13. למה אהרן לא הצטרע כמו מרים והרי גם הוא דיבר לשון הרע?

13. למה אהרן לא הצטרע כמו מרים והרי גם הוא דיבר לשון הרע? בלב המדבר ,אל מול ענן הכבוד המסתלק ,עומדים שני נביאי ישראל ,אהרן ומרים, לאחר שהטיחו דברים באחיהם הצעיר משה .התורה מתארת מחזה מצמרר" :והנה מרים מצורעת כשלג" ,אך לגבי אהרן ,הפסוקים נותרים לכאורה שותקים .כאן נולדת זעקה של תמיהה המהדהדת בין כותלי בית המדרש :והלא "ותדבר מרים ואהרן" כתיב ,שניהם שווים בחטא…

13. למה אהרן לא הצטרע כמו מרים והרי גם הוא דיבר לשון הרע? בלב המדבר ,אל מול ענן הכבוד המסתלק ,עומדים שני נביאי ישראל ,אהרן ומרים, לאחר שהטיחו דברים באחיהם הצעיר משה .התורה מתארת מחזה מצמרר" :והנה מרים מצורעת כשלג" ,אך לגבי אהרן ,הפסוקים נותרים לכאורה שותקים .כאן נולדת זעקה של תמיהה המהדהדת בין כותלי בית המדרש :והלא "ותדבר מרים ואהרן" כתיב ,שניהם שווים בחטא ושניהם היו שותפים לאותה שיחה גורלית ,ואם כן ,מדוע חץ העונש פגע רק באחות הנביאה? האם ייתכן שמידת הדין פסחה על הכהן הגדול ,או שמא מתחת לפני השטח הסתתרה צרעת פנימית שנעלמה מעיני הקורא? שאלה זו אינה רק בירור בעבר המקראי ,אלא היא פתח להבנת עומק השפעת התורה על גוף האדם ,כוחה של הנהגה, וההבדל הדק שבין יוזם החטא לנגרר אחריו. על רקע דברי התורה המציבים את אהרן ומרים כשותפים לשיחה על אודות משה רבנו, אנו מוצאים את הפסוק המעורר פליאה" :וייחר אף ה' בם וילך" (במדבר יב ,ט) .המילה "בם" בלשון רבים מעידה על כעס שהופנה כלפי שניהם ,אך בהמשך הכתוב נאמר" :והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג".

