17. מעבר לחומר, מפכי החרס של המנוגע ועד כלי הזהב של המקדש

17. מעבר לחומר, מפכי החרס של המנוגע ועד כלי הזהב של המקדש בלב לבה של תורת הכהנים ,בין כותלי הבית המנוגע העומד בפני חורבן וטומאה ,אנו פוגשים פנים אל פנים את אחת ההנהגות המופלאות והמרגשות ביותר של הבורא עם עמו. "וציוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית", מצווה התורה ,וכאן נחשפת הדרמה הגדולה של החמלה האלוקית היורדת עד…

17. מעבר לחומר, מפכי החרס של המנוגע ועד כלי הזהב של המקדש בלב לבה של תורת הכהנים ,בין כותלי הבית המנוגע העומד בפני חורבן וטומאה ,אנו פוגשים פנים אל פנים את אחת ההנהגות המופלאות והמרגשות ביותר של הבורא עם עמו. "וציוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית", מצווה התורה ,וכאן נחשפת הדרמה הגדולה של החמלה האלוקית היורדת עד לזוטות שבזוטות .השאלה המהדהדת בין קירות האבן היא :מדוע התורה ,המרוממת והקדושה, עוצרת את גלגלי הטומאה והטהרה בשביל פך שמן קטן או כלי חרס זול? וכיצד מתיישב החסד הזה על ממונו של היחיד עם פאר המלוכה של המקדש ,שם לעיתים נראה שהזהב נשפך כמים? אנו יוצאים למסע עמוק ומרתק ,מהפכים הקטנים של המצורע ועד לכלי הזהב המנצנצים בבית הבחירה ,כדי להבין את סוד הערך של ממונם של ישראל. מתוך הרטט המלווה את המפגש עם אותיות התורה ,אנו ניצבים מול הפסוקים המגלים לנו כי השגחת הבורא אינה פוסחת על שום קניין של יהודי .כאן נחשף השורש העמוק של הכלל "התורה חסה על ממונן של ישראל" ,המתחיל בבית המנוגע ומתפשט אל כל מרחבי המצווה. מרן רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא יד ,לו) כתב וביאר" :שאם לא יפנהו ויבוא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר ,וכל מה שבתוכו יטמא ,ועל מה חסה תורה ,אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרם ,ואם על אוכלין ומשקין ,יאכלם בימי טומאתו ,הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס שאין לו טהרה במקוה" .הסבר דבריו המזוקקים מלמדנו כי התורה נכנסת לפרטי הפרטים של חסרון כיס; היא אינה מסתכלת רק על העושר הגדול ,אלא אפילו על כלי חרס פשוט ששבירתו היא טהרתו ,ועליו היא חסה וממתינה עם גזירת הטומאה. הגמרא במסכת מנחות (עו ע"ב) חידשה וביארה מקור נוסף ליסוד זה" :התורה הנה חסה על ממונן של ישראל ונלמד ממה שאמרה תורה :והשקית את העדה ואת בעירם -שהתורה חסה על בהמתם" .ביאור הדברים הוא שחסדי המקום אינם עוצרים בצרכי הגוף הבסיסיים של האדם ,אלא מתפשטים גם אל רכושו ובהמתו ,וזהו מקור כביר לחשיבות השמירה על ממון ישראל. רבנו בחיי (שמות יב ,ד) כתב והביא עוד שני מקורות להאי כללא .הראשון בפרשת בא, בקרבן פסח ,שם נאמר "ולקח הוא ושכנו" וגו' .הסבר דבריו הוא שמאחר שהנותר מהקרבן עומד לשריפה ,חסה עליך התורה ואמרה שיצטרף עם שכנו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממונו לחינם .המקור השני שהביא הוא מהפסוק "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" ,וכן מהפסוק בנבלה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" .מכל אלו פירש וביאר כי התורה מחפשת תמיד את הדרך שבה יוכל האדם להציל את ערך ממונו ולא לאבדו בחינם.

