11. האם המצורע צריך לגלח גם את הריסים שבעיניו?

11. האם המצורע צריך לגלח גם את הריסים שבעיניו? הנה עומד לו המצורע ביום טהרתו ,מצפה בכיליון עיניים לרגע שבו יוכל לשוב אל חיק משפחתו ואל מחנה ישראל .התורה מצווה עליו פעולה של התפרקות מוחלטת מכל סממניו החיצוניים – גילוח כל שיערו .כשהוא אוחז בתער ,עולה השאלה המצמררת :האם חובת הגילוח חודרת עד למעמקי העין ,אל אותם ריסים עדינים המגוננים על מאור עיניו? האם הטהרה…

11. האם המצורע צריך לגלח גם את הריסים שבעיניו? הנה עומד לו המצורע ביום טהרתו ,מצפה בכיליון עיניים לרגע שבו יוכל לשוב אל חיק משפחתו ואל מחנה ישראל .התורה מצווה עליו פעולה של התפרקות מוחלטת מכל סממניו החיצוניים – גילוח כל שיערו .כשהוא אוחז בתער ,עולה השאלה המצמררת :האם חובת הגילוח חודרת עד למעמקי העין ,אל אותם ריסים עדינים המגוננים על מאור עיניו? האם הטהרה דורשת מהאדם לוותר גם על ההגנה הטבעית והמינימלית ביותר של גופו? שאלה זו איננה רק בירור טכני בדיני תגלחת ,אלא היא נוגעת בשורש המתח שבין חובת הציות המוחלטת לתורה לבין השמירה על כבוד הבריות ובריאות הגוף .אנו נעים כאן בין הקצה של "כל שיערו" לבין החמלה האלוקית החסה על מאור עיניו של האדם ,ומחפשים את הגבול הדק שבו מסתיימת חובת הגילוח ומתחילה חובת השמירה על הקיים. כאשר אנו פותחים את חומש ויקרא ,אנו מוצאים את הציווי המפורט המורה למצורע את הדרך אל הטהרה ,ציווי המקיף את כל גופו של האדם בחובת הגילוח" .והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת כל שערו יגלח וכיבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד ,ט) רבי שלמה יצחקי רש"י (ויקרא יד ,ט) כתב וביאר כי התורה חזרה וכפלה את המילים "ואת כל שערו יגלח" כדי לרבות כל מקום שיש בו כינוס שיער והוא נראה .הסבר הדברים הוא שהתורה ביקשה להגדיר גבולות ברורים לגילוח – לא רק הראש והזקן המפורשים ,אלא כל מקום המהווה מוקד משמעותי של צמיחה ,ודווקא כזה הגלוי לעין. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא יד ,ט) פירש כי "כל שערו" כולל אף את גבות העיניים .ביאורו מדגיש שהגילוח צריך להיות ניכר וחיצוני ,כחלק מתהליך של השפלת הרוח והתחדשות גמורה ,ולכן שיער הגבות המעניק פנים לאדם נכלל בחובה זו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (ויקרא יד ,ט) כתב וביאר כי טעם הגילוח הוא כדי להסיר כל חצצי וכל זכר לטומאה שהייתה דבוקה בגוף .הרחבה בדבריו מלמדת שאין הגילוח רק פעולה אסתטית ,אלא פעולה רוחנית של הסרת ה"לבוש" הישן שנטמא בנגע ,כדי לאפשר לבשר החדש והטהור להירחץ במים ולהיטהר. החזקוני (ויקרא יד ,ט) ביאר כי התורה פירטה ראש ,זקן וגבות עיניים כדי ללמדנו שהגילוח חל על כל השיער הנראה לעין כל ,והסביר שהמילים "כל שערו" באות לכלול את כל שאר הגוף ,אך תמיד תחת הסייג של נראות ובולטות. הספורנו (ויקרא יד ,ט) חידש וכתב כי הגילוח המקיף נועד לעורר את המצורע להבין שהוא כבריה חדשה .הסבר הדברים הוא שעל ידי הסרת כל השיער ,האדם ניצב כתינוק שנולד ,נטול סממני בגרות וזהות קודמת ,דבר המסייע לו בתהליך התשובה וההתנקות מהגאווה שהביאה לנגע.

