2. האם מותר להכניס תפילין לבית חולים למצורעים בידיעה שלאחר מכן משמידים חפצי החולים?

2. האם מותר להכניס תפילין לבית חולים למצורעים בידיעה שלאחר מכן משמידים חפצי החולים? ניצבים אנו מול דילמה קורעת לב ,המעמידה את קדושת המצווה אל מול חומרת איסור ביזוי קודשיו של מקום ,בתוך מציאות של חולי ומכאוב .בבית החולים למצורעים ,מקום בו הבדידות והסבל דרים בכפיפה אחת ,מבקש היהודי המיוסר להיאחז בקרן זווית של רוחניות ,להניח תפילין על ראשו ועל זרועו ולהתחבר…

2. האם מותר להכניס תפילין לבית חולים למצורעים בידיעה שלאחר מכן משמידים חפצי החולים? ניצבים אנו מול דילמה קורעת לב ,המעמידה את קדושת המצווה אל מול חומרת איסור ביזוי קודשיו של מקום ,בתוך מציאות של חולי ומכאוב .בבית החולים למצורעים ,מקום בו הבדידות והסבל דרים בכפיפה אחת ,מבקש היהודי המיוסר להיאחז בקרן זווית של רוחניות ,להניח תפילין על ראשו ועל זרועו ולהתחבר לאביו שבשמיים .והנה ,עומדת כנגדו גזירת המלכות והרפואה ,הקובעת כי כל חפץ הבא במגע עם החולה דינו כליה ושריפה, פן תתפשט המחלה המדבקת ותהפוך לסכנת נפשות לרבים .השאלה המהדהדת בין כתלי בית החולים ובחלל בית המדרש היא :האם נכון להביא לאדם זה את התפילין ,בידיעה ברורה כי במו ידינו אנו גורמים להן לעלות בלהבה? האם המצווה של היחיד דוחה את הלאו הנורא של "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" ,או שמא קדושת השמות הכתובים בתפילין אוסרת עלינו להפקירן לידי האש? זוהי שאלה הנוגעת בשורשי האמונה ,ביחס שבין גוף לנשמה ,ובגבולות האחריות של האדם כלפי חפצי הקודש. מתוך סערת הנפש אל מול גזירת השריפה ,אנו פונים אל המקורות הראשוניים ,שם הונחה התשתית לאיסור מחיקת השם ולחובת המצווה ,כדי לדלות מהם אור ובהירות לסוגיה סבוכה זו.

