?מדוע לא מת אדם הראשון ביום שאכל מעץ הדעת והרי הקב"ה אמר לו שביום שיאכל ימות

?לו שביום שיאכל ימות בין עצי הגן המוריקים, תחת צלליו המרצדים של עץ הדעת המרהיב במראהו, עמד האדם ,הראשון ביום שבו השתנתה פני הבריאה. האוויר באותה שעה היה ספוג בריח הפרי המתוק

מדוע לא מת אדם הראשון ביום שאכל מעץ הדעת והרי הקב"ה אמר ?לו שביום שיאכל ימות בין עצי הגן המוריקים, תחת צלליו המרצדים של עץ הדעת המרהיב במראהו, עמד האדם ,הראשון ביום שבו השתנתה פני הבריאה. האוויר באותה שעה היה ספוג בריח הפרי המתוק .כזה שפתה את הנפש והסעיר את הדמיון, אך בלב הגן נשבה גם רוח אחרת, רוח של ציווי וגבול השמים, שהיו צלולים ובהירים, נשאו את דברי הבורא שנחרטו בנפש האדם: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". והנה, הרגע הגיע, הפרי נטעם, והאדם חש את כובד הבחירה. השמש החלה לשקוע, צללי הערב התארכו על האדמה הרכה, והלב המתין לרעדה של סוף, לניתוק המוחלט .שהובטח. אך השעות נקפו, האור שב וזרח בבוקר למחרת, והאדם הוסיף להלך בנתיבי העולם השקט ששרר בגן היה מלא תמיהה – האם ייתכן שהגזירה נמוגה? האם קיימת תהום שאינה נראית לעין, שבה המיתה כבר החלה לכרסם, או שמא טמון כאן סוד עמוק יותר על מהות החיים

תישארב תשרפ 231 231 והזמן שבין אכילה לבין מוות? החידה הזו עומדת ותלויה בין שמיים לארץ, מבקשת תשובה .שתאיר את החשכה שבין הציווי לבין המציאות ,. פסוק זה)(בראשית ב, יז "“ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות המציב את הגדר האלוקי בתוך מרחב הבחירה של האדם, הוא המוקד לחידה הגדולה שביקשנו לפתור. המתח בין ההבטחה למיתה ביום האכילה לבין העובדה שהאדם המשיך לחיות, מזמין .אותנו להתבונן במפרשי המקרא המבקשים ליישב את הסתירה הניצבת מול עינינו . ביאר: את המונח מות תמות כביטוי המדגיש את הוודאות של גזירת המוות)(בראשית ב, יז רש"י וכתב: מות תמות, מיתה ממני, ומיתה ממך. הסבר זה מלמד כי הגזירה אינה מצומצמת למימד אחד, אלא היא פורשת את כנפיה על המציאות כולה, ובונה את הידיעה שסוף האדם הוא לחזור .אל עפרו תרגם: ביומא דתיכול מיניה מינה תמות. התרגום שומר על דחיפות הזמן)(שם תרגום אונקלוס ועל הקשר המיידי בין החטא לבין התוצאה, ומדגיש כי יום האכילה הוא הרגע שבו נחרץ גורלו .של האדם ביאר: ביומא דתיכול מיניה מיניה תמות מיתין. תרגום זה מעמיק את המושג)(שם תרגום יונתן ,ומציב את המיתה לא רק כאירוע חד פעמי, אלא כצורה של קיום שמשתנה בעקבות החטא .ומכאן ואילך האדם נתון תחת גזירת כליה : ביאר: כי הדין אינו תלוי רק ביום, אלא במציאות שנוצרה. וכתב)(שם רבי אברהם אבן עזרא כי מיום שתאכל תהיה בן מות. וביאר: שמרגע זה ואילך, המיתה תהיה כרוכה בעקבותיו של .האדם, והיא תהליך בלתי נמנע המתחיל ברגע שבו הופר הציווי ביאר: שאין הכוונה למיתה מיידית. וכתב: כי ביום אכלך ממנו תהיה בן)(בראשית ב, יז הרמב"ן מות, כי מן היום ההוא תהיה בעל מות, ומיתתך גזורה מאת האל. הסבר זה מציב את המיתה ,כפסק דין שנחתם ביום האכילה, ומאותו רגע האדם מהלך בעולם כמי שגזר הדין תלוי מעליו .