?מדוע נקרא האדם על שם החומריות שבו שנלקח מהאדמה ולא על שם הנשמה הרוחנית שיש בו

?שם הנשמה הרוחנית שיש בו בלב סערת הבריאה, ברגע השיא שבו הופרד האור מן החושך והיקום קיבל את צורתו, ניצב האדם ככתר הבריאה, כיציר שאין לו אח ורע. אך דווקא ברגע המופלא הזה, עת נקרא האדם

מדוע נקרא האדם על שם החומריות שבו שנלקח מהאדמה ולא על ?שם הנשמה הרוחנית שיש בו בלב סערת הבריאה, ברגע השיא שבו הופרד האור מן החושך והיקום קיבל את צורתו, ניצב האדם ככתר הבריאה, כיציר שאין לו אח ורע. אך דווקא ברגע המופלא הזה, עת נקרא האדם .להגדיר את זהותו, הוא בוחר שם המקשר אותו אל האדמה, אל החומר, אל האפר שממנו קורץ השאלה המנקרת בלב המעיין אינה רק פילוסופית, היא נוגעת בעצם הגדרת קיומנו: כיצד ייתכן שהיצור הנעלה ביותר, זה שבקרבו פועמת נשמה אלוהית, זה שנועד להיות אדון לעולם, בוחר להגדיר את עצמו דווקא דרך המצע השפל של האדמה? מדוע אין הנשמה הטהורה, המקור הרוחני המפעם בקרבנו, מעניקה לאדם את שמו? אנו ניגשים כעת לפלס נתיב בסוגיה מרתקת

גם לנשמה מגיע אוכל 178 178 זו, המבקשת לגלות מדוע דווקא השפלות היא המפתח לגדולה, וכיצד האדמה עצמה הופכת .להיות מקור העוצמה והחכמה של האדם ,בבואנו לברר את שורשי הדברים במקרא, אנו נדרשים לפסוקים המגוללים את יצירת האדם : וייצר ה' אלוהים)(ב, ז אשר בהם גנוז הסוד הגדול של השם אדם. וכך נאמר בפרשת בראשית .את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ביאר: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, נמלך)(פרשה יז מדרש בראשית רבה ...במלאכי השרת... אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו אמר לו ואתה מה שמך, אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. עומק הדברים נעוץ בהבנה כי כבר בראשית דרכו, האדם מזהה את מהותו לא כיישות מנותקת מהעולם, אלא כיצור שצומח מתוך המציאות הארצית, ושם זה הוא הכרה בענווה ובחומריות שממנה הוא .מביא את הגדולה הקשה: והרי כל שיש בו דבר חשוב ושפל, שלא יחול השם)(דרוש א' ברכת אתה חונן היערות דבש על השפל כי אם על הנכבד וזהו פשוט, ואם כן אדם שהוא מורכב מחומר שהוא הגוף, והצורה עצמית שהיא צורה שכלית נפש רוחני ואם כן איך יקרא אדם שהוא ענין אדמה ולא יקרא שמו על שם הנפש שבו שהוא דבר עיקרי ונכבד? הוא מבאר כי השם נקרא על מבחר פעולתו של הפועל, וכמו שתנור נקרא על שם החימום, כך האדם נקרא על שם האדמה כי חכמת הפעולה .שלו היא להפוך את האדמה הגשמית לרוחניות, להוציא יקר מזולל ביאר: בשם האפיקי יהודה, כי התפארת אינה)'(צלעות הבית, סוף חלק או"ח דרוש ג' ס"ק ח בית יצחק בנשמה שנתן הקב"ה, שהיא מתנה משמיים, אלא בפעולת המעשים של האדם. האדם נקרא בשם זה כדי להצביע על כך שהישגו הגדול הוא השלימות שאותה הוא מוציא לפועל בעולם .