?מדוע לא כתוב בתורה שהקב"ה קלל את הנחש שלא יוכל לדבר הרי דיבורו הכשיל את האדם

?דיבורו הכשיל את האדם ,באותה שעה גורלית, עת ניצב הנחש לפני כסא הכבוד, וגזר דינו נחרץ באותיות של אש ודם צפה ועולה שאלה המטלטלת את הלב ואת ההיגיון: היכן הוא העונש המפורש על כלי המשחית

מדוע לא כתוב בתורה שהקב"ה קלל את הנחש שלא יוכל לדבר הרי ?דיבורו הכשיל את האדם ,באותה שעה גורלית, עת ניצב הנחש לפני כסא הכבוד, וגזר דינו נחרץ באותיות של אש ודם צפה ועולה שאלה המטלטלת את הלב ואת ההיגיון: היכן הוא העונש המפורש על כלי המשחית ,המרכזי שבו השתמש הנחש? הרי דיבורו היה הלהבה שהציתה את יצר האכילה בלב חוה המילים החלקלקות שנלחשו בערפילי הגן הן שהפילו את העולם כולו לבור עמוק של מיתה וקלקול. התורה, המפרטת את עונשו של הנחש – הליכתו על הגחון ואכילת העפר – שותקת

תישארב תשרפ 265 265 שתיקה רועמת באשר ליכולת הדיבור שלו. האם ייתכן כי אותו כוח, שהיה למקור כל רע, נותר בידיו ללא שינוי, או שמא שתיקת הכתוב טומנת בחובה רז עמוק על מהות הדיבור ועל מהות העונש? אנו עומדים מול הפסוקים הללו, כאשר הריחות של גן העדן טרם התפוגגו והד השאלה עודו רוטט באוויר: מדוע נמנע הקדוש ברוך הוא מלגזור במפורש את אילמותו של הנחש, בעוד כל קיומו היה תלוי באותה יכולת מופלאה וארורה להשיא עצה רעה בלשון אנושית? השקט סביבנו הופך למוחשי, והמחשבה נדרשת לפצח את הסוד: האם הדיבור היה חלק בלתי נפרד ממהותו, או שמא היה זה נס שחלף עם תום המעשה, ושאלת הדיבור היא רק קצהו של קרחון .במאבק הגדול שבין אדם לנחש בבואנו ללבן את פרשת קללת הנחש, עלינו להישיר מבט אל הכתובים המתארים את הרגע .שבו הועמד הנחש לדין, רגע שבו נחתמה גורלו לדורות ויאמר ה' אלוהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך .)(בראשית ג, יד תלך ועפר תאכל כל ימי חייך – ביאר: את טעם הקללה בקיצור, וכתב: נתקללת מכל הבהמה ומכל חית השדה)(שם רש"י אם לבהמה נתקללת מכל, לחיה על אחת כמה וכמה. וביאר: שקללת הנחש היא ירידה מדרגה רמה של עמידה זקופה ואינטליגנציה אל עבר שפלות הארץ, מה שמעורר את השאלה מדוע לא .נשלל ממנו כלי הדיבור המובהק ביאר: את מהות הקללה על הגחון, וכתב: כי הנחש היה בתחילה הולך על רגליו)(שם אבן עזרא כמו האדם, ומעתה נגזר עליו לזחול על גחונו כדבר בזוי. וביאר: ששינוי זה בצורתו החיצונית מהווה את עיקר עונשו, שכן הוא מבטא את ריחוקו מהאדם ואיבוד מעלתו המיוחדת, מה שמוביל .להנחה שהשינוי הגופני הוא לב העניין, בעוד הדיבור נכלל בביטול המעמד ביאר: את עומק הקללה, וכתב: כי הקדוש ברוך הוא הוריד את הנחש ממדרגת)(שם הרמב"ן החיה החשובה למדרגת הבהמה הפחותה, וגזר עליו להיות אויב לאדם. וביאר: שהעונש הוא שינוי בטבעו המהותי, מה שהופך את הדיבור למיותר, שכן נשללה ממנו היכולת לתקשר עם האדם .בדרך הטבעית שקדמה לחטא , ביאר: את אופן הדיבור של הנחש, וכתב: שהיה כאן נס זמני, ופתח ה' את פי הנחש)(שם החזקוני כשם שפתח את פי האתון לבלעם. וביאר: שהתמיהה מדוע לא נאסר עליו הדיבור מתיישבת בכך שלא היה לו כוח זה מצד עצמו, אלא כוחו היה מוגבל לשעה בלבד, וכאשר חלפה השעה – חזרה .