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת שבת (דף צז ע"א) מתלקחת מחלוקת תנאים מרעישה סביב שתיקה זו של הכתוב .רבי עקיבא דרש וביאר כי המילים "וייחר אף ה' בם" מלמדות שגם אהרן נצטרע כעונש על דבריו .הסבר הדברים הוא שמידת הדין אינה נושאת פנים ,ואם החטא היה משותף ,הרי שגם התוצאה הגופנית הייתה צריכה להיות שווה. אולם ,למולו ניצב רבי יהודה בן בתירה וגער בו בלשון עזה" :עקיבא! בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין .אם כדבריך ,התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ,ואם לאו ,אתה מוציא לעז על אותו צדיק" .הוא פירש וחידש כי אהרן לא נצטרע כלל ,והמילים "בם" אינן מרמזות על עונש גופני אלא על נזיפה בלבד. בעל העיון יעקב (שם) הקשה וכתב כי קשה להבין את שיטת רבי יהודה בן בתירה; הרי הפסוק פותח ב"ותדבר מרים ואהרן" ,ומדוע שייגרע חלקו של אהרן מן העונש אם שניהם שווים בחטא? הרחבה בדבריו מלמדת כי הצדק האלוקי דורש לכאורה שוויון מוחלט בענישה כאשר המעשה נעשה בצוותא. כדי ליישב תמיהה זו ,הוא פירש וביאר כי ייתכן והדבר תלוי במחלוקת אחרת במסכת ערכין (דף טו ע"ב) בנוגע לתקנתו של מספר לשון הרע .רבי אחא בר חנינא סבר כי למספר לשון הרע אין תקנה ,ולפיכך רבי עקיבא ,ההולך בשיטה זו ,סובר שגם אהרן נצטרע .לעומת זאת ,יש הסוברים שתלמיד חכם שתורתו אומנותו" ,מרפא לשון עץ חיים" – התורה שבו מגינה עליו ומכפרת על חטאו .מכיוון שאהרן היה עוסק בתורה ללא הרף ,כפי שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת" ,תורתו שימשה לו כמרפא והצילה אותו מהופעת הצרעת בגופו. בעומק דברי רבותינו אנו מוצאים הבחנה דקה ומזוקקת בין מי שיוזם את החטא לבין מי שנגרר אחריו ,הבחנה המטילה אור חדש על השאלה מדוע נפקד שמו של אהרן מרשימת המצורעים. המהרש"א במסכת שבת (דף צז ע"א) כתב וביאר טעם נוסף ומרעיש להבדל שבין אהרן למרים .הוא דייק מלשון הפסוק "ותדבר מרים ואהרן" ,ומדברי המדרש המלמדים כי מרים היא זו שפתחה בדיבור .על אף שמרים הייתה רגילה לחלוק כבוד לאהרן ולא לדבר לפניו ,כאן היא זו שיזמה את השיחה לאחר ששמעה את דברי ציפורה אשת משה .הסבר העניין הוא שמידת הדין מדקדקת עם ה"מתחיל" במצווה או בעבירה .מכיוון שמרים הייתה המנוע שעורר את הדיבור ,היא זו שלקתה בצרעת הגלויה. עוד חידש המהרש"א וביאר את שיטת רבי עקיבא הסובר שגם אהרן נצטרע .הוא פירש כי אף לשיטה זו ,ישנו הבדל תהומי בין השניים :אהרן נתרפא מיד עם סור הענן ,ואילו מרים נותרה בצרעתה .וביאור הדברים הוא שבמילים "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת", המילה "ויפן" מרמזת כי הוא פנה והסתובב ממצורעתו שלו – כלומר ,הצרעת נגעה בו לרגע

ערוצמ תשרפ

קט ונעלמה ,כהתראה בלבד .הרחבה בדבריו מלמדת כי ההבדל במשך העונש ובחומרתו נובע מכך שאהרן לא היה היוזם ,אלא רק המאזין והמסכים לדברים. רבינו עובדיה ספורנו (במדבר יב ,י) פירש וביאר כי מרים נענשה בצרעת גלויה משום שהיא זו שהחזיקה בדעה המוטעית לגבי פרישתו של משה ,ואילו אהרן ,אף ששמע והסכים, לא היה שורש העניין .הביאור בדבריו מדגיש כי האחריות המוסרית של האדם נמדדת לפי מידת מעורבותו הפנימית והיוזמה שגילה בחטא .אהרן ,שמיד עם הנזיפה האלוקית הכיר בטעותו ואמר "בי אדוני" ,גילה חרטה עילאית שבלמה את התפשטות הנגע בגופו. עמידתנו אל מול שיטת רבי יהודה בן בתירה חושפת יסוד מוסרי כביר בהנהגתם של חכמי ישראל ,המלמדים אותנו כי לעיתים השתיקה וההסתרה הן כלי התיקון הגדולים ביותר. רבי יהודה בן בתירה כתב וביאר בתוכחתו לרבי עקיבא כי ישנו ערך עליון בכיסוי חטאיהם של צדיקים .הוא חידש כי אם התורה בחרה להעדיף את לשון הרבים "בם" ולא לפרט את עונשו של אהרן במפורש ,אין זה מתפקידו של האדם לחשוף את מה שהבורא ביקש להצניע .הסבר הדברים הוא שישנו הבדל תהומי בין עצם החטא לבין פרסומו; הפרסום יוצר לעז ופוגע במעמדו של הצדיק בעיני העם ,ובכך עלול להחליש את אמונתם בהנהגה. בעל העיון יעקב (שם) ביאר את עומק שיטתו של רבי יהודה בן בתירה דרך כוחה של התורה .הוא פירש כי אהרן הכהן ,שהיה כולו קודש ולימודו לא פסק מפיו ,זכה להגנה רוחנית מיוחדת .התורה המרפאה ,עליה נאמר "מרפא לשון עץ חיים" ,שימשה עבורו כמעטפת הגנה שמנעה מהנגע הגופני להופיע .הרחבה בדבריו מלמדת כי אין כאן "ויתור" על העונש ,אלא שימוש בחוק טבע רוחני :מי שדבוק בעץ החיים ,שהיא התורה ,גופו הופך להיות חסין מפני הריקבון שמביא לשון הרע. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים ,ביאר כי הנהגת ה' עם אהרן מלמדת אותנו על מידת החסד המשולבת בדין .אהרן ,שתפקידו היה להשכין שלום בין איש לרעהו ,לא יכול היה להמשיך בתפקידו כ"אוהב שלום ורודף שלום" אם היה מצורע ומנודה מחוץ למחנה .לכן ,רבי יהודה בן בתירה עומד על כך שהצדק האלוקי מצא דרך להענישו ב"נזיפה בעלמא" בלבד ,כדי שלא לפגום ביכולתו להמשיך ולהפיץ שלום בישראל. הביאור בדברים אלו מוביל אותנו להבנה כי רבי יהודה בן בתירה אינו רק מגן על כבודו של אהרן ,אלא מגן על שלמותה של הקהילה .הוא מלמד אותנו כי כאשר אנו רואים פגם אצל גדול בישראל ,עלינו ללכת בדרכי הבורא – אם התורה כיסתה ,גם עלינו לכסות, ולחפש תמיד את הלימוד המלמד זכות ומדגיש את כוחה המטהר של התורה.