ערוצמ תשרפ

הסבר הדברים במבט רחב הוא שהממון אינו רק חומר ,אלא הוא פרי עמלו וכוחו של האדם ,ולכן התורה מייקרת אותו וקובעת גדרים כדי למנוע השחתה ואיבוד ,אפילו כשמדובר בממונו הבזוי ביותר של האדם כפך חרס קטן. מתוך העמקה בנבכי המשנה והגמרא ,אנו נחשפים למתח מרתק בין המקורות השונים המלמדים על חמלת התורה .כאן מתברר כי אין מדובר רק בלימוד הלכתי ,אלא במערכת שלמה של הנהגה אלוקית המבדילה בין הכלל לפרט ובין הטבע לנס. במשנה במסכת נגעים (פרק יב משנה ה) שנינו את יסוד הסוגיה בפרשתנו" :וציוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית וגו' ,על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו .אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ,קל וחומר על ממונו החביב .אם כך על ממונו ,קל וחומר על נפש בניו ובנותיו" .הסבר דברי המשנה הוא שהתורה משתמשת בפריט הדל ביותר – פך החרס – כדי ללמדנו על הערך העצום של רכושו וחייו של כל יהודי. בגמרא במסכת מנחות (דף עו ע"א) הובא המקור מהפסוק "והשקית את העדה ואת בעירם". הגמרא מבארת כי הכלל "התורה חסה על ממונן של ישראל" נדרש שם לעניין לחם הפנים, כדי להתיר את קנייתו מן החיטים ולא מהסולת היקרה ,משום ששיעורו גדול (עשרים וארבעה עשרונות) והוא בא בכל שבת ושבת ,ועולה הדבר לסכום גבוה. בגמרא במסכת חולין (דף מט ע"א) וכן במסכת יומא (דף לט ע"א) הובאה הראיה דווקא מהפסוק בפרשתנו "ופינו את הבית" .שם נדרש הכלל לעניין בניית הקלפי שבה היו מטילים את הגורלות ביום הכיפורים ,לבאר מדוע לא עשו אותה מזהב אלא מעץ. הביאור בכפילות הדרשות הללו מעורר את השאלה :מדוע נזקקו חז"ל לשני מקורות שונים? הרי אם למדנו שהתורה חסה על הממון מהשקיית הבהמות במדבר ,למה עלינו ללמוד זאת שוב מפינוי הבית בנגעים? ולהיפך – אם למדנו מנגעים ,למה נצרך המקור ממנחות? הסבר הדברים נוגע במהות החסד :המקור במנחות עוסק בממון הציבור ,ואילו המקור בנגעים עוסק בממונו של היחיד .התורה באה ללמדנו שחמלת השם אינה רק על הקופה הציבורית הגדולה ,אלא היא יורדת עד לפרטיותו של האדם הפשוט ולכלי החרס האישי שלו. מתוך היכלם של גדולי המחשבה וההלכה ,אנו זוכים ליישוב דעת מרטיט המבאר את הצורך בכפילות המקורות .כאן מתברר כי אין מדובר רק בחזרה על כלל ,אלא בבניית קומה מעל קומה בחמלת הבורא על עמו. רבי יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא יו"ד סימן קס) הביא את קושיית הגאון רבי ישעיה פיק ,ששאל מדוע רש"י במנחות לא הביא את הראיה המפורשת מהמשנה