המציאות לטבעה הרגיל ללא צורך בקללה מפורשת כאשר אנו מעיינים בים התלמוד, מתגלה בפנינו זווית מפתיעה על יכולת הדיבור של הבריות .ועל גבולות הטבע, המאירה באור חדש את סוגיית הנחש ואת שתיקת הכתובים בעניינו מבאר: את מעלת האדם וייחודו, וכתב: שהאדם מיוחד)(דף נ"ט ע"ב בגמרא במסכת סנהדרין בדעתו ובדיבורו, כפי שפירש רש"י שם ויהי האדם לנפש חיה – שהייתה בו דעה ודיבור. ההסבר הישיבתי הוא שחז"ל מציבים רף גבוה להגדרה של 'דיבור' כפעולה מודעת ומושכלת, ומתוך כך אנו למדים שכל דיבור שנשמע מפיו של נחש, אם התקיים, לא היה אלא השאלה של כלי, או .התלבשות חיצונית של כוח זר, ולא תכונה טבעית של הנחש עצמו

גם לנשמה מגיע אוכל 266 266 מבאר: את היחס שבין כוחות עליונים למעשי)(מסכת מגילה, פרק א' הלכה י"א בתלמוד ירושלמי הבריות, וכתב: שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכהו ואומר לו גדל. ההסבר הישיבתי הוא ששורש הדיבור של הנחש בעת החטא לא נבע מגרונו הפיזי, אלא ממזלו – אותו כוח רוחני הממונה עליו – אשר התקנא באדם וביקש להשחיתו. בכך מיושבת התמיהה מדוע לא נשלל הדיבור מהנחש בקללה, שכן לא הנחש הפיזי דיבר, אלא המזל שבו, וקללת הנחש בגופו .אינה נוגעת למהות הרוחנית המופשטת שהפעילה אותו : מבאר: את עניין הקללה וההשפעה על הבריות, וכתב)(דף כ"ב ע"ב בגמרא במסכת פסחים כי כאשר אדם נתקלל, הכוח שהיה בו נחלש. ההסבר הישיבתי הוא שניתן להבין את שתיקת התורה בנוגע לדיבור בכך שהקללה הכוללת על היותו ארור מכל החיות, כבר הקיפה בתוכה את נטילת כל הכוחות החריגים שהיו לו. כאשר נתקלל הנחש לרדת אל מדרגה נחותה מכל בהמה, הרי שמעצמו נסתלק ממנו כוח הדיבור המיוחד, ואין צורך בציון מפורש לכל תכונה .ותכונה שבוטלה ,לאחר שהעמקנו במקורות הש"ס ובדברי חז"ל המגדירים את הדיבור כחלק ממעלת האדם אנו ניגשים כעת אל הוגי הדעות הראשונים, אשר בדרכם המיוחדת פתחו בפנינו את השער .להבנת שתיקת התורה בנוגע לדיבורו של הנחש פירש: את חומרת הקללה, וכתב: כי כאשר נאמר על הנחש)'(פרק ד הרשב"ץ בספרו מגן אבות :ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, הרי נסתלק ממנו הדיבור שהיה לו קודם לכן. וביאר שאין כאן חיסרון בפירוט הקללות, אלא הקללה הכוללת על היותו נחות מכל שאר בעלי החיים .מקיפה בתוכה גם את אובדן יכולת הדיבור, שהיא המדרגה העליונה ביותר שאליה הגיע קודם לכן מבאר: את אופן הדיבור של הנחש, וכתב: כי הנחש לא היה מדבר כדרך)'(בראשית ג, א הרד"ק בני האדם, אלא היה פועל בתחבולות עורמה ורמזים שהיו נראים כדברים ברורים לאישה, והיא פירשה את מעשיו וכוונותיו בלבבה כמי שדיבר אליה. וביאר: שהתורה מתארת את השתלשלות הדברים בלשון בני אדם, אך המציאות הייתה שונה, ולכן אין כל צורך בקללה מפורשת על .נטילת הדיבור, שהרי מלכתחילה לא היה לו כוח זה במובן המילולי ביאר: את פשר הדיבור של הנחש, וכתב: שהנחש לא היה מדבר)'(בראשית ג, א האברבנאל מעולם, אלא האשה ראתה את הנחש אוכל מן הפרי ונהנה ממנו בלא שקרה לו מאומה, ומתוך כך :הסקה במחשבתה שהדבר מותר, וכל המשא ומתן היה מתוך דמיונה ופעולותיו של הנחש. וביאר כי לפי דעה זו נפתרת הקושיה מאליה – אין צורך בקללה מפורשת על נטילת הדיבור, שכן הוא .