ערוצמ תשרפ

הכלי יקר (ויקרא יד ,ט) פירש כי הגילוח המרובה רומז להסרת המותרות והגאווה .הוא ביאר שדווקא המקומות שבהם האדם מתנאה בהם ,כמו שיער הראש והזקן ,הם אלו שצריכים לעבור תחת התער ,כדי להזכיר לו את שפלות האדם ואת הצורך בענווה. בהיכלה של תורת הכוהנים ובדברי התנאים ,אנו מוצאים את ההגדרה המדויקת והדקה המבחינה בין חובת הגילוח לבין גבולות היכולת האנושית והחמלה על גוף האדם. בספרא (פרשת מצורע פרשה ב' אות ה) מובא בשם רבי יוסי הגלילי ,שדרש את הכתוב וביאר כי חובת הגילוח חלה על גבות העיניים ולא על ריסי העיניים .הסבר הדברים בדרך ישיבתית הוא שהתורה העמידה את מצוות הגילוח על המקומות שבהם השיער מהווה "כינוס" ובולטות ,אך הריסים ,שכל מהותם היא הגנה ושמירה על המאור ,אינם בכלל הגזרה. ובתוספתא במסכת נגעים (פרק ח' משנה ה) מובא כי רבי יוסי הגלילי אומר ריסי עיניו אינו צריך לגלח .הגאון מאחיו רבי אליהו מווילנא ,הגר"א ,כתב בביאורו שם כי הטעם לכך הוא משום שאין צריך לגלח אלא מקום כינוס שיער .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהריסים אינם נחשבים למרבד של שיער המכסה את הגוף ,אלא לשערות בודדות ותכליתיות, ומשום כך הם יוצאים מכלל הריבוי של "כל שערו". הגאון רבי דוד פארדו בספרו חסדי דוד (על התוספתא שם) חידש וביאר טעם עמוק ומרגש יותר .הוא כתב שאולי טעם הדבר שאין צריך לגלח את שער הריסים משום שהם שומרות על העיניים .הרחבה בדבריו מלמדת שהתורה חסה על גופו ועל בריאותו של המצורע; גילוח הריסים עלול להביא חלילה לעיוורון ואף מקשה על האדם לישון בנחת ,והיות ודרכיה דרכי נועם ,לא הטילה התורה על המטהר חובה שתסכן את מאור עיניו. במסכת קידושין (דף ל"א ע"א) מובא עניין הריסים בהקשר של בכי ,ושם נאמר מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה .רש"י (שם) כתב וביאר שריסי עיניו נושרות מרוב בכיה .הסבר העניין הוא שהריסים קשורים קשר הדוק למצב הרגשי ולעומק הנפש של האדם ,והנשירה הטבעית שלהם באה מתוך צער .מכאן ניתן להבין מדוע הגילוח המלאכותי והיזום בתער אינו חל עליהם ,שכן הם שייכים לעולם פנימי של דמע ורגש ולא לעולם החיצוני של הגאווה והתפארת שצריך גילוח. בהיכלם של רבותינו הראשונים ,אנו מוצאים את ההגדרות המדויקות המשרטטות את גבולות חובת התגלחת ,תוך בחינת היחס שבין הריבוי המקיף של התורה לבין המקומות הנסתרים והעדינים בגוף האדם. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק י''א הלכה א') כתב וביאר את סדר הטהרה ,וזה לשונו" :מעביר תער על כל בשרו ...ואם כן למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו? לרבות כל כיוצא בהן ,ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה" .ביאור הדברים בדרך ישיבתית הוא שהרמב"ם מציב שני קריטריונים מרכזיים לחובת הגילוח :האחד הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