גם לנשמה מגיע אוכל

בנגעים ומפרשתנו ,ומנגד ,מדוע הגמרא במנחות נזקקה לפסוק "והשקית את העדה" ולא הביאה את דין פינוי הבית .הוא חידש וביאר כי הראיה מ"והשקית את העדה" חזקה יותר מהראיה בפרשתנו .הסבר דבריו הוא שבפרשתנו אין חידוש כה גדול ,שהרי איזה הפסד יש לכהן אם ימתין מעט? אך במי המריבה ,שהיו נס היוצא מגדר הטבע ,הכלל הוא ש"למעט בנס עדיף" .ודי היה לעשות נס לצורך נפשות ישראל ,אך הקב"ה הרבה בנס כדי להשקות גם את בעירם .מכאן למדנו שחסה התורה על הממון אפילו במחיר של ריבוי נס על טבעי. הנודע ביהודה הוסיף וחידש חילוק יסודי נוסף :המקור ממנחות מלמד על חמלת השם על ממון הציבור ,אך אין משם ראיה שהקב"ה חס גם על ממונו של היחיד .לעומת זאת, מהפסוק בפרשתנו "ופינו את הבית" ,העוסק באדם פרטי ובכלי חרסו הבזוי ,יש ראיה ניצחת שגם על ממון היחיד נאמר הכלל .לכן הגמרא ביומא ובחולין ,הדנה בעשיית הקלפי, נזקקה דווקא לראיה מנגעים כדי לבאר מדוע לא עשאוה מזהב ,שהרי יכלו לעשותה מממון היחיד ולאו דווקא מהציבור ,ובכל זאת חסה התורה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק יד הלכה ד) פסק שאפילו חבילי עצים וחבילי קנים צריך לפנות מן הבית בטרם יבוא הכהן .הסבר דבריו נוגע במחלוקת התנאים במסכת נגעים (פרק יב משנה ה) בין רבי מאיר לרבי יהודה .רבי יהודה סובר שכל הכלים בכלל הפינוי ,ואילו רבי מאיר סובר שרק כלים המקבלים טומאה צריכים פינוי. רבי יהודה רוזאניס בספרו משנה למלך (שם) כתב וביאר כי ביסוד מחלוקת זו עומדת השאלה :האם ציווי התורה לפנות את הבית הוא "גזירת הכתוב" – ואז גם חבילי עצים בכלל ,או שהטעם הוא רק משום שהתורה "חסה על ממונן של ישראל" ,ואם כן דברים שאינם מקבלים טומאה אינם בכלל .עוד חידש שם נפקא מינה האם יש חיוב לפנות את הבית; אם זו גזירת המלך – הרי זה חיוב גמור ,אך אם זה רק משום שהתורה חסה ,הרי שניתנה רשות לכהן להמתין כדי שלא יפסיד האדם את ממונו ,אך אין איסור לטמא כליו אם אינו חפץ בפינוי. מתוך צלילה אל עומקן של סוגיות ,אנו נדרשים לברר את המתח שבין חובת השמירה על הממון לבין מצוות הפינוי .כאן מתעוררת חקירה יסודית :האם אדם שאינו מפנה את ביתו עובר על איסור "בל תשחית"? רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה י) כתב וביאר כי איסור בל תשחית כולל גם משבר כלים או מאבד מאכל .הסבר הדברים מעורר תמיהה :אם התורה חסה על כלי החרס ,מדוע לא נחייב את האדם לפנותם מצד איסור ההשחתה? ביאור הדבר עשוי להיות שאיסור בל תשחית נאמר רק על השחתה בידיים ,ולא על מניעת הצלה מטומאה. אולם ,הרמב"ם (שם הלכה ח) חידש שאסור למנוע אמת מים מאילן כדי שיתייבש ,ומכאן שגם "גרם השחתה" אסור .הסבר הדברים בנדון דידן הוא שמאחר והכלי נשאר ראוי לשימוש גם בטומאתו ,אין כאן השחתה גמורה ,אף שערכו הכספי נפחת מאוד.