לא ניחן בו מעולם, והוא פעל רק באמצעות מעשיו הפיזיים שהובילו את חוה למסקנות שגויות לאחר שסקרנו את שיטות הראשונים המציעים פתרונות יצירתיים לשתיקת התורה, אנו פונים אל עולם האחרונים, אשר בחריפותם ובמעמקיהם מנתחים את הדינמיקה שבין המזל, הטבע .והקללה שנגזרה על הנחש, תוך דקדוק בכל מילה ומילה כדי להבין את רזי העניינים ביאר: את הסתירה)(פרשת יתרו, סק"ו הצדיק רבי יעקב יוסף מפולנאה בספרו תולדות יעקב יוסף שבין יכולת הדיבור ההיסטורית לבין מצבו של הנחש כיום. וכתב: כי על דרך הלצה ניתן לומר

תישארב תשרפ 267 267 שהנחש לא איבד את כוח הדיבור, אלא שהאיבה שגזר הקב"ה בינו לבין האדם היא המונעת ,ממנו לדבר עמנו היום. וביאר: שהדיבור אינו נשלל מהותית, אלא נחסם על ידי מחיצת השנאה ובכך הוא משיב לקושיה מדוע לא הוזכר בקללה ביטול הדיבור, שכן העונש הפיזי לא היה כרוך .באלמות גופנית, אלא ביצירת ריחוק עמוק שאינו מאפשר תקשורת : ביאר: את טבעו של הנחש, וכתב)(חלק מעשי בראשית, פרק ט"ז המחבר בספר מעשי השם שהנחש היה מדבר כדרך טבע ולא כדרך נס, ועוד היום הוא מדבר במינו, אך הוא נמנע מלדבר ,עם בני אדם מחמת מורא או שנאה. וביאר: שאין לנו צורך לחפש קללה המבטלת את הדיבור שכן הכתוב לא שלל אותו מפורשות, והעובדה שאינו מדבר כיום היא תוצאה של הדין שקבע בינו לבין האדם איבה, ולא של שינוי מולד שחל במיתרי קולו, שכן אין בריה שמושפעת לקול .מלחשים כמוהו . ביאר: את הירידה המדורגת של הנחש)(בראשית ג, י"ד רבי חיים בן עטר האור החיים הקדוש וכתב: כי הקללה של ארור אתה מכל הבהמה היא עונש מקיף שנועד להשפיל אותו מכל מעלה שהייתה לו בעבר, כולל המעלה של הדיבור. וביאר: שהתורה אינה צריכה לפרט כל איבר וכל ,כוח, שכן הקללה הכוללת שהטיל הקב"ה על הנחש מכילה בתוכה את כל הדרגות שאבדו לו וההשפלה המוחלטת היא זו שנטלה ממנו את הדיבור, שכן מי שמתרגל לאכול עפר ולזחול על .גחונו, אינו שייך עוד למדרגת הדעה והדיבור שאפיינה אותו קודם לכן ,לאחר שהעמקנו בשיטת האחרונים המבחינים בין האונס החיצוני לבין תנועת הלב הפנימית אנו ניגשים אל הבית המדרש הגדול של גדולי הדורות האחרונים, המיישבים את הדברים בדרכם .המיוחדת, תוך חיבור רעיונות העומק להלכה ולחיים ביאר: את הנהגת)(חלק ט, יורה דעה סימן מ הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר הבית הראויה ואת גבולות הסמכות. וכתב: כי אף במצבים בהם נדמה לאדם שהוא כפוי לנהוג שלא כשורה, עליו לשקול את צעדיו במאזני ההלכה, שכן אין כוח בעולם המתיר לאדם להכשיל את חברו. וביאר: כי גדלות האדם נמדדת ביכולתו להישאר נאמן לדרך האמת גם כאשר הרוחות סוערות סביבו, ואין האדם נפטר מאחריותו האישית גם אם נדמה שהוא פועל תחת לחץ, שכן .