היות המקום "דומה" למקומות המפורשים (ראש וזקן) ,והשני הוא היות השיער "נראה" לעין. הסבר העניין הוא ששיער שבתוך החוטם פטור לא רק בגלל חוסר נגישות ,אלא משום שמה שאינו גלוי אינו חלק מהתהליך הציבורי של הטהרה. כאן עולה התמיהה והצריך עיון בדברי הרמב"ם :כאשר הוא כותב "לרבות כל כיוצא בהן" ,האם כוונתו לכלול גם את הריסים? מצד אחד ,הריסים נראים לעין ומהווים כינוס מסוים של שיער .מצד שני ,ייתכן שמשום שהם אינם דומים במבנה שלהם ובצפיפותם לשיער הראש והזקן ,ובוודאי משום הסכנה הכרוכה בגילוחם ,הם יוצאים מכלל הריבוי. הרחבה בדברי הרמב"ם מלמדת שכל מה שאינו "דומה" לראש וזקן בדרך צמיחתו ,אינו בכלל החובה. רבנו מנחם המאירי (בפירושו למסכת נגעים) חידש וביאר כי גילוח המצורע צריך להיות כזה שמשנה את חזות האדם באופן בולט .הסבר הדברים הוא שהריסים ,אף שהם מעניקים חן לעין ,אינם משנים את תואר הפנים באותה עוצמה שבה משנה גילוח הראש והזקן .לכן, לשיטתו ,הריסים נשארים במקומם כחלק מהבסיס האנטומי ההכרחי של האדם ,בעוד שאר השערות שניתן להסירן ללא פגע תמידי ,חייבות בתגלחת. רבנו בחיי בן אשר (ויקרא יד ,ט) פירש כי התורה חזרה על "כל שערו" כדי להדגיש את הטוטאליות של הכניעה לפני הבורא .עם זאת ,הוא ביאר שהקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניה עם בריותיו ,וכל מקום שיש בו חשש לנזק או צער שאינו ממין העניין ,לא נכלל בגזירת הכתוב .ביאורו מחזק את הסברה שהריסים ,המגינים על המאור ,נשארים כעדות לחסד האלוקי המלווה את האדם גם בתוך ימי הדין והטהרה שלו. במפתחי שערים של האחרונים וגדולי הדורות המאוחרים ,אנו מוצאים את הבירור המרתק המפגיש בין דיני טהרת המצורע לבין עולם ההלכה המעשי בחיי היום-יום ,תוך שילוב בין עומק הפשט לבין רעיונות הדרוש והמוסר. בספר אמרי אברהם לרבי אברהם פרייס זצ"ל (דרשה לשבת הגדול עמוד נז) כתב וביאר פירוש נפלא על דרך הדרוש על דברי הספרא בעניין זה .הוא חידש כי הריסים והגבות מייצגים שני כוחות שונים בנפש האדם :בעוד שגבות העיניים מסמלות את ה"עיניים הגבוהות" – את הגאווה ,הקנאה והתחרות שהן הן השורשים המביאים לידי נגעי הצרעת ,הרי שריסי העיניים קשורים לעולם של בכי וצער פנימי .הסבר הדברים בדרך ישיבתית הוא שהריסים, כפי שהוסבר בגמרא בקידושין שנושרים מרוב בכי ,מייצגים את הדאגה הכנה והכאב על חורבן היהדות ורוחניותו של האדם .לכן ,ביאר רבנו אברהם פרייס ,התורה ציוותה לגלח את הגבות כדי להסיר את הגאווה ,אך חסה על הריסים ,שכן הצער והבכי של האדם הם חלק מתהליך התיקון והתשובה שלו ,ואין לבטלם. כאשר אנו עוברים לדון בהשלכות המעשיות של גילוח שיער שאינו לתספורת ,אנו

ערוצמ תשרפ

מוצאים דיון מרתק אצל פוסקי זמננו .בספר נטעי גבריאל הלכות אבלות (פרק ג' עמוד מח)

כתב וביאר לגבי גילוח של אבל ,האם מותר לו לגלח את שערות ריסי עיניו או הגבות בתוך ימי אבלו .הוא הביא את דברי הספר בין פסח לשבועות (עמוד רמ"א) שחידש והורה בשם מרן פוסק הדור הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל ,ששערות אלו אינן נחשבות ל"תספורת" המנולת או המייפה בדרך הרגילה ,ולכן מותר לגלחן לאבל. הסבר העניין הוא שאין זה דרך גילוח המקובל להתנאות בו ,וממילא אין בו איסור של תספורת באבל. מנגד ,אנו מוצאים גישה מחמירה יותר בהגדרת המציאות הזו .בספר יסודי שמחות (פרק

