אם התורה לא בשמים היא – כיצד ניתן לקיים תורה שניתנה בידי אדם מול סמכות שמימית?

אם התורה לא בשמים היא – כיצד ניתן לקיים תורה שניתנה בידי אדם מול סמכות שמימית? דמיין את הסצנה בערבות מואב .השמים פתוחים ,רוח המדבר מלטפת את פני העם ,וקולו של משה רבנו מהדהד בעוצמה שאין דומה לה .הוא אינו מדבר על הלכות בודדות ,אלא על יסוד היסודות של הקשר שבין האדם לבוראו .הוא מכריז הכרזה שמרעידה כל לב :לא בשמים היא .כי קרוב אליך הדבר מאוד ,בפיך ובלבבך לעשותו…

אם התורה לא בשמים היא – כיצד ניתן לקיים תורה שניתנה בידי אדם מול סמכות שמימית? דמיין את הסצנה בערבות מואב .השמים פתוחים ,רוח המדבר מלטפת את פני העם ,וקולו של משה רבנו מהדהד בעוצמה שאין דומה לה .הוא אינו מדבר על הלכות בודדות ,אלא על יסוד היסודות של הקשר שבין האדם לבוראו .הוא מכריז הכרזה שמרעידה כל לב :לא בשמים היא .כי קרוב אליך הדבר מאוד ,בפיך ובלבבך לעשותו .ברגע זה ,השומעים חשים את הקדושה פורצת מתוך המילים ,והלב מתמלא ביראה ובפליאה .וכי יעלה על הדעת שהתורה, חכמה אלוקית אינסופית ,השוכנת במרומים ,נמסרה לידי בני אנוש בשר ודם? האין היא צריכה להישאר נחלתם של מלאכי השרת ,רחוקה מכל מגע יד אדם? השאלה הזו נוקבת ופועמת בכל אחד מאתנו ,גם היום .אנו מסתכלים על סבך הסוגיות, על עומק החכמה ,על הסודות שאין לנו בהם חלק ,והתחושה של מרחק משתלטת עלינו. התורה נראית רחבה מני ים ,ואנו מרגישים קטנים מלהכיל .אך משה רבנו ,בנבואתו הצלולה, מנפץ את המרחק ומבטיח שהדבר קרוב אליך מאוד .כאן מתעוררת התהום הגדולה :אם התורה בידי האדם ,מה דינה של הסמכות האלוקית? מה קורה בשעה שבת קול יוצאת מן השמים ומכריזה הלכה ,והחכמים באומץ לבם אומרים :לא בשמים היא? האם ייתכן שבשר ודם יחלוק על דבר ה׳? השאלה הזו אינה רק פילוסופית ,היא שואלת על עצם זהותנו – האם אנו רק מעתיקים את רצון ה׳ ,או שאנו אדונים להכריע בו? אנו ניגשים כעת אל שורשי הדברים ,אל המילים המקודשות בפרשת ניצבים המהוות את התשתית לתביעה האדירה הזו – כי התורה נגישה ,קרובה ונתונה בידינו .המבט אל המקורות אינו בוחן רק את הטקסט ,אלא את הקריאה העמוקה שבוקעת ממנו אל כל אחד מאתנו, לקחת אחריות על חיי התורה שלנו. בפרשת ניצבים נאמר" :כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא .לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל ,יא-יד) .פסוקים אלו מעמידים יסוד כביר .התורה איננה מרוחקת ,איננה בשמים ואיננה מעבר לים .היא ניתנה קרוב ,בפה, בלב ,במעשה. המדרש ספרי (פרשת ניצבים פיסקא שו) דרש .לא בשמים היא – שאם בשמים היא היית צריך לעלות אחריה ללמוד .והוסיף :ולא מעבר לים – שאם מעבר לים היא היית צריך לעבור אחריה ללמוד .כלומר ,התורה אינה בגדר בלתי מושגת; לו הייתה רחוקה היינו מצווים לרדוף אחריה ,אבל היא קרובה. במדרש תנחומא (ניצבים סימן ג) נאמר .לא בשמים היא – שאין לך לשאול לנביא מה היא התורה ,שכבר נתנה ונכתבה ביד משה .התורה איננה נשארת סוד שמימי אלא עוברת לידי האדם.