המעשה, בניגוד למלאכים שאין להם את היכולת הזו של העבודה והיצירה מתוך החומר ביארה: אדם נוטריקון אפר דם מרה. רש"י שם הסביר: כלומר)(ה, ע"א הגמרא במסכת סוטה ,כולו הבל לכך אל יתגאה. נמצא שהשם משמש תזכורת תמידית לאדם על שפלותו החומרית שגם היתוש קדם לאדם)(לח, ע"א כדי למנוע ממנו גאווה, בדומה למאמר הגמרא במסכת סנהדרין .בבריאה, הכל כדי להזכיר לו את מקומו הצנוע בבריאה מבאר כי הבחירה של האדם)'(מסכת בבא בתרא, דף נ"ח עמוד א המהר"ל מפראג בחידושי אגדות הראשון לקרוא לעצמו בשם אדם, המורה על יסוד האדמה, אינה נובעת מתוך רצון להמעיט בערכו של הצד הרוחני שבו, אלא דווקא מתוך הבנה עמוקה של מהות היצירה הייחודית של האדם. כידוע, מתן שמות בתורה אינו פעולה חיצונית בלבד, אלא חדירה למהות הפנימית של ,(ב כל נברא. כאשר הבורא ביקש מהאדם לקרוא שמות לבעלי החיים, כפי שמתואר בבראשית : ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, הוא לא נתן להם כינויים)יט .שרירותיים, אלא העניק להם שמות המשקפים את תכונתם הייחודית והקבועה , האדם הבין שהנחש פועל מתוך)(פרשה יז כך למשל, כפי שמפרש המדרש בבראשית רבה שילוב של מנוחה ותנועה בהתאם לסביבתו, וכינה אותו בשם המבטא זאת. על פי זה, כאשר

תישארב תשרפ 179 179 האדם העניק לעצמו את השם אדם, המיוחס לאדמה, נשאלת השאלה: מדוע לא בחר בשם הנשמה הטהורה, שהיא העיקר שבאדם? המהר"ל מבאר כי כוונת האדם בשם זה היא להדגיש את טבעו כייצור בעל פוטנציאל אינסופי לשינוי ולהתעלות. האדמה במהותה היא משל ליכולת להשתנות לטוב או לרע, שכן היא דורשת עיבוד ועמל כדי להצמיח פירות מבורכים, ואם היא .מוזנחת, היא מגדלת קוצים וברקנים .בהגדרה זו, האדם מצהיר על זהותו כייצור היחיד בבריאה שניחן בבחירה חופשית מלאה מה, כלומר מה שיש-בשונה מבעלי החיים, שמהותם קבועה וסטטית – כפי שמבטא השם בה בה מלידתה נשאר בה עד מותה – האדם מכריז על עצמו כפוטנציאל חי. הוא יכול להיות יצור שפועל לטובת העולם ומביא לו רפואה, והוא יכול חלילה לבחור בדרך המנוגדת לטוב. השם אדם ,הוא התחייבות. הוא ההכרה בכך שאנו נבראנו מן האדמה לא כדי להישאר חומריים וגשמיים אלא כדי לעבד את האדמה הזו, להוציא מתוכה את הטוב הגנוז, ולהפוך את החומריות לרוחניות צרופה. האדמה היא הבסיס, אך האדם הוא היצירה הממשיכה לעצב את עצמה ואת גורלה בכל .רגע נתון במבט אל נבכי הבריאה, אנו פוגשים את הסוד הנשגב הטמון בפסוק המסתורי בתורה: ויאמר .אלוהים נעשה אדם. הביטוי נעשה, הכתוב בלשון רבים, מעורר שאלות עצומות בקרב חכמינו בעוד שרש"י פירש כי מדובר בהתייעצות עם מלאכי השרת, הרי שבזוהר הקדוש ובפרשנות המלבי"ם נחשף רובד עמוק יותר, המלמד אותנו כי האדם אינו יציר מבודד, אלא נקודת מפגש שבה נאספו כל כוחות היקום כדי להעניק לו את שלמותו. הלב נפתח לרווחה אל מול התובנה ,שכל הבריאה כולה, על כל מרכיביה האציליים והגשמיים, שותפה ביצירת דמותו של האדם .