גם לנשמה מגיע אוכל

"לא תעשון כן לה' אלוהיכם" (דברים י"ב ,ד') .פסוק זה ,המופיע לאחר הציווי להשמיד את עבודת האלילים ,מציב את האזהרה החמורה מפני פגיעה בכבודו של מקום דרך פגיעה בשמו או במזבחו. רבי שלמה יצחקי רש"י (דברים י"ב ,ד') פירש לא תעשון כן לה' אלוהיכם ,להקטיר לשמים בחוץ ,או למחוק את השם ,או לנתץ אבן מן המזבח ,ומבאר כי התורה הקפידה על כבוד שמו של הקב"ה שלא יחולל בשום דרך של השחתה. רבי אברהם אבן עזרא (דברים י"ב ,ד') חידש כי האיסור אינו רק במעשה מחיקה פעיל, אלא בכל הנהגה שיש בה זלזול בקודש ,כגון השארת חפצי קודש במקום שבו הם עלולים להינזק. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (דברים י"ב ,ד') ביאר כי עיקר הלאו הוא אזהרה שלא לגרום למחיקת השם על ידי חטאינו ,אך למדנו ממנו את האיסור המוחלט על השחתת כתבי הקודש וכל הנקרא עליו שם שמים. הספורנו (דברים י"ב ,ד') פירש לא תעשון כן ,שלא תהיו סובבים למחיקת שמו בגרמת חטאיכם ,ומכאן עולה השאלה האם הכנסת תפילין למקום שריפה נחשבת כגרימה אסורה. רבנו בחיי (דברים י"ב ,ד') כתב כי כבוד השם הוא יסוד האמונה ,וכל המוחק אות אחת מן השם עובר על לאו ,שכן השם מייצג את המציאות האלוקית בעולם הזה. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (דברים י"ב ,ד') ביאר כי האיסור נאמר דווקא על דרך של השחתה וביזיון ,אך אם הדבר נעשה לצורך תיקון או מצווה גדולה ,יש לדון האם הדבר נכלל באיסור. אונקלוס (דברים י"ב ,ד') תרגם לא תעבדון כן קדם ה' אלהכון ,והדגיש את המעשה הישיר של הפגיעה בעבודת השם ובשמותיו. הכלי יקר (דברים י"ב ,ד') ציין כי האיסור בא מיד לאחר שבירת המצבות של עבודה זרה, ללמדנו שהיחס לקודש חייב להיות הפוך מן היחס לטומאה ,ושימור השם הוא שימור הקדושה בעולם. מתוך הכתובים אנו באים אל היכלם של תנאים ואמוראים ,אשר בדבריהם הניחו את היסודות להבחנה הדקה שבין מעשה מחיקה ישיר לבין גרימת מחיקה ,והגדירו את גבולות האיסור של "לא תעשון כן". בגמרא במסכת שבת (דף קכ ע"ב) כתב תנו רבנן הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יע"במקום הטנופת ,נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל .רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ,ומבאר רש"י (שבת קכ ע"ב) כי הטעם להיתר הוא ש"לא תעשון כן" נאמר על עשייה ומעשה בידיים ,ואילו גרמא שבה המים מוחקים מאליהם מותרת במקום מצווה.

ערוצמ תשרפ

בגמרא במסכת מכות (דף יא ע"א) כתב לגבי דוד המלך בשעה שכרה שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא לעלמא ,אמר מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ולמישדי בתהומא דלינח .ומבאר רש"י (מכות יא ע"א) כי ספקו של דוד היה האם מותר לגרום למחיקת השם בתוך התהום כדי להציל את העולם ,ומשמע מדבריו שגם בגרמה כזו יש חשש איסור אלמלא הצורך הגדול והקו וחומר של אחיתופל. בגמרא במסכת סנהדרין (דף עו ע"ב) כתב לגבי הדוחף את חברו למים או לאש ואינו יכול לעלות משם שחייב מיתה ,ומבאר רש"י (סנהדרין עו ע"ב) כי אף שלא הרגו בידיו ממש ,מכל מקום כיוון שסופו למות שם ואין לו הצלה ,הרי זה כמעשה ישיר ולא כגרמה בעלמא. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף יח ע"א) כתב על פטירתו של רבי חנינא בן תרדיון שנשרף עם ספר תורה ,וביקשו תלמידיו שיפתח פיו כדי שתיכנס האש ותמהר מיתתו ,ואמר מוטב שייטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו ,ומבארים המפרשים שם את גודל הזהירות הנדרשת גם בשעת סכנה ואש בכל הנוגע לביזיון האותיות הקדושות. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק א' הלכה ט') כתב כי כל הכתובים שבידנו אין מוחקים אותם ,ומבארים המפרשים שם כי האיסור הוא גורף וחל על כל צורה של השחתה ,בין בכתב ובין בבניין ,אלא אם כן הדבר נעשה לצורך תיקון. מתוך דברי הגמרא אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם שרטטו את הגבול הדק שבין מעשה מחיקה פעיל לבין גרימתה ,והגדירו מה נחשב ביזיון הקודש ומה נחשב לצורך השעה. רבי משה בן מימון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ו' הלכה ו') פסק להלכה את דברי הגמרא בשבת ,וביאר כי מי שהיה שם כתוב על בשרו טובל כדרכו ,שכן לא אסרה תורה אלא עשייה ומעשה מחיקה בידיים ,אבל הגרם מותר .עוד כתב הרמב"ם (שם ,הלכה א') כי כל המאבד שם מן השמות הקדושים עובר בלאו ,והדגיש כי האיסור הוא על השחתה בדרך של קלקול. רש"י (מכות יא ע"א) מבאר את עומק הספק של דוד המלך ,ומדבריו עולה כי השלכת חפץ קדוש למקום שבו ימחק בוודאות על ידי המים ,יש בה צד של איסור .אף שבשבת הותר לטבול עם השם ,כאן מדובר בהשלכה אקטיבית למקום של אובדן ,ולולי הפיקוח נפש של העולם והק"ו של אחיתופל ,היה הדבר אסור. רבנו אשר ,הרא"ש (מסכת שבת פרק ט"ז) ביאר כי ההבדל בין שפשוף השם לבין טבילה בסתם הוא הכוונה והמעשה הישיר .בטבילה ,המים מוחקים מאליהם והאדם עוסק במצוותו ,מה שאין כן בשפשוף שהוא מעשה מחיקה גמור. רבינו יצחק בעל התוספות (שבת קכ ע"ב) דן במושג גרמא במחיקת השם ,וביאר כי כאשר המחיקה אינה ודאית או שהיא נעשית בדרך עקיפה מאוד ,אין זה נחשב למעשה האסור מן התורה ,אך יש להיזהר לכתחילה מלהביא את השם לידי ביזיון ככל האפשר.

