האם מותר לבן לעלות ולשבת על כיסא של אביו שנפטר ,או שמא מקומו של האדם הוא היכל מקודש שנותר בשיממונו לעד? הוכח מפרשת השבוע!

האב חקוקה בבית ובבית הכנסת לא רק בזיכרון הלב ,אלא גם בחפצים ובמקומות הפיזיים שייחד לו בחייו .חז"ל הציבו גבולות ברורים של מורא ,וקבעו כי מקומו של האב הוא "שטח סטרילי" שאליו אין הבן רשאי לפלוש .אך מה קורה ברגע שבו "המלך מת"? האם המקום

אנו עומדים בפתח בירור הלכתי ורגשי המרעיד את נימי הנפש של כל בן ובת .דמותו של האב חקוקה בבית ובבית הכנסת לא רק בזיכרון הלב ,אלא גם בחפצים ובמקומות הפיזיים שייחד לו בחייו .חז"ל הציבו גבולות ברורים של מורא ,וקבעו כי מקומו של האב הוא "שטח סטרילי" שאליו אין הבן רשאי לפלוש .אך מה קורה ברגע שבו "המלך מת"? האם המקום הופך לגלעד של כבוד שאסור לגעת בו ,כפי שמצאנו אצל אותו גוי אשקלוני שהפך את אבן אביו למושא של יראה ,או שמא התורה מבקשת מהבן דווקא את המשכיות הדורות – לשבת על כסא אביו ולמלא את החלל שהותיר? סוגיה זו נוגעת בשורשי המושג "מורא" – האם הוא תלוי בנוכחותו החיה של האב ,המשרה אימה וכבוד על הסובבים אותו ,או שמא מדובר בחובה עצמית כלפי "מושג האבהות" שאינו בטל לעולם? מחד ,אנו רואים את שלמה המלך עולה על כסא דוד אביו בעיצומה של הכתרתו, ומאידך אנו מוצאים אזהרות חמורות על כבוד המת שאינו נופל מכבוד החי .בבירור זה נבקש