רש"י (דברים ל יב) כתב .לא בשמים היא – שאם בשמים היא ,אתה צריך לעלות אחריה וללמוד אותה .רש"י מדגיש כי אילו התורה הייתה באמת שמימית בלבד ,היה מוטל עלינו לעלות לשמים להביא אותה .אלא שכיוון שניתנה בארץ ,הרי היא קרובה ,בידי האדם .זה ביטוי עז כי התורה ירדה משמי שמים כדי שתהיה מציאות אנושית מוחשית ,לא סוד חמקמק. הרמב"ן (דברים ל יא) ביאר .כי המצוה הזאת – על התורה כולה יאמר ,שהיא קרובה ונוחה ללמוד ולעשות ,לא נפלאת היא ממך – איננה רחוקה מן השגתך .כי קרוב אליך הדבר מאוד – איננה נסתרת ולא רחוקה אלא נתונה בידך .הרמב"ן רואה בפסוק יסוד כי התורה איננה מופשטת .היא קרובה ,ניתנת ביד כל אדם .אין צורך בנבואה או בבת קול ,יש צורך בלב ובשכל שלומד ומקיים. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ל יא) כתב .כי קרוב אליך הדבר מאוד – כי יש בך הדעת והיכולת לעשותה .אבן עזרא מטעים שהיכולת הפנימית של האדם ,דעתו ,ליבו ורצונו הם הכלים להבין את התורה .אין לאדם תירוץ לומר אין בי כח ,הכח נטוע בתוכו. רבנו בחיי (דברים ל יד) הוסיף עומק .בפיך ובלבבך לעשותו – בפיך זו קריאת התורה ,ובלבבך אלו המחשבות ,לעשותו אלו המעשים .ללמד שהתורה מקיפה את כל האדם ,דיבורו ,מחשבתו ומעשיו .ולפי דבריו ,קרבת התורה איננה רק אינטלקטואלית ,היא חודרת לכל הרבדים .כל הווייתו של האדם נעשית שדה שבו מתקיימת התורה. ספר החינוך (מצווה תיג) כתב .מצווים אנו לבחור בטוב ולדבוק בו ,והוא ענין אמרו ובחרת בחיים .ומפני זה נאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד ,כי אין התורה רחוקה אלא כל אחד מישראל יכול להשיגה לפי כוחו .ספר החינוך רואה בפסוק זה חיזוק מוסרי ,אין מציאות שאדם אומר שהתורה למעלה מכוחותיו .כל אדם ,בכל מצב ,יכול להשיג חלקו. אנו צוללים כעת אל לב הסערה .אל רגע ההכרעה המכונן שבו הופכת התורה מרעיון שמימי למציאות אנושית חיה ופועמת .תארו לעצמכם את הדרמה בבית המדרש :רבי אליעזר ,גדול התנאים ,מביא אותות ומופתים מן השמים כדי להוכיח את צדקת דרכו ,והחכמים ,בחירוף נפש של נאמנות למסורת שקיבלו ,עומדים על שלהם ואומרים לו לא .כאן מתגלה סוד נורא: התורה אינה רכוש של מופתים שמימיים ,היא רכושם של חכמים השוקדים על ההלכה. הם מבינים שהתורה נועדה להיבנות מתוך שיקול דעת ,מתוך יגיעה ומתוך נאמנות לכללי הפסיקה שניתנו בהר סיני. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט ע"ב) סיפרה .תנו רבנן באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו ממנו ,אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח ,נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ,אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב ,חזר ואמר אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו ,חזרו המים לאחוריהם ,אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים ,חזר ואמר אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו ,הטו כותלי בית המדרש ליפול ,גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם ,לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדים ,חזר ואמר

להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו ,יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום ,עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא ,מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות .ביארה כי משהוענקה התורה לעולם הזה ,היא הפכה להיות תלויה בשיקול דעתם של חכמי ישראל ,וכל ניסיון להעדיף קול שמימי על פני הכרעה הלכתית מסודרת עומד בסתירה ליסוד הבחירה והאחריות שהוענק לנו במעמד הר סיני. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט ע"ב) הוסיפה .אמר רבי נתן פגשו אליהו הנביא אמר לו מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה ,אמר להם חייך אמר להם הקדוש ברוך הוא נצחוני בני נצחוני בני .ביארה כי החיוך האלוקי הזה הוא המפתח להבנת כל התורה כולה .בורא עולם אינו נפגע מכך שבניו דוחים את בת הקול ,אלא הוא מתמלא נחת רוח .זוהי האהבה הגדולה ביותר – הוא מבקש מאתנו להיות שותפים מלאים בתורתו ,לקחת את האחריות לידיים, ולפסוק את ההלכה מתוך עמל הלב והשכל. המשמעות העולה מן הגמרא היא מרעידה .הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בתורה שתיוותר בשמים כסוד חתום .הוא חפץ בתורה שמתבררת כאן ,בבית המדרש ,בתוך הוויכוחים והליבונים של בני האדם .זוהי מתנה שאין לה שיעור – הכוח להכריע על פי הכללים שניתנו לנו ,אפילו כאשר כביכול המציאות השמימית מורה אחרת. הבנו כי הדרמה הזו אינה עוסקת רק בתנורו של עכנאי ,אלא מגדירה את כל גורלנו כעם לומד תורה .עתה ,כשנפשנו רועדות מהגילוי המופלא הזה ,נבקש להבין כיצד הראשונים הגדולים ,בפירושיהם המרהיבים ,צועדים בדרך זו ויוצקים תוכן מעשי להכרעה האנושית. אנו צועדים בנתיבם של ענקי הראשונים ,אלו שקיבלו את התורה מן המסורת ונטעו אותה בקרקע המציאות של כל דור ודור .הם אינם רואים בסוגיית תנורו של עכנאי רגע חולף או אירוע נקודתי ,אלא הם חושפים את היסוד ההלכתי והרוחני המאפשר לתורה להמשיך לחיות בתוכנו .דרך דבריהם אנו למדים כיצד ניתן לשלב את הדרכת השמים עם האחריות האנושית ,מבלי לוותר על אף אחד מהם. הרמב"ן (דברים ל יב) ביאר .לא בשמים היא – התורה אינה ניתנת לשינוי על ידי מופתים או אותות מן השמים ,אלא היא נתונה לחכמי ישראל לבררה על פי שכלם ודרכי הפסיקה .ביאר כי היסוד הוא שהתורה כבר ירדה לעולם ,ומרגע זה והלאה ההכרעה היא אנושית ,כפי שגזרה חכמתו יתברך ,כדי שהתורה תהיה חלק מחיינו הממשיים ולא חוק חיצוני שאינו נוגע בנו. הרשב"א (שו"ת חלק א סימן רנג) כתב .כי הכרעת חכמי ישראל היא עצמה אמת התורה ,שכן הקדוש ברוך הוא נתן את כוח הפירוש בידי החכמים .ביאר כי אין כאן מחלוקת עם רצון ה', אלא גילוי של רצונו ,שכן הבורא חפץ בתורה שתתברר מתוך עמלם של החכמים ,וכל מה שקבעו הוא אמת שאין אחריה ערעור. מאירי (בית הבחירה בבא מציעא נט עמוד ב) חידש .כי כל מטרת התורה היא להיות מונחלת לבני אדם ,ולכן הכללים שנקבעו לפסיקה – כמו אחרי רבים להטות – הם הכלים שבהם אנו

מגיעים לאמת התורה .ביאר כי התורה לא נועדה להיות סוד מיסטי השמור למלאכים ,אלא מערכת של חוקים וכללים שניתן ליישם בחיי היומיום ,והעובדה שאנו פוסקים לפי הרוב מוכיחה שהתורה הפכה לנחלתנו האישית. רבי יצחק אברבנאל (דברים ל יב) ביאר .כי לא בשמים היא מלמדת שלא יבקשו האנשים נבואה או נסים כדי להכריע בהלכה ,אלא יחפשו את האמת בתוך כתבי הקודש ועל פי חכמת החכמים .ביאר כי זהו הביטוי הגבוה ביותר של יראת שמים ,שכן האדם לוקח את הכוח שניתן לו ועובד את ה' מתוך הבנה ,ליבון ושכל ,ולא מתוך תלות בבת קול. לאחר שספגנו את דברי הראשונים ,אנו מתחילים לראות את התמונה הגדולה :התורה היא יצירה שמימית שקיבלה "אזרחות" ארצית ,והיא מתקיימת רק כאשר אנו לוקחים על עצמנו את האחריות ללמוד ,להכריע ולחיות לפיה. כעת אנו עולים לקומת האחרונים ,המאורות שחיו בתוך עולמנו המורכב והציבו לנו נר לרגלינו .