גם אם הביצוע נדחה לזמן אחר ביאר: שאין בכוונת התורה לומר שהאדם ימות ביום זה, אלא שהוא יהיה במצב)(שם חזקוני ,של מחויב מיתה. וכתב: כדרך שכתוב בבני שלמה, ביום צאתך והלכת אנה ואנה מות תמות ואין הכוונה שבו ביום ימות, אלא שהוא נדון למיתה. הביאור הוא שביטויים מסוג זה בתורה אינם .מעידים על תזמון מדויק, אלא על החלת תוקף הדין והאחריות למעשה ביאר: כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הרי זה כמי שנדון למיתה על)(בראשית ב, יז הכלי יקר ידי המלך, והביצוע תלוי ברצון המלך. וכתב: כי מרגע שחטא, נתחייב מיתה, וכל רגע ורגע שלא .מת הוא מחסד הבורא, אך הדין כבר נגזר לאחר שהבטנו אל דברי מפרשי המקרא המבקשים להבין את המהות של גזירת המיתה כפסק דין ולא כביצוע מיידי, אנו פונים אל בית המדרש, אל קולן של הגמרות והמדרשים, המבקשים .להעניק לנו את המפתח הסודי להבנת המושג "יום" בהקשר של הבורא מול עולמם של ברואיו

גם לנשמה מגיע אוכל 232 232 הדיון במרחבי התלמוד חושף בפנינו פרספקטיבות מפתיעות על אופן חישוב הזמן, ומלמד אותנו .כי המבט האלוקי אינו נמדד בשעון האנושי המוגבל איתא: אמר הקדוש ברוך הוא, אמרתי לו כי ביום אכלך)(בראשית, פרק יט, סימן ח במדרש רבה 'ממנו מות תמות, אין אתם יודעים אם יום משלי, אם יום א' משלכם, אלא הרי אני נותן לו יום א משלי שהוא אלף שנים, והוא חי ט' מאות ול' שנה ומניח לבניו ע', הדא הוא דכתיב ימי שנותינו בהם. ביאור הדברים הוא שהתורה משתמשת בלשון סמלית, שבה יום אחד של הבורא שקול לאלף שנים של האדם, ובכך מיושבת התמיהה על אריכות ימיו של אדם הראשון, שסיים את .חייו בתוך גבולותיו של אותו יום אלוקי איתא: תנו רבנן מיתת צדיקים קרויה מיתה, ורשעים בחייהם)(דף יח ע"ב בגמרא במסכת ברכות ביאר: את דברי הגמרא בהקשר לסוגייתנו, כיצד אדם המשיך)(שם קרויים מתים. הפני יהושע ,לחיות לאחר שחטא. וכתב: דהיינו במה שגירש אותו הקדוש ברוך הוא באותו יום ממש מגן עדן וזו הייתה מיתתו, שחזר לעולם התוהו ונמשל כבהמה. ביאור הדברים הוא שהמוות האמיתי אינו בהכרח סיום החיים הביולוגיים, אלא הניתוק מהמקום שבו החיים הם בשיאם, המקום שבו האדם קרוב לאלוקיו. כשגורש אדם מגן עדן, הוא חווה מיתה רוחנית, שבה איבד את הקשר .הנצחי והפך למי שסופו כלה, בדומה לבהמה איתא: רבי יוחנן אמר, עמד על רגליו ונעשה אדם, והיו)(דף לח ע"ב בגמרא במסכת סנהדרין ביאר: כי הדיון על חיי אדם)(שם שנותיו תתק"ל, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. רש"י ,הראשון משקף את העובדה שהמיתה היא תהליך שמתחיל מן הרגע שבו האדם יצא משלמותו והתמיהה על כך שלא מת מיד מוצאת את פתרונה בכך שהתהליך החל כבר ביום ההוא, בניתוק .ובגירוש, גם אם הביצוע הסופי התמהמה לאחר שהעמקנו בשיטות המדרש ובדברי הגמרות על המושג העמוק של מיתה רוחנית וזמן אלוקי, אנו ניגשים אל הראשונים, המנסחים את הדברים במישור המשפטי והלוגי. הם מבקשים להבהיר כיצד חלות גזרת המות מתיישבת עם המשך הקיום האנושי, תוך שהם מחדדים את .