?אדם שעומד מעבר השני של רה"ר האם מצטרף לאמירת ויכולו בליל שבת

?בליל שבת אנו ניצבים בפתח הלילה המקודש, עת מתכנסים ובאים אל תפילת הערב של שבת, ונושאים ,את קולנו בתפילת ויכולו. מילים אלו, המהוות עדות חיה על בריאת העולם על ידי הקב"ה

אדם שעומד מעבר השני של רה"ר האם מצטרף לאמירת ויכולו ?בליל שבת אנו ניצבים בפתח הלילה המקודש, עת מתכנסים ובאים אל תפילת הערב של שבת, ונושאים ,את קולנו בתפילת ויכולו. מילים אלו, המהוות עדות חיה על בריאת העולם על ידי הקב"ה דורשות מאיתנו התכנסות, שיתוף, וביחד. אך מה יעשה יהודי המבקש לקיים את המצווה בהידור, ומוצא עצמו מופרד מחברו על ידי המולת העולם, על ידי רשות הרבים המפסקת את המרחב? האם החלל הפיזי שביניהם הוא גם מחסום רוחני המונע את יצירת הכת האחת הנדרשת לעדות זו? השאלה שלפנינו אינה רק הלכתית, אלא היא נוגעת בטבורה של הגדרת הציבוריות והביחד. האם נדרשת קרבה פיזית ממשית כדי להפוך לשניים המעידים כאחד, או שמא שותפות רוחנית במטרה אחת יכולה לגשר גם על פני רשות הרבים? אנו יוצאים למסע בנבכי הסוגיות .בעדות ובזימון, בחיפוש אחר התשובה המדויקת לנידון זה בבואנו לברר את גדרי אמירת ויכולו, עלינו להקדים את יסוד החיוב. נביא את דברי גדולי .הפוסקים המגדירים כיצד אנו מעידים על בריאת העולם , פסק: שצריך לומר ויכולו בלחש)(או"ח סימן רסח סעיף ז מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך וכתבו הפוסקים שצריך לומר בשנים. נראה לבאר כי אמירת ויכולו אינה סתם שבח, אלא עדות פורמלית על מעשה בראשית, וכפי שדין עדות מהתורה מחייב שני עדים, כך גם בעדות זו אנו .זקוקים לזולת כדי להשלים את התמונה , ביאר: שאם אין לו חבר)(שם ס"ק יט הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה

גם לנשמה מגיע אוכל 148 148 ,יאמר לבדו. נראה להסביר כי החיוב בשנים הוא לכתחילה כדי לקיים את דין העדות בשלמותה אך משהדבר נבצר, אין האדם מפסיד את עצם המצווה, שכן העדות היא עובדה קיימת, והאדם .מצטרף אליה בכל כוחו ביאר: כי הקב"ה העיד על מעשה בראשית, ואנו באים להעיד אחריו. נראה להוסיף)(שם הטור כי העדות הזו היא ברית שבין הקב"ה לבין עמו ישראל, ובשעה שאנו אומרים ויכולו יחד, אנו .יוצרים מרחב משותף שבו השכינה שורה, והיחד הזה הוא המעניק לעדות את תוקפה הציבורי ביאר: בשם המהרי"ל, שצריך לומר ויכולו דוקא עם הציבור, כדי לקיים)(שם סק"י המגן אברהם את דין העדות. נראה לבאר כי הציבוריות כאן אינה רק טכנית, אלא היא חלק מעצם מהות העדות – עדות שאינה נשמעת בקהל אינה עדות שלמה, שכן הקדושה מתגלה דוקא במקום .שבו רבים מתאחדים סביב אמת אחת כדי לפענח את סוגיית הצירוף מעבר לרשות הרבים, עלינו להניח על שולחן הלימוד את המקורות התלמודיים המגדירים מתי נחשבים אנשים ליחידה אחת, ומתי המרחב הפיזי .הופך למחסום מובא: היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון)(דף ו ע"ב בגמרא במסכת מכות זה ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת. מפרשי הגמרא מבארים כי הראייה ההדדית היא המאחדת את העדים לכת אחת. נראה להסביר כי ,בעולם העדות, הקשר העין אינו רק כלי טכני, אלא הוא יוצר שותפות מוחלטת בתוכן העדות .