מדוע הקדים בעל ה"לכה דודי" את "שמור" ל"זכור" בניגוד לסדר המקרא?

לפעם בקרב עדת המאמינים ,אנו מקבלים את פני השבת בפזמון הנשגב של "לכה דודי". אולם ,כבר בפתח השער ,בבית הראשון המניח את אבן הפינה לפיוט כולו ,מתעוררת 537

בתוך רגעי ההוד של בין השמשות ,כאשר המולת החול שוככת והנשמה היתירה מתחילה לפעם בקרב עדת המאמינים ,אנו מקבלים את פני השבת בפזמון הנשגב של "לכה דודי". אולם ,כבר בפתח השער ,בבית הראשון המניח את אבן הפינה לפיוט כולו ,מתעוררת

537

גם לנשמה מגיע אוכל

תמיהה רבתי המרעישה את עולמם של לומדי התורה :מדוע בחר הרה"ק רבי שלמה הלוי אלקבץ זצ"ל לפתוח בלשון "שמור וזכור בדבור אחד" ,ובכך להפוך את הסדר המפורש בתורה שבו "זכור" נאמר בלוחות ראשונות ו"שמור" בלוחות שניים? הרי חז"ל לימדונו בעומק בינתם כי שני הציוויים נאמרו בנשימה אחת ,אך סדר הכתובים והמסורת מקדימים תמיד את הזכירה לשמירה .מה ראה המשורר האלוקי מצפת לשנות ממטבע שטבעו חכמים ומהסדר המקורי של מעמד הר סיני ,והאם טמון בשינוי זה רמז לסודות טמירים המתרחשים דווקא ברגעים אלו של כניסת היום המקודש? מתוך בירור כוונתו של המשורר האלוקי ,אנו פונים אל מקורות המקרא בהם נחצבו שתי הדיברות הללו ,ואל דברי מפרשי התורה המבארים את מהותן ואת היחס שביניהן: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ,ז)" .שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה ,יא) הפסוקים מציגים לפנינו שני פנים של אותה המצווה; בעוד שבלוחות הראשונות שנאמרו בסיני בפרשת יתרו מופיע צו ה"זכור" ,המבטא את הצד האקטיבי של קידוש היום ,הרי שבלוחות האחרונות בפרשת ואתחנן מופיע צו ה"שמור" ,המדגיש את הזהירות מהמלאכה ואת שמירת גבולות היום. תרגום יונתן (שמות כ ,ז) "דכירו ית יומא דשבתא לקדשותיה ארי בחדא מילתא אתאמרו דכיר ושמור" תרגום יונתן עומד מיד על הפלא הגדול שבהופעת שתי לשונות שונות לאותה מצווה ,ומבאר כי "במילה אחת נאמרו" .הוא מקדים בדבריו את ה"דכיר" (זכור) ל"שמור" ,כפי שהוא מופיע בסדר הדיברות של הלוחות הראשונות. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ ,ז) "שמור וזכור -בדבור אחד נאמרו ,והטעם כי זכור לשון חיובי ושמור לשון לא תעשה ,ואלו שניהם דבקים כאחד" האבן עזרא מבאר כי אין סתירה בין הלשונות ,אלא השלמה .הזכירה והשמירה הן שני צדדים של מטבע אחת – עשה ולא תעשה .אף הוא במקורו מקדים את הזכירה ,שהיא היסוד החיובי הקודם במעלה ובזמן הופעתו בלוחות. הרמב"ן (שמות כ ,ז) "הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור ,ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה ...והוא מאמר החכמים בואי כלה בואי כלה באו ונצא לקראת שבת מלכתא" (מתוך דבריו על דרך הסוד) הרמב"ן בפירושו הנשגב מביא את דברי ספר הבהיר לרבי נחוניא בן הקנה ,המגלים רובד חדש ומהותי בשינוי הסדר .לפי הרמב"ן ,ה"שמירה" שייכת למידת הלילה ,למידת המלכות שהיא השבת הנכנסת .דברים אלו מהווים את התשתית להבנת שינוי הסדר בפיוט ,שכן הפיוט נאמר דווקא בלילה ,בשעת כניסת השבת שהיא זמן השמירה. החזקוני (שמות כ ,ז) "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו .לפי שהזכירה בלב והשמירה בפה וזמן שניהם כאחד" החזקוני מדגיש את האחדות המוחלטת שביניהם ,וטוען כי למרות שהם מופיעים בכתוב בזה אחר זה ,במציאות השמימית הם ירדו כהברה אחת .הוא מציין כי הסדר בתורה נקבע לפי החשיבות של הלוחות הראשונים ,ששם פתח הבורא ב"זכור".

