1. אדם שנצטרע, האם בנו יורשו בחייו שהרי מצורע נחשב כמת?

1. אדם שנצטרע, האם בנו יורשו בחייו שהרי מצורע נחשב כמת? עומדים אנו נפעמים אל מול עוצמתה של התורה הקדושה ,היורדת לסוף דעתו של אדם וחודרת אל עמקי נשמתו .בפרשתנו ,עוסקת התורה בנגע הצרעת ,נגע שאינו רק פגע גופני אלא אות ומופת רוחני ,המטיל על האדם בידוד ופירוד מן המחנה .והנה, שאלה נוקבת עולה מבין שיטי ההלכה ומסעירה את הלב :אם גילו לנו חז"ל בסודם כי "מצורע חשוב…

1. אדם שנצטרע, האם בנו יורשו בחייו שהרי מצורע נחשב כמת? עומדים אנו נפעמים אל מול עוצמתה של התורה הקדושה ,היורדת לסוף דעתו של אדם וחודרת אל עמקי נשמתו .בפרשתנו ,עוסקת התורה בנגע הצרעת ,נגע שאינו רק פגע גופני אלא אות ומופת רוחני ,המטיל על האדם בידוד ופירוד מן המחנה .והנה, שאלה נוקבת עולה מבין שיטי ההלכה ומסעירה את הלב :אם גילו לנו חז"ל בסודם כי "מצורע חשוב כמת" ,ואם המקרא עצמו זועק לגבי מרים "אל נא תהי כמת" ,האם השוואה זו היא רק לעניינים רוחניים וטקסיים? או שמא יש לה השלכה ממונית מטלטלת? האם ייתכן כי ברגע שנגזר דינו של אדם להיטרד מחוץ למחנה ,הרי הוא כמי שפקעו ממנו זכויותיו בעולם הזה? האם בנו ,העומד בחוץ ומביט באביו המצורע, יכול כבר עתה לרדת לנכסיו ולרשתם ,שהרי אביו נחשב בעיני ההלכה כמי שאינו עוד בין החיים? זוהי שאלה המותחת את גבולות ההגדרה של חיים ומוות ,ומחייבת אותנו לברר מהו עומקו של אותו היקש בין המצורע לבין המת המונח לפנינו. מתוך המסתורין האופף את דמותו של המצורע ,אנו פונים אל דברי אלוקים חיים, שם מוצבת התשתית המקראית להקבלה המבהילה שבין המצורע למת ,הקבלה המהווה את יסוד חקירתנו. "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא י"ד ,ב') .פסוק זה, המגדיר את תהליך השיבה אל החיים ,מרמז על המצב הקודם שבו היה המצורע נתון – מצב של ריחוק וחידלון. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (י"ד ,ב') כתב זאת תהיה תורת המצורע ,ביום טהרתו, מלמד שאין נטהר בלא כהן ,ומבאר כי המצורע זקוק לכהן שיחזירו אל הכלל ,כמי שקם לתחייה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר י"ב ,י"ב) פירש על הפסוק אל נא תהי כמת ,כי האבר המצורע כמת הוא ,שהבשר נאכל ואין בו עוד חיות. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר י"ב ,י"ב) ביאר כי תחינתו של אהרן על מרים הייתה שלא תישאר במצבה כמיתה גמורה ,שכן הצרעת היא כעין מוות של הבשר בעוד הנשמה בו. רבי דוד קמחי הרד"ק (במדבר י"ב ,י"ב) כתב אל נא תהי כמת ,לפי שהמצורע חשוב כמת ,שהרי בשרו נאכל ומת ממנו חלק גדול. הרלב"ג (ויקרא י"ג ,מ"ה) ביאר כי הבגדים הפרומים ופריעת הראש של המצורע הם כמנהגי אבלות ,המורים על כך שהוא מתאבל על חיותו שאבדה ממנו.