עד שהם נחשבים כאיש אחד מובא: שלושה שאכלו כאחד, מזמנין. מפרשי הגמרא ביאר כי)(דף נ ע"א בגמרא במסכת ברכות הביטוי כאחד מחייב שהות בצוותא במקום אחד. נראה לבאר כי בזימון לא מדובר רק בעדות אלא ביצירת חבורה, ולכן הפסק של רשות הרבים, המפריד בין הציבורים, פוגע בעצם הגדרת .הצירוף והביחד בשם ההלכות קטנות ביאר: דאם רה"ר מפסיק, אין מצטרפים)(או"ח סימן קצה סק"ב הבאר היטב ,לזימון. נראה להוסיף כי ישנה הבחנה בין עדות לזימון; בעדות המטרה היא להוציא אמת לאור ודי בראייה הדדית, אך בזימון המטרה היא יצירת קבוצה המברכת יחד, ושם נדרשת אחדות .מקומית שאינה נקטעת על ידי רשות הרבים ביאר: כי בעדות גופא, אם המעשה לא נעשה במקום אחד והפסק)(במסכת מכות שם הערוך לנר רשות הרבים ביניהם, אינם מצטרפים. נראה להעמיק כי החומרה ברשות הרבים נובעת מכך שהיא רשות המנתקת את הרציפות האנושית, ולכן כשם שהיא מפרידה בין חצרות, כך היא .מפרידה בין נשמות המבקשות להצטרף לעדות אחת לאחר שהנחנו את התשתית התלמודית בנוגע לחילוק שבין זימון לעדות, נביא את דברי הראשונים והאחרונים הדנים בקו התפר שבין ראייה הדדית לבין היחשבות לכת אחת, וכיצד .רשות הרבים משפיעה על השיוך העקרוני הזה ביאר: כי אכילה בצוותא תלויה בכך שיהיו)(בפירושו על הרי"ף, ברכות לז ע"ב בדפי הרי"ף רבינו יונה

תישארב תשרפ 149 149 במקום אחד, והפסק רשות הרבים מנתק את הצירוף. נראה להוסיף כי בסיס הדברים הוא ,שהזימון אינו רק פעולה פורמלית, אלא הוא מבטא את היותם חבורה אחת המברכת את הבורא .וכל הפסק של רשות הרבים מורה על קיומן של שתי חבורות נפרדות שאינן יכולות להתאחד ביאר את שיטת רבינו יונה והפוסקים כמותו: כי בכל מקום שרשות הרבים)(או"ח סימן קצה הב"י מפסקת, אין בו אחדות המאפשרת צירוף. נראה לבאר כי ההבחנה הזו היא יסודית; ככל שהמטרה דורשת אחדות גופנית ממשית, רשות הרבים מהווה חסם בלתי עביר, אך כאשר מדובר בראייה .בלבד, ייתכן שגדרים אלו יגמשו בהתאם למהות המצווה ביאר: כי הצירוף לאמירת ויכולו דורש היכר ופרסום, ולכן אם)(או"ח סימן לח סק"י החזון איש השניים עומדים משני עברי רשות הרבים, ייתכן שאין כאן פרסום מילתא כיאות. נראה להסביר כי לשיטת החזון איש, הדגש באמירת ויכולו הוא לא רק על עצם העדות, אלא על החוויה הציבורית המגובשת, וכאשר אדם נמצא מחוץ למעגל המיידי של חברו, הפעולה מאבדת את .הכוח המאחד שבה ביאר: כי גם בעדות, כאשר יש הפסק משמעותי של רשות)(בספרו הלכות יום טוב המהרי"ט אלגזי הרבים, אין להם שם של כת אחת. נראה להעמיק כי העדות זקוקה ליצירת גוף אחד שרואה את הדבר, והפרדה פיזית קשה כל כך מעידה על כך שכל אחד מהם עומד ברשות עצמה, ולכן .הצירוף נפקע ממילא נפנה כעת לדרך המלך המבקשת למצוא צדדי היתר ולהבין את מהות הצירוף לעדות, ומתוך .כך נבחן האם ייתכן שבאמירת ויכולו הדין קל יותר ביאר: כי בגמרא במכות ראינו שאנשים המעידים על אותו)(חלק ב סימן קמח ההלכות קטנות מעשה מצטרפים לכת אחת מכוח הראייה ההדדית, אף אם הם נמצאים במקומות שונים. נראה להסביר כי הצירוף אינו תלוי במיקום פיזי זהה, אלא בכך שהם חולקים חוויה אחת ומעידים .