גם לנשמה מגיע אוכל

הריטב"א (מכות יא ע"א) חידש כי השלכת השם למים לצורך הצלה אינה נחשבת לביזיון אלא לכבוד השם ,ששמו מציל את עולמו .מכאן יש המבקשים ללמוד כי גם הכנסת תפילין למצורע לצורך מצווה אינה דרך ביזיון אלא דרך כבוד המצווה ,אף שסופה להישרף. מתוך יסודות הראשונים אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אשר עמדו בפני השאלה המעשית והכואבת ,ודקו בנקיות הדעת האם הכנסת התפילין נחשבת כגרם מחיקה המותר לצורך מצווה ,או שמא כהשחתה בידיים. רבנו הגר"י בעריש ויינפלד בספרו דובב מישרים (חלק א' סימן צ"ט) כתב כי אסור להכניס את התפילין למצורע במקרה זה .הוא ביאר כי מאחר שברור לחלוטין שהתפילין יישרפו לאחר מכן ,הרי שהכנסתן למקום השריפה נחשבת כמעשה של איבוד בידיים .לשיטתו, אין מדובר בגרמא בעלמא ,אלא ביצירת מציאות של כליה המהווה עבירה על הלאו של לא תעשון כן לה' אלוהיכם ,ולכן אין המצווה של המצורע דוחה איסור זה. הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו שו"ת אגרות משה (או"ח חלק א' סימן ד') פסק אף הוא לאיסור ,וחיזק את הסברא שכל מקום שבו המחיקה היא ודאית ואין דרך להציל את החפץ, נחשב הדבר כאילו האדם עצמו איבד את השם .הוא הוסיף כי ביזיון התפילין בשריפה הוא חמור עד כדי כך שאין להעמיד את מצוות היחיד מול חילול הקודש המתרחש בגרמתו הישירה. אמנם ,מרן הגרי"ש אלישיב חידש שיטה הפוכה ,וביאר כי מותר להכניס את התפילין. לשיטתו ,בשעה שהאדם מניח את התפילין הוא מקיים מצווה גמורה ,והשריפה שתבוא לאחר מכן אינה המטרה ואינה נעשית על ידי המכניס ,אלא היא אילוץ חיצוני הנובע מחשש פיקוח נפש של הדבקת אחרים .לכן ,אין לגזול מהמצורע את מצוותו בגלל פעולה עתידית שאינה קשורה למהות המצווה כעת. בעל האבני נזר (יו"ד סימן שע"ז) עסק בחילוק שבין גרמא למעשה ,ותירץ את דברי רש"י לגבי דוד המלך .הוא כתב כי השלכת חפץ קדוש למקום שממנו לא יצא לעולם ,כמו תהום או ים ,אינה נחשבת לגרמא אלא למעשה גמור .הוא המשיל זאת לאדם המניח שאור על גבי עיסה – אף שהחימוץ קורה מאליו ,המניח הוא העושה .לפי יסוד זה ,אם התפילין מושלכות למקום שבו יאבדו בוודאות ,הרי זה מעשה איבוד ממש. בספר אות חיים ושלום (סימן לב) הביא בשם קסת הסופר יסוד נוסף ,והשווה זאת לדיני הריגה – כשם שהדוחף את חברו למים שאינו יכול לעלות מהם חייב מיתה כי זהו מעשה הריגה ,כך השלכת תפילין למקום שבו יימחקו בוודאות נחשבת למחיקה בידיים. מנגד ,בקובץ שומר ציון הנאמן (מחברת ד') הקשה על חילוק זה מלשון רש"י שכתב פן ימחקוהו ,כלומר שאין זה ודאי ,ובכל זאת היה איסור לולי הצורך הגדול .מכאן שיש לדון האם כוונה למצווה משנה את הגדרת המעשה מאיבוד לגרמא המותרת. אל מול דברי האחרונים שהתחבטו בגבול הדק שבין גרמא למעשה ,אנו מוצאים את

