מדוע בזמננו אנשים מדברים לשון הרע ואין להם נגעים בגוף?
מדוע בזמננו אנשים מדברים לשון הרע ואין להם נגעים בגוף? עומדים אנו משתוממים ומרעדים אל מול המראה המבהיל הנפרש לנגד עינינו בפרשיות הנגעים ,כאשר התורה הקדושה מתארת בדקדוק רב את הכתמים המופיעים על בשרו, בגדו וביתו של האדם .הלב מחסיר פעימה למקרא דברי חזל הקושרים בקשר בל ינתק בין חטא הלשון לבין עונש הצרעת ,והשאלה מהדהדת בחלל עולמנו בעוצמה אדירה :הכיצד ייתכן כי…
מדוע בזמננו אנשים מדברים לשון הרע ואין להם נגעים בגוף? עומדים אנו משתוממים ומרעדים אל מול המראה המבהיל הנפרש לנגד עינינו בפרשיות הנגעים ,כאשר התורה הקדושה מתארת בדקדוק רב את הכתמים המופיעים על בשרו, בגדו וביתו של האדם .הלב מחסיר פעימה למקרא דברי חזל הקושרים בקשר בל ינתק בין חטא הלשון לבין עונש הצרעת ,והשאלה מהדהדת בחלל עולמנו בעוצמה אדירה :הכיצד ייתכן כי בדורנו אנו ,דור שבו נפרצו חומות השפה והדיבור ,והלשון מתהלכת בארץ ללא רסן ומחסום ,אין אנו רואים את אותם אותות ומופתים בבשרנו? היכן הן אותן שאת וספחת שהיו אמורות להופיע ולהתריע? מדוע השמים שותקים והגוף נותר בשלוותו המדומה, בעוד הנפש פנימה מזדהמת בחטא המר של מוציא שם רע? הרי המציאות זועקת וטופחת על פנינו ,כאשר רבבות נכשלים בשמירת הלשון ואין פוצה פה ומצפצף בנגעי עור הבשר, וכי חס ושלום השתנתה התורה או שמא פסקה השגחת המלך מעל שולחנו? נדמה כי חוקי הטבע הרוחני השתנו ,ואנו נותרנו תועים בערפל ,מחפשים את פשר השתיקה הזו של הגוף אל מול קלקול הדיבור. מתוך מבט מעמיק אל תוך דפי הספרים הקדושים ,אנו מוצאים את מקור הדינים והנהגות הבורא עם עמו בימי קדם ,כאשר הדיבור והחומר היו אחוזים זה בזה בקשר של השגחה גלויה" .זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא י"ד ,ב') .פסוק זה מהווה את התשתית להבנת המהות הרוחנית של הנגע ,שהרי אין מדובר בחולי גופני רגיל אלא במערכת התרעה אלוקית המגיבה לקלקול הדיבור. רש"י (י"ד ,ב') כתב זאת תהיה תורת המצורע ,מלמד שאין נטהר בלא כהן. רבי אברהם אבן עזרא (י"ג ,ב') פירש כי הצרעת היא מכה שבאה מגזרת עליון ואינה מחלה בדרך המנהג ,ועל כן ציוותה התורה ללכת אל הכהן ולא אל הרופא. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (י"ג ,מ"ז) ביאר כי בהיות ישראל שלמים לה' ,יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב ,וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי סר ה' מעליו. הרד"ק (ספר השורשים ,שורש צרע) כתב שהשם צרעת נגזר מעניין צרעה ,שהיא מכה הבאה על האדם פתאום מן השמיים על חטאיו. הרלב"ג (י"ג ,ב') ביאר כי הנגעים היו מגיעים לישראל בדרך נס כדי לעוררם לתשובה, והיו מתחילים בבית ובבגד ורק לאחר מכן בבשר. החזקוני (י"ד ,ב') כתב זאת תהיה תורת המצורע ,שהתורה נתנה סדר ברור כיצד על החוטא לנהוג כדי לשוב לטהרתו לאחר שסבל מן הנגע. הספורנו (י"ג ,מ"ז) ביאר כי עונש הצרעת נובע מהשגחת ה' על עמו כאב המשגיח על בניו