ערוצמ תשרפ

מכאן אנו פונים אל שולחן הפנים במקדש .הגמרא במסכת מנחות (דף עו ע"א) ביארה על הפסוק "ולקחת סולת ואפית אותה" כי מותר לקנות חיטים ולטחון אותן לסולת ,במקום לקנות סולת מוכנה ויקרה ,וכל זאת "מפני החיסכון" .מרן רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (שם) פירש וכתב כי מאחר שלחם הפנים כולל עשרים וארבעה עשרונות בכל שבוע ,ההפרש הכספי מצטבר לסכום גדול ,ועל כך חסה התורה. הביאור בזה מתרחב גם לשאר המנחות .הגמרא במסכת מנחות (דף פו ע"א) חידשה כי בדין היה שכל המנחות יטענו שמן זית זך ,מקל וחומר ממנורה .ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה זך ,מנחות הנאכלות לא כל שכן? אך התורה מיעטה "זך כתית למאור" ולא למנחות. הסבר הדברים הוא שהתורה חסה על ממונן של ישראל ,שכן הצורך בשמן זית זך לכל המנחות היה מעלה את מחירן ביוקר רב. רבי יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה כתב וביאר בזה חילוק נפלא :במנחת יחיד אנו אומרים "התורה חסה" ,אך במנחת ציבור ובכלי שרת ,לעיתים גובר הכלל של "אין עניות במקום עשירות" .הסבר הדברים הוא שביחיד התורה מקפידה על כל פרוטה ,אך בכבוד המקדש הכללי ,הכלל משתנה. מתוך היכל הקודש אנו עולים אל דיון מרטיט ,שבו מתנגשים שני עקרונות הנראים כסותרים זה את זה :חמלת התורה על ממונם של ישראל אל מול הכלל הכביר "אין עניות במקום עשירות" .כאן אנו מגלים כיצד גדולי המפרשים התחבטו בשאלה מתי עלינו לחסוך ומתי עלינו לפאר את עבודת השם בזהב ובכסף. בגמרא במסכת יומא (דף לט ע"א) הובא כי הקלפי שבה היו הגורלות של שני השעירים ביום הכיפורים הייתה עשויה מעץ פשוט והייתה של חול .הגמרא הקשתה מדוע לא נעשה אותה מכסף או מזהב ,ותירצה" :התורה חסה על ממונן של ישראל" .רבי יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב"א (שם ד"ה התורה חסה) ביאר וכתב כי מאחר שאין זו גוף העבודה אלא רק מכשיר למצווה ,והיא נעשית פעם אחת בשנה ,חסה התורה על הממון .הסבר דבריו הוא שישנו חילוק בין "גורלות" עצמם ,שעליהם כתוב שם השם והם דאורייתא ,לבין הקלפי שהיא רק כלי קיבול. רבי יוסף ענגיל בספרו טורי אבן (ראש השנה כז ע"א) כתב וחידש בדומה לכך ,שכיון שהקלפי אינה גוף המצווה אלא רק מכשיר הקרבן ,לא עשו אותה מזהב .אולם ,בספר ליקוטי הלכות (על יומא דף יד) פירש וביאר כי דוקא בציבור נאמר שהתורה חסה ,אבל ליחיד יש עניין לפאר ולעשות של כסף וזהב ,כפי שמצאנו ביהושע בן גמלא שעשה את הגורלות עצמם מזהב. מנגד ,אנו מוצאים מקומות שבהם הכלל "אין עניות במקום עשירות" גובר .במשנה במסכת תמיד שנינו כי היו משקים את התמיד בכוס של זהב לפני שחיטתו .הסבר הדברים הוא שלכתחילה יש לפאר את עבודת המקדש .הגמרא במסכת מנחות (דף פט ע"א) אף

גם לנשמה מגיע אוכל

מביאה מחלוקת תנאים האם הולכים אחר הכלל של "התורה חסה" או אחר "אין עניות במקום עשירות" בשיעור שמן המנורה. רבי יחזקאל לנדא ,הנודע ביהודה ,כתב וביאר חילוק יסודי :כל דבר שמוכרח להיות כלי שרת ,או דבר שקדוש בקדושת הגוף ,אומרים בו "אין עניות במקום עשירות" .הסבר דבריו הוא שבגדי כהונה וכלי שרת הם תפארת הבית ,ולכן הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פרק ח הלכה ה) פסק שבגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסים אותם אלא לובשים חדשים, משום שאין עניות במקום עשירות. רבי חיים אלפנדרי (פרשת בהעלותך) הקשה מדוע ביומא נאמר שהקלפי הייתה של עץ משום שהתורה חסה ,ולא חששו למאן דאמר "אין עניות במקום עשירות" .הוא הביא את תירוצו של בעל "ברכת הזבח" ,שביאר כי בדבר שנשחק ומתכלה בכל יום ,כמו מחתה של זהב שנשרפת על הגחלים ,ודאי שהתורה חסה; אבל בדבר שנשמר לאורך זמן ,היה ראוי לעשותו של זהב .הביאור בדבריו מעמיד אותנו על האיזון הדק שבין כבוד המקדש לבין החיסכון בממונם של ישראל. מתוך עיון בשיטות האחרונים ,אנו מגיעים לחידוש כביר של המהר"ץ חיות ,המעניק לנו מבט עמוק על גבולות הכלל של חמלת התורה .כאן אנו למדים כיצד משתנה היחס לממון בהתאם לסוג המצווה העומדת מולנו. רבי צבי הירש חיות ,המהר"ץ חיות (בפירושו למסכת חולין דף מט ע"א) ,הביא דקדוק נפלא: בכמה מקומות בש"ס מבואר שכאשר עומד מולנו איסור תורה ,אין אנו אומרים שהתורה חסה על ממונם של ישראל .הסבר דבריו מעורר קושיה עצומה – אם כן ,כיצד אמרו במסכת יומא שהקלפי הייתה של עץ משום שהתורה חסה? והלא זהו ביטול מצווה לעשותה כראוי בכלי שרת של כסף וזהב! הוא חידש וביאר יסוד המבוסס על גדרי מסירות נפש וממון .הכלל ההלכתי קובע שאם אונסים אדם לעבור על לאו (מצוות לא תעשה) ,עליו ליתן את כל ממונו ולא לעבור .אולם, אם אונסים אותו לבטל מצוות עשה ,אין הוא חייב להוציא יותר משליש ממונו .הביאור בדבריו המאירים הוא שגם במקדש ,במקום שבו מדובר בביטול מצוות עשה – כמו הגרלת השעירים – אנו אומרים שהתורה חסה על הממון ואין חובה להוציא הון רב על כלי זהב. אך במקום שבו יש חשש לעבור על איסור לא תעשה ,שם לא נאמר הכלל של חמלת התורה על הממון. הסבר זה שופך אור חדש על היחס בין הקלפי לבין שאר כלי השרת .הקלפי ,שהיא מכשיר למצוות עשה של הגרלה ,יכולה להיעשות מעץ כדי לחסוך בממונם של ישראל. אך כלי שרת שעיכובם עשוי להביא לידי פסול בעבודה או עבירה על איסורי קודשים, בהם אנו מהדרים בזהב ובכסף ללא חשבון של חיסכון.