ערוצמ תשרפ

החזקוני (ויקרא י"ג ,מ"ה) כתב כי המצורע צריך לנהוג כמנודה וכמת ,כדי שישבר לבו וישוב בתשובה. הספורנו (ויקרא י"ג ,מ"ה) פירש כי המצורע קורא "טמא טמא" כדי להודיע לכולם שנתרחק ממקור החיים ושדינו כמי שאינו ביישוב. בתרגום אונקלוס (במדבר י"ב ,י"ב) תרגם לא תהי כען כדמיתא ,הממחיש את ההקבלה הישירה והכואבת בין המצורע למת. בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר י"ב ,י"ב) פירש כי אהרן התפלל שמרים לא תיטמא כמת המטמא באהל ,ומכאן עלתה ההווא אמינא המחשבתית לדיני טומאה ובעלות. הכלי יקר (ויקרא י"ד ,ב') חידש כי "זאת תהיה תורת המצורע" מלמדת שהתורה היא זו שמחייה אותו מחדש ,שכן קודם לכן היה במדרגת מיתה. האלשיך הקדוש (ויקרא י"ג ,מ"ה) ביאר כי המצורע יושב בדד מחוץ למחנה כי המוות המקנן בו דוחה את השכינה ששוררת בתוך המחנה. מתוך הכתובים אנו באים אל היכלם של תנאים ואמוראים ,אשר בדבריהם הפלאיים הניחו את היסודות להבנת מהותו של המצורע והיקשו למת ,הן בעומק הרעיון והן בדיני טומאה וטהרה. בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) כתב אמר רבי יהושע בן לוי ארבעה חשובים כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומצורע דכתיב אל נא תהי כמת ,ומבאר רש"י (נדרים סד ע"ב) כי המצורע חשוב כמת מפני שבשרו נרקב ומתפרק בעודו בחיים ,ואין לו חלק ביישובו של עולם. בגמרא במסכת נזיר (דף מח ע"א) כתב תניא לאביו ולאמו לא יטמא במותם במותם הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא להם לנגעם ולזיבתם ,ומבאר רש"י (נזיר מח ע"א) כי רצון התורה להדגיש שאף שהמצורע הוקש למת ,אין דינו כמת לעניין איסור טומאה של נזיר ,שכן הגמרא מעלה הווא אמינא שאולי יהיה אסור לנזיר להיטמא לאביו המצורע מצד היותו כמת. בגמרא במסכת כתובות (דף עז ע"ב) כתב לגבי המצורעים והתנהגות החכמים איתם, ומבאר המהרש"א (כתובות עז ע"ב) כי כיוון שחשיב כמת הרי הוא מטמא באהל ,וזהו עומק היראה שהייתה לאמוראים מפני הנגע ,שראו בו מציאות של מוות המהלך בינות לחיים. בתלמוד ירושלמי במסכת גיטין (פרק ז' הלכה א') כתב לגבי מי שאחזו קורדייקוס ונתן גט ,ומבארים המפרשים שם כי מצורע אף שחשוב כמת ,הרי הוא חי לכל דבריו,

