האם מותר להאריך בתפלה על החולה כדי שאם תפילתו לא תענה חלילה יכול להיות חילול השם?

פרשת בהעלותך מפגישה אותנו עם רגע מכריע, רגע בו אחותו של משה רבנו, מרים, נתונה בצרה גדולה, והצדיק שבנביאים נעמד וזועק אל ה' בתפילה קצרה ודחופה. אך העיניים הצופות מבחוץ, עיני העם, מחפשות פשר. מדוע משה, עמוד התפילה, אינו מאריך בתחינתו

האם מותר להאריך בתפלה על החולה כדי שאם תפילתו לא תענה חלילה יכול להיות חילול השם? פרשת בהעלותך מפגישה אותנו עם רגע מכריע, רגע בו אחותו של משה רבנו, מרים, נתונה בצרה גדולה, והצדיק שבנביאים נעמד וזועק אל ה' בתפילה קצרה ודחופה. אך העיניים הצופות מבחוץ, עיני העם, מחפשות פשר. מדוע משה, עמוד התפילה, אינו מאריך בתחינתו בשעה כה גורלית? רש"י מבאר כי היה כאן חשש כבד – פן יאמרו הבריות שמא משה מבקש רק בשביל אחותו, ואילו בשבילם אינו טורח להאריך בתפילתו. החשש מחילול השם, מהבנה :שגויה של דמותו של רועה ישראל, הוא שבלם את תפילתו. אך הקושיה זועקת מן הלב וכי מהו החסרון בהארכת תפילה? הרי דווקא בשעת צרה משפחתית, דווקא כאשר אדם נושא את תפילתו על קרובו, ראוי היה שישפוך שיחו באריכות! מה פשר החשש מ"חילול

?השם" בתוך פעולה שהיא כה טבעית ואנושית? וכי הארכת תפילה אינה רצויה לפני המקום השאלה הזו מניחה לפתחנו מתח דק ומרתק בין חובת האדם כקרוב משפחה האוהב את אחותו, לבין מעמדו של משה כרועה נאמן של כלל ישראל, שכל תנועה שלו נבחנת בזכוכית .מגדלת של אמונה ודוגמה אישית לאחר שפתחנו את הסוגיה בתיאור העומק והקושי המונח בפרשה, עלינו לגשת אל דברי התורה הקדושה ואל דברי המפרשים המאירים את הדרך להבנת יחסו של משה רבנו :לתפילה הקצרה על אחותו מרים .)(במדבר יב, יג ויצעק משה אל ה' לאמור אל נא רפא נא לה פירש: שלא האריך משה בתפילה שלא יהיו ישראל אומרים אחותו)(במדבר יב, יג רש"י עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה, דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפילה אבל בשבילנו אינו מאריך בתפילה. ביאורו מלמד כי משה רבנו שקל במאזני חכמתו לא רק את הצורך לרפא את מרים, אלא גם את האופן שבו פעולתו תתקבל על ידי .העם, מחשש שמא יפרשו את אריכותו בצורה שתפגע באמונם בו כרועה דואג ביאר: כי משה צעק בקיצור כי היה דואג על אחותו)(במדבר יב, יג רבי אברהם אבן עזרא ולא יכול להאריך בדברים. ביאורו מבליט צד אנושי עמוק – בשעת מצוקה אמיתית, הלב אינו מוצא מנוח לאריכות מילים, אלא פורץ בזעקה קצרה ותמציתית, שכן הכאב עצמו הוא .שסותם את הפה מלהאריך ביאר: כי תפילת משה הייתה זעקה מלבו אל ה', והיא הייתה קצרה כי ידע)(במדבר יב, יג הרמב"ן כי הקב"ה שומע את שוועת העני. ביאורו מדגיש כי בתפילה, לא האורך הוא הקובע אלא הכוונה .הטהורה, וכי הצדיק יודע שאין הקב"ה צריך לסיפורים ארוכים כדי להבין את עומק השבר ביאר: כי משה התפלל בקיצור כדי שהרפואה תהיה מיידית וניכרת)(במדבר יב, יג הספורנו לעיני כל, שלא יחשבו חלילה שהיה כאן עיכוב או ספק. ביאורו מחדש כי קיצור התפילה היה .