מתוך כוונה מופלאה שהוא יהיה היצור שמאחד בתוכו את כל הוויית העולם . ביאר: את הכוונה הכמוסה שבפסוק נעשה אדם)(בראשית א, כו המלבי"ם בפירושו על התורה ,וזה לשונו: האדם נברא אחרון לכל הנבראים, וכשאלוקים ברא אותו הוא אמר לכל היקום כולו לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים, ולכל הבריאה כולה – בואו כולם ביחד נעשה אדם, שכל .אחד מהנבראים יתרום מהייחודיות שלו לאדם, ואכן כל נברא תרם ממנו ונתן לאדם את תכונתו עומק הדברים נעוץ בהבנה שאין האדם נברא כישות נפרדת מהטבע, אלא כסיכום מופתי של כל מה שהבורא יצק בבריאה עד לאותו רגע, מה שהופך את האדם למראה שבה משתקפים כל .כוחות העולם ביאר: את הסוד של נעשה אדם בדרך המגלה כי הבורא)(חלק א, דף קל"א ע"ב הזוהר הקדוש יתברך רצה לשתף את כל חלקי המציאות בבריאת האדם, כדי שיהיה לו שייכות לכל דרגות הבריאה. ביאור והרחבה: הזוהר מלמדנו כי האדם הוא הדיוקן של העולם כולו, ובתוכו טמונים כל הניצוצות שפיזר הבורא ביקום, החל מהחומר השפל ועד לנשמה העליונה. כשאדם מביט בעולם, הוא אינו מביט בדבר זר, אלא בחלקים הפזורים מתוך מהותו הפנימית שטרם באו לידי .ביטוי מלא במרחבי התודעה והנפש, אנו מגלים כי העולם אינו סביבה חיצונית בלבד, אלא מראה ענקית ומרהיבה המשקפת את נבכי נשמתנו. התובנה כי האדם כולל בתוכו את כל כוחות היקום אינה

גם לנשמה מגיע אוכל 180 180 ,נשארת במישור התיאורטי, אלא הופכת לקריאה מעשית לחיים. כאשר אנו מתבוננים בטבע בחי ובצומח, אנו פוגשים את הכוחות הפנימיים שחבויים בקרבנו וממתינים להתגלות. האתגר הניצב בפנינו הוא לזהות את הכוחות הללו ולרתום אותם לעבודת הבורא, מתוך הבנה שהעולם כולו משמש כמפת דרכים לנשמה האנושית, ובתוכו טמונים כל הכלים הנדרשים לנו כדי להגיע .אל הפסגות הגבוהות ביותר של הקדושה והשלמות ביארה: כי האדם נברא בסוף מעשה בראשית כדי להזכיר)(דף ל"ח ע"א הגמרא במסכת סנהדרין לו את מקומו, ואם תזוח דעתו עליו, אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית. ביאור עמוק לזה .הוא שכל תכונה וכל כוח הקיימים בנבראים שקדמו לאדם, קיימים בו גם כן בדרך של שורש נמצא כי הזריזות, העוז, והחכמה הטבועים בנבראים השונים הם השתקפות של כוחות הקיימים .בנפש האדם, ומשום כך אנו נקראים ללמוד מהם ולהשתמש בכוחות אלו לעבודת השם , ביארה: יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר)(פרק ה, משנה כ המשנה במסכת אבות מבאר)(אבות דרבי נתן, פרק כ"ח ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. המדרש שם שאין הכוונה רק לחיקוי חיצוני, אלא לבירור הכוחות הטמונים באדם פנימה. תפיסה זו מלמדת ,אותנו כי כל בעל חי המופיע במציאות הוא ביטוי לכוח מסוים בנפש האנושית. העזות, הקלות הריצה והגבורה הם כוחות פנימיים שקיימים בנו מעצם בריאתנו, והיכולת שלנו לעורר אותם .