ערוצמ תשרפ

מתוך גבהי עבודת המקדש אנו שבים אל שדות האבות ,אל הלילה ההוא שבו נותר יעקב אבינו לבדו על שפת יבוק .כאן אנו מוצאים את המקור האישי והנוגע ביותר למסירות הנפש על ממון שנרכש ביושר ,ומגלים כי פכי החרס של המנוגע קשורים בקשר בל ינתק לפכיו של יעקב. בפרשת ויצא נאמר" :ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" .הגמרא במסכת חולין (דף צא

ע"א) פירשה וביארה" :ויוותר יעקב לבדו -שנשאר על פכין קטנים" .הסבר הדברים מעורר פליאה עצומה :וכי יעקב אבינו ,שהיה רכושו רב ועצום ,יסכן את נפשו ויחזור לבדו בלילה רק בשביל כמה כלים פחותים? הביאור בזה הוא שמעשה אבות סימן לבנים .יעקב אבינו בא ללמדו על חובת הזהירות בממון .הגמרא שם חידשה והוסיפה" :מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" .הסבר הדברים הוא שכל פרוטה ופרוטה אצל הצדיק היא תוצאה של עמל טהור ונטול גזל ,ולכן יש בה קדושה וחשיבות שאינה נמדדת בערכה הכספי אלא במקור השמימי שלה. רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס ,המהרש"א (שם) ,כתב וחידש קישור נפלא בין פכיו של יעקב לפרשתנו .הוא ביאר כי יעקב חזר עבור אותם "פחותים שבכלים" ,כדתנן במסכת נגעים (פרק יב משנה ה) שהתורה חסה על פכיו ועל טפיו .הסבר דבריו הוא שתלמידי חכמים מדקדקים על פחות משווה פרוטה ,לא מתוך קמצנות ,אלא מתוך הכרה בערך הממון שניתן להם ביושר כפיקדון מהשם. בעל עיון יעקב כתב וביאר בזה דיוק חשוב .אף שאין לאדם להיות "נבהל להון" ,כפי שנאמר על מידות הסנהדרין שצריכים להיות "שונאי ממון" ,בכל זאת כאשר מדובר באבידת ממון קיים ,חוששין לו יותר מחשש רחוק של היזק הגוף .הביאור בכך הוא שהצדיק רואה בממונו כלי לעבודת ה' ,ואובדן הכלי הוא פגיעה ביכולת לקיים את רצון הבורא. כמה חריפים דברי חז"ל הללו עבור דורנו ,שבו הרשלנות בנתיב השקעת הממון הפילה חללים רבים .יעקב אבינו מלמד אותנו כי השמירה על ה"פכים הקטנים" היא היא הערובה לשמירה על שלמותו הרוחנית והגשמית של האדם. מתוך דברי חז"ל על יעקב אבינו ,אנו עולים לקומה של מחשבה והנהגה ,המגלה לנו כיצד גדולי המפרשים תופסים את היחס לרכוש לא כקניין פרטי ,אלא כפיקדון קדוש .כאן מתבאר כי הזהירות על הממון היא למעשה זהירות על כוחו וחיותו של האדם ,שהושקעו בהשגת אותו רכוש ביושר. בספר עבד המלך (פרשת ויצא) הובאו כמה מאמרי חז"ל המאירים את גודל העניין של זהירות על הממון .הגמרא במסכת תענית (דף כג ע"ב) מספרת על חסידותו המופלאה של