כאן כלי להפגנת הביטחון המוחלט בישועת השם, מתוך ידיעה שהתפילה תיענה לאלתר ביאר: כי משה רבנו ידע שכל הארכה בתפילה יכולה להתפרש)(במדבר יב, יג הכלי יקר על ידי העם כספק או כצורך בלקיחת זמן מהבורא, ולכן קיצר כדי להורות לעם שאין שום מחיצה בין תפילתו של משה לבין קבלתה אצל הקב"ה. ביאורו מבאר כי כוחו של משה היה כה גדול, עד שדי היה לו במילים מעטות כדי להשפיע שפע רפואה, והארכה הייתה עלולה .להטיל צל על שלמות אמונתו ואמונת העם אחר שביארנו את יסודות המקראות ופרשנותם, נבקש לעמוד על שורשי הדברים בתורתם של חז"ל, המבארים לנו את היחס הראוי בין אריכות התפילה לבין מדת הדין והחסד המלווה :את בקשתו של אדם על חברו : תנו רבנן, מעשה בתלמיד אחד שהיה עובר לפני)(דף לד עמוד א בגמרא במסכת ברכות ,התיבה לפני רב וקרא תפילה יתרה, ואמר רב, כמה עזין פנים של תלמיד זה. אמר ליה רבא

מאי קא משמע לן, דאי בעית אימא מהא דאמר רבי חנינא, פעם אחת עליתי להר וראיתי .מלאך אחד שהיה מחזיק בידו עשבים וקראתי לו, אמר לי, עשבים אלו לחולה פלוני הם ביאורו מלמד כי הארכה בתפילה שאינה במקומה עלולה להתפרש כעזות פנים, שכן התפילה .צריכה להיות מדויקת ומכוונת למקומה : רבי לוי אמר, כל המאריך בתפילתו אין תפילתו)(מסכת ברכות פרק ה הלכה ג בתלמוד ירושלמי חוזרת ריקם. ביאורו מבאר כי ישנה מעלה גדולה בהארכת תפילה, שכן היא מעידה על קשר עמוק של המתפלל עם קונו, אך הדבר תלוי בנסיבות ובמקום, שכן לעיתים הצורך בקיצור .הוא חלק מהשלמות : המתפלל על חבירו וצריך לו, פותח בו תחילה, דאמר)(דף יב עמוד ב בגמרא במסכת ברכות רבי אבהו, מאי קראה, ויאמר אברהם אל האלוהים אל נא רפא נא לה. ביאורו מסביר כי התפילה על החולה היא ציווי הלכתי ומוסרי, והיא צריכה להיעשות בדרך שתכבד את .החולה ואת המקום, ללא עודף דיבורים העלולים להפחית ממעלת התפילה הטהורה כדי להעמיק את הבנתנו בסוגיה, נפנה אל דברי רבותינו הראשונים, אשר ניתחו את השאלה :מנקודות מבט שונות, תוך שהם משלבים את הדין עם השקפת עולמם ביאר: כי הדרכים)(הלכות תפילה ונשיאת כפיים, פרק ד הלכה טו הרמב"ם בספרו משנה תורה שבהן אדם מתפלל על חברו משתנות בהתאם למדרגתו של המתפלל, וכי התפילה צריכה .להיות כנה וקצרה ככל האפשר, שכן כוחה הוא בקרבתה אל הלב ולא באריכותה החיצונית ביאורו מדגיש כי משה רבנו הראה לעם כי בצעקה אחת מן הלב, נבקעים רקיעים, ואין צורך .בטקסים ארוכים כדי לעורר רחמי שמיים ביאר: כי הזעקה שאנו מוצאים אצל)(ערך צעק רבי דוד קמחי בספרו ספר השורשים משה היא ביטוי של שבר פנימי, ומכאן שהתפילה בקיצור היא ביטוי לכך שהאדם עומד לפני הבורא ללא מחיצות. הוא מבאר כי ככל שהאדם מרגיש את כאבו של חברו יותר, כך מילותיו הופכות לממוקדות וקצרות, עד שהן הופכות לצעקה אחת אילמת שאינה זקוקה .