538

ורתי תשרפ

הכלי יקר (שמות כ ,ז) "זכור -בלוחות ראשונות המורים על הרוחניות ,ושמור -בלוחות שניות המורים על הגשמיות ...כי הזכירה היא התבוננות השכל והשמירה היא זהירות המעשה" הכלי יקר מעניק לנו הבחנה פסיכולוגית ורוחנית :הזכירה שייכת לעולם המחשבה והרוח, ואילו השמירה שייכת לעולם המעשה והזהירות .מכיוון שהתורה ירדה מן השמים אל הארץ, הקדימה בלוחות הראשונים את ה"זכור" הרוחני ,ורק בלוחות השניים ,לאחר חטא העגל והירידה למציאות גשמית יותר ,הופיע ה"שמור". רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספרו כלי יקר (דברים ה ,יב) "וטעם שמור כאן ,לפי שבלוחות הראשונות היתה השכינה שורה וראויה היתה הזכירה להיות קודמת ,אבל כאן לאחר החטא הוצרכו לשמירה יתירה" כאן הוא מחדד את הסיבה לסדר בלוחות ,ומסביר שהעולם בראשיתו היה ראוי לזכירה ,ורק לאחר שנוצרה מציאות של חול ותקלה ,גבר הצורך בשמירה. מתוך בירור המקראות וסדר הלוחות ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,המגלה לנו את הפלא הנשגב של הדיבור האלוקי שפרץ את גדרי הטבע והשמיעה האנושית: בגמרא במסכת ראש השנה (דף כז ע"א)" :זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ,מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע" .רבותינו בגמרא מעמידים אותנו על נקודת היסוד של מעמד הר סיני .המציאות שבה בפרשה אחת כתוב "זכור" ובשנייה "שמור" אינה מבטאת שינוי בתוכן האלוקי ,אלא מציאות נסית שבה הבורא השמיע שני ציוויים בבת אחת .רש"י שם מבאר כי האדם ,מטבע בריאתו ,אינו מסוגל להוציא מפיו שתי מילים בו זמנית ,וגם אינו יכול לקלוט שתי הברות נפרדות כשמע אחד .אך בסיני ,הדיבור האלוקי היה למעלה מן הזמן והמקום ,וכלל את הזכירה והשמירה כהוויה אחת .מבחינה ישיבתית, הסוגיה מלמדת שהשורש של מצוות עשה (זכור) ומצוות לא תעשה (שמור) הוא אחד ,והן יונקות מאותו מקור מקודש. בגמרא במסכת שבועות (דף כ ע"ב)" :זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ...לומר שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ,ונשים הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה" .כאן מבארת הגמרא את הנפקא מינה ההלכתית של אותו דיבור יחיד .מכיוון שהם נאמרו כאחד ,נוצרה השוואה גמורה ביניהם .רש"י ותוספות שם דנים באריכות כיצד נשים חייבות בקידוש היום מן התורה ,אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה ,והתירוץ הוא הקישור הבלתי ניתן להפרדה בין ה"שמור" (הלא תעשה של השבת ,בו נשים חייבות) לבין ה"זכור" .הביאור הוא שאי אפשר לחלק את השבת לשני חלקים; מי ששומר על השבת מחילול ,הוא זה שמצווה גם לזכור אותה ולקדשה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף לב ע"ב)" :רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא ,אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה .רבי ינאי לביש מאני ואמר :בואי כלה ,בואי כלה" .גמרא זו מהווה את המקור הישיר לפיוט "לכה דודי" .אנו רואים כאן את הנהגתם של אמוראי ארץ ישראל לקראת כניסת השבת .רש"י מבאר שהיו מתעטפים בבגדי כבוד ויוצאים לשדות לקבל את פני השבת הממשמשת ובאה .זהו רגע ה"שמירה" – רגע המעבר מחול לקודש ,שבו