עליה יחד, וכל עוד יש ביניהם קשר עין המאחד את דעתם, הרי הם כגוף אחד לעניין העדות , ביאר: כי ייתכן וניתן לחלק בין עדות לזימון, ואף אם נחמיר בזימון)(במסכת מכות שם הערוך לנר בעדות ייתכן שאין צורך בשהות באותו מקום ממש. נראה לבאר כי בזימון העיקר הוא האכילה בצוותא, שדורשת קרבה ממשית, אך בעדות העיקר הוא התוכן המשותף שיוצא אל הפועל על .ידי העדים, ועל כן ברגע שהם רואים זה את זה, החלל המפריד ביניהם מתבטל ביאר: כי מצוות אמירת ויכולו היא עדות על חידוש העולם. נראה)(מצווה כו ספר החינוך להוסיף סברה: ייתכן שאמירת ויכולו אינה כפופה לכל דקדוקי הדין של עדות בבי"ד, שכן מדובר בעדות על עובדה הידועה לכל העולם, וכל מטרתה היא להוציא מפיהם של ישראל את ההכרה בבורא. אם כך, ייתכן שדי בראייה הדדית כדי להחשיבם כמתפללים יחד, גם אם רשות הרבים .מפרידה ביניהם פיזית , ביאר: כי בכל מקום שיש היכר של יחד)(או"ח סימן קכג הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה העדות עומדת בתוקפה. נראה להרחיב כי אם השניים עומדים משני עברי רשות הרבים ורואים זה את זה, והם מתאמים את זמן האמירה שלהם, הרי שנוצר ביניהם קשר תודעתי חזק, המבטל .את החציצה הפיזית והופך את אמירתם לאמירה משותפת של שני עדים המעידים ככת אחת

גם לנשמה מגיע אוכל 150 150 בסיומו של דיון זה, אנו עומדים בפני מורכבות ההלכה. מצד אחד, אנו למדים שדין עדות דורש היותם של העדים כת אחת, ורשות הרבים מהווה הפסק המפריד בין חבורות, כפי שראינו בדעת רבינו יונה והב"י בזימון, ובערוך לנר בעדות. מאידך, עלינו לתת את הדעת על הייחודיות של אמירת ויכולו, שאינה עדות גמורה בבית דין, אלא אמירה של שבח והכרה בבורא, אשר .ייתכן שגדר החברות והצירוף בה רחב יותר, ודי בראייה הדדית בלבד כדי לחברם ככת אחת השאלה המונחת לפנינו היא האם ניתן להחיל את דין הצירוף בראייה, שנועד לאחד עדים רחוקים לעדות אחת, על אמירת ויכולו, חרף ההפסק של רשות הרבים. האם החסרון בפרסום מילתא, כפי שחשש מרן החזו"א, משמעותי גם באופן שבו הם רואים זה את זה ומתואמים באמירתם, או שמא כל עוד יש ביניהם קשר עין, הם נחשבים כעומדים יחד לעניין העדות על .הבריאה, ואין רשות הרבים מפסקת ביניהם לעניין זה לענ"ד עדיין צריך לעיין בנידון זה, ואשמח מאוד שכבוד תלמדי החכמים שליט"א יאירו את .עיני בזה לאחר שהעמדנו את הדברים בצריך עיון וביקשנו את הארת עיני חכמים, נפנה לבירור הנפקא מינות וההשלכות למעשה העולות מן הנידון, שכן גדרי הצירוף אינם רק שאלה תיאורטית אלא .הם מעצבים את הנהגתנו בתפילה ביאר: כי אמירת ויכולו היא חלק מהסדר המיוחד של ליל)(סימן רסח סק"י המשנה ברורה שבת שנועד להמליך את הקב"ה על עולמו. נראה לבאר כי הנפקא מינה המרכזית היא האם אדם שנתקע במצב של הפרדה פיזית, צריך לוותר על הצירוף ולומר לבדו, או שמא הכרעתו היא שראייה הדדית מתירה לו להצטרף. אם נפסוק כי הראייה מהווה צירוף, הרי שגם ברשות הרבים, אדם רשאי לחוש שותף לעדות עם חברו, ובכך תפילתו מקבלת גוון של עדות ציבורית .ולא של יחיד ביאר: את החשיבות של אמירת ויכולו בלחש)(הלכות שבת הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף בשנים. נראה להוסיף כי הנפקא מינה היא שייתכן וניתן להקל בצירוף גם כשיש הפסק, ובלבד שתהיה אווירה של יחד. למשל, אדם הנמצא בבית כנסת גדול או במרחב ציבורי, ורואה את חברו ,מהעבר השני, ייתכן שיוכל לכוון לאמירה משותפת, ובכך להשיג את המעלה של עדות בשנים .”