ח') כתב והביא בשם עמוד ההוראה באמריקה ,הגר"מ פיינשטיין זצ"ל ,שיש להחמיר ולא לגלח את ריסי העיניים בימי האבלות .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שכל הסרת שיער מהפנים ,גם אם אינה שכיחה ,נכללת בגדר של שינוי מראה ותספורת האסורה ,ולכן יש להימנע מכך. הרחבה זו בדברי האחרונים מאירה לנו באור חדש את ספק הרמב"ם שראינו בשלב הקודם; אם גדולי הפוסקים דנים האם גילוח זה נחשב "תספורת" לעניין אבלות ,אנו מבינים את מורכבות ההגדרה של "כל כיוצא בהן" בטהרת המצורע .האם התורה ביקשה גילוח של "יופי" ו"צורה" או גילוח פיזי של כל שיער באשר הוא? המחלוקת בין הגרש"ז אויערבאך להגר"מ פיינשטיין משקפת את שתי הדרכים להבין את מהות השיער העדין הזה המגן על העין. במעמקי הדיון ההלכתי של דורנו ,אנו מוצאים את גדולי התורה ממשיכים וטווים את חוטי ההבנה סביב המקום המדויק שבו פוגש התער את עין האדם ,תוך שהם מעמיקים במתח שבין שלמות הגילוח לבין הגנת הגוף. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג') כתב וביאר את דברי הראשונים ופסק כי מעיקר הדין הריסים אינם בכלל חובת התגלחת .הסבר הדברים בדרך ישיבתית הוא שמאחר וגילוח הריסים הוא פעולה שיש בה סכנה מסוימת ואינה דרך גילוח רגילה, היא יוצאת מגדר "תורת המצורע" .הביאור הישיבתי בדבריו מדגיש שהתורה לא ביקשה מהאדם לעשות פעולות שהן בגדר "חבלה" או שינוי סדרי בראשית של הגנת הגוף ,אלא גילוח של שיער העומד להתנאות ולהסתפר. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (על התורה) חידש וביאר כי יש להבחין בין "גבות עיניים" שהן מקום כינוס שיער בולט וניכר ,לבין הריסים שהם שיער דק ועדין המשמש כ"שומר" למאור העיניים .הוא כתב כי גזירת הכתוב לרבות גבות עיניים באה ללמדנו שהגילוח חל על כל מה שמגדיר את תואר הפנים החיצוני ,אך הריסים ,שהם חלק מהמנגנון הפנימי של העין ,פטורים .הרחבה בדבריו מלמדת שדווקא המקום שבו האדם

גם לנשמה מגיע אוכל

"נושא עיניים" בגאווה (הגבות) צריך ביטול ,אך המקום שבו העין נשמרת ונסגרת (הריסים)

נשאר בקדושתו. הגאון רבי אשר זליג וייסבקר בספרו בינת אב (על התורה) פירש בדרך רעיונית עמוקה את דברי הספרא .הוא הסביר כי הריסים הם "הגבול" של הראייה; הם אלו שמאפשרים לאדם לעצום עיניים ולמנוע מעצמו לראות מראות אסורים או להביט בעין רעה על חברו. ביאור העניין הוא שהמצורע ,שחטא בראייה רעה שהובילה לדיבור רע ,צריך לגלח את הגבות שמייצגות את ההחצנה ,אך עליו להשאיר את הריסים כדי שיהיה לו כלי לשמור על עיניו בעתיד .הסבר זה נותן משמעות מוסרית להלכה שאין מגלחים את הריסים – התורה רוצה להשאיר לאדם את כלי השמירה והצניעות שלו. כמו כן ,הגאון רבי מנשה קליין בספרו משנה הלכות (חלק י''ב) דן בשיטת הרמב"ם שכתב "כל כיוצא בהן" ,וחידש כי כוונת הרמב"ם הייתה לרבות מקומות כגון שיער הידיים והרגליים שהם דומים לשיער הגוף הרגיל ,אך לא לריסים שהם בריה בפני עצמה .הוא ביאר שכל מקום שגילוחו מביא לידי צער מרובה או נזק תמידי ,לא עלה על דעת התורה לכלול אותו ב"כל שערו" ,שכן התורה ניתנה לחיים ולא לשינוי הטבע המגן על האדם. ועתה נבוא לדלות את פניני ההלכה והמעשה מתוך הדיון בשערות הריסים .נפקא מינות למעשה ותרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה :מתוך הדיון הדק והעדין בשערות הריסים של המצורע ,אנו דולים השלכות מעשיות המאירות את הדרך שבין חובת המצווה לבין השמירה על כבוד הבריות ובריאות הגוף .הנפקא מינה הראשונה והיסודית עולה מהכרעת רבי יוסי הגלילי ,המלמדת אותנו גבול מהו .התרגום המעשי של הדברים הוא שגם כאשר התורה דורשת מהאדם התבטלות מוחלטת והסרת כל "כינוס שיער" ,אין היא דורשת פעולה שיש בה משום חבלה או סיכון המאור .הסבר הדברים הוא שחובת הטהרה נעצרת במקום שבו מתחילה סכנת העיוורון ,שכן "דרכיה דרכי נועם" ואין המצווה באה להחריב את כלי הקיבול של האדם אלא לזככו. נפקא מינה נוספת עולה בהגדרת המושג "תספורת" .כפי שראינו בדברי פוסקי זמננו, הגרש"ז אויערבאך ומו"ר הגרש"ה וואזנר ,שערות הריסים והגבות אינן נכללות בגדר תספורת רגילה של נוי .ההשלכה המעשית מכאן נוגעת להלכות אבלות ולימי בין המצרים; במקום שבו האדם סובל משערות אלו או שהן מפריעות לראייתו ,אין איסור התספורת חל עליהן ,משום שכל מהותן היא הגנה ותועלת ולא יופי חיצוני .הרחבה זו מלמדת אותנו את היסוד ההלכתי ששיער שאינו עומד ל"נוי" אינו נכלל בגזירות התספורת השונות. עוד נפקא מינה חשובה נוגעת לדין "כל כיוצא בהן" שכתב הרמב"ם .התרגום למציאות החיים הוא שאדם העומד לפני תהליך של טהרה או טבילה ,צריך לבחון את שערות