גם לנשמה מגיע אוכל

אל תוך הסערה המתחוללת סביב דמותו של אהרן ,מביא רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספרו כלי יקר (במדבר יב ,א) ביאור עמוק החודר אל שורשי הכוונה והמחשבה של שני הנביאים .הוא כתב ופירש כי למרות ששניהם דיברו על אודות האישה הכושית אשר לקח משה ,הייתה ביניהם הבחנה מהותית בנקודת המוצא של דבריהם. הכלי יקר חידש כי מרים היא זו שהחלה בשיחה מתוך דאגה לצד הנשי ,ומתוך כך השוותה את מעלתה ומעלת אהרן למעלת משה ,באומרה "הרק אך במשה דיבר ה'" .הסבר הדברים הוא שמרים ראתה בפרישתו של משה מן האישה סוג של יוהרה או הנהגה שאינה הכרחית לנבואה ,שכן גם היא ואהרן נביאים והם אינם פרושים .הביאור בדבריו מלמד כי אצל מרים הדיבור נבע מתוך תפיסה מוטעית של דרגת הנבואה ,ולכן חטאה הצריך עונש גופני של צרעת המבטא את הצמצום והבידוד. לעומתה ,אהרן הכהן ,שמידתו היא מידת החסד והשלום ,נגרר לשיחה מתוך תמימות ורצון להבין את הנהגת אחיו ,ולא מתוך קנטור .הכלי יקר ביאר כי אהרן לא היה שותף מלא לזלזול במעלת משה ,אלא רק הקשיב וקיבל את דברי אחותו מבלי למחות .הרחבה בדבריו מלמדת כי מידת הדין הבחינה בין ה"לב" של מרים לבין ה"לב" של אהרן; בעוד שמרים הייתה זקוקה לתיקון עמוק בגופה כדי להשיג את ענוותנותו של משה ,אהרן היה צריך רק "נזיפה" כדי להתעורר ולשוב אל מקומו הנכון. עוד הוסיף וביאר כי אהרן ,כמי שנושא את חושן המשפט על לבו ,היה בעל רגישות רוחנית גבוהה ביותר .ברגע ששמע את קול ה' קורא אליו "פתאום" ,הוא הבין מיד את ההבדל התהומי בין נבואתו לנבואת משה .הכרה מיידית זו בטעותו ,עוד לפני שהענן סר לגמרי ,היא זו שמנעה מן הצרעת לפשות בבשרו .הביאור היסודי כאן הוא שהצרעת באה כדי לעורר את האדם לתשובה ,ואם האדם כבר זכה להתעוררות פנימית מתוך דברי התוכחה ,הרי שהעונש החיצוני מתייתר. מתוך בירור זהירותם של חכמים בכבודו של אהרן הכהן ,אנו למדים על מעמדו המיוחד של תלמיד חכם וגדול בתורה אל מול חוקי העונש והשכר .פוסקי הדורות האחרונים דנו רבות בשאלה כיצד משפיעה תורתו של אדם על אופן קבלת עונשו ,ומצאו בסוגיית אהרן ומרים יסודות איתנים להנהגה ההלכתית והמוסרית. מו"ר הגר"א וייס ,בשיעוריו על פרשת בהעלותך ,עמד על דברי המשך חכמה וביאר כי התורה היא "אילנא דחיי" ,עץ החיים ,ומי שדבוק בה באמת ,הרי שכוח החיים שבו גובר על כל כוח של ריקבון ונגע .הוא פירש כי הפטור של אהרן מהצרעת לפי שיטת רבי יהודה בן בתירה אינו "פרוטקציה" חלילה ,אלא תוצאה ישירה של מציאות רוחנית אחרת .כאשר אדם הופך את כל מהותו לתורה ,הרי שגם כאשר הוא נכשל בחטא ,השפעת החטא על גופו שונה משל אדם רגיל ,שכן התורה שבו פועלת כמשקל נגד תמידי ומגן.