539

גם לנשמה מגיע אוכל

מקבלים על עצמם את איסורי המלאכה .החיבור לסוגייתנו נעוץ בכך שהפיוט נתקן לשעה זו ממש ,שעת הלילה והמעבר ,שהיא זמן השמירה בנפש ובמציאות. בגמרא במסכת פסחים (דף קו ע"א)" :זכור את יום השבת לקדשו -זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ,ביום מנין? תלמוד לומר :זכור את יום השבת" .הגמרא דנה בחובת הקידוש ומחלקת בין קידוש הלילה לקידוש היום .רש"י מבאר שהעיקר הוא הקידוש בלילה ,שהוא זמן התקדשות היום .מכאן עולה יסוד חשוב :אף ש"זכור" נאמר ראשון בלוחות ,הרי שבסדר הזמנים של השבת ,השמירה (קבלת השבת והימנעות ממלאכה) והקידוש של ליל שבת הם הפגישה הראשונה של האדם עם היום המקודש. בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים (פרק ג הלכה ב)" :זכור ושמור שניהם בדבור אחד נאמרו... מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן לשמוע" .הירושלמי מביא את הדין בהקשר של נדרים ושבועות ,ומדגיש את הממד הפלאי שבהתגלות .המפרשים על הירושלמי (קרבן העדה ופני משה) מבארים שהצורך ב"דיבור אחד" בא ללמד שאין עדיפות מהותית לזכור על שמור או להיפך, אלא הם משלימים זה את זה בבריאה .המציאות שבה התורה כתבה אותם בנפרד היא רק כדי שנוכל אנו ,בני אדם מוגבלים ,להשיג את התוכן בדרכנו. מתוך בירור יסודות הגמרא והפלא של הדיבור האלוקי ,אנו עולים אל היכלי הראשונים והאחרונים ,אשר ברוח קודשם ובעומק עיונם יישבו את הסדר המיוחד של שמירה וזכירה, וחשפו את השורשים הנטועים בנפש ובמציאות: רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כ ,ז)" :הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור ,ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה ...וזהו מאמר החכמים בואי כלה בואי כלה ,באו ונצא לקראת שבת מלכתא" .הרמב"ן בפירושו לתורה מעניק לנו את המפתח העיקרי להבנת סדר הפיוט .הוא מבאר כי הזכירה והשמירה אינן רק ציוויים ,אלא הן משקפות שתי מידות רוחניות ושני זמנים שונים בשבת .השמירה שייכת למידת הלילה ,למידת המלכות שהיא בחינת "כלה" ,והזכירה שייכת למידת היום .מכיוון שהפיוט "לכה דודי" נתקן להיאמר בדיוק ברגע המעבר ,בשעת כניסת השבת שהיא זמן המלכות והלילה ,הקדים המשורר את "שמור" השייך לשעה זו ,ורק לאחר מכן הזכיר את ה"זכור" השייך ליום הגדול. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (סדר תפילות ,נוסח תפילת מוסף)" :למשה צוית על הר סיני מצות שבת שמור וזכור ,ובו צויתנו ה' אלהינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי" .הרמב"ם, בסדר התפילה שלו הנמצא בסוף ספר אהבה ,מביא נוסח לתפילת מוסף המקדים במפורש את השמירה לזכירה .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהשמירה היא התשתית ההלכתית המאפשרת את הזכירה .קודם על האדם לפרוש מהמלאכה ולהישמר מן החול ,ורק מתוך אותה שמירה ופרישה הוא יכול להתפנות לזכירה ולקדושה .סדר זה משקף את המציאות ההלכתית שבה האדם פוגש קודם כל את איסורי השבת עם שקיעת החמה ,ורק לאחר מכן ניגש למצוות הקידוש והזכירה. רבינו יוסף חיון (שמות כ ,ז)" :שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו ,והקדים שמור לזכור בלוחות

540

ורתי תשרפ

שניות לפי שהשמירה היא הכלי והזכירה היא האור בתוכו" .בפירושו הוא עומד על כך שסדר הלוחות השניים (שמור לפני זכור) בא ללמד על סדר העבודה .השמירה מהווה את הגדר והכלי, והזכירה היא התוכן הפנימי .בלי שמירה על גבולות השבת ,הזכירה נשארת מופשטת ללא אחיזה במציאות .המשורר ,בבואו לתקן פזמון המכין את האדם לקראת השבת ,הקדים את בניית הכלי (שמור) לפני הופעת האור (זכור). רבינו בחיי בן אשר (שמות כ ,ז)" :זכור ושמור ,זכור כנגד הזכר ושמור כנגד הנקבה ...והנה הזכירה היא התוספת והשמירה היא העיקר" .רבינו בחיי מבאר את היחס בין המצוות דרך בחינת המקבל והמשפיע .הוא מציין שבסדר העולם ,הנקבה (השמירה) קודמת בזמן הופעתה בכניסת השבת ,שכן השכינה שהיא בחינת נוקבא היא הראשונה להתגלות ברגע הקידוש. לפיכך ,בפיוט העוסק בקבלת "שבת המלכה" ו"כלה" ,נכון להקדים את המידה השייכת אליה, שהיא השמירה. רבינו אברהם סבע ,צרור המור (פרשת יתרו)" :שמור וזכור בבת אחת נאמרו ,להורות שאין השמירה נפרדת מהזכירה ואין זכירה בלא שמירה ,והמקדים זה לזה אינו אלא מפרש את סדר הגעתם לאדם" .הצרור המור מדגיש שהשינוי בסדר אינו משנה את מהות המצווה ,אלא בא לבטא את זווית הראייה של האדם .המשורר העדיף להציג את השבת מתוך המפגש הראשוני של האדם איתה – פרישה מעשייה ושמירת הגבול – ולכן הפך את הסדר המקראי המקורי כדי להתאימו למציאות החיים בשעת קבלת השבת. רבי משה מכיר ,סדר היום (סדר ערב שבת)" :ואומרים זכור ושמור בדיבור אחד ,כסדר שהן בכתוב בלוחות הראשונות ואחר כך בלוחות האחרונות" .בספרו "סדר היום" ,שנדפס בסמוך לפטירת בעל הפיוט ,אנו מוצאים עדות למסורת שונה במקצת ,המקדימה את "זכור" ל"שמור" כפי שמופיע בתורה .הביאור הישיבתי בדבריו הוא הרצון לשמור על "סדר קדימה בכתוב" ,שכן התורה היא המקור הראשון והמחייב .אולם ,העובדה שנוסח זה לא התקבל ברוב קהילות ישראל ,מעידה כי המשקל של טעמי הסוד וההנהגה ,שהקדימו את השמירה, היה חזק ומשמעותי יותר במסורת הפסיקה והתפילה. רבי יצחק אייזיק חבר ,ברכת שמעון (על הפיוט לכה דודי)" :וטעם הקדמת שמור לזכור הוא משום ששמור הוא הלא תעשה והוא בחינת סור מרע ,וזכור הוא העשה ובחינת עשה טוב, וסדר העבודה הוא תמיד להקדים סור מרע לעשה טוב" .הגאון רבי יצחק אייזיק חבר, מתלמידי תלמידיו של הגר"א ,מבאר יסוד מוסרי והנהגתי כביר .הוא מסביר שאי אפשר להגיע למדרגת ה"זכור" – שהיא המדרגה החיובית והרוחנית של השבת – מבלי לעבור דרך שער ה"שמור" ,שהוא הפרישה מהמלאכה ומהחול .הנהגה זו היא מצפן לכל עבודת השם של האדם :קודם יסיר את המניעים השליליים וישמור על הגבולות ,ורק אז יוכל לבנות את הקומה החיובית של הקדושה. רבי יוסף באב"ד ,מנחת חינוך (מצוה לב)" :ואף על פי שבדיבור אחד נאמרו ,מכל מקום סדר הכתובים הוא זכור ואחר כך שמור ,ומה שהקדים המשורר את השמירה הוא לפי שבלילה שהיא תחילת השבת אין אנו מקיימים אלא מצוות שמירה ,ורק בקידוש אנו מקיימים