ערוצמ תשרפ

גופו לפי הקריטריון של "נראות" .שיער שבתוך החוטם או באוזן ,שאינו נראה לעין כל ,אינו מעכב ואינו חלק מחובת הגילוח או הבדיקה ,כפי שהדגיש הרמב"ם .הסבר העניין הוא שהתורה מתמקדת במה שגלוי וידוע ,ובזה היא תובעת מהאדם שלמות, אך במקומות הנסתרים והפנימיים ביותר ,חסה התורה על האדם ולא הטילה עליו חובה שאינה בהישג יד. הבירור המעמיק בשאלת הריסים אינו רק דיון טכני בגבולות התער ,אלא הוא חושף בפנינו רעיון עמוק המלווה את האדם בדרכו אל הטהרה .כאשר אנו מתבוננים בהבחנה שבין גבות העיניים לבין ריסי העיניים ,אנו מוצאים את המאבק שבין החוץ לפנימיות. הגבות הן חלק מתואר הפנים ,הן משדרות רגשות של כעס ,פליאה או גאווה ,והן ניצבות בחזית הגלויה של האדם .הגילוח שלהן מסמל את הכניעה ,את המוכנות של האדם לוותר על המעמד והחשיבות החיצונית שלו כדי להיטהר מחטאו. לעומת זאת ,הריסים מייצגים את עומק השמירה של הנשמה .הם אלו שמגוננים על הראייה ,הם השומרים על המאור שבאדם ,והם כמעט אינם מורגשים עד לרגע שבו הם נדרשים למשימתם .עומק הרעיון הוא שהתורה ,בדרישתה לטהרה ,מבקשת מהאדם להסיר את הקליפות החיצוניות ,את ה"גבות" המייצגות את הגאווה ,אך היא לעולם לא תבקש ממנו להסיר את ה"ריסים" – את כלי ההגנה הפנימיים שלו ,את היכולת שלו לשמור על עצמו ולהתבונן פנימה. יש כאן מסר של גבולות הקדושה :גם בתוך תהליך של התפרקות ושל בנייה מחדש, האדם נדרש לשמור על המהות הבסיסית של חיוניותו .הריסים ,כפי שביאר החסדי דוד, שומרים על המאור ,והתורה מלמדת אותנו שהטהרה אינה חורבן .היא אינה מבקשת להפוך את האדם למוגבל או לעיוור חלילה ,אלא היא מעוניינת בתיקונו תוך שמירה על כל כלי הקיום ההכרחיים שלו .זהו האיזון העדין שבין החובה להשתנות לבין הזכות והחובה להישאר אדם חי ,בריא ומוגן. במישור המחשבתי ,אנו מוצאים בחיבור שבין הריסים לנפש האדם עולם מלא של אמונה והתחדשות .הריסים הם אלו שמאפשרים לעין להיעצם ,ובעומק העניין ,היכולת לעצום עיניים היא אחת המתנות הגדולות ביותר שנתן הבורא לאדם .אדם שאינו יכול לעצום את עיניו חשוף תמיד לגירויים חיצוניים ,ללא יכולת להתכנס פנימה אל תוך נשמתו .העובדה שהתורה פוטרת את הריסים מגילוח מלמדת אותנו שהקב"ה חפץ שגם בשיא תהליך הטהרה ,תישאר לאדם היכולת לפרטיות ,להתכנסות פנימית ולהגנה על עולמו הרוחני. החיבור לנפש מתגלה ביופי מיוחד כאשר אנו נזכרים כי הריסים קשורים לבכי ,כפי שפירש רש"י בקידושין .הנפש המאמינה יודעת כי הדמעות הן הצינור שדרכו מתנקה הלב. כאשר התורה חסה על הריסים ,היא למעשה נותנת מקום וקיום לדמעות של המצורע.