ערוצמ תשרפ

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בביאוריו על הלכות לשון הרע ,הדגיש את החובה המוטלת על הציבור להיזהר בלשונם כלפי תלמידי חכמים ,וזאת מתוך הלימוד שקיבלנו מרבי יהודה בן בתירה .הוא כתב וביאר כי אם הקדוש ברוך הוא בחר לכסות את קלונו של אהרן ,על אחת כמה וכמה שמוטלת עלינו החובה שלא להוציא לעז על גדולי הדור גם אם נדמה לנו שראינו בהם פגם .הסבר הדברים הוא שזכויותיהם הרבות ותורתם יוצרות "מרפא" שאין לנו יכולת לאמוד בעיניים אנושיות. עוד מצאנו בדברי האחרונים את הדיון על המושג "נזיפה בעלמא" .הם חידשו כי עבור אדם במעמדו של אהרן הכהן ,נזיפה ישירה מפי הגבורה היא עונש כבד ומייסר הרבה יותר מנגעי עור גופניים .הביאור בכך הוא שככל שהאדם זך וקרוב יותר למקור האור ,כך כל ריחוק קל נחווה אצלו כחורבן מוחלט .לכן ,אהרן לא נזקק לצרעת כדי להתעורר לתשובה; הנזיפה האלוקית הספיקה כדי לזעזע את כל ישותו ולהביאו להכנעה גמורה. מתוך הירידה לעומק מחלוקת התנאים וביאורי המפרשים ,אנו דולים פנינים של הנהגה מעשית המאירות את נתיב חיינו ביומיום .נפקא מינות למעשה ותרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה :הנפקא מינה הראשונה והמרכזית עוסקת בכוחה המגן של התורה .למדנו כי התורה אינה רק חכמה תיאורטית ,אלא היא "מרפא" ממשי המגן על האדם מפני תוצאות חטאיו .התרגום המעשי הוא שעל האדם לקבוע עיתים לתורה בדבקות ,מתוך הבנה שהיא המגן היחיד שיכול לעמוד לו ברגעי חולשה .כאשר אדם עוסק בתורה ,הוא בונה סביבו חומת הגנה רוחנית שמונעת מה"צרעת" – שהיא הביטוי לריחוק וניתוק – לפגוע בשלמותו .הסבר העניין הוא שהדבקות בעץ החיים מחדירה חיות כזו בגוף ,שאין לרע אחיזה בו. נפקא מינה שנייה עולה לעניין ההבדל שבין היוזם לנגרר .למדנו כי אף ששניהם דיברו, מרים לקתה יותר משום שהיא פתחה בדיבור .התרגום למציאות הוא שיש להיזהר שבעתיים שלא להיות זה ש"מצית את האש" .גם אם אדם מוצא את עצמו בתוך שיחה שאינה הגונה ,עליו לדעת כי המעמד שלו כ"נגרר" חמור פחות ממעמד ה"יוזם" ,ואחריותו הראשונה היא לבלום את השיחה ולא להוסיף עליה .הרחבה בנקודה זו מלמדת כי בכל קבוצה חברתית ,האחריות המוסרית הכבדה ביותר מוטלת על מי שנותן את הטון ומוביל את הקו המחשבתי. עוד נפקא מינה חשובה נוגעת למושג "כיסוי חטאים" .למדנו מרבי יהודה בן בתירה כי אם התורה כיסתה חטאו של אדם ,אסור לנו לגלותו .התרגום המעשי הוא חובת הזהירות בכבודם של הבריות ,ובפרט בכבודם של תלמידי חכמים ואנשי מעלה .גם אם נודע לנו על כישלון של אדם גדול ,עלינו להבין שישנם חשבונות שמיים שאיננו משיגים ,וייתכן