541

גם לנשמה מגיע אוכל

מצוות זכירה" .בעל המנחת חינוך נוגע בנקודה הלכתית דקה .הוא מבאר שבעוד שהזכירה והשמירה מאוחדות בשורשן ,הרי שבמעשה המצוות אנו פוגשים תחילה את השמירה – מיד עם השקיעה חלים איסורי השבת ,ואילו מצוות הקידוש (הזכירה) באה רק לאחר מכן .לכן, בפיוט הנאמר ברגע של חלות הקדושה ,הקדים בעל "לכה דודי" את המצווה שהאדם פוגש ראשונה במציאות. רבי שלמה לוריא ,המהרש"ל (בסידורו)" :הקדים שמור לזכור כדי לרמוז לשמו של המחבר בראשי החרוזים ,שכן האות ש' משמו מופיעה במילת שמור" .המהרש"ל מביא טעם טכני- ספרותי המקובל אצל גדולי הפייטנים ,אך הוא אינו מסתפק בכך .הוא מבאר שאין זה רק עניין של חריזה ,אלא שיש קדושה בשמו של המחבר שנרמז בתוך הקדושה של השבת .הרצון לחתום את שמו בפיוט גרם לו לבחור במילה המתחילה באות "ש" ,ומצא תימוכין לכך בסדר הלוחות השניים שבדברים ,שם מופיע "שמור" לפני הכל. רבנו יוסף חיים ,הבן איש חי (שנה שנייה ,פרשת וירא)" :ודע שבעל לכה דודי סידר שמור קודם זכור משום דעל פי הסוד השמירה היא בחינת נוקבא שהיא המלכות ,והזכירה היא בחינת דכורא ,ובקבלת שבת אנו מעלים את המלכות ,ולכן מקדימים את עניינה" .הגאון הבן איש חי ,ברוחב דעתו ובשילוב הנגלה והנסתר ,מבאר שהסדר משקף את התהליך הרוחני של ליל שבת .השמירה קשורה למידת הדין הממותקת ולמידת המלכות ,שהיא השבת הנכנסת. מכיוון שהפיוט עוסק בבחינת "בואי כלה" ,שהיא המלכות ,נכון וראוי להקדים את המילה המבטאת את מהותה של אותה מידה. רבי מנחם קליין זצוק"ל ,משנה הלכות (חלק ד סימן לה)" :חזינן שכבר הרמב"ם הקדים שמור לזכור ,ורצון המחבר היה לכוון לדברי רבותינו הראשונים והמקובלים שזמן השמירה קודם לזכירה" .הגאון בעל המשנה הלכות עומד על כך שהקדמת "שמור" ל"זכור" אינה המצאה מאוחרת של בעל ה"לכה דודי" ,אלא יסודה בדברי הרמב"ם בסדר התפילה .הוא מיישב את הדברים בכך שהמציאות ההלכתית בשעת אמירת הפיוט היא כניסת השבת ,זמן שבו חל איסור המלאכה ("שמור") קודם למצוות הקידוש שעל הכוס ("זכור") .הוא מבאר שהמשורר ביקש להעמיד את דבריו על דרך המציאות הממשית של האדם הפוגש את השבת ,ועל כן אחז בסדר המופיע בלוחות השניות ובדברי הרמב"ם. רבי ברוך הלוי אפשטיין זצ"ל ,ברוך שאמר (פירוש על התפילה)" :ויש טעם הגון וראוי לקבוע שמור קודם זכור ...וזהו על פי מה שהביא הרמב"ן ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ,שהזכירה ביום והשמירה בלילה" .בעל ה"תורה תמימה" בפירושו על התפילה דוחה את הסברא שכל השינוי נעשה רק עבור האקרוסטיכון של שם המחבר .הוא טוען שאם היה רוצה ,יכול היה המחבר לפתוח במילים "שבת קודש זכור ושמור" ולשמור על סדר המקרא .מכאן הוא מוכיח שיש טעם מהותי בהקדמת השמירה .הוא מבאר בעומק כי מכיוון שהפזמון נתקן להיאמר בכניסת ליל שבת ,זמן שבו שולטת מידת השמירה ,הקדים המחבר את ה"שמור" כדי שדיבורו של האדם יתאים לזמן ולשעה שבהם הוא עומד.