רחומיו ,והוא ניתן למי שראוי לרמז כמי שמעירים אדם ער מתרדמתו ,אך מי ששקוע בתרדמה עמוקה אין הרמז מועיל לו. בתרגום אונקלוס (י"ד ,ב') תרגם דא תהי אורייתא דסגירא ביומא דדכותיה ,לומר שהתורה קבעה חוק קבוע למי שנסגר מחמת טומאתו. בתרגום יונתן בן עוזיאל (י"ד ,ב') כתב דא תהי גזירת אורייתא דמצורע ביומא דדכותיה ויתדבר לות כהנא ,והדגיש את עניין הגזירה וההנהגה התורנית שבדבר. הכלי יקר (י"ד ,ב') חידש כי השם מצורע הוא נוטריקון מוציא רע ,ללמד שהנגע הוא תוצאה ישירה של הדיבור הרע שהוציא האדם מפיו. האלשיך הקדוש (פרשת תזריע) ביאר כי בדורות הראשונים היה גופם מזוכך ועל כן היה ניכר בהם הנגע מיד ,מה שאין כן בדורות המאוחרים שאנו כעכו"ם שאין בהם נגעים מחמת עובי החומריות. לאחר ששוררנו את יסודות הפסוקים והמפרשים על פני התורה ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,שם שפכו רבותינו אור בהיר על פשר החיבור שבין עוון הלשון לבין חולי הצרעת, וגילו לנו את עומק הדין השמימי המשתקף בבשרו של האדם. בגמרא במסכת ערכין (דף טו ע"ב) כתב אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע ,ומבארים שם כי התורה רמזה בשמו של הנגוע את סיבת חוליו ,שהרי בדיבורו הרע הפריד בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ,ועל כן עונשו הוא בבידוד מוחלט מחוץ למחנה. בגמרא במסכת ערכין (דף טז ע"ב) כתב אמר רבי יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין ,ומבאר שם רש"י (דף טז ע"ב) כי הצרעת היא המכלה ומחלטת את האדם ומפרישה אותו מן העולם ,כמידה כנגד מידה על שביקש להכרית את חברו בדיבורו. בגמרא במסכת נדה (דף יג ע"ב) כתב תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע כחולק על השכינה ,וביארו התוספות (שם) כי עוון זה פוגם בחיבור שבין ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן השכינה מסתלקת ממנו והוא נותר חשוף לפגעים ולנגעים המעידים על חסרון השמירה העליונה. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) כתב אמר רבי יוחנן על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ,וביאר שם בעל פני משה (שם) כי חומרת העוון גורמת לכך שהעונש אינו מתאחר לבוא לעתיד לבוא בלבד אלא מופיע באותות ניכרים כבר בעולם הזה כדי לעורר את האדם מחטאו.
בתלמוד ירושלמי במסכת נזיר (פרק ט הלכה ג) כתב המצורע הזה כיוון שהוא חוטא בשפתיו הוא לוקה בבשרו ,וביארו מפרשי הירושלמי כי יש קשר ישר בין כלי המעשה שהוא הפה לבין התוצאה הניכרת לעין כל ,כדי שיידע החוטא ויבוש ולא יוסיף עוד לדבר עתק.
מתוך ים התלמוד אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם ובבינתם העמוקה חצבו נתיבות להבנת פשר היעלמות הנגעים מאיתנו ,וביארו את הקשר שבין מדרגת הדור לבין אופן ההנהגה העליונה.
רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י) כתב והשינוי הזה שארע בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשם השותפות אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו ואם חזר בו יטהר הבית ואם עמד ברשעו עד שהנתץ הבית משתנות כלי העור שעליהם הוא יושב ושוכב ואם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנות הבגדים שעליו ואם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצנות ולשון הרע ,ומבאר הרמב"ם כי סדר הנגעים הוא הנהגה פלאית שנועדה לחנך את האדם בשלבים ,וסיבת העדרם כיום היא היחלשות אותה הנהגה גלויה.
רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא יג ,מז) כתב וזה העניין אינו בטבע כלל ולא נהיה בעולם אלא בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי סר ה' מעליו ,ומבאר הרמב"ן כי הנגע הוא בבחינת מראה המציגה את המצב הרוחני ,וכיוון שאין אנו במדרגת "שלמים לה'" כבימי קדם ,אין הגוף מגיב בשינוי גלוי לחטא.
רבינו בחיי (ויקרא יג ,ב) כתב הצרעת היא עונש על לשון הרע וסיבת היותה בבשר דווקא לפי שהלשון בתוך הפה והיא בשר והחטא נעשה על ידי הבשר ועל כן לוקה הבשר ,והוסיף לבאר כי בזמן שהשכינה שורה בישראל היו הנגעים באים כייסורים של אהבה כדי למרק את החטא מיד ,ואילו בזמן הזה שהשכינה בגלות נסתרה הנהגה זו.
רבינו עובדיה ספורנו (ויקרא יג ,מז) כתב כי עונש הצרעת נובע מהשגחת ה' על עמו כאב המשגיח על בניו רחומיו ,הנמצא תחת השגחת ה' זוכה לשמירה מיוחדת וטובות הרבה אולם יחד עם זאת גם מעשיו נבחנים בקפידה ,וממשיך ומבאר שבדיוק מהסיבה הזו הגויים אינם מטמאים בנגעים כיון שאינם תחת אותה השגחה פרטית מדוקדקת המעוררת את האדם על ידי נגעי גופו.
בהמשך למסורת הדורות שקדמו לנו ,אנו פונים אל גדולי האחרונים והפוסקים אשר
העמיקו חקר בסוד היעלמות הנגעים ,ודלו עבורנו פנינים של הבנה כיצד משתנה הנהגת הבורא עם עמו בהתאם למדרגתם הרוחנית ולמצב הדור. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ו) כתב כי על פי דברי ספר הקנה יש להבין שכל המוציא לשון הרע מפיו נידון בצרעת ,וכאשר הקשה לו תלמידו שאם כן כל ישראל יהיו מצורעים שהרי בעוון זה גלו ישראל ,השיב לו ששקולה העניות כצרעת והרי הוא עני הנמסר בידי אדם ,ופירש החפץ חיים שדרך זה מוסרת מהאדם הגאווה שהיא הסיבה העיקרית ללשון הרע ,ובכך העניות מחליפה את הנגע הגופני ככלי לתיקון הנפש. רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג) כתב כי עונש הצרעת הוא מן הייסורים הממרקים את העוון בעולם הזה כדי להציל את האדם מדינה של גיהנום ,ומבארים האחרונים על פי דבריו שבדורות מאוחרים כיוון שאין הלבבות פתוחים להבין את הרמז שבנגע ,שוב אין תועלת בהופעתו והחטא נותר רשום בפנים עד שיתעורר האדם בתשובה מאליו. רבי משה אלשיך ,האלשיך הקדוש (פרשת תזריע) כתב ביאור נפלא המחלק בין הדורות, וביאר שמכיוון שבדורות הראשונים היה גופם מזוכך ועל כן היה ניכר בהם הנגע ,משא"כ עתה בעוונותינו הרבים אנו כעובדי כוכבים ומזלות שאין בהם נגעים ,וכוונתו היא שהחומריות שגברה אוטמת את הגוף מלשקף את פגמי הנפש בצורה מוחשית. רבי חיים בן עטר ,אור החיים הקדוש (ויקרא יג ,ב) כתב כי הנגע בא להפריש את הרע מהטוב ,ובזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה היה הרע נדחה אל חוץ לבשר והיה נראה כנגע ,אך בזמן הזה שהרע מעורב בטוב ואין כוח בנפש לדחותו לחוץ ,נשאר הלכלוך הרוחני בלוע בתוך האדם ואינו מקבל ביטוי חיצוני. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב לשון הרע פרק א) כתב כי הלשון היא המקשרת בין עולם המחשבה לעולם המעשה ,וכאשר האדם חוטא בלשונו הוא פוגם בחיבור הזה, ומבארים האחרונים שבימי קדם שהחיבור בין רוח לחומר היה גלוי ,הפגם היה נראה בבשר מיד ,אך כיום בגלות החומרית הקשר הזה נסתר מעינינו. אורם של גדולי הדורות האחרונים וצדיקי זמננו מאיר לנו נתיב בתוך אפלת הגלות, בבואם לבאר את פשר שתיקת הגוף אל מול חטאי הלשון ,ומדבריהם עולה תמונה מרעידה על עומק האחריות המוטלת עלינו דווקא בעת הזו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (ענף עץ אבות ,פרק א) כתב כי בימי קדם היתה הצרעת בבחינת חסד גדול מאת הבורא ,שכן היא היתה נורית אזהרה המהבהבת לאדם בטרם ישקע בחטאו ,וכיוון שהדורות נתמעטו ואין אנו מסוגלים לע"באותה תוכחה גלויה, נסתלקו הנגעים ,אך אין זה אומר שהחטא נמחק אלא שהוא נותר רשום בנפש פנימה ומחכה לתיקונו.
מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,פרשת תזריע) כתב ביאור עמוק על כך שהצרעת אינה עונש גרידא אלא כלי חינוכי ,וביאר כי בזמננו שאין לנו נביא וחוזה ואין כהן המבחין בין טמא לטהור ,הרי שהופעת הנגע ללא היכולת להיטהר ממנו כדת וכדין היתה מביאה את האדם לייאוש ולא לתשובה ,ועל כן ברחמיו הסתיר הקדוש ברוך הוא הנהגה זו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (פתיחה ,עשין) כתב ובאמת לפלא הוא בעיני שטבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים להצלחה על פרנסה ,ומה יועילו להם כל הסגולות והברכות אם חס ושלום הוא מורגל בזה החטא של לשון הרע ורכילות ,הרי יש על זה ארור מפורש בתורה ארור מכה רעהו בסתר ,ופירש רבנו שכיון שאין הנגעים מופיעים בבשר ,הרי שהקללה והעיכוב בפרנסה הם התחליף המוחשי המעורר את האדם בדורנו. רבינו ישראל אבוחצירא ,הבבא סאלי (בבא סאלי ,דברי תורה) כתב כי הקדושה שהיתה בישראל בזמן המקדש היתה כה גדולה ,עד שכל שמץ של טומאת דיבור היה גורם לריקבון חיצוני בבשר ,אך כיום כשהעולם מלא קליפות וטומאה ,אין הגוף מרגיש בשינוי, ובדומה לאדם הנמצא בתוך מקום מטונף שאינו מרגיש בריח הרע ,כך אנו בתוך הרגלי הדיבור הפסולים. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי כתב שעיקר עניין הצרעת היה להוציא את האדם מחבורת ליצנים ומספרי לשון הרע ,וביאר שבזמננו שהחברה כולה נגועה בכך, הרי שהבידוד של יחיד אחד מחוץ למחנה לא היה משיג את מטרתו החינוכית כפי שהיה אז ,ולכן ההנהגה עברה למישור של ייסורי נפש וקשיים חברתיים אחרים. מתוך הבירור המקיף בדברי רבותינו לאורך הדורות ,אנו נדרשים לתרגם את הדברים לשפת המעשה ולבחון כיצד משפיעה הבנה זו על הנהגתנו ביום יום ,כאשר נוריות האזהרה הגופניות כבו אך האחריות רק התעצמה. נפקא מינא ראשונה היא בגישתנו אל המציאות של קשיים ועיכובי פרנסה ,שכן על פי דברי החפץ חיים וספר הקנה ,עלינו להבין כי בדורנו העניות והדחק מחליפים את הנגעים הגופניים ,וממילא כאשר אדם חש בדוחק כלכלי או בקושי בפרנסתו ,עליו לפשפש תחילה בשמירת הלשון שלו ,שמא שם טמון השורש לעיכוב הברכה בנכסיו ,ולא להסתפק בחיפוש סגולות חיצוניות. נפקא מינא נוספת נוגעת למידת הזהירות הנדרשת מאיתנו ,שהרי למדנו כי העדר הנגעים אינו מעיד על בריאות אלא על חוסר תגובה של מערכת החיסון הרוחנית ,ולפיכך עלינו להחמיר בבדיקה עצמית של הדיבור פי כמה מבדורות קודמים ,בדיוק כפי שחולה שאינו מרגיש חום למרות זיהום בגופו חייב לערוך בדיקות דם יסודיות כדי לגלות את המחלה הנסתרת.