גם לנשמה מגיע אוכל

היא אומרת לו" :אני דורשת ממך לגלח את שיערך כסימן לתשובה ,אך אני משאירה לך את הריסים כדי שתוכל להמשיך לבכות ,להתרגש ולהתנקות דרך השער של הלב". הריסים הם המשמר של הרגש ,והשארתם היא עדות לכך שהתשובה אינה תהליך שכלי יבש ,אלא תנועה חמה של נפש חיה. האמונה שמתחזקת כאן היא ההכרה שבורא עולם מכיר את מבנה גופנו ונפשנו עד לפרטים הקטנים ביותר .הוא יודע שהאדם זקוק לריסים כדי לישון בנחת וכדי לשמור על מאור עיניו .אמונה זו מעניקה לנו ביטחון שכל מצווה וכל הנהגה אלוקית ,גם אם היא נראית קשה ומקיפה כגילוח המצורע ,היא מדודה ומדויקת להפליא .אין בה גרם אחד של סבל מיותר ,והיא תמיד לוקחת בחשבון את צרכיו הקיומיים של האדם .האמונה הזו הופכת את הציות למתוק יותר ,שכן אנו יודעים שהמצווה אינה באה לבטל את האדם אלא להשלים אותו. המצפן המוסרי שמתגבש מתוך בירור שערות הריסים מנחה אותנו אל עבר רגישות חברתית ואנושית נעלה .המוסר העולה מהבחנה זו מלמדנו כי גם כאשר מוטלת עלינו החובה להוכיח אדם ,לבקר אותו או להעבירו תהליך של "גילוח" וצמצום הגאווה ,אסור לנו לעולם לפגוע בנקודות החיות והתקווה שלו .כפי שהתורה חסה על הריסים כדי שלא יגיע המצורע לידי עיוורון ,כך עלינו להיזהר בדברינו ובמעשינו שלא נביא את העומד מולנו לידי ייאוש או פגיעה בכושר העמידה הבסיסי שלו. בניית המצפן הפנימי דורשת מאיתנו לזהות את ה"ריסים" שבאחר – אותם מקומות עדינים ומגוננים שמהווים את מאור עיניו .המוסר כאן מורה לנו כי גם בתוך תהליך של דין ותוכחה ,חייב להישאר מרחב של חמלה .המצפן הזה מזכיר לנו שהמטרה של כל תיקון היא לבנות בריה חדשה ומתוקנת ,ולא להשאיר את האדם שבור ומוגבל .היכולת להבחין בין הגבות המייצגות את החיצוניות שטעונה שינוי ,לבין הריסים המייצגים את ההגנה ההכרחית ,היא היא תמצית המוסר של התורה – תיקון ללא חורבן. עוד אנו למדים על החובה המוסרית של האדם כלפי עצמו :לדעת לשים גבולות לביקורת העצמית .אדם המבקש להיטהר עלול לפעמים להחמיר עם עצמו עד כדי פגיעה בכוחות החיים שלו .המצפן המוסרי הפנימי אומר לנו" :גלח את הגאווה ,הסר את המותרות ,אך השאר את הריסים" .עלינו לשמור על המקומות שמאפשרים לנו לנוח ,לבכות ולהגן על עולמנו ,שכן ללא אלו ,הטהרה לא תוכל להתקיים בתוך כלי בריא .זוהי קריאה לאחריות מאוזנת המשלבת דין וחסד בתוך נפש האדם. מתוך המסע שעברנו בין קוצי התער לבין עדינות הריסים ,אנו אוספים את פניני התובנות אל תוך כלי המעשה של חיי היום יום .ראשית ,נלמד את סוד האיזון :גם בעת שנדרש מאיתנו שינוי דרסטי או "גילוח" של הרגלים ישנים ,עלינו לשמור מכל משמר על הכלים המגוננים על ראייתנו ועל בריאות נפשנו .שנית ,נבין כי התורה חסה על מאור