גם לנשמה מגיע אוכל

ואין דינו כמת המופקע מן המצוות או מן הקניינים ,אלא זו הגדרה שבאה ללמד על מצבו העגום ולא על מעמדו המשפטי. מתוך דברי התנאים והאמוראים אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוח בינתם דקו פורתא בהגדרת ה"מיתה" של המצורע ,והציבו גבולות ברורים בין הדימוי הרוחני למציאות ההלכתית והממונית. רבינו יצחק בעל התוספות (נזיר מח ע"א ד"ה לגזירה שווה) כתב כי פשיטא ליה לגמרא שהייתה הווא אמינא לאסור לנזיר להיטמא לאביו המצורע ,וביאר כי מאחר שאמרו חכמים שמצורע חשוב כמת ,היה מקום לומר שדינו כמת ממש לעניין טומאת אהל, וצריך היה פסוק מיוחד ללמד שאין הדבר כן. רבינו אשר ,הרא"ש (נדרים סד ע"ב) ביאר כי מה שאמרו ארבעה חשובים כמת ,אין זה אלא לעניין זה שאין להם חשיבות בעיני הבריות ,והם שפלים ונדכאים ,אך ודאי שחיים הם לכל דבריהם ,ואין מיתתם מיתה גמורה להפקיע מהם זכויות או קניינים. רבינו יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב' אות ס') כתב כי הצרעת היא הפסד הקיים בגוף ,והאבר המצורע דומה למת ,ולכן הטומאה נדבקת בו ,כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף והצרעת היא הפסד חלקי ,ומכאן שההיקש למת הוא מצד המציאות הפיזיולוגית והרוחנית של הריקבון. רבינו מאיר מרוטנבורג ,המהר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג אות קטו) כתב בלשון חריפה וברורה כי האומר שמצורע חשוב כמת לעניין ירושה ,הרי זה מעשה צדוקים ושטות גמורה ,ואין צורך בכלל להשיב על דבר זה ,שכן פשוט וברור שהמצורע בעלים על נכסיו ואין בנו יורשו בחייו כלל וכלל. רבנו משה בן מימון הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק י' הלכה י"א) ביאר כי המצורע המשלח מחוץ למחנה אינו עושה זאת בתורת עונש של מיתה ,אלא כבידוד לצורך טהרה ,ואף שמנהגיו כמנהגי אבל ,אין זה אלא לעורר לבבו לתשובה ,אך מבחינה משפטית הוא חי וקיים לכל דבר ועניין. מתוך יסודות הראשונים אנו קרבים אל דברי האחרונים ,אשר בדקו בנקיות הדעת את גבולות ההגדרה של המצורע כמת ,וחידדו את המשמעות של היקש זה לגבי גופו וטומאתו. הגר"מ אריק בספרו טל תורה (נזיר מח ע"א) הקשה על דברי התוספות ,שאם אכן הייתה הווא אמינא שמצורע יטמא כמת באהל ,כיצד הכהן הגדול או הדיוט יכולים לראות את הנגע? הרי בדרך כלל הכהן והמצורע נמצאים תחת אותה קורת גג ,ואם המצורע מטמא כמת ,הכהן ייטמא מיד .הוא ביאר כי ייתכן והכהן היה רואה את הנגע מבחוץ ,או שההווא אמינא הייתה רק לגבי נגיעה ישירה ולא לגבי טומאת אהל.

ערוצמ תשרפ

המהרש"א (כתובות עז ע"ב) כתב בשיטה נועזת יותר ,ונקט בפשיטות שמאחר וחז"ל אמרו שמצורע חשוב כמת ,הרי שהוא אכן מטמא באהל כמת ממש .הוא התמודד עם הקושי של תגלחת המצורע הנעשית על ידי כהן ,וביאר שהתגלחת יכולה להתקיים על ידי כהן שהוא קרוב משפחה של המצורע ,כפי שמותר לכהן להיטמא לקרוביו המתים ,כך הותר לו להיטמא למצורע קרובו לצורך טהרתו. בחידושי הגר"ח סטנסיל (אות צב) חקר יסוד עמוק :האם הפירוש של "מצורע הוקש למת" הוא שרק טומאת הצרעת הוקשה לטומאת המת ,או שמא גופו של המצורע עצמו הוקש למת? הוא הוכיח מתוך סוגיות הגמרא כי המצורע עצמו הוקש למת ,כלומר שיש בו חלות של מציאות מיתה בגופו החי ,וזו הסיבה לדינים המיוחדים הנוהגים בו. הרב יעקב משה שורקין בקובץ עוז ואורה (פרשת נגעים) ביאר על פי זה את עניין אבלות המצורע .הוא כתב כי המצורע אינו מתאבל כקרוב על מת אחר ,אלא הוא מתאבל על מיתת עצמו .כיוון שחלק ממנו נרקב והלך ,הרי הוא כמי שמת בחלקו, ומאחר שאדם קרוב אצל עצמו ,הוא מחויב להתאבל על אותו חלק שמת בו. אל מול דברי האחרונים שהעמיקו בחקירת מהות המצורע כמת ,אנו מוצאים את גדולי דורנו המאירים את הצדדים המעשיים והמחשבתיים של הגדרה זו ,תוך שמירה על האיזון הדק שבין הדימוי ההלכתי למציאות החיים. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,פרשת מצורע) כתב לבאר כי המושג "חשוב כמת" הוא הגדרה שבאה לבטא את מצבו הקיומי של האדם ,אך אין בכוחה לשנות סדרי עולם בממון או בנחלה .הוא הסביר כי התורה רצתה שהמצורע ירגיש את אפסות החומר ואת קרבת הקץ כדי שישוב בתשובה ,אך מבחינה משפטית ,כל עוד נשמה באפו, הוא הבעלים הבלעדי על כל רכושו ,ותביעת ירושה מצד הבן בחיי אביו המצורע היא טעות גמורה בהבנת יסודות הדין. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (חזון עובדיה ,אבלות) ציין כי אף שהמצורע נוהג מקצת מנהגי אבלות כגון עטיפת ראש ופריעת בגדים ,אין זה משום שהוא מת ממש ,שהרי אם היה מת לא היה חייב במצוות ,והמצורע הרי חייב בכל המצוות כולן .מכאן הוכיח כי כל ההיקש למת הוא רק לעניין הצער והבידוד ,וודאי שאינו יוצר חלות של ירושה או פקיעת בעלות. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (הערות במסכת נדריך) ביאר כי ההווא אמינא של הגמרא בנזיר ,שחשבה לאסור על נזיר להיטמא למצורע ,נבעה מהמחשבה שמא הצרעת היא תחילת תהליך של מיתה המטמאת ,אך למסקנה שהתורה התירה זאת ,הרי שנקבעה הלכה למעשה שאין המצורע מטמא כמת ,וכל שכן שאינו נחשב כמת לעניין ירושה שהיא תלויה ביציאת הנשמה ממש.