ההבדל שבין חיוב מיתה לבין הוצאה לפועל : ביאר: את היחס שבין הדעת לבין המציאות. וכתב)(בספרו מורה נבוכים, חלק א, פרק ב הרמב"ם כי ביום אכלו, נשתנו כוחותיו והתחייב במיתה. הסבר זה מלמד כי ברגע שאכל, איבד האדם את ,השלמות שבו והפך לבעל טבע משתנה, שבו המות הוא מרכיב בלתי נפרד ממהותו החדשה .כמי שגזר הדין כבר נחקק בנפשו ובגופו ביאר: את עניין אריכות ימיו)(בספרו בית הבחירה, מסכת סנהדרין דף לח ע"ב רבי מנחם המאירי של אדם. וכתב: כי הגזירה הייתה על אובדן המעלות העליונות, ובזה ביום אכלו נחשב כאילו מת, כי נפילתו מדרגתו היא היא המיתה האמיתית. הביאור הוא שהשינוי בדרגה הוא הטרגדיה .האמיתית, והמשך הקיום אינו סתירה לגזירה, אלא ביטוי לחיים בדרגה נמוכה וארצית יותר , ביאר: את משמעות הדיבור האלוקי. וכתב: כי מות תמות)(בפירושו על בראשית ב, יז הרד"ק היינו שתהיה תמיד במצב של מחויב מיתה, וביום ההוא נגזרה גזירתך ואין מנוס ממנה. הסבר

תישארב תשרפ 233 233 זה מבהיר כי השהיית המיתה אינה ביטול הגזירה, אלא הארכה שניתנה לאדם כדי להתמודד .עם המציאות החדשה שאליה נפל בגלל חטאו ביאר: את הדרך שבה התנהל הדין. וכתב: כי)(בפירושו על התורה, בראשית ב, יז רבי יצחק אברבנאל השאלה למה לא מת אדם ביום אכלו נובעת מהבנה מוטעית של הדין, כי הדין אינו אלא הגדרת החיוב, והביצוע תלוי ברצון ה' המאריך אפו. דבריו מחדדים כי גם ביום הדין, חסד הבורא הוא .המנהיג את הבריאה, ומאפשר את קיומו של האדם כמרחב של תשובה והתמודדות לאחר שהנחנו את יסודות הראשונים המבחינים בין עצם גזירת המיתה לבין הוצאתה אל הפועל, אנו ניגשים אל עולם האחרונים. הם מבקשים להוסיף רובד של דקות הבנה, ולבחון את השאלה מנקודת מבט הלכתית ומחשבתית, תוך התמודדות עם תהליך התשובה והשינוי שחולל .אדם הראשון במציאות העולמית : ביאר: את השפעת התשובה על גזר הדין. וכתב)(בראשית ב, יז האבן עזרא בספרו פירוש התורה אע"פ שנגזר עליו מיתה, מכל מקום כיון שעשה תשובה נתבטלה הגזירה שימות בו ביום. ביאור ,הדברים הוא שהתשובה אינה רק חרטה, אלא כוח רוחני המשנה את המציאות המשפטית ומביאה לידי עיכוב בביצוע הדין שנחתם, דבר המלמד על עוצמת הבחירה שנותרה ביד האדם .גם לאחר החטא ביאר: את מהלך הזמנים שניתן לאדם. וכתב: לאחר שעשה)(בראשית דף לא ע"ב הזוהר החדש תשובה נתן לו יומו של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנה. הוכחה זו מלמדת כי הזמן שניתן לאדם ,אינו זמן שרירותי, אלא הוא מהווה הרחבת זמן שנועדה לאפשר לאדם לתקן את מה שקלקל .ומתוך כך הפך יומו של הבורא למסגרת חייו של האדם . ביאר: את הדינמיקה שבין החטא לבין העונש)(בראשית ג, יא הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר וכתב: בשביל שלא הענישו כמו שאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, על כן ביאר לו ה' שאם היה אוכל בשאט נפש ודאי היה ראוי להיענש מיד, כדרך הכתוב במיתת נדב ואביהו. העמקה זו מבהירה כי רמת העונש תלויה במידת המודעות והכוונה, וכי אדם, שחטא מתוך מורכבות של יחסים וקשר לאשתו, לא נדון באותה מידה של חומרה כמו מי שחטא בכוונת זדון מוחלטת .