542

ורתי תשרפ

רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין (הובא בספר ברכת שמעון)" :הקדמת שמור לזכור באה ללמדנו יסוד גדול בחינוך ובעבודה ,שהסור מרע הוא התנאי ההכרחי לכל עשה טוב" .הגאון מהר"ם שפירא מבאר את הדברים בדרך של מוסר והנהגה .הוא מסביר שבעוד שבמעמד הר סיני הקדים הקב"ה את הזכירה (האור הגדול) ,הרי שבעבודת האדם בעולם הזה ,השמירה היא המפתח .כדי לזכות לאור השבת ,על האדם קודם להיזהר מחילולה .לכן המשורר, שפנה אל עדת ישראל המתכוננת לשבת ,הקדים את השמירה המעשית כהכנה למדרגת הזכירה הרוחנית. רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל ,באר יוסף (פרשת יתרו)" :יש להבין ששמור וזכור נאמרו בדיבור אחד ממש ,ולכן אין כאן 'מוקדם ומאוחר' מהותי ,אלא שהמשורר בחר בסדר של הלוחות השניות המבטא את שמירת השבת במציאות של גלות והסתר" .הוא מבאר שהלוחות הראשונות (זכור) היו במדרגה שלמעלה מהחטא ,ואילו הלוחות השניות (שמור) ניתנו לאחר חטא העגל כשהעולם נזקק ליותר שמירה וזהירות .מכיוון שאנו נמצאים בעולם שזקוק לתיקון ,בחר המחבר בסדר הלוחות השניות המבטא את השמירה הנדרשת מאיתנו כעת ,כהכנה לגאולה העתידית שבה נחזור למדרגת "זכור" בלבד. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף בעין יצחק (כללי הפסיקה)" :הכלל שדיבור אחד נאמרו מאפשר לשנות את הסדר לצורך עניין ,ובעל לכה דודי עשה זאת כדי לרמוז את שמו בראש הפיוט ,ויש בזה עניין גדול להנציח את שם המחבר בתוך מצוות קבלת השבת" .הוא מציין שמנהג גדולי הפייטנים היה להכניס את שמם בראשי התיבות ,ואין בכך פגם בסדר התורה כיוון שממילא שני הציוויים נאמרו כאחד .השילוב של "שמור" בראש הבית הראשון מאפשר את חתימת השם "שלמה" בצורה הרמונית ,ובכך מתאחד שמו של הצדיק עם השכינה הקדושה בשעת קבלת השבת. מתוך הבירור המעמיק בדברי חז"ל והפוסקים בסדר ה"שמור" וה"זכור" ,אנו יורדים אל עולם המעשה לדלות את הנפקא מינות ההלכתיות והמעשיות העולות מתוך שינוי הסדר והקדמת השמירה לזכירה :נפקא מינא יסודית ומבאר הרב משנה הלכות בחיבורו, נוגעת לדין קבלת שבת מוקדמת .מתוך הקדמת ה"שמור" ל"זכור" ,אנו למדים שעיקר קבלת השבת חלה בעצם הפרישה ממלאכה ("שמור") ,ורק לאחר מכן חלה מצוות הקידוש ("זכור") .מכאן עולה ההנהגה למעשה ,שכאשר אדם מקבל על עצמו שבת בדיבור או בפרישה ממלאכה ,הוא כבר נכנס תחת עול השמירה לכל פרטיה ,אף שעדיין לא קיים את מצוות הזכירה על הכוס. עוד מחדש לנו הבירור בסדר זה לעניין נשים במצוות קידוש היום .מכיוון שבעל ה"לכה דודי" והרמב"ם הקדימו "שמור" ל"זכור" ,מודגש כאן היסוד ההלכתי שחובת הזכירה יונקת מחובת השמירה .נפקא מינא למעשה היא שנשים ,אף שפטורות בדרך כלל ממצוות עשה שהזמן גרמה ,חייבות בקידוש מן התורה כיוון שהן חלק בלתי נפרד מן ה"שמור" .סדר הפיוט מזכיר לנו בכל ערב שבת שאין הפרדה בין צדדי השבת ,ומי ששומר – הוא זה שזוכר ומקדש.