היא המפתח לעבודת השם אמיתית ביאר: לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. הרי ששלמה המלך)(ו, ו שלמה המלך בספר משלי מפנה אותנו אל הנמלה לא כדי ללמוד על הנדסת חרקים, אלא כדי לעורר בנו את כוח הזריזות וההתמדה הטמון בתוכנו. ביאור והרחבה: האדם נדרש להתבונן בעולם כדי להוציא מהכוח אל הפועל את מה שכבר קיים בתוכו. הקשר הזה שבין האדם לכל פרטי הבריאה מוכיח כי אין לנו פטור מלהשתפר, שכן כל הכלים הנדרשים לתיקון ולצמיחה כבר נמצאים בתוכנו, כחלק .מהיותנו תמצית הבריאה כולה במרומי הבנת תפקידנו בעולם, אנו נדרשים לעמוד על ההבדל התהומי שבין האדם לבין שאר היצורים, הבדל המוטמע בתוך השם אדם עצמו. בעוד שכל הבריאה כולה פועלת מתוך דחפים קבועים ואינסטינקטים שלא משתנים, האדם ניצב כייצור יחיד ומיוחד שהוצב בעולם עם ארגז ,כלים של בחירה חופשית מוחלטת. האחריות הנגזרת מהשם אדם אינה רק הכרה בחומריות אלא תביעה תמידית לנצח את החומר ולרומם אותו אל מחוזות הנשמה. אנו נקראים להבין שהעולם אינו סדר קבוע שבו אנו בורג במערכת, אלא מרחב שבו כל בחירה שלנו מעצבת מחדש את המציאות, והשם אדם הוא התזכורת לכך שאנו הפועלים, המעצבים והבוראים של .דרכנו הרוחנית ביאר: כי ההבדל המהותי בין האדם)(נתיב העבודה, פרק א המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם לבעלי החיים הוא היכולת להוציא מן הכוח אל הפועל. וזה לשונו: בעל חי פועל תמיד לפי הטבע ,שנטבע בו מיום בריאתו, ואין הוא יכול להשתנות או להתעלות מעל גבולותיו. לעומת זאת האדם נברא מן האדמה כחומר גולמי כדי להורות שאין מהותו מקובעת, אלא הוא נדרש לבנות

תישארב תשרפ 181 181 ,את עצמו. ביאור עמוק לזה הוא שהאדמה היא חומר המקבל צורה, והאדם, בהיותו קרוי אדם .הוא זה שמעצב את צורתו הרוחנית יום יום, שעה שעה ביאר: כי מעלת האדם היא בכך שהוא נברא)(פרק ג החובות הלבבות בשער עבודת האלוהים .עם שכל המאפשר לו לשקול בדעתו את צעדיו, בניגוד לחיים שפועלים מתוך כפיית הטבע ביאור והרחבה: זוהי האחריות האינסופית של האדם. היכולת להבחין בין טוב לרע, בין ראוי למיותר, היא התכונה שהופכת אותנו לבעלי בחירה. השם אדם, המזכיר לנו את האדמה, הוא ,דווקא המנוע להתעלות; כיוון שאנו עשויים מחומר, אנו נדרשים להשקיע מאמץ כדי להזדכך .ובמאמץ הזה טמונה כל גדלותנו ביאר: את הפסוק נעשה אדם כהוראה על תכלית)(בראשית א, כו הספורנו בפירושו על התורה האדם לשלוט על כוחותיו ולכוונם לטוב. וזה לשונו: הבורא נתן לאדם דעת ובינה לשלוט על כל חלקי נפשו ועל כל הנבראים שסביבו, כדי להוציא אל הפועל את רצון השם בעולם. מתוך דבריו אנו למדים שהאדם הוא אדון לעצמו, והאדמה היא המצע שעליו הוא בונה את מלכותו ,הרוחנית. כל יום שבו האדם בוחר בטוב הוא יום שבו הוא מוכיח את נצחון הנשמה על החומר .