לתוספת הסברים כדי להעמיק את הבנתנו בסוגיה ולהוציא ממנה את ההוראה למעשה, נפנה אל דברי :האחרונים והפוסקים שדנו בהנהגתו של משה רבנו ובסוגיית הארכת התפילה על החולה ביאר: כי האריכות בתפילה ללא צורך אינה רצויה, שכן)(במדבר פרשת בהעלותך הכתב סופר המתפלל על חבירו צריך שיחלה)(דף יב רחמנא ליבא בעי, ואמרינן בגמרא במסכת ברכות עצמו עליו, ולהיות כי לאו על כל אדם יכאב לב המתפלל בשווה, כי על אוהב נאמן ביותר יחלה ויצטער האדם עליו וירגיש בצערו וכל שכן על קרובו שאר בשרו וכל שכן אחותו, וטוב מעט בכוונה ובלב נשבר מהרבה בלא כוונה, ומכל מקום הקב"ה שומע תפלת כל פה אפילו בלא כוונה אבל צריך להרבות בתפילה ולהאריך, ולכן אם משה היה מאריך בתפילה היה חילול השם שהיו אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומאריך בתפילתו, מדצריך להאריך שמע מינה אין לבו דוי עליה, לכן היה מקצר ויצעק אל ה' בחזקה מאב ושברון לב. ביאורו

מדגיש כי קיצור התפילה של משה לא נבע מחסרון כוח, אלא מהבנה עמוקה של הלך הרוח הציבורי, המצפה לראות עדות לכאב פנימי אמיתי, המגולם בצעקה קצרה ותמציתית ולא .באריכות דברים ביאר: על פי דברי הרמב"ן בשם רבינו חננאל בביאור)(במדבר פרשת בהעלותך הערוגות הבשם חטא מי מריבה, שהחטא היה שאמרו וכי מן הסלע הזה נוציא לכם מים דמשמע כאילו אין בכוחו של משה רבינו למשול על הטבע ולהוציא מים מן הסלע בדיבורו, ובאמת כל הטבע משועבד אל התורה ולומדיה, וכמו כן יש לומר דהא יש לצדיק כוח בדיבורו כדכתיב ותגזר : צדיק אומר וגוזר)(דף כג עמוד א ואמרינן בגמרא במסכת תענית)(איוב כב, כח אומר ויקם לך והקב"ה מקיים, ואם כן היה יכול משה רבינו להפיק לה רפואה בדרך הנ"ל בלי הארכת תפילה רק בדיבורו לבד לאמר ולדבר לה' שירפא לה, והיינו דחשש משה רבינו עליו השלום שלא יתרעמו ישראל עליו על שהוא מאריך בתפילה ואינו פועל על דרך זה. ביאורו מחדש כי צדיק במדרגתו של משה מחזיק בכוח השפעה ישיר על הטבע, ולכן כל פעולה שאינה תואמת את המצופה ממדרגה זו עלולה ליצור בלבול או קושיה בקרב העם, מה שהוביל אותו .לבחור בדרך של קיצור תפילה לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים והפוסקים, נבקש להאיר את השאלה מנקודת :מבטם של גדולי הדורות האחרונים, אשר הניחו יסודות בהבנת הנהגת הצדיק ותפילתו : ביאר)(סימן רל, סעיף קטן ד הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה כי בתפילה על החולה יש להקפיד על הנהגה שאינה מטריחה את הציבור ואינה יוצרת מראית עין של התנשאות או של חריגה מסדרי התפילה, שכן הלב הוא הקובע ולא כמות המילים. ביאורו מדגיש כי הנהגת משה רבנו בקיצור תפילתו היא סולם לכל אדם ללמוד כיצד לאזן בין הדאגה האישית לבין האחריות הציבורית, תוך שמירה על ענווה והתבטלות .לפני רצון הבורא ביאר: כי אדם)(חלק ט, אורח חיים סימן יג הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר המתפלל על חברו, ראוי לו שישלב את תפילתו בתוך סדרי התפילה הקבועים ולא יחרוג מהם באופן שימשוך תשומת לב מיותרת או ייצור תמיהה, שכן דרך התורה היא בדרך ,המלך. הוא מבאר כי משה רבנו לימד אותנו שעיקר התפילה הוא הזעקה הבוקעת מן הלב וכאשר אדם נמצא בתוך ציבור, עליו להתחשב בדעתם ובהבנתם כדי למנוע לעז ומחשבות .