ערוצמ תשרפ

גדולי דורנו המאירים את הצד המעשי והנפשי של הסוגיה ,תוך שהם בוחנים את גבולות האחריות של האדם כלפי מצוותיו וכלפי קדושת השם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר דן ביסוד של השלכת חפץ למקום אובדן ,וביאר כי יש להבחין בין פעולה שהיא חלק ממצוותו של האדם לבין פעולה שהיא השחתה גרידא. הוא ציין כי לפי דעת הצפנת פענח ועוד אחרונים ,כיוון שהכנסת התפילין נעשית למטרת מצווה נעלה של הנחת תפילין ,וההשמדה העתידית אינה אלא תוצאה נלווית של סכנה בריאותית שאין לאדם שליטה עליה ,אין לראות בכך מעשה של "לא תעשון כן" .המעשה מוגדר לפי כוונתו הראשונה – קיום מצווה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף הזכיר את דברי אביו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בעניינים דומים ,והדגיש את החובה לעשות כל מאמץ למנוע את ביזיון הקודש .עם זאת ,הוא ציין כי במצבים של צורך רוחני קריטי לאדם הנמצא בבידוד ובמצוקה ,יש מקום לסמוך על המקלים הרואים בזה גרמא במקום מצווה ,במיוחד אם ישנה אפשרות שהתפילין לא ישרפו ממש אלא יגנזו בדרך שאינה מחיקה בידיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי נטה להחמיר בכבודם של כתבי הקודש ,וכתב כי "לא תעשון כן" הוא לאו חמור מאוד שנוגע ליסוד האמונה .לשיטתו ,אדם המביא חפץ קדוש למקום שבו הוא יודע בוודאות גמורה שיישרף ,הרי הוא כמי שמוסר את השם לאש .הוא עורר על כך שגם למצורע יש פתרונות רוחניים אחרים ,כגון לימוד תורה בלב או הרהור, ואין לקנות מצווה במחיר של גרימת שריפת שמות קדושים. הגאון רבנו יצחק זילברשטיין בחשוקי חמד העלה צד מעשי נוסף :האם ניתן להשתמש בתפילין פסולות או בדפוס שאינו חייב בגניזה כדי להרגיע את דעת החולה ,אך מצד הדין הכריע כי אם מדובר בתפילין כשרות ,החשש של הדובב מישרים והאגרות משה הוא חשש כבד מאוד שיש להתחשב בו ,אלא אם כן מדובר בשעת הדחק עצומה שאין לה תמורה. מתוך הבירור ההלכתי הסבוך אנו יוצאים אל עולם המעשה ,שם השאלות הופכות למציאות חיה ונושמת הדורשת הכרעה בין ערכים מקודשים .הנפקא מינות העולות מהסוגיה אינן נוגעות רק למצורע בבית החולים ,אלא מקרינות על יחסנו לכל חפץ קדוש העומד בפני סכנה או ביזיון. נפקא מינא ראשונה היא שאלת הגדרת המעשה לפי הכוונה .אם אנו מקבלים את שיטת ה"צפנת פענח" ,הרי שביום יום ,כאשר אדם עושה פעולה למטרת מצווה ויוצאת ממנה תקלה של ביזיון הקודש שלא בכוונתו ,אין הוא נחשב כעובר על הלאו של "לא תעשון כן" .הדבר מלמד אותנו כי המניע הפנימי של האדם מעצב את המציאות ההלכתית של המעשה .אם הכנסת התפילין היא מעשה חסד וקדושה עבור החולה ,הרי שהשמדתן לאחר מכן נתפסת כאונס גמור ולא כחלק מזהות המעשה של המכניס. נפקא מינא נוספת ומשמעותית היא החילוק שבין מעשה גמור לבין גרמא בדרך של