543

גם לנשמה מגיע אוכל

מפרש הגאון מהר"ם שפירא נפקא מינא נוספת הנוגעת לסדר הקדימויות בהכנות לשבת. מתוך שהקדמנו שמירה לזכירה ,עולה כי הזהירות מחילול שבת וממלאכות האסורות בערב שבת קודמת להידור במצוות הקידוש והעונג .ההלכה למעשה היא שעל האדם לוודא קודם כל שביתו "שמור" מכל חשש מלאכה ומוקצה ,ורק לאחר שביצר את חומת השמירה ,יתפנה להדר ב"זכור" – בקידוש ובסעודה. מחדשים בעלי המוסר וההלכה מתוך סדר זה תובנה לעניין "תוספת שבת" .מכיוון שהשמירה קודמת לזכירה ,הרי שתוספת השבת – שהיא פרישה ממלאכה לפני השקיעה – היא השער שדרכו נכנסים אל הקדושה .הנפקא מינא היא שאין להמתין עד לרגע הזכירה (הקידוש) כדי להרגיש את קדושת היום ,אלא יש להקדים את השמירה ככלי המחזיק את הברכה ,ובכך ליצור רצף של קדושה עוד לפני כניסת היום ממש. מתוך בירור הנפקא מינות והירידה אל עמקי המציאות ההלכתית ,אנו מתעלים כעת אל היכל המחשבה כדי לחשוף את עומק הרעיון הטמון בהיפוך הסדר המקראי ובהקדמת השמירה לזכירה בפיוט המקודש: מבאר ומעמיק הרמב"ן בפירושו היסודי ,כי השמירה והזכירה אינן רק ציוויים נפרדים, אלא הן משקפות את שתי המידות המנהיגות את העולם .השמירה ,השייכת למידת הלילה ולבחינת המלכות ,היא זו שמתגלה ראשונה בבריאה עם דמדומי חמה .הרעיון הטמון כאן הוא שהשבת אינה רק יום של "אור" וגילוי ,אלא היא קודם כל יום של "צמצום" ופרישה. המשורר מבקש ללמדנו כי כדי לזכות לאורו של ה"זכור" ,על האדם לעבור דרך שער ה"שמור" .הצמצום של המלאכה וההימנעות מהחול הם אלו המפנים מקום בלב להשראת השכינה .ללא ה"שמור" המצמצם את האני הפועל בעולם ,לא יוכל ה"זכור" להאיר את נשמת האדם. מפרש ומחדש הגאון רבי יצחק אייזיק חבר יסוד כביר בסדר העבודה הרוחנית .הקדמת ה"שמור" ל"זכור" מבטאת את הכלל האוניברסלי של "סור מרע" הקודם ל"עשה טוב" .בעולם של חול ושל מרוץ בלתי פוסק ,האדם זקוק קודם כל לעצור ,לשמור על גבולותיו ולהיזהר מן השלילה .הרעיון הוא שהקדושה אינה יכולה לחול על כלי שאינו נקי .לכן ,הפיוט הפותח את השבת מעמיד אותנו קודם כל על חובת השמירה – בניית הכלי המוסרי וההלכתי – ורק מתוך כך הוא מעלה אותנו אל מדרגת הזכירה ,שהיא ההתענגות על האור האלוקי .השמירה היא הבסיס ,והזכירה היא הפסגה. מבאר בעל ה"כלי יקר" כי היפוך הסדר רומז למעבר בין הלוחות הראשונות לשניות. הלוחות הראשונות ,שבהן הוקדם "זכור" ,היו שייכות למדרגת אדם הראשון קודם החטא, מדרגה שבה האור היה גלוי והזכירה הייתה טבעית .אולם אנו ,הנמצאים בעולם שלאחר החטא ובמציאות של גלות ,זקוקים יותר מכל ל"שמור" – לזהירות יתירה ולבניית גדרות. המשורר ,ברוח קודשו ,מנחה אותנו לפעול לפי המדרגה שבה אנו נמצאים כעת .הקדמת השמירה היא הכרה בענווה במציאותנו האנושית הזקוקה לשמירה ,וזוהי הדרך היחידה שדרכה נוכל לחזור בעתיד למדרגת "זכור" השלמה.