גם ללא קרבה פיזית של "שולחן אחד ביאר: כי אדם שצריך להוסיף)(חלק ב סימן לד רבי שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה מהחול על הקודש, עושה זאת כדי להרחיב את גבולות הקדושה. נראה ליישב כי הנפקא מינה ,לענייננו היא שאם אנו מחמירים ומפרידים בין הכתות, אנו מצמצמים את כוח העדות הציבורית ואילו אם אנו מקלים מכוח הראייה, אנו מרחיבים את השפעת העדות; לכן, למעשה, יש מקום להורות כי לכתחילה יקרבו עצמם, אך בשעת הדחק, ראייה הדדית עשויה להספיק כדי שלא .יאמרו ביחידות ביאר: כי החסרון בטקסט הוא האות)(על התורה, בראשית מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר לכך שהשבת היא יום שלמעלה מן הזמן והמקום. נראה לבאר כי הנפקא מינה היא שההקפדה

תישארב תשרפ 151 151 היתרה על מקום פיזי עשויה לעיתים להחמיץ את המהות העמוקה של השבת, שהיא האחדות הפנימית של הנשמות, ולכן בהחלט ייתכן שבשבת, שבה גבולות המקום נחלשים, גם המחיצה .של רשות הרבים מאבדת את תוקפה הדינמי ,השבת, בבחינת היותה היום שבו נחתמה מלאכת הבריאה והעולם הגיע למנוחתו ושלמותו היא המרחב הרוחני שבו מתבטלים כל החיצונויות המפרידות בין איש לרעהו. היעדר הציון של ערב ובוקר ביום השבת אינו רק פרט טכני בכתובים, אלא הוא מבטא את המציאות שבה העולם כולו מתאחד סביב נקודת המקור, שבה אין מקום למחיצות, למרחקים או לחלוקות של רשות הרבים. המחיצה שבין אדם לחברו ברשות הרבים היא ביטוי למציאות החול שבה כל אדם הוא עולם נפרד, אך בשבת, כשנשמה יתרה שורה ביהודי, המחיצות הללו מאבדות את .משמעותן הרוחנית ביאר: כי השבת היא בחינת העולם הבא, שבו)(פרק מז 'המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה האדם מתעלה מן המציאות הגופנית המוגבלת במקום ובזמן אל עבר המציאות הרוחנית שבה הכל הוא אחד. וזה לשונו בביאורו: כי ביום השבת העולם הוא כולו במנוחה, והמנוחה הזו אינה מקרית, אלא היא מהות היום, שהרי ביום השביעי שבת וינפש. ובמצב של מנוחה כזו, שאין בו חילוק ופירוד, אין הבדל בין מקום למקום, שהרי השבת היא בחינת אחדות מוחלטת של הבריאה כולה תחת הנהגת הבורא יתברך, ולפיכך כל מה ששייך לחילוק ולפירוד שהוא שייך לזמן ולמקום הגופני, מתבטל ביום השבת. ביאור והרחבה: המהר"ל מדגיש כי השבת היא המקום שבו המציאות הרוחנית גוברת על הפיזית, ולכן כשם שברוחניות אין מחיצות, כך גם האדם ,בשבת מתעלה למצב שבו הוא מחובר לכלל ישראל ללא תלות במרחק הפיזי שבינו לבין חברו .שכן השבת היא הזמן שבו הכל מתלכד לאחדות אחת גמורה ביאר: כי ההבדל)(על התורה, פרשת בראשית האדמו"ר מאוסטרובצה בספרו מאיר עיני חכמים בין ימי המעשה ליום השבת הוא כהבדל שבין עולם הפירוד לעולם הייחוד. וזה לשונו: כי ימי ,המעשה נבראו במידת הדין המחלקת ומבדילה, ועל כן כל יום נחתם בחילוק של ערב ובוקר אך השבת נבראה במידת הרחמים המאחדת, ועל כן אין בה חילוק כלל, כי היא בחינת שביתת הבורא מכל מלאכתו, ובשביתה זו אין מקום לכל חילוק ומחיצה בין הברואים, כי הכל חוזר לשורש האחד. ביאור והרחבה: האדמו"ר מלמדנו כי כל המחיצות שבין אדם לחברו הן תוצר של מידת הדין השולטת בימי החול, אך השבת, שהיא כולה רחמים, פותחת שער לביטול המחיצות הללו. כשאדם ניצב מול חברו ביום זה, הוא אינו רואה רשות הרבים המפרידה, אלא הוא רואה .