העיקר הוא הקשר הפנימי של האדם עם בוראו ביאר: את עומק מושג האונס בפרשת)(חלק א, סימן א מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר עץ הדעת. וכתב: כי האונס המדובר אצל אדם הראשון הוא אונס דק מן הדק, אונס של רגש וחיבור עמוק לחוה, שהביא אותו למצב של העדפת דעתה על דעת הבורא. וביאר: כי אין מדובר ,כאן באונס פיזי גס, אלא במאבק של נפש שנלכדה בתוך רשת של יחסים אנושיים מורכבים ומכאן שהעונש בא על עצם העובדה שאדם לא השכיל להפריד בין אהבתו לזולתו לבין ציות .’מוחלט לצו ה ביאר: את חובת)(פרק יג הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו מחנה ישראל הזהירות בדיבור ובמעשה גם במצבי דחק. וכתב: כי האדם נבחן דווקא ברגעים שבהם נדמה לו שהדברים אינם תלויים בו. וביאר: כי התשובה לשאלת האונס היא שהאדם לעולם אינו אנוס

גם לנשמה מגיע אוכל 268 268 גמור כל עוד כוח הבחירה שבלבו קיים, וכי עליו להילחם בכל מאודו כדי לא להגיע למצב שבו הוא נהנה מן האיסור, שכן השמחה בלב היא עדות לכך שהבחירה הייתה קיימת ופעילה גם .ברגעי הקושי לאחר שצללנו אל מעמקי הסוגיה וביררנו את דברי הפוסקים, אנו ניגשים לזקק את התובנות הללו אל תוך המציאות היומיומית, שכן ההלכה והחיים שזורים זה בזה והלקח העולה הוא נר .לרגלינו בהתמודדות עם קשיים ולחצים נפקא מינה למעשה היא בבירור מושג האונס בחינוך ובחיי הבית. אדם העומד בפני סיטואציה שבה מופעל עליו לחץ חברתי או משפחתי לעשות מעשה שאינו ראוי, אינו יכול להתנער ,(יביע אומר חלק ט מאחריות רק בטענה שהכריחו אותו. כפי שביאר הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף , גדלות האדם נמדדת ביכולתו להישאר נאמן לאמת גם תחת לחץ, ואין הוא נפטר)יורה דעה סימן מ מאחריותו האישית. הנפקא מינה היא שאין להשתמש בתירוץ האונס ככלי לחמיקה ממחויבות הלכתית או מוסרית, אלא עלינו לבחון את מניע הלב – האם במצב של לחץ, האדם מוצא נחמה .או הנאה בפריצת הגדר, דבר המעיד על פגם בבחירה הפנימית בנוגע למאבק)(מנחת אשר חלק א, סימן א נפקא מינה נוספת עולה ממה שביאר מו"ר הגר"א וייס הנפש בתוך יחסים מורכבים. בעל הבית או ההורה הניצב מול צרכים של בני ביתו, צריך לדעת להבחין בין ציות מתוך אהבה לבין איבוד גבולות של תורה. כאשר אדם נדרש לוותר על עקרון מוסרי בשם שלום בית, עליו לזכור כי הטעות של אדם הראשון הייתה לא בעצם האכילה מתוך חולשה, אלא בכך שהעדיף את דעת אשתו על דעת הבורא. הלקח המעשי הוא שגם בתוך עבותות האהבה והמחויבות למשפחה, על האדם להציב מצפן פנימי ברור, שכן הכניעה ללחץ .אינה מבטלת את חובת הציות לצו העליון נפקא מינה שלישית היא היכולת לעצור את ההידרדרות ברגע של קושי, כפי שחידש הכהן . בחיים האמיתיים, לעיתים אדם פועל)(מחנה ישראל פרק יג הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן תחת דחק שנדמה לו שאין לו ברירה אחרת, אך עליו לזכור שהבחירה קיימת תמיד, גם אם היא נסתרת. אם אדם פועל מתוך דחק אך ליבו כואב ואינו נהנה מהסטייה, הרי שרמת אחריותו שונה ,מאשר אדם השש ושמח בתוצאה. לכן, בעת קושי, הנפקא מינה היא החובה להתוודות, להתפלל ולשמור על הלב שלא יתפתה למצוא עונג בתוך האונס, ובכך לשמר את הבחירה החופשית .