הם אינם מדברים על לא בשמים היא כמושג מופשט ,אלא ככלי עבודה יומיומי וכדרך להתמודד עם המציאות .הם מלמדים אותנו שהכוח שניתן בידינו אינו רק הרשאה הלכתית ,אלא תביעה עמוקה למעורבות ,לעמל ולמסירות ,שכן התורה זקוקה ללב ולשכל האנושי כדי להתגלות בעולם. רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער ד פרק יג) כתב .כי התורה נמסרה לנו לגמרי ,ובשמים אין מורים בהלכה כלל ,אלא כל חכמי ישראל הם הקובעים את המציאות ההלכתית .ביאר כי לא מדובר רק בהסמכה פורמלית ,אלא במציאות שבה התורה עברה מרשות המלאכים לרשות בני האדם ,וכל חכם השוקד על תלמודו הוא השותף האקטיבי של הבורא בבירור רצונו כאן בארץ. רבי אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו חלק ג עמוד רפט) כתב .לא בשמים היא – נתן לנו ה' מתנה שאין דומה לה ,שדבר ה' כביכול תלוי בנו ,וההלכה כפי שנפסוק בה ,כך היא אמת גמורה ,ואפילו אם מנקודת מבט אחרת הייתה הכרעה אחרת .ביאר כי זוהי חירותו של האדם וגודל אחריותו ,שכן הבורא צמצם כביכול את חכמתו כדי לאפשר לנו להכריע ולגלות את רצונו מתוך עמלנו. רבי אשר וייס (מנחת אשר בראשית סימן א) חידש .כי התורה לאחר מתן תורה הפכה להיות חכמה אנושית ששייכת לכללים הלוגיים של השכל האנושי .ביאר כי גדלותה של התורה היא בכך שהיא מסוגלת להפוך לדיבור אנושי שניתן לבירור ,למחלוקת ולפסיקה ,ודווקא מתוך המבט האנושי הזה ,מתגלה השלמות האלוקית שנתנה לנו את היכולת להיות שותפים ליצירה הזו. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק א סימן א) ביאר .כי העיקר בידינו לא בשמים היא ,ובכל מחלוקת הלכתית אין אנו רשאים לסמוך על חלומות או על קולות מן השמים, אלא הכל צריך להיות מוכרע על פי הכללים המסורים בידינו מדור לדור .ביאר כי זהו יסוד האמונה ,שאנו סומכים על הכלים שה' נתן לנו ולא מחפשים קיצורי דרך מיסטיים ,כי זהו רצון ה' שנתגלה בהלכה.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף הלכות ראש השנה סימן תקפח) הוסיף .כבר כתבו הפוסקים שמה שהכריעו החכמים הוא אמת גמורה ,ואפילו אם יצא קול מן השמים אין אנו משגיחין בו ,כי נמסרה תורה לשופטים אשר יהיו בימיך .ביאר כי היסוד הזה אינו רק רעיון אלא הלכה מעשית שנוהגים בה בכל דור ודור ,שהסמכות נתונה לחכמי התורה החיים בתוכנו. אחר שראינו את דברי האחרונים ,אנו מבינים כי התורה אינה נחלת העבר או נחלת המלאכים ,אלא היא קרובה ונושמת בתוך בתי המדרש שלנו ,מחכה שנתיר לה להתגלות על ידי העמל שלנו. הבחירה החופשית אינה רק כלי טכני להכרעת ההלכה ,אלא היא היא נשמת אפה של החירות האנושית .כאשר אנו מכריזים לא בשמים היא ,אנו מוותרים על הנוחות שבתלות במלאכים או בכוחות נעלמים ,ובוחרים במקום זאת בדרך הקשה והמפוארת של לקיחת אחריות על הנשמה שלנו .החירות אינה היעדר כובלים ,אלא היכולת לעמוד מול הדילמות הגדולות של החיים ולהכריע על פי מה שחקוק בלבנו ,מתוך הכרה שרצון ה׳ זקוק למעשה הידיים שלנו כדי להתגלות בעולם. הספורנו (דברים ל יב) ביאר .כי לא בשמים היא באה להדגיש שהשכל האנושי הוא הכלי המרכזי לקליטת התורה ,שכן הקדוש ברוך הוא העניק לאדם בינה כדי שיוכל להשיג את רצונו מתוך לימוד והבנה ,ולא מתוך תלות בנבואה או בניסים .ביאר כי הקרבה של התורה היא ביטוי לאמון הגדול שהבורא נתן באדם ,בהעניקו לו את היכולת להיות מבין ומשכיל במצוותיו. מהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התורה א) חידש .