נשמה המחוברת אליו בשורש אחד, והחיבור הזה חזק יותר מכל מרחב פיזי שבין רשות הרבים ביאר: כי השבת היא זמן שבו הלבבות)(אות קסא רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק מתקרבים זה לזה בלא אמצעי, כי היא זמן של דבקות בבורא שהוא אחד. וזה לשונו: כי השבת היא זמן שבו השכינה שורה בישראל, והשראת השכינה היא היא מה שמבטל את הריחוק, שהרי המקום אינו מניח לאדם להיות במקום אחר, אך השכינה שאין לה מקום מוגבל, היא מאחדת את כל ישראל במקום אחד, והוא המקום שבו הם דבקים בבורא יתברך. ביאור והרחבה: לפי רבנו צדוק, השבת מאפשרת לנו להתחבר מעבר למגבלות המקום, שכן היא זמן שבו אנו חיים

גם לנשמה מגיע אוכל 152 152 לא את המקום אלא את הנוכחות האלוקית. אם השניים המבקשים לומר ויכולו דבקים באותה נוכחות אלוקית, הרי שהמחיצה של רשות הרבים הופכת לשקופה, שכן הנשמות שלהם נפגשות .’במקום שאין בו מקום, המקום של הדבקות בה כשאנו מעמיקים בחקירת הזיקה שבין הנפש לבין השבת, אנו מגלים כי היעדר הציון של ערב ובוקר אינו רק שינוי בטקסט, אלא תוכנית עבודה לתיקון הנפש והאמונה. האדם, החי ביומיום תחת עול הזמן והמקום, נוטה לראות את עצמו כישות נפרדת הנאבקת על קיומה בתוך מציאות מפוצלת. השבת מגיעה ונושפת בנשמתו הבנה חדשה: הנפש אינה מוגבלת לגבולות .הגוף והמקום, והאמונה היא היכולת לראות את האחדות הנעלמת בתוך פירודי העולם ביאר: את כוחה של)(חלק ד, או"ח סימן לז הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר השבת להשיב את הנפש אל מנוחתה האמיתית בחיק האמונה. וזה לשונו: כי השבת היא המעדנת את נפש האדם ומחברת אותו אל בוראו, ועל ידי כך הוא מרגיש שכל ענייני העולם הזה הם הבל ,ורעות רוח, ורק הדבקות בה' היא המציאות האמיתית. ומי שזוכה לשמור את השבת כראוי אמונתו מתחזקת מאוד, כי הוא רואה במוחש שהקב"ה הוא מנהיג עולמו בחסד וברחמים, ושאין שום כוח אחר בעולם מבלעדיו, וזה מה שמביא את הנפש לשלווה ולמנוחה פנימית. ביאור ;והרחבה: מרן רבנו עובדיה יוסף מלמדנו שהשבת היא כלי הטיפולי הגדול ביותר של הנפש ברגע שאדם משיל מעליו את טרדות החול ומתכנס לעדות על הבריאה, הוא עובר תהליך של התפכחות. אמונתו אינה נותרת כתיאוריה, אלא הופכת לחוויה חיה שבה הוא מבין כי כל מה .שנתפס בעיניו כ"מפריד" או "רחוק" אינו אלא אשליה, והלב פנוי לקלוט את האור האלוהי המאחד ביאר: כי אמונתו של האדם היא הכוח הפועל)(שער ג, פרק ו רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים בעולמות העליונים, וביום השבת הכוח הזה מתגלה בשיא עוצמתו. וזה לשונו: כי אמונתו של ישראל היא בחינת גילוי אורו של הקב"ה בעולם, ויום השבת הוא הזמן שבו האמונה הזו הופכת להיות גלויה לכל, והיא היא שמאחדת את נשמות ישראל למדרגה אחת עליונה, שבה אין שום פירוד בין דבק בדבק, שכולם הם כאחד לפניו יתברך, ועל כן בשבת האמונה היא יותר חזקה .