זרות שיכולות חלילה להפוך לחילול השם, גם כשכוונתו לשם שמיים ביאר: כי השאלה אם להאריך)(על התורה, פרשת בהעלותך מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר בתפילה תלויה במדרגת המתפלל ובמצבו של החולה, וכי משה רבנו הראה לנו שתפילה קצרה של צדיק גמור היא כחץ הנורה אל המטרה. הוא מבאר כי אין כאן כלל גורף, אלא הדרכה לרועה ישראל שכל תנועה שלו היא מסר לכלל, ולכן בחר משה בדרך הקיצור שאינה מותירה מקום לטעות בעיני העם, שכן הכוונה הפנימית שלו הייתה מזוקקת כל כך, עד שלא .נזקקה להרחבה חיצונית לאחר שהעמקנו במקורות השונים ובדברי רבותינו המבארים את מהות תפילתו של משה

רבנו, נבקש כעת לתרגם את הסוגיה ללשון המעשה ולדון בנפקא מינות העולות ממנה :יום בעת תפילתו על חולה-להנהגת האדם ביום הנפקא מינה העיקרית היא כיצד על האדם לנהוג כאשר הוא מתפלל בציבור על קרוב משפחתו החולה, האם להאריך בתפילה אישית ממושכת או שמא עליו להסתפק בקיצור כדי להימנע ממראית עין. מתוך דברינו עולה כי אדם השוהה בתוך קהל המתפללים צריך לאזן בין רגש ליבו לבין הרגישות הציבורית, שכן תפילה ארוכה מדי על חולה מסוים, בתוך סדר תפילה קבוע, עלולה לעיתים לעורר תמיהה או להוות טרחה, ולכן מוטב להתרכז בכוונה עמוקה של הלב בתוך המילים המקובלות, או להאריך בתפילה אישית שאינה גלויה .לעיני כל, ובכך לקיים את העיקרון שמשה רבנו הציב לנו ,נפקא מינה נוספת עולה במישור הערבות ההדדית; כאשר אדם רואה את חברו בצרה הוא נדרש לבחון את דרך תפילתו לא רק לפי הצורך שלו, אלא לפי המסר שהיא משדרת לסביבתו, שכן צדיק שכל מעשיו נמדדים, מחויב להנהגה שאינה מעוררת שאלות שווא או חשדנות כלפי הבורא או כלפי דרך תפילתו, אלא כזו שמחזקת את האמונה הציבורית .ומקדשת שם שמיים בדרך שקטה ומדויקת הנפקא מינה השלישית נוגעת לאיכות התפילה לעומת כמותה; ההבנה כי צעקה אחת מלב שבור עשויה לפעול יותר מאריכות דברים מעידה על כך שהאדם נדרש לעבודה פנימית של זיכוך הכוונה. למעשה, אדם שמתפלל על חולה מוזמן להשקיע את כל כוחו ברגע של התייחדות עם קונו, שבו התפילה הופכת לחץ מכוון למטרה, דבר המלמד אותנו כי גם בשגרת .החיים, המעבר מפעולה טכנית לעבודה שבלב הוא המפתח לשינוי המציאות בתפילה אחר שביררנו את ההלכה והנפקא מינות העולות מן הסוגיה, נבקש כעת להעמיק אל תוך הרעיון הגנוז בתוך התנהגותו של משה רבנו, ולעמוד על עומק היחס שבין האדם לבין :תפילתו ובין הפרט לכלל הרעיון המונח ביסוד הנהגתו של משה רבנו הוא שגודלו של האדם אינו נמדד בכמות הדיבור שלו לפני הבורא, אלא במידת הזדככותו והתבטלותו. תפילה אינה ניסיון לשכנע את הבורא לשנות את רצונו על ידי כמות מילים, אלא היא תהליך של התחברות, שבו האדם משיל מעליו את רצונותיו הפרטיים ומתייצב בביטול גמור לפני רצון עליון. משה רבנו, בקיצור תפילתו, מלמד אותנו שקיימת רמה גבוהה כל כך של קשר, שבה מילה אחת .