ובכך הוא מקדש את השם אדם ונותן לו משמעות של התעלות ושל גדולה בנבכי הנפש ובמרומי הרוח, הדיבור עומד כגשר המופלא המחבר בין העפר הארצי לבין הנשמה האלוהית המפעמת בקרבנו. כשאנו בוחנים את השם אדם, אנו מוצאים בו את היכולת הנדירה להוציא אל הפועל את מחשבות הלב ולהפוך את החומר למסר רוחני. הכוח לברוא ,עולמות במילה, להביע את הרצונות הנשגבים ביותר ולנסח את תפילותינו לפני בורא עולם הוא הביטוי המזוקק ביותר לכך שהאדם אינו רק חומר מן האדמה, אלא יצור שנפח בו האלוקים נשמת חיים. הדיבור הוא המקום שבו האדמה מתקדשת והנשמה מוצאת את ביטויה בעולם .הזה, והוא הכלי המרכזי שדרכו אנו מעצבים את מציאותנו הרוחנית ביאר: את הייחוד שבדיבור האנושי)(מאמר שלישי, פרק א רבי יוסף אלבו בספרו ספר העיקרים כביטוי לצלם אלוהים שבאדם. וזה לשונו: כי בכוח הדיבור האדם נבדל מכל בעלי החיים, שכן :הוא יכול להעביר את מחשבותיו המופשטות אל הזולת ולשנות את פני המציאות. ביאור והרחבה הדיבור הוא הפעולה שבה האדם משתמש בכלים חומריים – קול, אוויר, תנועות שפתיים – כדי לבטא רעיונות רוחניים עמוקים. כאשר אדם מדבר דברי תורה או תפילה, הוא הופך את האוויר והקול לחומר רוחני, ובכך הוא מקיים את סוד השם אדם, בהיותו מחבר את היסוד הארצי אל .המקור העליון ביאר: את הביטוי ויהי האדם לנפש חיה כהתייחסות)(בראשית ב, ז האבן עזרא בפירושו על התורה ישירה לכוח הדיבור. וזה לשונו: והנה נקרא האדם נפש חיה, והוא הכוח המדבר שבו, כי הוא המייחד אותו מכל שאר היצורים החיים. ביאור עמוק לזה הוא שהחיים האמיתיים של האדם אינם במזון או בתנועה, אלא בכושר הביטוי שמעניק משמעות לקיומו. כשהאדם משתמש בדיבורו כדי להלל את בוראו או לעשות חסד, הוא מעלה את עפר האדמה לדרגה של רוח, ובכך .הוא מוכיח ששמו אדם אינו שם של שפלות, אלא תואר של שליחות ביאר: כי הדיבור הוא המקום שבו האדם)(אות כג רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק

גם לנשמה מגיע אוכל 182 182 מגלה את האור הגנוז בתוך החשיכה של החומר. וזה לשונו: בכל מילה שמבטא האדם, הוא משפיע משפע הנשמה אל תוך העולם. נמצא שכל מילה של אמת או של חכמה היא בנייה של בניין רוחני מתוך חומריות המילים. האדם משתמש באדמה – בביטוי הגשמי של הקול – כדי לבנות עולם של רוח. בכך אנו מבינים את גודל האחריות של האדם: הדיבור שלנו הוא הכלי .שדרכו אנו מקדשים את האדמה ומעלים אותה אל מדרגת האדם השלם במסלול ההתפתחות האנושית, אנו עומדים לא פעם בפני צומת דרכים פנימי, שבו היצר .