רצונו של מקום ,וכל זמן שהאדם רוצה להשתמש בתשובה ככלי לסיפוק רצונו האישי ,הוא מחטיא את המטרה .התשובה האמיתית ,לפי השפת אמת ,היא כניסה למרחב שבו הזמן עצמו מזכך את הנפש ,מרחב שבו אין מקום לחישובים מוקדמים .האומר אחטא ואשוב נמצא מחוץ למרחב הזה ,הוא מנסה להכניס את התכנון האנושי לתוך המקום שבו רק ביטול האני יכול להוביל לתיקון.
רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק (מאמרי התשובה ,מאמר ג) ביאר :כי התשובה היא מהלך שבו האדם בורא את עצמו מחדש ,והיא אינה רק פעולה של התרת הקיים .בתוך תהליך התשובה, האדם אינו רק מתוודה על מה שהיה ,אלא הוא בונה את מה שיהיה .המחשבה של אחטא ואשוב היא אנטיתזה לבריאה הזו – במקום לברוא את עצמו מחדש ,האדם מנסה לשמר את הישן ,את החטא ,ולעטוף אותו במעטפת של כפרה .זהו מצב שבו האדם מונע מעצמו את היכולת להיות בריה חדשה ,כי הוא קשור בעבותות לתוכנית שלו מראש.
אנו רואים מכאן כי עומק הסוגיה נעוץ בשינוי ההגדרה של הוויית האדם .התשובה אינה רק שיפור במעשים ,אלא היא טרנספורמציה של מהות .כאשר האדם מגיע להבנה שהחטא הוא זר לו ,הוא עובר תהליך של טיהור .האומר אחטא ואשוב אינו שואף לזרות הזו ,אלא מבקש להשאיר את החטא כחלק מהתפריט המתוכנן שלו .זוהי רמת תשובה שבה האדם אינו מתאחד עם רצון בוראו ,אלא מנסה להשתמש ברצון הבורא כפוליסת ביטוח למעשיו.
המחשבה הזו לא רק מונעת את התשובה הטכנית ,אלא היא פוגעת בעצם הרצון של האדם להתחבר ,שכן הקשר עם הבורא בנוי על כנות ולא על תחכום. הנפש האנושית היא עולם ומלואו של שאיפות ,מאבקים וכמיהות .היא מבקשת את האמת ,היא צמאה לקדושה ,אך היא גם יודעת את חולשותיה ואת הפיתויים המבקשים להטותה מדרכה .כאשר עולה בלב המחשבה של "אחטא ואשוב" ,אין זו סתם שאלה טכנית של הלכה ,אלא זוהי צעקה פנימית של נפש המנסה ליישב את הסתירה שבין רצונותיה הארציים לבין זיקתה לאלוקים .האדם מבקש לטעום מן העולם ,אך פוחד לאבד את הקשר עם אביו שבשמים .המאבק הזה ,שבו התשובה הופכת למעין חוזה שקרי ,הוא הרגע שבו האדם נדרש לעצור ולהביט אל תוך התהום הנפערת בתוכו. מו"ר הגר"א דסלר במכתב מאליהו (חלק א ,עמוד )125ביאר :כי הבחירה החופשית היא הנקודה שבה האדם פוגש את האלוקות שבקרבו .הוא מדגיש שגם כאשר אדם בוחר לעזוב חטא אחד בלבד ,הוא מפעיל את כוח הבחירה בטהרתו ,ובכך הוא יוצר מפגש אמיתי עם בוראו באותו מוקד .הבחירה הזו ,גם אם היא חלקית ,היא שמעניקה לאדם את הכוח להמשיך ולהוסיף עוד ועוד מדרגות של טהרה ,שכן כל בחירה נכונה בונה את האישיות מחדש .כאשר האדם מנסה לרמות את עצמו במחשבת "אחטא ואשוב" ,הוא מנסה להשתמש בכלי של הבחירה כנגד עצמו ,ובכך הוא מחליש את נקודת המפגש הקדושה שבו הוא אמור לפגוש את האמת. רבי ירוחם ליבוביץ בדעת תורה (פרשת נצבים ,מאמרי תשובה) ביאר :כי היסוד של התשובה הוא ההבנה שהאדם הוא בריה חדשה בכל רגע .הוא מלמדנו שאין לנו להסתכל על העבר שלנו כאל משקולת שמונעת מאיתנו את ההתקדמות ,אלא לראות בו רק שלב במסע .כאשר אדם פועל מתוך הכרה זו ,הוא הופך את התשובה לדרך של גדילה מתמדת ,שבה כל עזיבת חטא – גם אם היא פרטנית – הופכת להיות אבן בניין בבניית הבריה החדשה שהאדם שואף להיות ,ואין כאן סתירה בין הדרך לבין היעד .