כמו כן ישנה השלכה מעשית בעניין היחס לייסורים חברתיים ובדידות ,שכן אם בעבר המצורע היה מורחק אל מחוץ למחנה על ידי הכהן ,הרי שכיום אדם המוצא את עצמו מבודד חברתית או סובל ממריבות בלתי פוסקות עם סביבתו ,עליו לראות בכך מעין צרעת מודרנית המאותתת לו כי דיבורו המפריד בין איש לרעהו הוא שגרם לו להיות מופרש מן הכלל. עוד נפקא מינא למעשה היא בחובת התשובה והחינוך העצמי ,שכן בהעדר הכהן והנגע המוחשי ,מוטלת על כל אדם האחריות להיות הכהן של עצמו ,לבחון את מוצא פיו בכל ערב וליצור לעצמו את ההסגר והבידוד הרוחני לצורך חשבון נפש ,מתוך ידיעה שהלכלוך הרוחני נותר בלוע בבשר ואינו מתנקה מאליו ללא פעולה יזומה של תשובה וטהרת הדיבור. כאשר אנו מעמיקים בחקירה הרעיונית של סוגיה זו ,אנו מגלים כי היעדר הנגעים אינו סימן של הקלה אלא עדות למצב של הסתר פנים בתוך עולם החומר .הצרעת בימי קדם לא הייתה עונש במובן הנקמני של המילה ,אלא גילוי של האמת הפנימית על פני השטח, בבחינת "מחוץ למחנה מושבו" המשקף את הפירוד שהאדם יצר בלשונו .העומק הרעיוני כאן מלמד כי בעולם מתוקן ,הרוח והחומר מסונכרנים בצורה כה דקה ,עד שכל סטייה רוחנית מקבלת ביטוי פיזי מיידי. הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהדיבור אינו רק כלי תקשורתי ,אלא הוא הכוח המכונן את המציאות ,שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" .כאשר אדם משתמש בכוח הדיבור לרעה, הוא יוצר ריקבון במבנה המציאות שלו .בזמן שהשכינה שרתה בישראל בגלוי ,הריקבון הזה היה צף ועולה אל הקירות ,אל הבגדים ובסוף אל העור ,כמו גוף בריא הדוחה מתוכו רעלים .השתיקה של הגוף בימינו מלמדת כי המערכת הרוחנית שלנו נמצאת במצב של חוסר רגישות ,שבו הרעל נשאר בלוע בפנים ומחלחל אל תוך הנפש מבלי שהאדם ירגיש צורך לעצור ולתקן. בירור זה מוביל אותנו להבנה שההנהגה האלוקית עברה מהמרחב הפיזי אל המרחב הסמוי .אם בעבר הכהן היה הסמכות המאבחנת את הנגע ומורה על הבידוד ,הרי שכיום התובנה הרעיונית מחייבת את האדם לפתח חוש פנימי של "ראיית נגעים" .עומק הרעיון הוא שדווקא בתוך החושך והסתר הפנים ,נדרשת מאיתנו עבודה דקה יותר של הקשבה להדים של מעשינו במציאות ,מתוך הבנה שכל מילה שאנו מוציאים מהפה מעצבת את עולמנו הפנימי והחיצוני ,גם אם העור נותר חלק למראית עין. במבט אל נבכי הנפש פנימה ,אנו מגלים כי השתיקה של הגוף אל מול חטא הלשון היא קריאה עמוקה לאמונה ולהתבוננות .המחשבה היהודית מלמדת אותנו כי האדם הוא עולם קטן ,וכל איבר ומערכת שבו משקפים הנהגה עליונה .כאשר הנגעים נעלמו ,אין זה משום שהחטא איבד מחומרתו ,אלא משום שהקשר הגלוי שבין המעשה לתוצאה עבר אל המרחב האמוני הסמוי .כאן נבחן האדם בשיא כוחו :האם ימשיך להאמין בהשגחה
גם כשאין לו הוכחה חותכת בבשרו? האם יבין כי הנזק הרוחני שנגרם לנפשו בעקבות דיבור אסור הוא ממשי וכואב יותר מכל נגע עור ,למרות שהוא אינו נראה לעין בשר?