כנגד הקודש ביאר: את טבעו של המוות. וכתב: כי ביום אכלך ממנו)(פרק י 'המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה מות תמות, היינו שמעתה תהיה בריה עומדת למות, שאין הקיום שלך קיום תמידי. הסבר זה מדגיש שהמוות הוא תכונה טבעית שנוצרה בתוך האדם, והוא חי את חייו כמי שמוות מלווה .את כל פעולותיו, עד לסיום הטבעי שנקבע לו ,לאחר שסקרנו את עומק דברי האחרונים והמהלכים השונים שביארו את דחיית המיתה אנו פונים אל גדולי הדורות האחרונים, המביאים את הסוגיה אל מרחבי המחשבה המודרניים וההלכתיים, תוך שהם מאירים את הכתובים באור חדש ומעשי. הם משתמשים בכלים של עולם הדין והמחשבה כדי לתרגם את הקושי הגדול לשפה שניתן להבינה גם כיום, מבלי לסטות מן .המקורות המסורים לנו

גם לנשמה מגיע אוכל 234 234 ביאר: את היחס בין)(חלק י, יורה דעה סימן ל הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר גזרת הדין לבין חסדי ה'. וכתב: כי מיתת אדם לא הייתה עונש גרידא, אלא חלק מתיקון העולם שנועד לאפשר לאדם לבחור מתוך עולם של ניסיונות, שהרי לולא המוות היה האדם שוקע בחומריות ללא יכולת התעלות. ביאור הדברים הוא שהמוות, בפרספקטיבה זו, הופך לכלי עבודה שבאמצעותו האדם מעריך את החיים ומקדיש אותם לתיקון ולצמיחה, שכן הגבלת .הזמן מדרבנת את האדם לנצל כל רגע בבחירה מודעת ביאר: את השוני המהותי שבין מצב האדם)(חלק א, סימן ג מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר לפני החטא ואחריו. וכתב: כי המיתה שנזרקה באדם לא הייתה פעולה חיצונית, אלא יציאה של כוח החיים הפנימי שהיה לו לפני החטא, ומאחר שאיבד את דבקותו בבורא, המיתה הפכה לחלק .בלתי נפרד ממהותו הביולוגית, וכך מיושבת הסתירה, שהרי המוות התחיל כבר ביום ההוא ביאור זה מעמיק את ההבנה שהחטא יצר שבר ששינה את פיזיולוגיית החיים, ומה שנראה .כדחייה של המיתה הוא למעשה הפיכתה לתהליך איטי וממושך שנובע מחסרון הדבקות : ביאר)(על התורה, בראשית ב, יז הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים את החיוב המוסרי העולה מן הפרשה. וכתב: כי אין אדם צריך להמתין למיתה כדי לתקן את מעשיו, שהרי מיום אכילתו נעשה אדם בן מות, וממילא כל יום שניתן לו הוא כמתנה מן השמיים שנועדה לתשובה. העמקה זו מציבה את הסוגיה במישור המוסרי המעשי, שבו אדם הראשון מייצג את כלל האנושות שחיה תחת הגבלה, ונדרשת להבין שערך הזמן נמדד בתוכן שאנו .יוצקים לתוכו לאחר שסללנו את הדרך מהראשונים ועד לגדולי דורנו, אנו ניגשים לברר את ההשלכות המעשיות העולות מתוך ההבנה כי המוות אינו אירוע נקודתי, אלא תהליך מתמשך של אחריות וקיום. הנפקא מינה אינה רק עיונית, אלא היא מעצבת את הגישה לזמן, לחיים ולמשמעות .שביניהם, והיא נוגעת בנקודות המפגש של האדם עם חובותיו היומיומיות נפקא מינה ראשונה עולה בתחום דיני נפשות והתייחסות לערך הזמן בביצוע גזר דין. מתוך המקורות שראינו, עולה כי גם כאשר אדם נדון למיתה, קיימת הבחנה בין רגע החיוב לבין זמן הביצוע בפועל. הלכה למעשה, דבר זה משליך על האופן שבו מערכת הצדק צריכה להתייחס לאדם שחטא: החיוב הוא עובדה מוגמרת, אך ההמתנה מאפשרת לו לקיים תהליכי תשובה ותיקון, שכן כל רגע של חיים בתוך גבולות הגזירה הוא הזדמנות לשנות את פניו הרוחניים .