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן רל"ד) עסק בשאלת הכהן הרואה את הנגעים ,וכתב כי גם אם נקבל את דברי המהרש"א שיש צד שהמצורע מטמא באהל ,הרי שהתורה שכתבה "והובא אל הכהן" גילתה לנו שחובת הכהן לראותו דוחה את החשש הזה ,או שבאמת אין זו טומאה גמורה אלא רק "חשיבות" של מת לעניינים רגשיים ותשובתיים. מתוך הבירור המעמיק ביסודות הדין ובגבולות שבין המציאות ההלכתית לדימוי הרוחני ,עלינו לדלות את ההשלכות המעשיות הנוגעות לאורחות חיינו ,ולהבין כיצד התפיסה של "חשוב כמת" מתורגמת למעשה בפועל. נפקא מינא ראשונה ויסודית היא כמובן שאלת הבעלות על הממון והירושה .כפי שפסק המהר"ם מרוטנבורג ,אין כל הווא אמינא שבנו של המצורע ירש אותו בחייו. התובנה המעשית כאן היא שההגדרות של חז"ל "חשוב כמת" אינן משנות את המעמד המשפטי של האדם כחי .האדם נשאר בעלים גמור על נכסיו ,יכול למכור ,להקדיש או לתת מתנות ,וכל תביעה מצד יורשים בעוד האדם בחיים ,גם אם הוא במצב גופני קשה מאוד ,היא חסרת תוקף לחלוטין. נפקא מינא נוספת נוגעת להנהגת הכהנים והנזירים .למדנו כי למרות ההיקש למת, נזיר וכהן רשאים ואף חייבים להיטמא למצורע לצורך ראיית הנגע וטהרתו .היישום המעשי הוא שצורכי המצווה והחסד של הזולת גוברים על הדימוי של ה"מיתה" .אנו למדים מכאן שגם כאשר אדם נמצא במצב של שפלות או "מיתה רוחנית" ,אין זה פוטר את הסובבים אותו מלעסוק בצרכיו ,והתורה אף התירה איסורים מסוימים (בצד המחשבתי של ההווא אמינא) כדי לאפשר את שיקומו של אותו אדם. עוד השלכה מעשית עולה מעניין האבלות של המצורע על עצמו .כפי שביאר הרב שורקין ,המצורע נוהג מנהגי אבלות כגון עטיפת ראש .התובנה לחיים היא שהאדם מחויב להתבוננות פנימית במצבו .אם חלק ממנו "מת" מבחינה רוחנית או מוסרית ,עליו לעצור ולנהוג בעצמו מנהג אבלות ,כלומר להתכנס פנימה ,להצטער על האובדן ולבקש את דרך השיבה לחיים .אין זו אבלות של ייאוש ,אלא אבלות המניעה לתשובה ולטהרה. כמו כן ,קיימת השלכה לגבי היחס לאנשים הנמצאים במצוקה קשה ,עניים או חולים ,שגם הם הוקשו למת .המצפן המעשי מורה לנו כי למרות מצבם העגום, חובתנו לראות בהם אישיות משפטית ואנושית מלאה .העובדה שחז"ל קראו להם "חשוב כמת" באה לעורר את רחמינו עליהם ולגרום לנו להבין את עומק סבלם ,אך חלילה לנו מלהפקיע את כבודם או את רכושם בשל כך. בהתבוננות אל מעמקי הסוגיה ,אנו מגלים כי המושג מצורע חשוב כמת אינו בא