544

ורתי תשרפ

מחדשים המקובלים ורבנו יוסף חיים הבן איש חי ,כי סדר הפיוט משקף את התהליך של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה .השמירה היא בחינת הנוקבא ,המלכות ,שהיא הראשונה להתגלות בכניסת השבת כשהיא עולה ממדרגת חול לקודש .הרעיון הרעיוני כאן הוא שקבלת השבת היא בבחינת "בואי כלה" .אנו מקבלים תחילה את השכינה השוכנת עמנו בתוך העולם הזה ,בתוך גדרי הזמן והשמירה ,ורק לאחר מכן אנו מתאחדים עם האור העליון של הזכירה. הקדמת ה"שמור" היא אפוא ביטוי של כבוד וחיבה לשכינה הקדושה המלווה אותנו ברגעי הכניסה אל היום המקודש. מתוך עומק הרעיון המפגיש בין מידותיה של השבת לבין סדר המציאות ,אנו מתקדמים אל עבר הפנימיות ,אל נקודת החיבור שבין השמירה והזכירה לבין נפש האדם ,אמונתו ודרכי הנהגתו בעולם :מבאר ומחדש בעל ה"תורה תמימה" בחיבורו "ברוך שאמר" ,כי הסדר של "שמור" קודם ל"זכור" הוא מצפן פנימי לנפש בשעת המעבר בין החול לקודש. המחשבה העמוקה כאן היא שהאדם אינו יכול לעבור בבת אחת ממרוץ החיים אל דבקות עליונה .הנפש זקוקה לשלב של "שמור" – של התכנסות ,של עמידה מול הגבול ושל השתקה פנימית מהמולת העולם .החיבור לאדם הוא בהבנה שהשמירה אינה מגבלה חיצונית ,אלא היא הצורך הנפשי של האדם ליצור חלל פנוי בקרבו כדי שיוכל לזכור באמת .ללא השמירה המוקדמת ,הזכירה תהיה חיצונית בלבד ,אך מתוך השמירה היא הופכת לחלק ממהות הנפש. מפרש ומבאר הגאון מהר"ם שפירא את היסוד של הנהגת האדם בשילוב בין סמכות לחירות .השמירה מייצגת את המשמעת ,את הציות לחוק ואת הכרת העובדה שיש "בעל הבית" לבירה .הזכירה ,לעומת זאת ,מייצגת את החירות הרוחנית ואת ההתעלות מעל הטבע .בהקדמת השמירה לזכירה ,מלמדנו המשורר יסוד באמונה :כדי להגיע לחירות אמיתית של רוח ,על האדם לעבור דרך המשמעת של ההלכה .האמונה אינה רגש מופשט בלבד ,אלא היא נבנית מתוך המחויבות המעשית .ההנהגה המנצחת של האדם על כוחותיו מתחילה בקביעת גבולות ברורים ,ורק מתוכם צומחת היכולת להמריא אל מרומי הזכירה והדבקות. מחדש ומבאר בעל ה"משנה הלכות" תובנה על הקשר שבין הנהגת הכלל לפרט .הוא מעיר כי השמירה היא הבחינה הציבורית ,השווה לכל נפש ,שבה כל ישראל מתאחדים בהשבתת המלאכה .הזכירה ,לעומת זאת ,היא מדרגתו האישית של כל אדם בקידוש היום ובהרגשת נשמתו היתירה .הקדמת השמירה מלמדת אותנו את סדר הקדימויות בבניין האישיות והקהילה :קודם כל יש ליצור את הבסיס המשותף והיציב של השמירה והזהירות ,שהם היסוד המחבר את כלל ישראל ,ועל גביהם יכול כל אחד לבנות את עולמו הפנימי של ה"זכור" לפי כוחו והשגתו. מבאר ומעמיק הרמב"ן בעומק המחשבה על פי סודם של דברים ,כי השמירה בלילה היא חיבור לנפש בשעת חולשתה והסתרתה .הלילה מייצג את רגעי הקושי וההסתר בחיים ,ושם נדרשת ה"שמירה" .הזכירה שייכת לאור היום ,לבהירות ולאמונה הפשוטה.

545

גם לנשמה מגיע אוכל

בזה שהקדמנו שמור לזכור ,אנו מחזקים את אמונת האדם ביכולתו לשמור על קדושתו גם בתוך החושך .המצפן האמוני כאן הוא שגם כשאין האור מאיר בגלוי ,עצם השמירה והזהירות מחילול הקודש הן הן המכינות את הדרך אל האור הגדול של היום ,אל ה"זכור" שיאיר את כל ספקות הנפש. מתוך החיבור העמוק אל רבדי הנפש והנהגת האמונה ,אנו באים אל השלב המזקק מתוך הסוגיה מצפן מוסרי ויושר פנימי ,הנבנה מתוך היחס שבין שמירה לזכירה בחייו של אדם: מבאר ומחדש הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל יסוד מוסרי כביר בהקדמת השמירה לזכירה ,והוא ערך הענווה והכניעה לפני המציאות .בעוד שה"זכור" מייצג את השאיפה של האדם להבין, להרגיש ולהתחבר אל האור ,ה"שמור" מייצג את היכולת של האדם לציית גם כשאין האור מאיר בגלוי .המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא שהיושרה הפנימית נמדדת בראש ובראשונה בנאמנות למחויבות ,עוד לפני שהיא נמדדת בהתלהבות הרגשית .אדם המקדים שמירה לזכירה הוא אדם המבין כי המוסר אינו רק "חוויה" של קדושה ,אלא הוא בראש ובראשונה אחריות מעשית וזהירות מגרימת נזק או חילול המרחב המקודש שבינו לבין בוראו ולבין חברו. מפרש ומבאר בעל ה"תורה תמימה" בחיבורו "ברוך שאמר" את ערך ההכנה והסבלנות. המצפן המוסרי כאן מורה לנו כי דברים גדולים אינם מושגים בבת אחת .הקדמת השמירה מלמדת כי כדי לזכות ל"זכירה" – שהיא המדרגה של מודעות מלאה ובהירות – על האדם לעבור תהליך של זיכוך ופרישה .המוסר הנלמד הוא שאין קיצורי דרך בבניין האישיות. מי שמבקש להגיע אל הפסגה מבלי לבנות את הבסיס של השמירה והזהירות ,עלול למצוא את עצמו עם אור שאין לו כלי להכילו .המצפן הפנימי קורא לאדם לכבד את התהליך ,להשקיע בבניית ה"שמור" של חייו ,מתוך ידיעה שרק כך תהיה הזכירה שלו יציבה ואמיתית. מחדש ומבאר הרמב"ן בעומק מוסרו ,כי השמירה מייצגת את היחס אל הזולת ואל המציאות החיצונית .בעוד הזכירה היא עבודה שבלב ,השמירה היא פעולה בעולם .המצפן המוסרי כאן הוא האחריות החברתית :שמירת השבת היא עדות כלפי חוץ ,היא יצירת מרחב שבו גם העבד והאמה והגר נחים .בהקדמת השמירה ,מלמדנו המשורר כי המוסר מתחיל ביחסנו אל הסובב אותנו .אדם אינו יכול להיות "זוכר" וקדוש בתוך עולמו הפנימי ,אם אינו מקפיד בראש ובראשונה על ה"שמור" – על השמירה שלא לפגוע בשלוות הקודש של הזולת ועל שמירת גבולותיו של השני. מבאר ומעמיק בעל ה"כלי יקר" את ערך היושר העצמי מתוך הכרת החיסרון .הקדמת השמירה ,השייכת ללוחות השניות שניתנו לאחר השבר ,בונה מצפן של "מוסר התשובה". האדם המוסרי הוא זה שמכיר במגבלותיו ובנטייתו לשכוח ולטעות ,ועל כן הוא מקדים לעצמו שמירות וסייגים .היושרה הפנימית כאן היא לא להתיימר להיות במדרגת "זכור" שלפני החטא ,אלא לפעול מתוך ענווה של "שמור" – מתוך הכרה בצורך התמידי בזהירות ובבניין חומות מגן לערכים היקרים ללבנו. מתוך בירור המצפן המוסרי והיסודות האיתנים שנבנו בלבנו מתוך סדרי השמירה