גם לנשמה מגיע אוכל

שתורתו וזכויותיו כבר כיפרו עליו בדרכים נסתרות .עלינו לאמץ את מידת ה"כיסוי" ולהימנע מלהוציא לעז ,מתוך הבנה שהפרסום עצמו הוא נזק אדיר לשלום הציבור. במישור הנפשי ,עולה נפקא מינה לעניין כוחה של החרטה המיידית .אהרן הכהן ניצל מהצרעת משום שמיד עם קבלת הנזיפה הכיר בטעותו .התרגום למציאות הוא הדרכה לאדם :אל תחכה שהעונש יגיע כדי לשוב בתשובה .היכולת להכיר בטעות ברגע שהיא צפה, ולומר "חטאתי" ,היא הבלם הטוב ביותר מפני תוצאותיו הקשות של החטא .הביאור בכך הוא שהתשובה היא הריפוי שקודם למכה ,ומי שמזדרז להתרפא בנפשו ,גופו נותר שלם. עומק הרעיון הטמון בהבדל שבין עונשו של אהרן לעונשה של מרים חושף בפנינו את סוד הנהגת הבורא עם כוחות הנפש השונים שבאדם .כאשר אנו מתבוננים במחלוקת התנאים ,אנו מגלים כי היא אינה רק דיון היסטורי ,אלא בירור על מהות הקשר שבין הדיבור הפנימי לבין התוצאה הגלויה. הצרעת היא עונש המבטא פירוד ובידוד – "בדד ישב מחוץ למחנה" .היא באה לתקן את חטא לשון הרע ,שגם הוא במהותו יוצר פירוד בין אחים .אצל מרים ,שהייתה היוזמת והמניעה של הדיבור ,הפירוד הפנימי שבחטא היה חייב לבוא לידי ביטוי בפירוד פיזי וגלוי של צרעת ,כדי לעורר אותה לתיקון השורש .אך אצל אהרן ,שכל מהותו היא שלום ואחדות ,הדיבור לא נבע מתוך רצון לפירוד אלא מתוך טעות בהערכת המציאות .לכן ,התיקון שלו לא הצריך בידוד גופני ,אלא התחברות מחודשת לאמת דרך הנזיפה האלוקית. הרחבה רעיונית זו מלמדת אותנו שהבורא אינו מעניש ב"תבניות" קבועות ,אלא תופר את העונש כבגד המדויק למידותיו של החוטא .אהרן הכהן ,שנושא על לבו את שמות כל שבטי ישראל באחדות גמורה ,גופו אינו יכול לסבול את הפירוד שבצרעת .התורה המרפאה שבו היא הכוח המאחד ,והיא זו שבולמת את התפרצות הנגע .הסבר הדברים הוא שהטוב המוחלט המצוי באדם גדול יכול "לבלוע" את הרע שנוצר בחטא מקרי ,ובלבד שתהיה חרטה מיידית המשיבה את האיזון על כנו. יש כאן בירור עמוק על מושג ה"כיסוי" .רבי יהודה בן בתירה מלמדנו שהשכינה מכסה על הצדיק לא כדי להסתיר את האמת ,אלא כדי לשמור על האור הגדול שהוא מפיץ בעולם .לעיתים ,גילוי החטא עלול לגרום נזק רוחני גדול יותר מעצם קיומו ,שכן הוא שובר את האמון בכוחו של הטוב .הבחירה של התורה לכסות את אהרן היא שיעור בהנהגה: עלינו לדעת מתי להוכיח ומתי להצניע ,מתוך הבנה שהמטרה הסופית היא תמיד התיקון והשלום ,ולא עצם הענישה. במרחבי המחשבה והאמונה ,אנו מגלים כי ההבדל בין עונשם של אהרן ומרים הוא שיעור עמוק על האופן שבו הבורא מביט אל תוך לב האדם .האמונה מלמדת אותנו שהקדוש