גם לנשמה מגיע אוכל

"איבוד לדעת" .לפי ה"אבני נזר" ,אם אדם משליך חפץ למקום שבו ברור שלא יינצל ,אין זה נחשב לגרמא אלא למעשה בידיים .היישום המעשי לכך הוא בזהירות הנדרשת מאיתנו כאשר אנו מניחים סידורים או חומשים במקומות שבהם הם עלולים להיהרס בוודאות (כגון ליד חלון פרוץ לגשם) .לפי יסוד זה ,השארת חפץ קדוש במקום אובדן נחשבת כאילו איבדנו אותו בידינו ,ועלינו לנהוג באחריות יתרה כדי שלא נהפוך ל"מוחקי השם" במו ידינו. עוד השלכה מעשית עולה מהדיון על הטבילה עם השם על הבשר .התובנה לחיים היא שהתורה אינה דורשת מהאדם להימנע ממצוות (כמו טבילה) בגלל חשש רחוק של מחיקה בדרך גרמא .אולם ,כאשר המחיקה היא ודאית ואינה לצורך הצלת חיים ממשית (כפי שהיה אצל דוד המלך) ,עלינו לשקול את כבוד השם מול המצווה הפרטית .זהו מצפן פנימי המורה לנו לאזן בין הרצון לקיים מצווה לבין החובה לשמור על כבוד שמו של הקב"ה בעולם. לבסוף ,עולה התובנה לגבי חפצים שנגועים במחלות או בלכלוך .במקום להשמיד אותם בדרך של ביזיון ,עלינו לחפש דרכים של "גרמא" או גניזה מכובדת .אם ניתן להשליך את התפילין למקום שבו השם יימחק מאליו לאורך זמן (כמו לים עמוק ,לשיטות מסוימות) ולא בשריפה ישירה ,ייתכן שגם המחמירים כמו ה"דובב מישרים" ימצאו פתח להקל במקום של צורך גדול וסבל של החולה. בעומק הסוגיה הזו אנו נפגשים עם המתח הנצחי שבין החפץ לבין הרוח ,בין הכלי שבו שוכן הקודש לבין המצווה עצמה .התפילין הן הרבה מעבר לעור ודיו; הן המקום שבו שמו של הקב"ה נקשר בגופו של האדם .כאשר אנו דנים בשאלה האם להכניסן למקום שריפה ,אנו למעשה שואלים :מה קודם למה? האם המצווה שהאדם מקיים כעת ,שהיא חיבור חי ופועם של הנשמה לבוראה ,או שמא השמירה על כבוד הכתב והחפץ הפיזי שבו שוכן השם? הרעיון העמוק העולה כאן הוא שקדושת השם היא מציאות שקיימת מעבר למעשה האנושי .כשאדם מוחק את השם ,הוא פוגע בביטוי של הנוכחות האלוקית בעולם הזה .לכן, הדיון האם זו "עשייה" או "גרמא" אינו רק דיון טכני בדיני מחיקה ,אלא בירור בשאלה עד כמה האדם אחראי על התוצאות העקיפות של מעשיו הקדושים .שיטת הגרי"ש אלישיב מלמדת אותנו הסתכלות מופלאה :המצווה היא ערך שעומד בפני עצמו ,ואם לאחר מכן המציאות החומרית דורשת את כילוי הכלי בגלל סכנה ,אין זה גורע מחשיבות הקשר שנוצר באותו רגע בין המצורע לקונו. מנגד ,דעת האוסרים מבקשת להגן על היראה .אם אנו מאפשרים לקודש לעלות באש במו ידינו ,גם אם למטרה טובה ,אנחנו עלולים לאבד את תחושת הרוממות והזהירות שצריכה להיות לנו כלפי כל אות ואות .עומק הרעיון הוא שהאדם אינו רק צרכן של מצוות ,אלא הוא שומר של הקודש .האחריות שלו היא לא רק להניח את התפילין ,אלא גם לוודא שהן נשמרות בכבודן .המתח הזה שבין ה"מצווה של היחיד" לבין ה"כבוד של