כי מעלתו של האדם על פני המלאכים היא היכולת לבחור ,שכן מלאכים הם משועבדים לטבעם ואין להם בחירה ,ואילו התורה ניתנה לבני אדם דווקא מפני שהם בעלי בחירה .ביאר כי הבחירה היא המקום שבו האדם מתחבר אל הנצח ,והתורה היא המדריך המאפשר לבחירה הזו להיות מכוונת אל הטוב המוחלט. רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (סימן מ) כתב .כי כל אדם מישראל יש לו חלק בתורה ,והתורה הקדושה שייכת לכל אחד ואחד לפי כוחו והבנתו ,וזהו עומק הלא בשמים היא – התורה אינה נחלת יחידי סגולה או מלאכי השרת ,אלא היא קניינו הפרטי של כל יהודי השוקד עליה .ביאר כי החירות האמיתית נמצאת בחיבור הפנימי הזה ,שבו האדם מגלה שהתורה חקוקה על לוח ליבו ממש. הרב אברהם יצחק הכהן קוק באורות התורה (א ,ב) ביאר .כי התפתחות הרוח האנושית היא חלק מתהליך גילוי התורה בעולם ,וכל הכרעה חכמה של חכמי ישראל היא חוליה בשרשרת הבריאה שבה רצון ה' מתממש .ביאר כי היכולת להכריע היא הביטוי לחירות האמיתית של הנשמה ,שמרגישה את התורה כחלק בלתי נפרד ממהותה ומאישיותה. רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (ג עמוד רפט) חידש .כי בכל פעם שאדם מכריע לבחור בטוב ,הוא עושה פעולה של בריאה ,שכן התורה שניתנה לנו היא המצע שעליו אנו בונים את חיינו .ביאר כי הבחירה בחיים היא לא רק הצהרה ,אלא תהליך שבו האדם משיל מעליו את השפעות העולם החיצוני ובוחר להישמע לקול האלוקי הפועם בתוכו.

כשאנו מתבוננים בלבנו פנימה ,אנו חשים את כובד האחריות אך גם את גודל המתנה: החירות שלנו אינה הפקרות ,אלא היא השער דרכו נכנס האור הגדול של התורה אל תוך שגרת חיינו. אנו יורדים כעת מן הפסגות אל עמק החיים ,אל המקום שבו האדם פוגש את עצמו מול המראה המוסרית .אין די בידיעה שהבחירה קיימת ,עלינו לתרגם את האמת הזו לשפת המעשה .עבודת המידות היא השדה שבו מתבצע הניצחון האמיתי של ובחרת בחיים ,שכן היכולת לבחור בטוב נבחנת דווקא ברגעים הקטנים של כעס ,של גאווה או של עצלות .החיים הם רצף של החלטות פנימיות המעצבות את האדם ,וההכנה לעבודה זו היא הידיעה שאנו אדונים למידותינו ולא עבדים לדחפינו. הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק א) כתב .כי יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ומה המטרה שאליה עליו לצפות .ביאר כי עבודת המידות מתחילה בהכרה שהאדם לא נברא להנאות העולם הזה ,אלא כדי להכין את עצמו לעולם הבא ,ודווקא מתוך תפיסה זו הוא מקבל את הכוח לבחור בחיים ולהכריע את יצרו. רבנו בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער עבודת האלהים) ביאר .כי חובת האדם היא לשעבד את כל כוחות נפשו לרצון הבורא ,וכי הבחירה בחיים היא היכולת לכוון את הכוונה הפנימית לכל מעשה .ביאר כי מידת הזריזות והכניעה הן הכלים שבהם האדם בוחן את בחירותיו ,ומי שמרגיל את עצמו לשקול כל מעשה לפי ערכו הנצחי ,זוכה להפוך את חייו למסלול של בחירה בטוב. המחבר האלמוני בספרו אורחות צדיקים (שער הגאווה) חידש .כי השורש לכל מידה רעה הוא השכחה של מקור האדם והיעדר הבושה מול הבורא .ביאר כי מי שבוחר בחיים הוא זה שזוכה למידת הענווה ,שכן הענווה מאפשרת לאדם להודות בטעותו ולתקן את דרכו ,ורק מתוך הכרה בחולשת עצמו יכול האדם לבחור באמת בצורה אמיתית. הפלא יועץ בספרו פלא יועץ (ערך בחירה) ביאר .כי על האדם להרגיל את עצמו להשגיח על תנועות נפשו ,שכן הבחירה בחיים מתחילה במחשבה .