546

ורתי תשרפ

והזכירה ,אנו שבים אל המציאות היום-יומית ,נושאים עמנו צידה לדרך שתאיר את שבילי חיינו :מבאר ומחדש הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל תובנה נפלאה לחיי המעשה ,והיא חשיבות בניית התשתית לפני הופעת האור .בחיי היום-יום ,אנו נוטים לעיתים לחפש את הריגוש ,את ההשראה ואת ה"זכור" – אותם רגעי שיא של דבקות ושמחה .אך סדר הפיוט מזכיר לנו כי הדרך אל השיא עוברת דרך השמירה האפורה והיומיומית .התובנה היא להשקיע בעקביות, ב"שמור" של המשימות הקטנות והחובות הפשוטות ,מתוך ידיעה שהן אלו שמכינות את הלב לרגעי ההתעלות הגדולים. מפרש ומבאר בעל ה"ברוך שאמר" תובנה הנוגעת ליכולת ההמתנה וההכלה .בעולם המבקש תוצאות מיידיות ,הקדמת ה"שמור" ל"זכור" מלמדת אותנו את סוד המעבר ההדרגתי .בבואנו לביתנו לאחר יום עבודה ,או בבואנו לגשת למשימה קדושה ,עלינו ללמוד ליצור שהות .התובנה למעשה היא לפתח את היכולת "להישמר" – להשתיק את רעשי הרקע קודם שאנו ניגשים לעיקר ,כדי שנוכל להיות נוכחים באמת במפגש עם משפחתנו ,עם חברינו ועם עצמנו. מחדש ומבאר הרמב"ן יסוד גדול בהנהגת האדם בין לילה ליום .החיים רצופים תקופות של הארה ותקופות של הסתרה .התובנה לחיים היא שבתקופות ה"לילה" והקושי ,העבודה העיקרית שלנו היא ה"שמור" – לע"בניסיון ,לשמור על הקיים ולא לאבד את המדרגה .אדם הלוקח עמו תובנה זו יודע שלא בכל רגע ניתן לחיות במדרגת "זכור" המאירה ,אך תמיד ניתן לחיות במדרגת "שמור" הנאמנה ,שהיא היא המבטיחה את שובו של האור.

עיקר העניין: בסיומו של בירור מעמיק ,עומדים אנו משתאים אל מול כוחו של המשורר האלוקי מצפת ,שבהיפוך שתי תיבות פתח לנו שער להבנת סדרי עולם .עיקר העניין הוא הגילוי שהשבת אינה רק ציווי מלמעלה ,אלא היא מפגש חי בין נצח לזמן .בסיני נאמרו "זכור ושמור" בדיבור אחד ,בנקודה שבה האמת האלוקית היא אחת ובלתי מחולקת .אך בעולם המעשה ,ברדתנו אל שבילי החיים ואל כניסת היום המקודש, אנו פוגשים תחילה את ה"שמור" – את הפרישה ,את הזהירות ואת בניית הכלי. הקדמת השמירה לזכירה היא שירת הלב של היהודי המבין שאין קדושה ללא גבול, ואין חירות ללא אחריות .היא מזכירה לנו בכל ערב שבת מחדש ,כי גם אם אנו כמהים אל ה"זכור" המאיר בלוחות הראשונים ,עבודתנו כעת היא בלוחות השניים – בבניית המציאות מתוך השברים ,בשמירה יתירה על קדושת היום ועל טהרת הלב .מתוך השמירה בלילה ,מתוך "בואי כלה" וההתכנסות אל השכינה ,אנו זוכים לקום אל אור הזכירה של יום השבת ,שבו מתאחדים השמור והזכור להוויה אחת של מנוחה ונחלה .אשרי העם שככה לו ,שזכה למשוררים המכוונים את צעדיו בשבילי הקדושה ,מתוך נאמנות למסורת הדורות וכיסופים לאור הגנוז.

547

גם לנשמה מגיע אוכל