של הדין נפקא מינה נוספת עולה מתוך הבנת המהר"ל והגר"א וייס, הרואים במוות תהליך טבעי שנולד מתוך החטא. למעשה, הדבר משליך על האופן שבו אנו תופסים את החולי וההזדקנות. אם המוות אינו אירוע חיצוני אלא תהליך שמתחיל מיום שהאדם הופך לבעל מות, הרי שכל אדם נדרש להתנהל בזהירות ובמשנה חשיבות בכל הנוגע לבריאותו ולחייו. זהו אינו רק דין של שמירת הנפש, אלא הבנה שהחיים הם מלאכת בנייה שברירית, שבה כל פעולה של האדם בדעתו .ובגופו משפיעה על השלמת התיקון הפרטי שלו בתוך הזמן המוקצב לו ,נפקא מינה שלישית נוגעת ליכולת התיקון והתשובה. מתוך דברי האבן עזרא והזוהר החדש

תישארב תשרפ 235 235 אנו למדים כי תשובה כנה בכוחה להשפיע על המציאות הממשית. במצבים שבהם אדם עומד בפני משבר או גזירה, הלימוד מסוגיה זו הוא שתשובה אינה רק תיאוריה רוחנית, אלא כוח המניע את ההנהגה האלוקית. האדם למד כי לא משנה באיזה שלב של המיתה הוא נמצא, כל עוד הוא חי, הוא בתוך ה"יומו של הבורא", והפתח לתשובה נשאר פתוח, מה שמשפיע על אופן הנהגת .האדם בשעות משבר לאחר שדנו בנפקא מינות המעשיות העולות מתוך הבנתנו את תהליך המיתה והחיים, אנו מבקשים לצלול אל היסוד הרעיוני המונח בבסיסו של הדיון – הקשר בין גבולות הזמן לבין עצם המושג של בחירה חופשית. השאלה אינה רק מתי מתחיל המוות, אלא מדוע נדרש האדם לחיות בתוך מסגרת של מיתה המגבילה את ימיו. בירור זה חושף את התפיסה היהודית על ערכו של .הזמן האנושי ועל התפקיד הטמון דווקא בסופיות החיים נראה לבאר כי דווקא הגבלת הזמן היא המאפשרת לאדם לממש את בחירתו. בעולם שבו היה האדם חי לנצח ללא הפרעה, הייתה הבחירה מאבדת ממשקלה, שכן לא הייתה תחושת דחיפות ולא היה פחד מתוצאות הדין. כאשר הבורא גזר מיתה על האדם, הוא לא רק העניש אותו, אלא העניק לו כלים חדשים לבניית אישיותו. הסופיות מכריחה את האדם לשאול את עצמו מהו הערך האמיתי של מעשיו, שכן הוא יודע כי הזמן המוקצב לו אינו חוזר. הדעת האנושית, הפועלת .תחת לחץ הזמן, נעשית חדה יותר, אחראית יותר ומכוונת מטרה ביאור נוסף עולה בדעתנו: המעבר מגן עדן אל מציאות של מיתה הוא תהליך של התבגרות קיומית. בראשיתו, האדם חי תחת צל הבורא במובן הפשוט, ללא צורך במאבק פנימי עמוק. עם גזירת המיתה, האדם יוצא למסע שבו עליו לצקת משמעות בחייו מתוך עצמו, מתוך יכולתו ,להתגבר על החומריות ולשאוף אל הנצח דרך המעשים המוגבלים שלו. המיתה, כגבול אלוקי היא זו שיוצרת את המרווח שבו יכול האדם לומר "אני בוחר בטוב". בדרך זו, כל מעשה קטן .הופך לבעל עוצמה, שכן הוא נעשה בתוך זמן שאינו הפקר, אלא זמן יקר מפז ,מתוך כך מתברר כי הסבלנות וההמתנה שבה נוהג הבורא עם האדם, אינן מתוך היעדר דין אלא מתוך רצון לאפשר לאדם להשלים את תיקונו. הבורא, שנתן לאדם את זמנו, יודע כי לא .ניתן לדרוש ממנו שלמות מוחלטת בבת אחת, אלא בתהליך של צמיחה מתוך מודעות לסופיותו האחריות האנושית נבנית מתוך ההבנה כי העולם הזה הוא פרוזדור, וכי כל רגע הוא אבן בניין בבניית הנצח האישי של האדם. האדם, המשתמש בדעתו כדי לקבל עליו את המוסר, מוסיף .