ערוצמ תשרפ

השם" הוא לב ליבה של עבודת השם ,הדורשת מהאדם לעיתים להקריב את רצונו הרוחני הפרטי כדי שלא לפגוע בקדושה הכללית. בהתבוננות אל מרחבי הנפש והאמונה ,אנו מגלים כי השאלה על התפילין בבית החולים למצורעים היא למעשה שאלה על היכולת למצוא נקודת אור בתוך החשיכה המוחלטת. האדם המצורע ,המבודד מן העולם וחש כמת המהלך בין החיים ,מחפש בתפילין לא רק מצווה ,אלא חבל הצלה שקושר אותו בחזרה אל הנצח .האמונה שלו נבחנת דווקא שם – האם הוא מסוגל להרגיש את קרבת אלוקים גם כשהוא יודע שהכלי שדרכו הוא מתחבר עומד להישרף? החיבור לאדם טמון בהבנה שחפצי הקודש שלנו הם השתקפות של מצבנו הפנימי. לפעמים ,האדם מרגיש שחייו שלו הם כמו אותן תפילין העומדות להישרף – הוא מרגיש שחלקים ממנו אובדים בגלל המחלה או המצוקה .כאן באה האמונה ומלמדת אותנו שיעור עמוק :הקדושה שנוצרת ברגע של מסירות נפש ,ברגע שבו יהודי מניח תפילין למרות הכל ,היא קדושה ששום אש שבעולם לא יכולה לשרוף .המעשה עצמו נחקק בעולמות העליונים ,גם אם החפץ הגשמי כלה מן העולם. מצד שני ,היסוסם של הפוסקים והזהירות שלא לגרום למחיקת השם מלמדים אותנו פרק באהבת ה' .אהבה אינה רק רגש מתפרץ של קיום מצוות ,אלא היא גם יראת כבוד עמוקה כלפי המילים והשמות שהקב"ה נתן לנו .הדילמה של המכניס את התפילין היא דילמה של אמונה בוגרת :האם החסד שאני עושה עם האדם מצדיק את הפגיעה ב"לבוש" של האלוקות? הנפש נדרשת כאן לעדינות עילאית ,להבין שהקב"ה נמצא גם בשתיקה וגם בזהירות על כבודו ,ולא רק במעשה המצווה המוחשי .האמונה מלמדת אותנו שלעיתים השמירה על כבוד השם היא המצווה הגדולה ביותר של אותו רגע. מתוך הבירור העמוק בסוגיה ,אנו בונים מצפן מוסרי המורה לנו על גבולות האחריות והמסירות .המוסר התורני אינו מסתפק רק בשאיפה לקיום מצוות ,אלא דורש מאיתנו מבט רחב על ההשלכות של מעשינו .המצפן הפנימי מזהיר אותנו מפני הנטייה להתרכז רק בחוויה הרוחנית המיידית של "כאן ועכשיו" ,ומחייב אותנו לשקול את כבוד הקודש שעתיד להתחלל .זהו מוסר של אחריות כוללת :האדם המוסרי אינו פועל בחלל ריק ,אלא הוא שומר על שלמות המערכת הקדושה כולה. הדילמה המוסרית שלפנינו מציבה את ערך היחיד מול ערך הכלל והקודש .אם אנו מאפשרים לתפילין להישרף בשביל מצווה של אדם אחד ,האם אין בכך פגיעה מוסרית בכבודו של בורא עולם ובערך שהחברה כולה מייחסת לשמות הקדושים? המצפן המוסרי מלמד אותנו שלעיתים המעשה הנכון הוא דווקא הוויתור והאיפוק .עם זאת ,המוסר של החמלה ,המיוצג בדברי הגרי"ש אלישיב ,מזכיר לנו שהאדם הסובל הוא המוקד של רצון השם בעולם .המצפן מורה לנו שגם בתוך ההקפדה ההלכתית ,עלינו לחפש דרכים