התכנון מראש של החטא ,לעומת זאת ,כובל את האדם לעברו ומונע ממנו את הפריצה אל עבר החדש ,שכן הוא מקבע את החטא בתודעתו כחלק בלתי נפרד מזהותו. רבי שלמה וולבה בעלי שור (חלק א ,שער התשובה) ביאר :כי האמת הפנימית אינה נמדדת בסיכום הכמותי של החטאים ,אלא בנכונות של הלב להיפגש עם בוראו .הוא מחזק את דעתנו בכך שהתשובה היא דיאלוג אישי ,וכל רגע של כנות הוא שער פתוח .כאשר אדם עומד מול עצמו ומקבל עליו שלא לחזור על חטא מסוים ,הרי הוא מבטא רצון אמיתי וחיבור חי לאמת, ורצון זה ,שנובע מעומק הנשמה ,אינו הולך לאיבוד ,אלא הוא נרשם כפתיחת שערי שמיים בעבורו .לעומת זאת ,המחשבה המוקדמת של אחטא ואשוב סוגרת את הדיאלוג הזה ,שכן היא מבוססת על שקר פנימי המונע את המפגש האמיתי. הנהגת האדם צריכה להיות מושתתת על ההבנה שאין אנו יכולים לנהל משא ומתן עם קודשא בריך הוא .האמת אינה יכולה להיות מחולקת למקטעים שבהם אני בוחר מתי להיות צדיק ומתי להפקיד את התשובה בבנק .התשובה היא דרך חיים ,לא אירוע חד פעמי .בכל
יום ויום אדם נדרש לקבל על עצמו מחדש את האמת שלו ,לבחור שוב בחיים ,ולהחליט שוב לעמוד מול הבורא ביושר ובענווה .כאשר אדם חי בתודעה שכזו ,הוא אינו מפחד מהעתיד ואינו נרתע מהמרחק שנותר לו לעבור ,שכן הוא יודע שבכל רגע הוא יכול לבחור שוב ,ובכל רגע הוא יכול להפוך לבריה חדשה ,אהובה ורצויה לפני המקום.
כשאנו מבקשים לגעת בנקודה הפנימית ביותר של האדם ,אנו נדרשים להקשיב לקול העדין המהדהד בתוך הנפש פנימה .זהו אותו מצפן פנימי ,שאינו מורה על מפת דרכים חיצונית שקבועה מראש ,אלא על הכיוון המדויק של הלב באותו רגע נתון .התשובה אינה רק תיקון טכני של מעשה שנעשה ,אלא היא בירור מתמיד של הרצון העמוק ביותר של האדם, כזה שמכוון אותו אל האמת גם כאשר העולם שבחוץ רועש ומבלבל .המצפן הזה הוא הכלי העדין ביותר שניתן לנו ,והוא עובד בדממה ,בתוך אותם רגעים שבהם אנו נדרשים לבחור בין האמת לבין הנוחות .אדם המתכנן מראש לחטוא ולשוב ,הוא כמי שמשבש את מחטי המצפן שלו בעצמו ,הופך את הכיוון למעוות ואת האמת למוצר שניתן לניהול.
רבנו יונה (שערי תשובה ,שער א ,אות כג) ביאר :כי מן החטאים הגדולים אשר לא יניחו לשוב בתשובה – שיאמר אחטא ואשוב ,כי בזה מונע עצמו מדרך התשובה ומבזה אותה .העומק המוסרי כאן מלמדנו כי המצפן הפנימי שלנו מכוון על ידי הכנות החרטה .כאשר אדם עושה מהתשובה משחק ,הוא אינו רק טועה בדרך ,הוא מאבד את היכולת לחוש את החרטה ,שכן החרטה דורשת כנות שלא יכולה להתקיים במקום שבו החטא מתוכנן מראש.
הרמח"ל (מסילת ישרים ,פרק א) חידש :כי יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו .המצפן שלנו בנוי על ההבנה שכל רצון טוב הוא ביטוי של הקדושה השרויה בתוכנו .כאשר אדם פועל מתוך המקום הזה ,הוא חווה את התשובה לא כדרישה שמונחת עליו מבחוץ ,אלא כצורך פנימי שמאיר את דרכו בכל צעד שהוא עושה ,והופך את ההחלטות הקשות לפשוטות יותר ,שכן האדם מרגיש שהדרך היא בתוך נפשו.
רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק ,אות י) ביאר :כי כל עת מצוא הוא לכל איש ישראל, ואין רגע בחיים שאין בו את ההזדמנות להכריע את הכף לטובה .המצפן המוסרי שלנו הוא הידיעה שבכל רגע נתון ,גם אם האדם נמצא באמצעו של תהליך ,הוא יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות .אין לנו לחשוש מן הדרך הארוכה ,אלא להסתכל על המצפן המורה על הצעד הבא ,וזהו סוד החיים – לא לבקש להגיע אל סוף הדרך בבת אחת ,אלא לצעוד ביושר בדרך שבה אנו נמצאים ,ללא תחבולות.