או צעקה קצרה מספיקות כדי להעביר את כל עוצמת הכאב והבקשה אל שער השמיים הרחבת הרעיון מלמדת אותנו כי האריכות בתפילה, במקומות שבהם היא נדרשת, אינה ,נובעת מחסרון בקרבה, אלא מהצורך של האדם להכין את ליבו ולהגיע אל אותה נקודת זכוך .ואילו במקום שבו הלב כבר נמצא במקום הנכון, אין עוד צורך במילים ארוכות עומק הרעיון טמון גם בשאלה מהו חילול השם ומהו קידוש השם במעשה התפילה. עבור משה רבנו, חילול השם היה אפשרות שפעולתו תתפרש כאנוכיות, כהעדפה של קרבת דם על פני אחריות ציבורית. הרעיון שעולה מכאן הוא שהצדיק אינו חי לעצמו, אלא כל הנהגתו, גם

.הרגעים האינטימיים ביותר שלו בתפילה על אחותו, נמצאים תחת זכוכית מגדלת של הכלל הבירור הזה מוביל אותנו להבנה כי אדם שמתפלל אינו אדם בודד, אלא חלק ממערכת שלמה, וכי פעולתו צריכה להיות כזו שתחזק את האמונה של העם ולא תערער אותה, מה .שמעלה את התפילה מדרגה של בקשה אישית לדרגה של פעולה ציבורית רוחנית לאחר שהעמקנו ברעיון הכללי של תפילת הצדיק, נבקש כעת להוריד את הדברים אל :קומת הנפש של האדם, אל המקום שבו האמונה והתפילה הופכות לדרך חיים והנהגה פנימית החיבור המחשבתי מתחיל בהבנה שתפילה היא המראה של האדם אל מול עצמו. כשאדם .ניגש להתפלל על קרובו, הוא פוגש את גבולות האמונה שלו ואת עוצמת האכפתיות שלו משה רבנו, בצעקתו הקצרה, מלמד אותנו כי האמונה אינה נבחנת ברעש חיצוני, אלא ,ביכולת להגיע לנקודת אמת מזוקקת שבה כל הווייתך נוכחת בבקשה אחת. עבור האדם העבודה המחשבתית היא ללמוד כיצד לזקק את התפילה שלו, לא מתוך מחשבה שהקב"ה זקוק לקיצור, אלא מתוך הכרה בכך שהלב זקוק להתרכז. הנהגה של אמונה אמיתית דורשת מאיתנו לחיות בתודעה שכל מעשינו, גם בשעות של צער ודאגה אישית, נמדדים לפי היכולת שלנו לראות מעבר לעצמנו, ולא לתת לכאב הפרטי לצמצם אותנו לאנוכיות, אלא .להרחיב אותנו לאחריות ברמה הנפשית, התפילה הקצרה והעוצמתית של משה מאתגרת אותנו לשאול: האם אנו מסוגלים לעמוד לפני ה' ביושר פנימי כזה, ללא תוספות של מילים שמטרתן לעיתים רק להשקיט את המצפון שלנו? לעיתים אנו מאריכים בתפילה כמי שמנסה להוכיח לעצמו שהוא באמת מתאמץ, בעוד שהעבודה המחשבתית האמיתית היא להגיע אל המקום שבו הבקשה נובעת מתוך שבר גמור ומתוך התבטלות מוחלטת לרצון עליון. הנהגה של אמונה ,כזו היא שמאפשרת לאדם לעמוד בתוך משברי החיים, מבלי לאבד את הקשר עם הכלל ומבלי לשקוע לתוך מחשבות שווא על "חילול השם" או על ביקורת חיצונית, אלא מתוך מיקוד פנימי בבורא, תוך ידיעה שכל צעקה מהלב, קצרה ככל שתהיה, היא תפילה של אמת .שפועלת את פעולתה בעולמות העליונים לאחר שצללנו אל מעמקי הנפש והמחשבה, נבקש כעת להפיק מן הסוגיה מצפן פנימי, כזה :המדריך את האדם בהליכותיו ובתפיסתו המוסרית את רגעי המצוקה והבקשה ההרחבה המוסרית הנלמדת מדרכו של משה רבנו היא האחריות העצומה המוטלת על הכתפיים של כל אדם המשמש דוגמה לזולתו, גם ברגעיו הכואבים ביותר. מוסר החיים כאן מלמד אותנו כי אין רגע שבו האדם פטור מלהתבונן כיצד מעשיו נתפסים בעיני אחרים, לא מתוך פחד מביקורת, אלא מתוך אכפתיות ודאגה לבל יכשלו אחרים בהבנת דרכיו. זהו מצפן פנימי הדורש מאיתנו כנות עמוקה: לבחון האם אנו פועלים מתוך מניע טהור או שמא אנו נגררים להפגנתיות, גם תחת מעטפת של דת ותפילה. האיזון בין הרצון לפרוק את הכאב לבין הצורך לנהוג באחריות ציבורית הוא אתגר מוסרי מדרגה ראשונה, שכן הוא תובע מאיתנו לצאת מעצמנו ולהביט על העולם בעיניים רחבות יותר, מתוך הבנה שכל פעולה שלנו היא .