גם לנשמה מגיע אוכל

אבא חלקיה .כאשר שאלוהו חכמים מדוע כשהגיע לקוצים הגביה את בגדיו ,השיב להם: "זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה" .הסבר דבריו המרהיבים הוא שגופו של אדם מרפא את עצמו ,אך בגד שנקרע נשאר פגום והפסדו ממון .הביאור בזה הוא שחובת האדם לשמור על חפציו נובעת מהבנה עמוקה של ערך הממון. בדומה לכך ,הגמרא במסכת בבא קמא (דף צא ע"ב) מספרת על רב חסדא ,שהיה מגביה את בגדיו בין הקוצים מאותו טעם עצמו .הסבר הדברים בחיבור לנפש האדם הוא שהצדיקים חשים כי הממון שבידם הוא "פיקדון" מאת הקדוש ברוך הוא .הקב"ה נתן לאדם רשות להשתמש ברכושו לפי התורה ,ולכן השחתה ללא צורך או רשלנות בשמירה נחשבת כביכול כגזל מאת המפקיד העליון. הביאור בזה מעמיק עוד יותר לאור דברי הרמב"ם .הוא פירש וכתב כי רוב בני אדם חשודין על הגזל ,לאו דווקא בגניבה ממשית ,אלא ב"גזל שמורין להתירא" במשא ומתן, כגון עיכוב רווח של חבר .הצדיק ,שמשגיח בזהירות יתרה שלא ייכנס לביתו ולו שמץ של גזל ,מפתח אהבה וחרדה לכל פריט שיש לו ,שהרי הוא הוכחה ליושרו ולעמלו הטהור. הגמרא במסכת חולין (דף קה ע"א) מביאה את הנהגתו של שמואל ,שהיה אומר על עצמו שהוא "חלא בר חמרא" (חומץ בן יין) לגבי אביו ,שהרי אביו היה סוקר את נכסיו פעמיים ביום כדי לוודא שאין בהם הפסד ,ואילו הוא סוקרם רק פעם אחת .אביי ורב אסי אף הם היו נוהגים לסקור את נכסיהם בכל יום ויום .הסבר הדברים הוא שההשגחה המתמדת על הרכוש אינה עיסוק בחומר ,אלא הנהגה של אחריות וייקור המתנה שנתן הבורא לאדם. מתוך העמידה מול דמויותיהם הענקיות של יעקב אבינו ,אבא חלקיה ורב חסדא ,אנו זוכים לבנות מצפן מוסרי המכוון את לבנו אל הערך האמיתי של עמלנו .כאן מתברר כי המוסר התורני אינו רואה בממון אמצעי הנאה גרידא ,אלא משקף של יושר הלב וצלילות האמונה .המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם החס על ממונו אינו "קמצן" ,אלא אדם המוקיר את כוחות הנפש והזמן שהשקיע בהשגת רכושו בדרכי היתר. הביאור המוסרי העמוק הוא שהשמירה על ה"פכים הקטנים" היא היא התריס בפני הגזל .המצפן הפנימי מלמד שאדם המזלזל בממונו שלו ,סופו שיזלזל גם בממון חברו. הצדיקים שהיו חביב עליהם ממונם יותר מגופם ,עשו זאת לפי שאין פושטין ידיהן בגזל; כלומר ,המודעות לכך שכל פרוטה היא מתנת שמיים שהושגה ביושר ,יוצרת יחס של יראת כבוד כלפי כל כלי וכל בגד .המוסר התורני תובע מאיתנו להבין שהרשלנות בניהול הממון – אותו נתיב שבו "רבים חללים הפילה" – אינה רק טעות כלכלית ,אלא פגם מוסרי בחובת הזהירות והאחריות. עוד אנו למדים על המוסר שבאיזון בין צרכי השעה לערכים נצחיים .המצפן המוסרי נבנה מההבנה ש"גופו מעלה ארוכה וממונו אינו מעלה ארוכה" .הסבר הדברים הוא שעלינו