החיבור לנפש דורש מאיתנו להבין כי הדיבור הוא תמצית חיותו של האדם ,כפי שתרגם אונקלוס על ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא .כשאדם פוגם בדיבורו ,הוא פוגם בצינור החיים שלו .המחשבה הזו צריכה להוביל אותנו להנהגה של רגישות עצמית גבוהה יותר. עלינו לפתח מודעות שבה כל מילה נשקלת במאזני הנפש ,מתוך הבנה שגם אם המלך העתיק את משכנו מעיר הבירה ,חוקי המלכות עדיין קיימים והשפעתו על חיינו נותרת מכרעת .האמונה בזמננו היא היכולת לראות את הכתם בנשמה גם כשהבגד נותר לבן וצח.
הבנה זו מחייבת אותנו להנהגה של ענווה ושפלות רוח ,שכן דווקא היעדר התגובה האלוקית המיידית יכול לגרום לאדם לתחושת כוחי ועוצם ידי רוחנית .המחשבה כי הכל מותר כי אין עונש גלוי היא אשליה מסוכנת .עלינו לחזק בקרבנו את הידיעה שכל מילה נרשמת וכל הגה נשמע ,והעובדה שאין אנו לוקים בצרעת היא רחמים גדולים שנועדו לאפשר לנו מרחב של בחירה חופשית ותשובה מאהבה ,ולא מתוך פחד של נגעים גלויים המכריחים את האדם להיכנע.
ההתבוננות המוסרית בסוגיית הנגעים הנעלמים חושפת בפנינו מצפן פנימי המכוון את האדם אל עומק היושרה והאמת .מוסר המקרא מלמדנו כי הצרעת הייתה כלי המכריח את האדם להכיר באחריותו החברתית ,שכן המדבר לשון הרע מבקש לפגוע בזולת מבלי לשלם מחיר ,והנגע בא והוציאו מחוץ למחנה .כיום ,כאשר אין המצפון החיצוני בדמות הצרעת פועל ,אנו נדרשים לבנות בתוכנו מצפן מוסרי חזק פי כמה .המוסר בזמננו אינו נבנה מתוך הפחד מפני כתם על העור ,אלא מתוך הכרה עמוקה בכבודו של הזולת ובקדושת הדיבור.
בניית המצפן הפנימי מחייבת אותנו להבין כי השתיקה אינה הסכמה .העובדה שאין אנו רואים עונש מיידי על דיבור רע צריכה לעורר בנו רעד מוסרי ,שכן היא מעמידה את כל התנהגותנו במבחן של אמת צרופה .האם אנו נמנעים מלשון הרע רק כשמישהו צופה בנו ,או שמא אנו מבינים את העוול המוסרי שבדבר מצד עצמו? המוסר האמיתי הוא זה הפועל בהסתר ,במקום שבו אין איש רואה ואין הגוף מגיב ,מתוך נאמנות לערכים של חסד ,אמת וצדק.
מצפן זה מורה לנו כי עלינו להיות רגישים לסבלו של האחר גם כשאין לנו עדים .המצורע של פעם היה תזכורת חיה לכך שהמילים שלנו פוצעות .כיום ,עלינו לפתח דמיון מוסרי שימחיש לנו את הנגע שדיבורנו יוצר בנשמתו של חברנו ,גם אם לא הופיע שום כתם על קירות ביתנו .זוהי מדרגה גבוהה יותר של מוסר ,הנשענת על משמעת עצמית ובחירה בטוב מתוך הכרה ,ולא מתוך הכרח חיצוני.