החומרי מבקש להגדיר אותנו בתוך גבולות האדמה, בעוד הנשמה מבקשת לפרוץ אל על ההתמודדות הזו אינה תאונה של הבריאה, אלא היא היא המהות של השם אדם. הבחירה בין החומר לרוח אינה מבקשת מאיתנו לנטוש את החומריות, אלא להקדיש אותה, להטעין אותה בתוכן ולהפוך אותה לכלי קיבול לקדושה. המאבק הזה, שבו האדם נופל וקם, שבו הוא חווה את כובד האדמה אך שואף למרומי הרוח, הוא המקום שבו נבנית האישיות שלנו ובו אנו מוכיחים .את נאמנותנו לייעודנו כנזר הבריאה ביאר: כי עיקר עבודת האדם היא המערכה)(פרק א רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים שבין גופו לנשמתו. וזה לשונו: האדם נמצא במלחמה מתמדת בין רצונות הגוף המושכים אל החומר לבין שאיפות הנשמה המבקשות דבקות בבורא. ביאור עמוק לזה הוא שהאדמה שממנה נוצרנו היא זירת המלחמה, והשם אדם נועד להזכיר לנו כי גם בתוך המערכה הזו, האדמה היא רק המצע שממנו אנו יכולים להצמיח פירות של קדושה. הניצחון אינו בביטול החומר, אלא .בכיבושו והעלאתו אל רמת הרוח ביאר: כי תכונת החומר שבאדם היא)(מסכת שבת, דף קנ"א ע"ב המהר"ל מפראג בחידושי אגדות דווקא בסיס למעלתו הרוחנית. וזה לשונו: הבורא יתברך שמו ברא את האדם מחומר גולמי .כדי שתהיה לו האפשרות להשיג את השלמות על ידי עמלו, ולא שתהיה לו השלמות מן המוכן .ביאור והרחבה: היצר אינו אויב חיצוני, אלא חלק מהתשתית האדמית שניתנה לנו כפוטנציאל כשאדם מתגבר על רצונותיו החומריים ובוחר בטוב, הוא עושה פעולה של זיכוך, ובכך הוא הופך .את החומר שבו הוא בנוי לעצם בעל אור רוחני עליון ביאר: כי כוחו של האדם הוא בכך שהוא)(שער א, פרק א רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים משפיע על כל העולמות העליונים באמצעות מעשיו כאן בעולם הזה. וזה לשונו: כל תנועה ותנועה של האדם בבחירתו החופשית, בין לטוב ובין למוטב, פועלת שינויים נשגבים בכל מערכות ,הבריאה. נמצא כי הבחירה בין החומרי לרוחני אינה רק עניין פרטי, אלא פעולה קוסמית. האדם המחובר לאדמה, נדרש להבין שכל פעולה גשמית שלו, אם היא נעשית בקדושה, היא מעלה את .כל הבריאה אל שלמותה, ובכך הוא ממלא את ייעודו בשם אדם במרחבי התפילה, אנו מוצאים את נקודת המפגש הנשגבת שבה האדם, המחובר לאדמה, פורש כנפיים וממריא אל השמיים. התפילה אינה בריחה מהמציאות הארצית, אלא היא היא הדרך ,שבה אנו נוטלים את כל כובד החומר שלנו, את כל מגבלות האדמה שמרכיבות את שמנו אדם ומגישים אותן לפני בורא עולם. בתפילה אנו מצהירים כי גם מתוך העפר והחול, מתוך גוף שנוצר מן האדמה, יכולה לצאת זעקה וערגה אל האינסוף. התפילה היא הכלי המאחד בין האדמה לבין

תישארב תשרפ 183 183 הנשמה, והיא המקום שבו האדם זוכה לגלות כי דווקא מתוך השפלות והחומריות שלו, הוא .מסוגל ליצור את הקשר העמוק והטהור ביותר עם מלך מלכי המלכים ביאר: כי בתפילה אנו)(הלכות תפילה, עמוד קמ"ה הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה :מבקשים על צרכי הגוף וצורכי הנשמה כאחד, ובכך אנו מחברים את שני העולמות. וזה לשונו הקב"ה חפץ בתפילתם של ישראל, שגם בשעת הבקשה על צרכי העולם הזה אנו מעלים אותם ,לקדושה. ביאור עמוק לזה הוא שהאדם נקרא אדם כי הוא לוקח את צרכי האדמה – פרנסה בריאות, הצלחה – ומקדש אותם דרך התפילה. התפילה הופכת את החומר לרוח, ובכך היא .