ערוצמ תשרפ

לצמצם את קיומו של האדם ,אלא להגדיר מחדש את מהות החיים והמוות בתפיסה התורנית .החיים אינם רק תנועה פיזית או דופק הלב ,אלא הם השייכות אל הכלל, היכולת להשפיע ולהיות חלק מרקמת החיים של עם ישראל .המצורע ,המשתלח מחוץ למחנה ויושב בדד ,חווה מיתה חברתית ורוחנית .הבידוד המוחלט הוא הפסקת הזרם החיוני המחבר את הפרט אל הכלל ,ולכן הוא נחשב כמי שאינו עוד בתוך עולם החיים הפועם. עומק הרעיון הוא שהתורה מבקשת ללמדנו שהאדם הוא יצור חברתי ורוחני במהותו. כאשר אדם פוגם בלשונו ויוצר פירוד בין איש לרעהו ,הוא נדון לחיות את תוצאות מעשיו – פירוד מעצמו ומסביבתו .ה"מיתה" של המצורע היא שיקוף של המציאות שיצר בדיבורו .אך דווקא בתוך אותה חשיכה של מוות זמני ,צומחת היכולת להתבוננות פנימית .האבלות שהמצורע נוהג על עצמו היא הכרה בכך שמשהו בתוכו נשבר ,והכרה זו היא הצעד הראשון לקראת תחיית המתים האישית שלו. כמו כן ,הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבות ההפרדה בין המהות למעמד .למרות שהמצורע חשוב כמת מצד תחושתו ובידודו ,התורה שומרת מכל משמר על זכויותיו הקנייניות והמשפטיות .בכך מגלה לנו התורה את ערכו האינסופי של האדם :גם מי שנמצא בשאול תחתיות ,גם מי שכל בשרו נאכל ורוחו שפלה עליו כמת ,עדיין הוא נשאר בעל הבית על חייו ועל נכסיו .אין לאף אדם ,אפילו לבנו יורשו ,רשות לראות בו כמי שעבר מן העולם כל עוד נשמה באפו .זהו איזון מופלא בין האמת המרה של המצב הרוחני לבין החסד והמשפט השומרים על כבוד האדם באשר הוא. במבט חודר אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי ההיקש שבין המצורע למת אינו רק גזירת הכתוב ,אלא הוא משקף את החוויה הקיומית של אדם המאבד את הקשר עם חיותו הפנימית .האמונה היהודית מלמדת כי החיים האמיתיים הם חיבור למקור החיים ,וכאשר האדם חוטא ונענש בצרעת ,הוא חווה סוג של נטישה עצמית .התחושה שחלק מהגוף נרקב ומת היא תזכורת חיה לכך שהחומר ללא הרוח הוא חסר חיים, וכי האדם יכול להיות מהלך על פני האדמה בעוד שבתוכו מקננת תחושת חידלון. החיבור לאדם טמון בהבנה שהצרעת היא מחלה של הדיבור ,והדיבור הוא "רוח ממללא" ,הוא המגדיר את האדם כחי .כשאדם פוגם בכוח הדיבור ,הוא פוגם בחיותו שלו ,ולכן הוא נחשב כמת .המחשבה הזו צריכה לעורר בלבנו אמונה עמוקה בכוחנו להתחדש; אם המצורע יכול להיטהר ולשוב אל המחנה ,הרי שיש "תחיית המתים" בכל רגע ורגע .האמונה כאן היא שהמוות אינו סוף פסוק ,אלא לפעמים הוא תחנה של ריחוק לצורך התקרבות מחודשת. עומק האמונה בסוגיה זו מתגלה בכך שהקב"ה שומר על קנייניו של המצורע .גם כשהאדם מרגיש כמת ,גם כשבנו יורשו כבר לוטש עיניים לנחלה ,הקב"ה אומר :אתה