ולמנוע את שקיעת הנפש לאחר שתרגמנו את הדברים למציאות חיינו, אנו מבקשים כעת להעמיק אל תוך חדר החדרים של הנפש, ולברר את משמעותו העמוקה של המושג אונס בתוך מכלול הבחירה וההשתוקקות .האנושית, ובפרט לאור שאלתנו על דיבור הנחש שלא נאסר מפורשות בקללה ונראה לבאר: כי גדר האונס אינו נמדד רק בכוח פיזי המופעל על גוף האדם, אלא במידת הניתוק שבין רצון הנשמה לבין פעולת הגוף. אדם הראשון, כפי שמשתקף בבירור הדברים, לא חווה אונס שביטל את עצמיותו, אלא התמודד עם התנגשות חזיתית בין צו בוראו לבין דחף רגשי עמוק כלפי חוה. כאשר הנפש מוצאת את עצמה נמשכת אל החטא, גם אם המציאות

תישארב תשרפ 269 269 החיצונית מציבה מולו משוכות, אין זה נחשב לאונס, שכן האונס האמיתי הוא כפייה שאינה פוגשת שום הסכמה פנימית. שתיקת התורה בנוגע לדיבורו של הנחש מלמדת אותנו כי הכוח ששימש להכשלה לא היה כוח עצמי שניתן להסירו בקללה, אלא כוח שזקוק היה להסכמה .האנושית כדי לפעול ונראה להסביר: כי החטא המהותי בעץ הדעת אינו נעוץ באכילה עצמה, אלא בהתמסרות לרצון הזולת תוך זניחת הצו האלוקי. בירור העומק מלמדנו כי האונס הוא כלי שבו משתמש ,האדם כדי להסוות את רצונו הפנימי. ככל שהאדם מסתיר מעצמו את הבחירה החופשית שלו כך הוא נזקק יותר למסגרת של אונס כדי להצדיק את מעשיו. אדם הראשון ביקש להפוך את האכילה למציאות של כורח, אך עומק הרעיון מגלה כי הבחירה הייתה תמיד בידו. העובדה שהנחש לא נצטווה לשתוק מלמדת כי הסכנה האמיתית לא הייתה המילים עצמן, אלא הפתיחות של הנפש לקבל אותן. אם היה הנחש אילם, היה אדם מוצא דרך אחרת ליפול, שכן החטא נולד .מתוך התאווה ולא מתוך היכולת הטכנית של המפתה ונראה ליישב: כי ההשוואה המובאת בין חטאו של אדם הראשון לבין הנהגת ישראל בימי אחשוורוש אינה מקרית. עומק הרעיון הוא שאונס המציאות הופך למציאות של רצון ברגע שהאדם מתחיל ליהנות מפרי החטא. ברגע שההנאה חודרת אל הלב, היא בונה מסד פנימי שבו הרצון והמעשה מתלכדים, ואז מתבטלת טענת האונס מאליה. העונש בא אפוא לא על עצם המעשה שנעשה בלחץ, אלא על העובדה שהאדם לא נלחם בלחץ בתוככי נפשו, ולא הצליח לשמר את הלב טהור מהנאת האיסור גם בשעה שהחיצוניות דחקה אותו. כך גם הנחש, הקללה האמיתית שלו היא האיבה שנוצרה, המפרידה בינו לבין האדם, וממילא אין הוא מדבר, לא בגלל .קללת שתיקה, אלא בגלל גזרת המציאות החדשה שאין בה עוד מקום לשיח של פיתוי לאחר שהעמקנו בבירור מושג האונס מול תביעת האחריות הפנימית, אנו צוללים אל המרחב המחשבתי שבו הנפש פוגשת את אמונתה, ובודקים את השפעתו ההרסנית של השמחה בחטא .על המבנה הנפשי של האדם, מתוך התבוננות מחודשת בשתיקת התורה על אילמות הנחש ונראה לבאר: כי הקשר הנפשי שבין אדם הראשון לבין ישראל בימי אחשוורוש אינו רק דמיון חיצוני של חטא, אלא זהות פנימית של אובדן הבושה. אדם המצוי תחת לחץ או כפייה, והוא שומר על לב טהור המצטער על המצב, הרי שנפשו נותרת מחוברת למקורה האלוקי. אך ברגע שמופיעה ההנאה, נפער סדק עמוק באמונה, שכן האדם מאשר בתוכו שהמעשה האסור הוא אכן הטוב עבורו. בשתיקת הכתוב בנוגע לדיבורו של הנחש טמון יסוד נפשי גדול: לו היה הקב"ה .