חלק ממרקם עדין של אמונה בתוך הסביבה

המצפן הפנימי שנבנה מתוך הדברים מכוון את האדם לעבר ענווה גמורה. כאשר משה רבנו מקצר בתפילתו, הוא מוותר על ההזדמנות להיראות כ"מתפלל גדול" ומסתפק בצעקה המבטאת את כל מהות שברו. זוהי קריאה מוסרית לאדם לחדול מחיפוש אישורים חיצוניים ,לעבודת ה' שלו. המצפן הזה מלמד אותנו כי האמת המוסרית נמצאת במקומות השקטים בוויתור על האריכות המיותרת לטובת כוונה ממוקדת. הנהגה מוסרית אינה נמדדת במה שאנו מציגים כלפי חוץ, אלא במידת ההלימה שבין הלב לבין המעשה. היכולת להסתפק במועט, במילים ספורות אך טעונות בכל עוצמת הנפש, היא עדות לעומק מוסרי המזהה את העיקר ומשחרר את הטפל, ובכך בונה אדם ישר, שקול ואחראי, המהלך בדרכי השם בנתיב .של אמת וצניעות לאחר שסללנו נתיב בין המקורות, ההלכות והעמקי הנפש, נבקש כעת לחתום את הסוגיה בלקחים מעשיים ובתובנות שנלווה עמנו לשגרת חיינו, מתוך מבט פיוטי ומרתק על כוחה :של תפילה מזוקקת התובנה המרכזית שראוי לקחת אל חיי היומיום היא שהעוצמה אינה טמונה בריבוי ,המילים, אלא במיקוד הכוונה. ברגעי משבר, אדם נוטה לחפש מפלט באריכות דברים ,בתקווה שהכמות תחפה על החסר, אך משה רבנו מלמד אותנו כי דווקא הזעקה התמציתית הנובעת מלב שבור ומזוכך, היא זו המפלח רקיעים. גם בשגרת החיים, עלינו ללמוד את אמנות העיקר; היכולת לזהות את הנקודה המדויקת שבה עלינו לפנות אל הבורא, ולשחרר .את כל העומס המיותר שמסביב, תורמת לשלוות נפש ולעמידה איתנה מול אתגרי השעה האדם נקרא להפנים כי אחריותו הציבורית והאישית אינה צריכה לבוא לידי ביטוי בהצגת .’הכאב, אלא בעמידה כנה, פשוטה ונטולת פניות לפני ה :עיקר העניין:עיקר העניין סוד תפילתו של משה בפרשת בהעלותך טמון בהבנת המעמד הנשגב של רועה ,ישראל, שכל צעד שלו הוא שיעור לכלל. אין כאן מלחמה בין הקיצור לאריכות אלא מאבק על האמת הפנימית מול העין הבוחנת של הציבור. כאשר משה צועק אל נא רפא נא לה, הוא אינו מוותר על תפילתו, אלא מעניק לה את צורתה המושלמת ביותר: זעקה מזוקקת שאין בה שמץ של מראית עין, צעקה שכל כולה שבר, אהבה ואחריות. הלקח הגדול לדורות הוא שחילול השם אינו נובע רק ממעשה שלילי, אלא לעיתים דווקא מפעולה חיובית שאינה מובנת כהלכה. לכן, הצדיק האמיתי הוא זה ,המיטיב לבחון את השפעתו על סביבתו, ובוחר בדרך שקטה, ממוקדת ומדויקת המקדשת את שם שמיים בדרך שאינה מותירה מקום לספקות. כך אנו לומדים, כי גם במצבי הקצה של חיינו, המצפן המכוון אותנו הוא השילוב המופלא שבין רגש .הלב הבוער לבין האחריות הציבורית הנאמנה

?