ערוצמ תשרפ

ברוך הוא אינו חפץ במפלתם של צדיקים ,אלא בזיקוקם .אצל אהרן ,המבט האלוקי חדר מבעד לדיבור השגוי ומצא שם לב שכולו אהבת ישראל ורדיפת שלום .הנפש של אהרן הייתה כה קשורה לשכינה ,עד שהנזיפה הדיבורית בלבד הספיקה כדי לזעזע את כל ישותו ולהשיבו אל המקום הנכון. החיבור לנפש מתגלה ברגעים שבהם אדם שוגה ומוצא את עצמו בתוך "שיחה" שאינה הולמת את מעלתו .האמונה נותנת לנו תקווה :היא מגלה לנו שהתורה שלמדנו והחסדים שעשינו אינם נעלמים ברגע של חולשה .הם עומדים לצידנו כסניגורים ,מרככים את המכה והופכים את העונש הגופני לבירור רוחני פנימי .אהרן הכהן מלמד כל אחד מאיתנו שגם אם נפלנו בלשוננו ,הדבקות ב"עץ החיים" של התורה יכולה להפוך למגן המציל אותנו מהריקבון של הצרעת והפירוד. יש כאן מסר עמוק של אמונה בכוחה של התשובה המיידית .אהרן לא המתין שהנגע יתפשט; הוא הכניע את נפשו מיד למשמע קול ה' .במישור הנפשי ,זהו הכוח של "בי אדוני" – היכולת לקחת אחריות ,להודות בטעות ולבקש מחילה על הזולת .האמונה בבורא היא גם האמונה ביכולת שלנו להשתנות ולהתרפא בתוך רגע ,אם רק נשכיל להקשיב לנזיפה הפנימית של המצפון ולתקן את המעוות עוד לפני שהוא הופך לנגע גלוי. הלקח המוסרי העולה משתיקת התורה בנוגע לעונשו של אהרן מעניק לנו מצפן פנימי המכוון את יחסנו אל הזולת ואל עולם הערכים שלנו .המוסר העילאי המשתקף כאן מלמד אותנו כי האדם אינו נמדד רק במעידה הרגעית שלו ,אלא במכלול חייו ובמטען הרוחני שהוא נושא עמו .אהרן הכהן ,שכל חייו היו מסירות למען השלום, זכה שמידת הדין תתחשב בזכויותיו הרבות .המצפן המוסרי מורה לנו לאמץ מבט רחב ומעמיק :כאשר אנו באים לשפוט מעשה של אדם ,עלינו לראות את ה"עץ" כולו ולא רק את ה"עלה" שנבל. בניית המצפן הפנימי דורשת מאיתנו לפתח את מידת הבושת והעדינות .אהרן נענש בנזיפה ,והדבר מלמד כי ככל שהאדם מעודן יותר בנפשו ,כך די בתוכחה רכה כדי להשיבו למוטב .המוסר כאן מחייב אותנו לשאוף לרמה כזו של רגישות מוסרית ,שבה לא נזדקק למכות כואבות או לעונשים גלויים כדי לתקן את דרכינו .המצפן הזה מנחה אותנו להיות קשובים לרמזים הדקים של המצפון ,ולהבין שהתיקון האמיתי מתחיל בלב פנימה ,עוד לפני שהוא נצרך לביטוי חיצוני. עוד אנו למדים על האחריות הכבדה של ה"יוזם" .המוסר המשתקף בעונשה של מרים מזהיר אותנו מפני הכוח ההרסני של פתיחת דלת לחטא .המצפן המוסרי תובע מאיתנו להיות אלו שחוסמים את פרץ המים הזדונים ,ולא אלו שפורצים את הסכר .עלינו להבין כי המילים הראשונות שנאמרות בשיחה קובעות את גורלה ואת האחריות של הדובר עליהן.