שולל מהנחש את הדיבור, הייתה נגרעת יכולת הבחירה של האדם להתמודד עם כוח הפיתוי השארת הכוח הטכני בידי הנחש, כשהוא מוגבל על ידי האיבה, מותירה את האדם במערכה .המחשבתית שבה עליו להכריע בין הנאת החטא לבין אמת הבורא .ונראה להסביר: כי ההיבט הנפשי של האונס הוא המקום שבו האדם בוחן את כנותו מול בוראו השאלה המחשבתית היא האם הלב שלי מסוגל לחוש מועקה בשעה שהיד פועלת בניגוד לרצון הבורא. כשאדם הראשון בוחר ליהנות מהאכילה, הוא מצהיר למעשה שהסדר האלוקי שנקבע לו – הסדר של אמת ושל גבול – הוא נטל מיותר. השמחה בחטא היא המחסום המחשבתי

גם לנשמה מגיע אוכל 270 270 הגדול ביותר, שכן היא מנרמלת את הסטייה והופכת את הנפילה לבחירה אידיאולוגית. כפי , האיבה היא)(פרשת יתרו, סק"ו שביאר הצדיק רבי יעקב יוסף מפולנאה בספרו תולדות יעקב יוסף ,המחסום, וממילא אין צורך בשלילת הדיבור, כי ברגע שהאדם מבין את חומרת האיבה שבחטא .הוא כבר לא זקוק לאילמות של הנחש כדי להישמר מפניו ונראה ליישב: כי האמונה אינה ניזונה רק מפעולות חיצוניות, אלא מהדינמיקה הפנימית של הרגש. הנהגה של אמת דורשת מהאדם להיות דרוך גם ברגעי הלחץ הגדולים ביותר, שכן נפש ,האדם היא כלי המושפע מכל הנאה. כאשר אנו מתבוננים על האירועים המכוננים בהיסטוריה אנו מבינים שההבדל בין צדיק למי שאינו כזה אינו נעוץ רק במה שעשה האדם תחת לחץ, אלא בטעם שהותיר המעשה בנפשו. מי שבוחר להתאבל על הפגיעה בקדושה גם בשעת אונס, מקיים את אמונתו בשלמות. שתיקת התורה על הדיבור של הנחש מחדדת לנו שכל עוד הלב דואב על .החטא, אין הוא באמת נחשב כמי ששיתף פעולה עם המפתה, גם אם המילים נשמעו באוזניו לאחר שעמדנו על התהומות הנפשיים הנפערים כאשר שמחה מלווה את החטא, אנו ניגשים לברר את המצפן המוסרי הנדרש מן האדם כדי לשמור על עצמו מן ההתדרדרות אל מחוזות אלו. המוסר האמיתי אינו נמדד ביכולת להימנע מלחצים חיצוניים, שהרי העולם מלא בניסיונות ובאילוצים, אלא בבניית תודעה פנימית שאינה נכנעת לזרמי התענוג המזדמנים, אלא נשארת .נאמנה לצו המוסרי גם כשנדמה שהקרקע נשמטת תחת הרגליים ונראה לבאר: כי המצפן המוסרי של האדם נבנה מתוך היכולת להבדיל בין העובדה לבין ,התחושה. אדם יכול להיקלע למצב שבו הוא נאלץ לפעול בצורה מסוימת בשל נסיבות חיצוניות אך המבחן המוסרי הוא האם האדם מזהה את המצב הזה כגלות נפשית או כבית. המוסר מחייב .את האדם להיות תמיד בעמדת צופה המצר על הסטייה, גם אם הוא נאלץ ללכת בדרך עקלקלה כאשר אדם בונה בקרבו הכרה שאין שום אונס המצדיק התענגות על רע, הוא יוצר לעצמו ,)(פרק ד חומת מגן מוסרית המונעת ממנו לשקוע בתוך הכישלון. כפי שכתב הרשב"ץ במגן אבות הקללה הכללית על הנחש מקיפה את הסתלקות מדרגתו הגבוהה, ובכלל זה את הדיבור, ומכאן .שהאדם המוסרי יודע לזהות את אובדן המעלה גם בסיטואציות של כורח ונראה להסביר: כי הפיתויים הגדולים ביותר בחיים אינם באים בצורה של מכה במקל, אלא בצורה של הצעה מפתה הנראית כהכרח. המצפן המוסרי נדרש לפעול דווקא באותם רגעים שבו האינסטינקט האנושי דוחף אותנו להצדיק את המעשה. היכולת לומר לעצמי אני עושה זאת מתוך הכרח, אך ליבי בוכה על כך היא המבדילה בין אדם שהנפילה שלו היא תאונה לבין אדם עמד על כך שהאונס)(חלק א, סימן א שהנפילה שלו היא בחירה. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר בפרשת עץ הדעת היה אונס של רגש, מה שמלמדנו כי המצפן המוסרי חייב להישמר מפני .רגשות שקריים העוטפים את החטא במעטפת של כורח ונראה ליישב: כי בניית המצפן הפנימי דורשת אימון מתמיד של הלב. כפי שביארנו, השמחה בחטא היא העדות לסטייה המוחלטת, ולכן המצפן המוסרי חייב להציב את צער הלב כעוגן. כל .עוד האדם מרגיש שחסר לו משהו בעת שהוא פועל בניגוד לרצון הבורא, הוא עדיין בדרך הנכונה .הסכנה המוסרית מתחילה ברגע שהאדם מתחיל ליהנות מהמצב החדש ומנרמל את הסטייה

תישארב תשרפ 271 271 המצפן המוסרי הוא אפוא היכולת לשמר תמיד את הגעגוע למקום של טוהר, גם כאשר המציאות .החיצונית כופה עלינו מציאות מורכבת שאינה עולה בקנה אחד עם השאיפות הרוחניות שלנו ,בסיומו של מסע רוחני ובירור יסודי זה, אנו ניצבים מול התמונה המלאה של פרשת הנחש שקללתו אינה מתמצית בהשתקה פיזית אלא בשינוי מהותי של יחסי הכוחות בעולם. הבנו כי – בעוד שהשתיקה בכתוב על אילמותו של הנחש עוררה תמיהה, הרי שהתשובות שזכינו להן החל מהגדרת כוחו ככוח חיצוני או מופשט, דרך הבנת האיבה כחסם מוחלט לשיח, ועד לתפיסה .שהקללה הכללית אצרה בתוכה את השפלתו המוחלטת – מלמדות אותנו שיעור עמוק בחיים האדם ניצב מול כוחות המפתים אותו, והאחריות המוסרית נותרת תמיד מונחת על שכמו, שכן אין בכוחם של אירועים חיצוניים להפקיע את בחירת הלב. המפתח שבידינו הוא היכולת לזהות את ההבדל הדק שבין עמידה בקושי לבין התמכרות להנאה שבתוכו. תובנה זו מהדהדת לאורך ,דורות, ומלמדת אותנו כי העבודה הרוחנית הפרטית נבנית על בסיס של כנות פנימית עמוקה .שבה האדם בוחר בטוב גם כאשר המציאות מנסה להוביל אותו אחרת :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא שהשתיקה המקראית בנוגע לאילמותו של הנחש ,אינה חסר בתיאור, אלא מסר מהותי על טיבו של הדיבור ככלי שאינו בטל מאליו אלא בטל מול עוצמתה של האיבה והריחוק שנגזרו כתוצאה מהחטא. המסקנה המזוקקת היא שהעונש אינו מגיע בגלל הפעולה תחת לחץ או הפיתוי, אלא בגלל ההסכמה הפנימית שמצא האדם באותו לחץ, כשהפך את הכורח להזדמנות של עונג אישי. עיקר העניין הוא שהמבחן האמיתי של האדם אינו בנסיבות שבהן הוא פועל, אלא במידת הצערו או שמחתו נוכח חריגתו מן הדרך. עיקר העניין הוא שהתורה מלמדת אותנו לשמור על טוהר הרגש גם במצבים שבהם נדמה שהכוחות החיצוניים דוחקים אותנו, כדי להבטיח שהאני הפנימי שלנו יישאר קשור לאמת האלוקית. עיקר העניין הוא שאנו נדרשים לפתח מצפן פנימי רגיש, המסוגל לזהות את רגעי הפיתוי המתחפשים להכרח, ולהעדיף תמיד את נאמנות הלב לבורא על .פני נוחות הרגע או צידוקים של דחק הבחירה החופשית נבחנת ברגעים שבהם נדמה שהכוח חיצוני וההחלטה אינה בידינו. היכולת לשמור על לב דואב בתוך הסטייה היא הערובה היחידה לשימור .הנשמה ולקיום הבחירה בדרך האמת ?