בכך אור לעולם והופך את קיומו החולף למעשה של קידוש שם שמיים כעת, משהעמקנו בבירור הרעיוני על גבולות הזמן והשפעתם על הבחירה האנושית, אנו ניגשים אל הרובד הפנימי יותר: החיבור שבין המודעות למיתת הגוף לבין האמונה המפעמת בלב האדם. ההבנה כי המוות הוא חלק בלתי נפרד ממהות הקיום האנושי אינה אמורה להוביל לייאוש, אלא להפך – היא מהווה את נקודת המוצא לצמיחתה של אמונה חיה ונושמת, המלווה .את האדם בכל נתיבותיו .נראה לבאר כי הידיעה שסוף האדם אל העפר מזמינה אותו לחיפוש עמוק אחרי הנצח

גם לנשמה מגיע אוכל 236 236 כאשר אדם מכיר בכך שגופו מוגבל בזמן, הוא מופנה באופן טבעי אל הנפש והנשמה, שהן ניצוץ אלוקי שאינו כלה. האמונה שהבורא, שגזר את המיתה, הוא גם זה שמחייה את המתים ומעניק משמעות מעבר לזמן, הופכת למצפן פנימי. האדם אינו רואה את חייו כאקראיים, אלא כמסע שמטרתו לחבר את החולף אל הנצחי. כל מעשה של קדושה, כל מילה של תפילה, וכל פעולה של חסד, הופכים לכלים שבאמצעותם האדם נצמד אל מקור החיים, ובכך הוא מתגבר על .המיתה בתודעתו ביאור נוסף הוא שההכרה במיתה מחזקת את הקשר האישי עם הבורא. אדם החי בתחושת נצחיות מוטעה עלול להשתכח מבוראו, אך מי שיודע כי ימיו ספורים, מחפש את הקרבה האלוקית בכל רגע נתון. זוהי אמונה הבנויה על יראת שמיים טהורה ועל הכרת הטוב; האדם מבין שכל יום שהבורא מותיר אותו בחיים, לאחר שחטא ונתחייב מיתה, הוא חסד גמור. חיים אלו אינם מובנים מאליהם, אלא הם מתנה שניתנה לו כדי לתקן את שקלקל. האמונה הזו מלווה ,אותו בדרך, היא מעניקה לו את הכוח לבחור בטוב גם כשהדחפים החומריים מושכים כלפי מטה .והיא הופכת את חייו למסלול של קידוש השם במרחב האנושי בכך, האמונה וההכרה במגבלות החומר משלימות זו את זו. הדעת האנושית, המכירה בחולשת הגוף, מוצאת את עוצמתה באמונה בנצחיות הנשמה. האדם, בדרכו המוסרית, בונה את עולמו לא כמתנכר למציאות, אלא כמי שמכיר באביו ובמקורו האלוקי. הוא לומד שהעולם אינו מקום של מקריות, אלא יצירה מתוכננת שבה כל אדם, בהגיעו לבגרות דעתית, נקרא לתרום את חלקו בשמירה על צלם האלוקים ועל קיומו התקין של העולם. זוהי הדרך שבה האנושות כולה יכולה .להפוך למשפחה אחת, המאוחדת תחת הבנה של מוסר אלוקי, המקשר את השכל אל הלב במסענו אל המצפן המוסרי, אנו מגלים כי הידיעה שהמוות הוא תהליך המלווה את האדם מרגע שחטא, אינה נועדה להטיל מורך בלב, אלא לבנות מצפן פנימי המכוון את האדם אל העיקר. המוסר הנבנה מתוך הכרה זו, הופך את כל אורחות חייו של האדם לבחירה מודעת. אדם שחי בתודעה שזמנו מוגבל, ושהוא נדרש להצדיק את המשך קיומו בכל יום מחדש, הופך להיות .אדם שאינו פועל מכוח הרגל, אלא מתוך ערנות בלתי פוסקת למעשיו ולערכם נראה להסביר כי המצפן הזה מנחה את האדם להבחין בין עיקר לטפל. כאשר אדם מבין שהעולם הזה הוא מקום שבו הוא מתקן את השבר שנפער ביום החטא, הרי שכל נטייה לעוול או לפגיעה באחר נראית לו כסתירה לתפקידו בעולם. המוסר אינו גזירה חיצונית, אלא ביטוי :לרצון האדם להשיב לעצמו את הקרבה האלוקית שאבדה. כל החלטה נמדדת לפי השאלה האם המעשה הזה מוסיף אור וחיים, או שהוא מחזק את כוחות הכליה והחורבן שחדרו לעולם ?