גם לנשמה מגיע אוכל

יצירתיות – כמו גניזה בדרך של גרמא – כדי שלא להשאיר את האדם במצוקתו מחד, ולא לבזות את הקודש מאידך. בניית המצפן הזה דורשת מאיתנו יושרה מוחלטת .עלינו לשאול את עצמנו :האם הרצון להכניס תפילין נובע ממסירות נפש אמתית לחולה ,או שמא מהתעלמות מנוחותנו שלנו לשמור על כבוד השם? המוסר הנלמד כאן הוא מוסר של עדינות והקשבה :הקשבה לכאב האדם והקשבה לקדושת השם ,ומציאת השביל הדק המחבר ביניהם מבלי להחריב אף אחד מהם. מתוך המסע המרתק בין כותלי בית המדרש למכאוביו של בית החולים ,אנו שבים אל שגרת חיינו עם תובנות עמוקות על מהות הקשר שבין האדם לחפצי הקודש ועל כוחה של הכוונה הפנימית. התובנה הראשונה העולה היא האחריות הגדולה המוטלת עלינו ביחס לכל דבר שבקדושה. למדנו כי חפצי המצווה אינם רק כלים טכניים ,אלא הם לבושים לשכינה ,ועלינו לנהוג בהם בחרדת קודש ובמחשבה תחילה על גורלם העתידי .תובנה נוספת ומרגשת היא ההכרה בערכו של היחיד ובצורך שלו בחיבור רוחני דווקא בשעותיו הקשות ביותר; האור שזורח משיטתו של הגרי"ש אלישיב מלמד אותנו כי המצווה היא גשר חי שאינו נקטע גם מול גזירות קשות .כמו כן ,למדנו את חשיבות ההבחנה בין מעשה ישיר לבין תוצאה עקיפה, תובנה המעניקה לנו מרחב של חסד במקומות שבהם אנו פועלים לטובת הזולת מתוך כוונה טהורה .הדיון על השלכת השם למים מזכיר לנו כי הקב"ה נמצא איתנו גם בתוך תהומות הסבל ,ושמו הגדול הוא המגן עלינו ועל עולמנו.

עיקר העניין: הנה כי כן ,נתבאר לנו כי השאלה האם להכניס תפילין למצורע שחפציו עומדים לשריפה נוגעת בשורשי איסור מחיקת השם .בעוד שרבנו ה"דובב מישרים" והגר"מ פיינשטיין החמירו בדבר וראו בהכנסת התפילין מעשה של "לא תעשון כן" בידיים כיוון שהאובדן הוא ודאי ,הרי שמרן הגרי"ש אלישיב סבר כי מצוות הנחת תפילין של החולה עומדת כשלעצמה ,והשריפה העתידית אינה הופכת את המכניס למוחק השם .בתוך כך ,דלינו את היסוד החשוב של ה"אבני נזר" המבדיל בין גרמא המותרת לבין מעשה שהתוצאה שלו היא בלתי נמנעת ונחשב כעשייה ,אך ראינו כי יש המקלים כאשר המטרה הראשונית היא מצווה ולא מחיקה .הסיכום המעשי מורה לנו כי במקום של סכנה וצורך רוחני עצום ,יש לחפש דרכים של גרמא (כגון השלכה למים ולא שריפה בידיים) כדי למעט בביזיון הקודש ,מתוך הבנה שהתורה חסה על כבודו של אדם ועל קדושת שמו של הקב"ה גם יחד.