אנו למדים מכל אלו כי המצפן המוסרי שלנו אינו תלוי בנסיבות חיצוניות ,אלא ביכולת להקשיב לקול האמת הפנימי .כשאדם מזהה בקרבו את הרצון להיטיב ואת הכמיהה להתחבר, הוא אינו צריך לחשוש מהדרך .הדברים עמוקים ,אך הם קרובים אלינו מאוד ,והם שזורים בתוך חיינו כחוט של אור ,המנחה אותנו גם בימים של ערפל .התשובה היא ההכרה בכך
שאנו שייכים אל הטוב ,ושהמצפן שלנו תמיד מצביע לכיוון הזה ,כל עוד נשמור על הלב פתוח ללא תכנונים זרים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :בבית ובמשפחה ,האדם נוטה לעיתים לומר בלבו כי הוא יכול להרשות לעצמו לפגוע ,להתפרץ או להקפיד ,מתוך ידיעה שהשלום יחזור ושהוא ידע לבקש מחילה .זוהי התגלמות מחשבת אחטא ואשוב בתוך המעגל הקרוב ביותר .התובנה המעשית היא שכל פגיעה מותירה צלקת ,גם אם הסליחה נאמרת .אין התנצלות בונה עולם על הריסות של רגע ,ועל כן החובה היא לא לנהל את מערכות היחסים כמי שמתכנן את התיקון ,אלא לנהל אותן כמי ששומר על החיים עצמם בטהרתם ,מתוך כבוד הדדי שאינו זקוק למחיקה. בעולם העבודה והחברה ,קיימת נטייה מסוכנת לדחות את איכות הביצוע או את היושר המקצועי ,תחת ההנחה שניתן יהיה לתקן את הדרוש לאחר מכן .אך השענות על תיקון עתידי בתוך פעולה שמלכתחילה נעשתה בחוסר תום לב ,פוגעת בשם הטוב ובאמינות של האדם. התובנה היא שכל מעשה צריך להיעשות מתוך מחשבה שהוא הוא התיקון האמיתי .האדם צריך לבנות את דרכו לא כמי שמחכה להזדמנות לתקן ,אלא כמי שמשתדל שלא לקלקל מלכתחילה ,ובכך הוא מונע מעצמו את המלכודת המחשבתית של חישוב התיקון. בעבודת ה' ,הנטייה לדחות התעלות ,תפילה או לימוד מתוך תחושה שניתן יהיה להשלים את החסר בזמן אחר ,היא מחלה של הנפש .היכולת להבין שכל רגע הוא הזדמנות בלעדית שאינה חוזרת ,היא המפתח להשתחררות משיטת אחטא ואשוב .כאשר האדם מפנים שמה שאבד לא ישוב ,הוא מפסיק לתכנן את עבודתו על בסיס של השלמות עתידיות ,ומתחיל לחיות באמת של ההווה ,שבה הקרבה אל ה' היא הדבר המוחשי ביותר. בחינוך ילדים ,הדוגמה האישית היא המראה המדויקת ביותר .אם הילד רואה שהורה משתמש בתירוצים כדי להצדיק התנהגות שאינה ראויה ,הוא לומד לפתח את אותו מנגנון הרסני .התובנה החינוכית היא להנחיל לילדים את הערך של האחריות האישית וההבנה שטעות היא חלק מהחיים ,אך היא אינה צריכה להיות חלק מתוכנית עבודה מראש .החינוך לאמת הוא החינוך לכך שאין קיצורי דרך אל הלב ואל הנשמה.
עיקר העניין: המסע שעשינו בנבכי הסוגיה מוביל אותנו אל המקום שבו האדם פוגש את עצמו מול שערי השמיים .פרשת נצבים פתחה לפנינו אופק של קרבה אינסופית ,שבה התשובה אינה נחלתם של יחידי סגולה הרחוקים מן המציאות ,אלא היא קרובה מאוד ,בתוך הפה והלב של כל אדם .אך דווקא על רקע קרבה זו ,מתחדדת האזהרה הנוראה :הקרבה הזו אינה היתר להפקרות ,ואינה ניתנת לניצול ככלי שרת לסיפוק היצרים .האומר אחטא ואשוב מבקש לקחת את האוצר הגדול ביותר שניתן לבני האדם – את פתח השיבה – ולהפוך אותו לחוזה סחיר ,ובכך הוא נועל את השער לא מפני שמישהו סוגר אותו מבחוץ ,אלא מפני שהוא עצמו בנה את החומה במחשבותיו.