ביאר כי בכל בוקר ובכל ערב צריך האדם לעשות חשבון נפש מדוקדק ,ולשאול את עצמו האם המעשים שעשיתי היום היו בחירה בחיים או שהיו סחף של הרגל ,ובכך הוא מפתח את שריר הבחירה הפנימי שלו. לאחר שראינו את דברי רבותינו ,אנו מבינים כי עבודת המידות אינה מלאכה נפרדת, אלא היא היא ההוצאה אל הפועל של הבחירה בחיים .בכל מידה ומידה שאנו מתקנים ,אנו בוחרים בחיים ויוצרים את דמותנו הרוחנית. הקיום האנושי אינו מצב של מנוחה ,אלא הוא תנועה מתמדת .האדם אינו יצור שרק קיים, אלא יצור שבורא את עצמו בכל רגע מחדש .הפער שבין מה שאני כעת לבין מה שאני יכול להיות ,הוא המרחב שבו חיה הבחירה .הבחירה אינה כלי עבודה חיצוני או תוספת לחיים, אלא היא היא ההגדרה של החיים עצמם .כאשר אנו בוחרים ,אנו נוגעים בשורש הנצחי של

נשמתנו ,וזהו הרגע שבו האדם מפסיק להיות חפץ שמונח בעולם ,והופך לסובייקט הפועל ומניע עולמות. רבי יהודה ליווא בספרו נתיבות עולם (נתיב הבחירה פרק א) ביאר .כי הבחירה היא המעלה הגדולה של האדם על פני המלאכים ,שכן המלאכים אינם יכולים לבחור אלא הם משועבדים לטבעם ,ואילו האדם בבחירתו נותן לעצמו צורה חדשה .זהו העומק של צלם אלוקים, היכולת לחרוג מן הטבע ולהכריע על פי הרצון הפנימי ,ובכך הוא נדמה לבוראו שרצונו חופשי ואינו תלוי בדבר. הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו אורות הקודש (חלק ג עמוד קנ) ביאר .כי השאיפה לבחור בטוב היא התגלות של הרצון העליון בתוך הנפש האנושית .הבחירה אינה מאבק בין יצרים, אלא היא קפיצה אל עבר השלמות ,שבה האדם מרגיש שהאמת היא המקום הטבעי שלו ,וכל רגע של בחירה הוא התמזגות נוספת של הנשמה עם האור הגדול שבו היא חצובה. רבי יהודה אריה לייב אלתר בספרו שפת אמת (פרשת ניצבים שנת תרלא) ביאר .כי המילה לבחור היא מלשון לב – לב חור ,כלומר להוציא את הלב מהחיצוניות ולהתחבר לפנימיות. הבחירה היא פעולה של חשיפת הנקודה הפנימית ,וכאשר אדם מתבונן פנימה הוא מגלה שהרצון האמיתי שלו הוא תמיד טוב ,והעבודה היא רק להסיר את הקליפות המסתירות את אותו רצון קדוש. רבי יצחק בלאזר בספרו פרי ישראל (פרשת ניצבים) חידש .כי כל רגע של בחירה הוא זמן של התגלות ,שבו השמים והארץ מעידים על האדם שהוא אכן חי .החיים הם המדידה של איכות הבחירה ,וככל שאדם בוחר ביותר אמת ,כך הוא חי יותר ,שכן החיות אינה נמדדת בשנים אלא בתוכן שבו הוא ממלא את ימיו. לאחר שסקרנו את דברי ההוגים והמחשבה ,אנו רואים כי הבחירה היא המפגש שבין האינסוף האלוקי לבין הסופיות האנושית ,והיא הדרך שבה אנו הופכים את חיינו ליצירת אמנות של קדושה. אנו מעמיקים עתה אל השכבה הפנימית ביותר של הדיון .לאחר שהבנו את היסודות ההלכתיים וההגותיים ,אנו נדרשים לשאול :מהו הכוח המניע את האדם לרצות באמת? מדוע הבחירה בחיים אינה רק החלטה שכלית קרה ,אלא היא רטט של הנשמה המבקשת את מקורה? כאן אנו מגלים שהבחירה אינה עבודה זרה לנפש ,אלא היא השפה שבה הנשמה מדברת עם הבורא ,שפת האמת שאין לה מילים ,אלא רק מעשים של דבקות .הנפש ,בהיותה נטועה בשמים ,מזהה את התורה לא כחוק חיצוני שנכפה עליה ,אלא כזכרון רחוק שמתעורר לחיים ,כקול פנימי המנחה אותה בנתיבי המציאות .השאלה אינה אם התורה בשמים ,אלא אם היא קיימת בתוכנו ,בלב פועם של אמת. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א פרק ד) ביאר .כי נשמת האדם היא חלק אלוק ממעל ,וממילא היא שואפת מטבעה אל האמת שהיא שורשה .ביאר כי הבחירה בחיים אינה עול חיצוני ,אלא היא השיבה של הנשמה אל ביתה ,אל המקום שבו היא מרגישה את האמת האלוקית פועמת בה ,והיא אינה יכולה למצוא מנוח עד שתשוב אל המקור.

רמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק א) כתב .כי האדם מרגיש בטבעו חוסר שביעות רצון מכל מה שאינו אמת ,שכן הנשמה היא טהורה ושייכת לעולם האמת .ביאר כי הבחירה בחיים היא היכולת להקשיב לדחף הזה ,ולא לתת להבל העולם לערפל את הקול הפנימי המבקש שלמות ודבקות ,וזהו תהליך של טיהור שבו הנשמה משילה מעליה את השקר שדבק בה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו אורות (עמוד סז) חידש .כי כל רצון טוב שמתעורר באדם הוא ניצוץ מן האמת הגדולה ,וכשאדם בוחר בטוב הוא פשוט מאפשר לניצוץ הזה להאיר .ביאר כי זוהי אינה פעולה של הכרעה חיצונית ,אלא של התגלות פנימית ,שבה האדם מגלה שהטוב והחיים הם הם העצמיות האמיתית שלו ,והבחירה היא רק הסרת המחיצות. רבי יהודה אריה לייב אלתר בספרו שפת אמת (פרשת ניצבים שנת תרע"ב) ביאר .כי בחירה בחיים היא סילוק הפירוד ,שכן החיים האמיתיים הם דבקות באחדות ה' ,וכל רצון לבחור בטוב הוא רצון להתאחד עם המקור .ביאר כי התיאבון של הנשמה לאמת הוא ההוכחה לכך שהיא אינה שייכת לעולם הזה כפי שהוא ,אלא לחיים שיש בהם נצחיות שאינה תלויה בזמן ובמקום. רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א עמוד קג) כתב .כי האמת היא שפת האם של הנשמה ,וגם אם אדם טועה ובוחר ברע ,הרי שבתוך תוכו הוא תמיד מחפש את האמת ,אך הוא מתבלבל בדרכים .ביאר כי כל ציווי ובחרת בחיים הוא בעצם פנייה אל הנשמה שמתחת לכל השכבות ,להזכיר לה מי היא באמת ,ולאן היא אמורה לחזור. לאחר שראינו את דברי ההוגים ,אנו מתחילים לחוש כי האמת אינה נמצאת מחוץ לנו, אלא היא קרובה מאוד ,בתוך הפה והלב ,מחכה שנתיר לה לפעום ולהניע אותנו לבחור בטוב. לאחר שהבנו את עומק הבחירה ואת שורשה בנשמה ,אנו מגיעים אל המעשה הממשי. הפסוק בתורה מסיים במילים למען תחיה אתה וזרעך ,והדבר מלמדנו כי בחירתו של היחיד אינה תופעה מבודדת ,אלא היא אבן דומינו המפילה אחריה שרשרת של השפעות על הדורות הבאים .הבחירה בחיים היא הירושה הגדולה ביותר שאדם יכול להנחיל לילדיו ,שכן האמת שאנו חיים היא החינוך העמוק ביותר שיכול להיוולד .התובנה כי התורה אינה בשמים ,אלא נתונה בידינו ,הופכת את האחריות שלנו למשפחתנו ולסביבתנו לאחריות קיומית. הרמב"ן (דברים ל יט) כתב .כי ההבטחה למען תחיה אתה וזרעך מלמדת שמעשיו של אדם בבחירתו בטוב אינם נשארים בגדר האישי ,אלא הם בונים את התשתית הרוחנית שבה יגדלו הדורות הבאים ,וכי זכותו של האב עומדת לו ולזרעו כהגנה וכמקור חיים .ביאר כי כל צעד של עמידה על האמת בתוך עולם של מורכבות ,הוא נטיעה של אילן המעניק פירות של אמונה לכל הבאים אחרינו. רבי שמשון רפאל הירש (דברים ל יט) ביאר .כי האדם אינו חי עבור עצמו בלבד ,אלא הוא חוליה בשרשרת ההיסטוריה של עם ישראל ,וכל מעשה של בחירה בחיים הוא נטיעת אילן שפירותיו יזינו את כל העתיד ,שכן החיים הם שליחות שאותה אנו מעבירים הלאה .ביאר כי הקרבה של התורה אלינו נועדה לאפשר לנו להוריש אותה כנכס חי ,נושם ופעיל ,ולא כספר חתום בארון.

רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת (נצבים שנת תרלא) חידש .כי הכוח לבחור בחיים מוטבע בנשמת כל יהודי כחלק מהברית הנצחית ,וכאשר אדם ממש את בחירתו הוא מעורר את כוח הבחירה הרדום אצל צאצאיו ,שכן הנשמה מורישה את העוצמות שרכשה בעמל הבחירה .ביאר כי הילדים שלנו אינם רק יורשים את המצוות ,אלא הם סופגים את כוח הבחירה שאנו מפעילים בכל יום מחדש.

רבי שלום נח ברזובסקי (מאמרים לפרשת נצבים) ביאר .כי החינוך האמיתי אינו מה שאנו אומרים לילדינו אלא מה שאנו חיים בפועל ,וכאשר הילד רואה את הוריו עומדים בנקודות של מבחן ובוחרים בחיים מתוך עקביות ואמת ,הרי שהוא מקבל את הדוגמה החיה לכך שהבחירה היא המפתח לכל עתידו .ביאר כי הבית שבו התורה נוכחת כמציאות חיה ונגישה, הוא הבית שבו הבחירה בחיים הופכת לטבע שני.

החזון איש (אמונה וביטחון פרק א) כתב .כי בכל מעשה של ביטול רצון עצמי למען כבוד שמים ,אנו מחזקים את אמונתנו ואת אמונת כל המקיפים אותנו ,וזהו המעגל שבו הבחירה הפרטית הופכת לנחלת הכלל ,והיא המשפיעה על אווירת הבית ועל החוסן הרוחני של הזרע שבא אחרינו .ביאר כי הכוח להשפיע על הדורות הבאים אינו נובע מדרשות ומילים ,אלא מהעקביות שבה אנו מיישמים את האמת בתוך חיינו הפשוטים.

אחר שראינו את דברי רבותינו ,אנו מבינים כי האחריות שלנו אינה נגמרת בגבולות נפשנו, אלא היא מתרחבת אל עבר הדורות כולם .כל בחירה בטוב היא השקעה נצחית ,והיא הבטחה שזרענו ימשיך בדרך שסללנו עבורם בעמל ליבנו.

לאחר מסע עמוק ומטלטל בנבכי הסוגיה ,אנו ניצבים בפתח החיים עצמם ,מבינים כי הקריאה לא בשמים היא אינה סיסמה אלא תוכנית עבודה לחיים שלמים .כשהקב"ה הפקיד את התורה בידינו ,הוא לא רק מסר לנו ספר חוקים ,אלא העניק לנו את הזכות המופלאה להפוך את המציאות הארצית למשכן לשכינה .החיים שלנו ,עם כל הקושי ,עם כל הבחירות הקטנות ועם ההכרעות הדרמטיות ,הם הם המקום שבו מתגלה רצון ה' .כל פעולה יומיומית, מהרגע שאדם פוקח עיניו ועד שהוא עוצם אותן ,הופכת לביטוי של תורה כאשר היא מונחית על ידי האחריות והמודעות לכך שההכרעה בידינו.

היישום המעשי של יסוד זה מתגלה בכל שדרות החיים .כשאדם ניגש בבוקר לתפילתו, עליו לדעת כי התפילה הזו היא הבחירה שלו להמליך את הבורא על יומו ,וזהו מעשה של לא בשמים היא – התפילה אינה מחכה בשמים אלא מחכה שמישהו יבטא אותה בלב ובפה כאן בארץ .במקום העבודה ,כאשר עולה שאלה של יושרה או הגינות ,הבחירה באמת היא הביטוי הממשי של התורה שירדה לארץ .זהו רגע שבו השמים כביכול מחרישים וממתינים לראות מה יחליט האדם ,שכן התורה סומכת עליו .גם בתוך הבית ,ביחסים שבין איש לאשתו ובין הורים לילדים ,היכולת לוותר ,להקשיב ולהעניק חום היא ביטוי של תורה שחיה בארץ. אין כאן משהו נשגב שצריך לחפש במרומים ,אלא הכל מונח לפנינו – בפיך ובלבבך לעשותו.