בעקבות האכילה מעץ הדעת ביאור נוסף הוא שהרגישות המוסרית הנבנית מתוך אחריות זו יוצרת אדם שחש מחויבות עמוקה כלפי הסובבים אותו. מתוך ההבנה שכולנו נמצאים תחת אותה הגבלה של זמן, וכולנו .נדרשים לתיקון, נולדת חמלה. המצפן הזה מורה לנו לראות באחר שותף למסע, ולא מתחרה כאשר אדם חי בתחושת חסד על כל יום נוסף שניתן לו, הוא לומד להעניק חסד לאחרים, להקל .על כאבם ולהוסיף כבוד לזולת, מתוך הכרה שזוהי הדרך היחידה להפוך את העולם לראוי לחיים

תישארב תשרפ 237 237 המצפן הזה מאפשר לאדם לעמוד איתן גם אל מול פיתויי השעה. אדם שיודע את ערכו של הזמן, אינו מבזבז אותו על מריבות מיותרות או על רדיפת כבוד מדומה. הוא ממוקד בבנייתו של עולם של ישרות וצדק, מתוך הבנה שהשלמות היא מטרה נכספת, אך הדרך אליה נסללת בצעדים קטנים של תיקון. כשאנו משתמשים במצפן הזה, אנו הופכים לשותפים נאמנים בתיקון עולם, שבו הדעת והמוסר משמשים כערובות לחיים משמעותיים, שבהם כל רגע הופך למעשה .של קדושה בסיומו של מסע רוחני ובירור הלכתי מעמיק זה, אנו נוכחים לדעת כי השאלה על אודות אדם הראשון שנותר בחיים לאחר האכילה מעץ הדעת, אינה אך קושיה כרונולוגית, אלא צוהר לשינוי תפיסתי יסודי. למדנו כי הדין האלוקי שנגזר עליו ביום החטא לא היה סימון למותו המיידי, אלא שינוי מעמדי ומהותי שהפך את האדם ליצור בן תמותה, תהליך שראשיתו בניתוק מגן עדן והמשכו בחיים של אחריות ותיקון תמידי. ראינו כיצד גדולי המפרשים, מראשונים ועד אחרונים, ציירו לנו תמונה שבה כל יום שניתן לאדם הוא חסד עליון, הזדמנות שנועדה להפוך את המוגבלות לנצח ואת המיתה למוטיבציה לבחירה בטוב. הסוגיה הזו מציבה מראה בפני האדם בכל דור ודור, ומזכירה לנו שזמננו בעולם אינו רכוש פרטי אלא פיקדון יקר, שכל רגע בו הוא .פתח לתיקון ולקרבה אלוקית מחודשת :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא שהתביעה האלוקית לאדם "מות תמות" אינה .עוסקת בסיום ביולוגי של החיים, אלא בקריאה להתעוררות רוחנית מיידית המסקנה המזוקקת היא שהחיים בצל המיתה הם הכלי המדויק ביותר שניתן לאדם ,כדי להבדיל בין קודש לחול, בין רגע חולף לבין נצח. עיקר העניין הוא שהמוות כפי שהתגלה בסוגייתנו, הוא לא רק סופה של הנשימה, אלא סימן לחיים שדורשים תכלית, שכן רק מי שיודע שהוא בן תמותה מסוגל להעריך באמת את הערך האלוקי הטמון בכל פעולה ופעולה. עיקר העניין הוא שהאדם הראשון, בתשובתו ובחייו הארוכים, התווה את הדרך עבורנו: להפוך כל יום, בתוך ימיו של הקדוש ברוך הוא, למעשה של תשובה, של בניין ושל אהבת השם, ולהבין שהאחריות האמיתית מתחילה ברגע שבו אנו מבינים את מגבלותינו ומחליטים להתעלות מעליהן אל .עבר הטוב הנצחי החיים המוגבלים הם המרחב שבו מתגלה אינסוף האמונה, וכל יום שניתן לנו הוא הזדמנות חדשה לעצב את נצחיות הנפש. מי שחי מתוך הכרה בגבולות הזמן, הופך .את חייו למסלול רציף של תיקון המקדש את שמו של הבורא בעולם

גם לנשמה מגיע אוכל 238 238