מממשת את התכלית של השם אדם, להפוך את האדמה למציאות שבה שורה שכינה ביאר: כי עמידת האדם בתפילה מול)(הלכות תפילה, סימן צ"ה הגאון רבי יצחק יוסף בילקוט יוסף ,בוראו היא שיא הביטוי של הנשמה בתוך הגוף. וזה לשונו: האדם עומד לפני מלך מלכי המלכים ובכך הוא מראה שגם בתוך גוף ארצי הוא מסוגל להתעלות לדרגת מלאך. ביאור והרחבה: התפילה ,היא גשר. כשאדם מתפלל בכוונת הלב, הוא משכח את מקורו הארצי ומתחבר למקורו הנשמתי .וכך הוא פועל את סוד הבריאה: נעשה אדם – השילוב המושלם בין חומר לרוח ביאר: את כוחה של התפילה)(שנה ראשונה, פרשת וירא רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי להעלות את כל העולמות ולהשפיע שפע אלוקי לעולם הזה. וזה לשונו: התפילה היא צינור המעביר את השפע מן השמיים אל הארץ, והאדם הוא הצינור הזה. נמצא כי כוחה של התפילה אינו רק בהעלאת האדם למעלה, אלא בהורדת הקדושה למטה, אל תוך האדמה, אל תוך חיי המעשה. התפילה מלמדת אותנו שאנו שליחים של השם בעולם, ושהשם אדם הוא התואר של .מי שמסוגל לחבר בין השמיים והארץ במעשה ובדיבור במעמקי הנפש האנושית, כוח התשובה עומד כעדות ניצחת ליכולתו של האדם לחרוג מגבולות החומר ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. אם השם אדם מרמז על מוצאנו מן האדמה ועל טבענו המשתנה, הרי שהתשובה היא המימוש העליון של פוטנציאל זה. התשובה מלמדת אותנו כי האדם אינו אסיר של עברו, אינו כבול להרגליו, ואינו נדון להישאר אדמה דוממת. ביכולתנו לקחת את השברים, את הנפילות ואת הטעויות, ולהפוך אותם לנדבכים של קדושה. התיקון העצמי הוא הביטוי המזוקק ביותר לכך שנשמתנו, שהיא חלק אלוה ממעל, תמיד מחזיקה בכוח להניע את גופנו החומרי אל עבר האמת והטוב, ובכך היא מאשרת בכל פעם מחדש את תוארנו .כבני אדם המסוגלים להתעלות מעל הטבע ביאר: כי התשובה)(מאמרים על המידות, עמוד קכ"א הגאון רבי ירוחם ליבוביץ בספרו דעת תבונה .היא הביטוי המופלא ביותר ליכולת הבחירה של האדם להתעלות מעל מציאותו החומרית וזה לשונו: האדם אינו נברא שלם, אלא נברא בתהליך של התהוות, והתשובה היא הכלי שבו הוא מעצב את אישיותו בכל רגע מחדש. ביאור עמוק לזה הוא שהשימוש בשם אדם המקושר לאדמה הוא דווקא המקור לעידוד; כשם שהאדמה מתחדשת וצומחת לאחר כל עונה, כך האדם .בעל התשובה מגלה כי אין לו גבולות, וכי כל עפר ניתן להפיכה לחיים חדשים של רוח רבי ישראל מאיר הכהן הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון

גם לנשמה מגיע אוכל 184 184 ביאר: כי האחריות המוסרית של האדם דורשת ממנו התבוננות מתמדת)(שער התבונה, פרק ו במעשיו ותיקון הדרכים. וזה לשונו: מי שבוחן את צעדיו ומשתדל לתקן את דרכו, זוכה להארה פנימית שמרחיקה אותו מן החומריות השפלה. ביאור והרחבה: התשובה אינה רק חזרה בתום לב, אלא היא תהליך של טיהור שבו האדם מסיר מעליו את קליפות האדמה ומגלה את הנשמה הטהורה שבו. בכך הוא הופך את השם אדם למסלול של השתפרות בלתי פוסקת המביאה אותו .להתקרבות אל הבורא ביאר: כי כוח התשובה)(הלכות תפילה, סימן קי"ז הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מגיע אל שיאו דווקא מתוך ענווה והכרה בחולשת האדם מול בוראו. וזה לשונו: כאשר אדם מכיר בכך שהוא נוצר מן האדמה, הוא מבין את גודל החסד שהבורא עושה עמו בהעניקו לו נשמה ואפשרות לתיקון. נראה להסביר כי התשובה מחברת בין הראשית לבין התכלית; האדם ,מבין שמוצאו מן האדמה נועד רק כדי שיבנה ממנה מדרגות לשמיים. כשאדם שב בתשובה הוא ממלא את ייעודו האמיתי כמי שמחבר את עפר האדמה אל אור הנשמה, ומגלה את עומק .השם אדם כמי שפועל בתוך עולמו של הבורא בבינה ובדעת בסיומו של מסע זה, אנו אוספים אל תוך חיינו את התובנות המעשיות והעמוקות ביותר ,שנגענו בהן בבירור שאלת שמו של האדם. הלימוד מלמדנו כי השם אדם אינו ביטוי לשפלותנו אלא תזכורת מתמדת לייעודנו הייחודי בבריאה. הבנו כי היותנו קרויים על שם האדמה הוא ,ממדי הדורש עיבוד-המפתח להבנת הפוטנציאל הגלום בנו: כפי שהאדמה היא מצע גמיש ורב -כך גם חיינו הם יצירה מתמשכת שבה עלינו להוציא את היקר מן הזולל. התובנה המעשית ליום יום היא שכל רגע בחיים הוא הזדמנות לשלב בין החומרי לרוחני, בין כובד האדמה לבין שאיפות הנשמה, תוך ידיעה שכל פעולה קטנה, כל מילה וכל בחירה, מעצבות את דמותנו ומקדשות .את העולם שבו אנו חיים :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא הטעם לכך שהאדם בחר להגדיר את עצמו בשם המקשר אותו אל האדמה, והמסקנה המזוקקת היא שהשם אדם מבטא את שליחותו של האדם בעולם כמי שנועד להעלות את החומר אל דרגת הרוח. עיקר העניין הוא שהאדמה מייצגת פוטנציאל אינסופי וטבע משתנה, בשונה מכל שאר הנבראים שמהותם קבועה וסטטית, ולכן הבחירה בשם זה היא הצהרה על כוח הבחירה החופשית ועל האחריות שלנו להפוך את המציאות הארצית לדירה לשכינה. עיקר העניין הוא שחכמת הבריאה טמונה ביכולתנו להיות המראה של היקום כולו, לאחד בתוכנו את כל כוחות הבריאה, ולהוכיח כי גם יצור שנוצר מן העפר מסוגל לנסוק אל מרומי הקדושה, מתוך הבנה שכל נפילה היא שלב בדרך, וכל תיקון הוא ניצחון .של הנשמה על החומר

תישארב תשרפ 185 185 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין האדם אינו עשוי ממה שהיה, אלא ממה שהוא בוחר להיות בכל רגע מחדש. השם אדם הוא התחייבות, הוא ההכרה בכך שכל אדמה טומנת בחובה את הזרעים .לצמיחתה של נשמה גדולה ומאירה ?