גם לנשמה מגיע אוכל

חי .הבעלות שלך על חייך ועל מעשיך נשמרת לך בשמיים ובארץ .זהו חיבוק אלוקי בתוך הבדידות הגדולה ביותר – הידיעה שערכו של אדם אינו נמדד לפי מצבו החברתי או הבריאותי ,אלא לפי עצם קיומו לפני בוראו .הנפש לומדת שגם מתוך ה"מוות" של הצרעת ,ניתן לצמוח לקומה חדשה וגבוהה יותר של טהרה. המצפן המוסרי הנבנה מתוך סוגיה זו מציב גבול ברור בין המציאות הכואבת של האדם לבין הזכויות המוקנות לו מעצם היותו נברא בצלם .המוסר התורני מלמדנו כי גם כאשר אדם נמצא בשפל המדרגה ,במצב של "מיתה" חברתית או גופנית ,אין בכך היתר לסביבתו – ואפילו הקרובה ביותר – לנהוג בו כמי שאיבד את שייכותו לעולם .המצפן הפנימי דורש מאיתנו יושרה מוחלטת :לכבד את רכושו ,את דעתו וא את ריבונותו של האדם כל עוד נשמה באפו ,ולעמוד מול הפיתוי המוסרי של "ירושה בחייו". המוסר הנלמד כאן מעמיק את תפיסת החסד .אם הכהן והנזיר מחויבים להיטמא למצורע כדי לטהרו ,הרי שהמוסר מחייב אותנו לא להירתע מן ה"מתים המהלכים" שבחברה – אותם אנשים שבורים ונדכאים שחשים כי איבדו את חיותם .המצפן המוסרי מורה לנו כי תפקידנו הוא להיות "כהנים" המשיבים את האדם אל החיים, ולא "יורשים" הממתינים לנפילתו .זוהי קריאה למוסר של חמלה אקטיבית ,המכירה בכאב האחר אך אינה מבטלת את קיומו המשפטי והאנושי בשל כך. בנוסף ,בניית המצפן המוסרי מתוך אבלות המצורע על עצמו מלמדת אותנו על אחריות אישית .האדם המוסרי יודע לזהות מתי חלקים בתוכו "מתו" – אם בגלל כעס, שנאה או דיבור רע – והוא אינו מתעלם מכך .הוא מקבל על עצמו את האחריות להתאבל על אובדן מדרגתו ולפעול לתיקון המעוות .המוסר כאן אינו חיצוני בלבד, אלא דרישה פנימית לטהרה ולשיקום מתמיד ,מתוך ידיעה שהחיים האמיתיים הם רצף של בחירות מוסריות השומרות על חיותו של האדם ועל כבודו של חברו. מתוך הבירור המרתק שעברנו בין הגדרות ההלכה למסתורי הנפש ,אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנות צלולות המאירות את דרכנו בהבנת ערך האדם וקנייניו עלי אדמות. התובנה הראשונה היא ההבנה העמוקה כי גם במצבים הקשים ביותר של האדם, כאשר הוא חש מבודד ו"מת" מבחינה חברתית או גופנית ,התורה שומרת בחרדת קודש על ריבונותו ועל כבודו .למדנו כי ההגדרות הרוחניות של חז"ל לעולם אינן באות לרמוס את המציאות המשפטית והאנושית ,וכי חובתנו כקרובים וכחברה היא לראות באדם השבור דמות חיה וקיימת לכל דבר ועניין .תובנה נוספת עוסקת באחריות שלנו כלפי עצמנו; האבלות של המצורע מלמדת אותנו שלא להתעלם מ"מיתה רוחנית" שחלה בנו ,אלא להכיר בה כדי לצמוח מתוכה לטהרה .כמו כן ,למדנו כי צורכי החסד