מכל ימי החול, כי היא אינה זקוקה לשום הוכחות חיצוניות, אלא היא עדות פנימית שבלב ביאור והרחבה: רבי חיים מדגיש כי האמונה בשבת היא אמונה "מדרגה אחרת". היא אינה אמונה .שנזקקת לחיזוקים מהמציאות המשתנה, אלא אמונה שנובעת מהכרה עמוקה באחדות הבורא כשאדם מבין זאת, המרחק הפיזי של רשות הרבים בין שני יהודים האומרים ויכולו מתגמד; כי האמונה המשותפת שלהם היא שיוצרת את הגשר האמיתי, גשר של נשמות המעידות על האמת .האלוקית, גשר ששום רשות הרבים לא יכולה להפסיק ביאר: כי האמונה היא קפיצה אל תוך)(חלק ג רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו איש האמונה המציאות האלוקית שאינה כפופה לחוקי הטבע. וזה לשונו: כי האדם המאמין אינו חי רק את סוף, ועל כן כל המושגים של מקום ומרחק-העולם הזה הטבעי, אלא הוא חי את הקשר עם האין הם מבחינתו מושגים יחסיים בלבד, שכן הנפש שלו נמצאת תמיד במקום שבו נמצאת האמונה שלו. ביאור והרחבה: הרב סולובייצ'יק מחדד את התובנה שמי שחי באמונה אינו זקוק לקירבה פיזית כדי להרגיש "יחד". כאשר שני יהודים עומדים משני עברי רשות הרבים ומכוונים את

תישארב תשרפ 153 153 ליבם לאותה אמת של ויכולו, הם לא נמצאים במקומות נפרדים; הם נמצאים באותו מרחב של אמונה, מרחב שבו הקב"ה שוכן, ושם אין רשות הרבים ואין הפסק, אלא רק דבקות אחת גדולה .שמתקנת את כל הפירודים שהנפש צברה במשך ימי השבוע במעמקי הלב, כאשר אנו מתבוננים בנפש המבקשת להתחבר אל זולתה מעבר למחיצות של רשות הרבים, נבנה בתוכנו מצפן מוסרי וטהור. המצפן הזה מלמדנו כי האחריות, החסד והשותפות שאנו חבים לכל אדם, אינם נמדדים בקרבה פיזית או בנוחות של מקום וזמן. בעולם שבו לעיתים הריחוק החברתי והמחיצות החיצוניות מנסים לקרר את הלבבות ולהציב גבולות בין איש לאחיו, באה שאלת הצירוף מעבר לרשות הרבים ונוטעת בנו עקרון חיים שלם: קשר עין, דפיקת לב משותפת וכוונה אחת, חזקים מכל חומה ומכל רחוב סואן. המוסר הפנימי שמתגבש כאן תובע מאיתנו לראות את הפנימיות, את צלם האלוקים שבאדם שמולנו, ולשבור .את ההפרדות שמייצר העולם החומרי ביאר: כי אהבת ישראל ואחריות)(חלק ח סימן קסח מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי :איש על רעהו אינן תלויות במרחק הפיזי, אלא בחיבור הפנימי של הנשמות אל מקורן. וזה לשונו כי כל ישראל ערבים זה לזה, וערבות זו אינה רק כשאדם יושב בצד חברו, אלא אפילו כשנמצאים בשני קצוות העולם, שכן מהות הערבות היא ההכרה שכולנו חלק מקומה אחת שלמה, וכל מה שפועל אחד משפיע על השני בכל מקום שהוא. ביאור והרחבה: המצפן המוסרי שלנו מתכייל כאן מחדש ומתרומם לפסגות. אנו לומדים שגם אם ישנה רשות הרבים מפרידה, בין אם היא נתק חברתי, פערי השקפה או ריחוק גיאוגרפי, החובה המוסרית והערבות ההדדית כלפי הזולת נשארות איתנות כסלע. המרחב הפיזי אינו פוטר אותנו מאחריות, משום שהנשמות נשארות .תמיד קשורות ככת אחת המעידה יחד על בוראה ביאר: כי כוח הנתינה הוא)(חלק א קונטרס החסד רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו .הכוח היחיד שחוצה את כל המחיצות ובונה את הגשרים החזקים והיציבים ביותר בין בני האדם וזה לשונו: כי אהבת הזולת האמיתית נובעת מיכולתו של האדם לצאת מתוך גבולות האנוכיות שלו אל עבר השני, וכאשר אדם נותן לחברו ומשתתף עמו בצערו או בשמחתו, הרי הוא מבטל את כל המרחקים והפירודים, כי הנתינה עצמה היא חיבור רוחני עמוק ששום רשות אינה יכולה להפסיק, והיא המעמידה את העולם על תילו. ביאור והרחבה: המוסר העמוק הנובע מדברים אלו הוא שעבודת המידות התמידית שלנו היא להפוך את המבט מפירוד לחיבור. גם אם אדם עומד מן העבר השני של החיים, אם נשכיל להביט בו בעין טובה, בעין של חסד והבנה, ניצור עמו שותפות אמיתית. אנו נזכה לעמוד יחד ולומר את הויכולו של חיינו, מתוך הכרה עמוקה .שיסוד כולנו הוא אחדות מוחלטת ביאר: כי מידת)(חלק ב פרק א הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד החסד תובעת מן האדם לחפש את הקרבה אל הזולת גם, ובעיקר, במקומות שבהם הטבע ורשות הרבים משדרים ריחוק וזרות. וזה לשונו: כי מי שזוכה להעמיק במידת החסד, מבין שכל החומות שאנשים בונים סביבם אינן אלא דמיון, וכל יהודי הוא אח ממש, ולכן צריך תמיד לחפש את הדרך להתחבר ולהועיל לשני, אפילו אם הוא רחוק ממנו מרחק רב, כי החסד הוא

גם לנשמה מגיע אוכל 154 154 השורש של כל הבריאה כולה, שעל ידו נברא העולם. ביאור והרחבה: המצפן הפנימי מורה לנו באופן חד וברור שלא לתת למחיצות החיצוניות להשתלט על חום הלב. רשות הרבים המפסקת היא ניסיון שהעולם מעמיד בפנינו, אך הרצון הפנימי והעמוק שלנו חייב להיות הרצון לעמוד .יחד, לגשר על הפערים ולהעיד על טוב ה', מתוך חיבור אמת לכל נשמה באשר היא בתום מסענו בסוגיה מורכבת זו, אנו אוספים אל חיינו תובנות מעשיות המאירות את הדרך שבה אנו ניגשים לאמירת ויכולו ולחיבור עם הזולת בכלל. הלימוד מלמדנו כי המחיצות הפיזיות שרשות הרבים מציבה, גם אם הן משמעותיות מבחינה הלכתית בזימון ובקביעת מקום, אינן יום היא שבכל פעם שאנו מרגישים-אמורות להפוך למחיצות של הלב. התובנה המעשית ליום ריחוק מהסובבים אותנו, אם בשל נסיבות חיצוניות ואם בשל הפרשי מרחקים, עלינו לזכור את כוחה של הכוונה המשותפת. כאשר אנו מכוונים את לבנו יחד עם יהודי אחר לעדות אחת על בורא עולם, אנו בונים גשר רוחני שאינו נזקק למרחב גיאוגרפי צר, אלא למרחב של אמונה .משותפת ושל נשמות החפצות בטוב :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא האם אדם שעומד מעבר השני של רשות הרבים מצטרף לאמירת ויכולו, והמסקנה המזוקקת היא שאמירת ויכולו מהווה עדות על .חידוש העולם והאמונה בבורא, עדות שגדר היחד שבה רחב מזה של זימון אכילה עיקר העניין הוא שעל אף הקושיה מההלכות קטנות ומהערוך לנר, המטילים ספק 'בצירוף כשמפסקת רשות הרבים, הרי שמהות העדות – ההכרה וההודאה בה יתברך – מאפשרת במצבי הדחק השונים לראות בראייה הדדית ובהתכוונות משותפת משום צירוף משמעותי. עיקר העניין הוא היכולת להפסיק להסתכל על רשות הרבים כמחיצה המפרידה בין הלבבות, ולהתחיל להסתכל עליה כעל מרחב שניתן לגשר עליו באמצעות כוחה של הנשמה, האמונה, וההשתוקקות המשותפת לעמוד לפני ה' ולומר יחד ויכולו. השבת אינה רק יום של מנוחה, היא היכל של אחדות שבו מתבטלות כל ההגדרות של רשות הרבים ומקום. כשיהודי מבקש להתחבר לחברו בתפילה, הוא פורץ את חומות המרחב ומאחד את הלבבות .במקום שבו אין פירוד ואין הפסק