612

ורתי תשרפ

לחקור את פשר ההבדל שבין איסור הזכרת השם ,המלווה את האדם עד קבר ,לבין איסור הישיבה במקום ,ולגלות כיצד הכרעת גדולי הדור משלבת בין שמירה על כבוד העבר לבין בניית עתיד של קדושה. "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים ה' ט"ז) פסוק זה ,המופיע בלוחות השניים ,מטיל עלינו את חובת הכבוד כציווי אלוקי מוחלט. הקשר הישיר לשאלתנו נעוץ במילה "כבד" – האם הכבוד הוא לאדם כפי שהוא בחייו ,או שמא הכבוד הוא לישות האבהית הנמשכת גם לאחר פרידת הנשמה מן הגוף? אם המקום הפיזי הוא כלי לביטוי הכבוד ,הרי שחילול המקום על ידי ישיבת הבן עלול להיחשב כפגיעה בציווי "כאשר צוך". רש"י (דברים ה' ט"ז)" :כאשר צוך -אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה" .רש"י מלמדנו שהמצווה קדמה למתן תורה ,היא יסוד קיומי בעם ישראל .הכבוד אינו תלוי בסיטואציה כזו או אחרת אלא הוא חוק קבוע. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ' י"ב)" :כי כל המשכיל יודה כי הכבוד בלב ,ובפה ,ובמעשה". האבן עזרא מרחיב את גבולות המצווה מעבר לשירות הטכני .אם המעשה הוא חלק מהכבוד, הרי שפינוי המקום והשארתו מיוחד לאב הוא מעשה של כבוד והכרה במעמדו הייחודי. הרמב"ן (שמות כ' י"ב)" :הנה המצוה הראשונה שהיא הכבוד ,היא ההודאה למוליד ...כי הוא המקור" .הרמב"ן מעמיק אל שורש המצווה – הכרה במקור .המקום הפיזי של האב הוא הייצוג של המקור בעולם הזה .גם לאחר פטירת האב ,המקור נותר המקור ,ולכן יש מקום לחקור האם זיהוי המקום עם המקור אוסר על הבן להשתמש בו. רבי עובדיה ספורנו (שמות כ' י"ב)" :כבד את אביך -שיחשוב בלבם שהם נכבדים וראויים למורא" .הספורנו מדגיש את תחושת הלב .אם הלב מרגיש שהמקום הזה מסמל את כבודו של האב ,הרי שהתיישבות בו עלולה להקהות את תחושת הנכבדות של ההורה בנפשו של הבן. החזקוני (שמות כ' י"ב)" :כבד את אביך -במאכל ובמשתה ובכסות ובמדור" .החזקוני מונה את ה"מדור" (המגורים) כחלק מהכיבוד .המקום שבו האב יושב ודר הוא חלק מהמרחב שבו מתקיים הכיבוד ,ומכאן שהשאלה לגבי הישיבה במקום זה לאחר מותו נוגעת בליבת המצווה כפי שמוגדרת במישור הפיזי. הכלי יקר (שמות כ' י"ב)" :כי שלשה שותפין באדם ...וכבודו של זה ככבודו של זה" .הכלי יקר משווה את כבוד האב לכבוד המקום ברוך הוא .כשם שאנו מייחדים מקום לשכינה ואין אדם רשאי להשתמש בו ,כך עולה השאלה האם ייחוד מקומו של האב נשאר בקדושתו ובאיסורו כמעין "מקדש מעט" משפחתי. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות כ' י"ב)" :ייקרו ית אבוכון וית אמכון" .הייקר (היוקר) הוא מושג של חשיבות .להשאיר כיסא ריק הוא מעשה של יוקר וחשיבות ,בעוד שישיבה בו עשויה להיראות כהוזלת המעמד המיוחד של ראש המשפחה.

613

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת קידושין (דף ל''א ע''ב) תנו רבנן" :איזהו מורא? לא עומד במקומו ,ולא יושב במקומו ,ולא סותר את דבריו ,ולא מכריעו". חז"ל מעמידים כאן תביעה נוקבת :המורא אינו רק רגש ערטילאי בלב ,אלא הוא מתבטא בכיבוש המרחב הפיזי .מקומו של האב הוא "היכלו" הפרטי ,וכל כניסה של הבן למשבצת זו נתפסת כערעור על הסמכות וההיררכיה הטבעית. הביטוי העוצמתי ביותר למתח שבין מורא בחייו למורא לאחר מותו נמצא בירושלמי במסכת פאה (פרק א' הלכה א')" :אמר רבי חזקיה :גוי אשקלוני היה וראש פטרבולי היה ,ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו .וכיון שמת אביו – עשה אותה יראה שלו". הירושלמי מביא דוגמה מרטיטה מגוי ,שהפליא לעשות במורא אביו עד כדי כך שמעולם לא העז לגעת באבן שעליה ישב האב .יתרה מכך ,גם לאחר פטירת האב ,הוא לא ראה במקום רכוש פרטי שניתן לרשת ,אלא הפך את האבן ל"יראה" – מקום מקודש שאסור בשימוש. מעשה זה מעורר את השאלה המוסרית :האם זוהי הדרך שבה מצפה התורה מהבן לנהוג? האם הכיסא הריק בבית הכנסת צריך להישאר שמם לעד כעדות למורא הנצחי? הגר"ח פלאג'י בספרו חיים מירושלים (על הירושלמי) דן בראיה זו ומנתח אותה בעין חדה .הוא מעיר כי הגוי האשקלוני "הפריז על המידה" .לפי ניתוחו ,המעשה של הפיכת האבן למוקצה ולעבודה זרה ("יראה שלו") מעיד על הנהגה שאינה תואמת את רוח התורה .התורה מבקשת חיים ,המשכיות וקדושה ,ולא קיפאון של חפצים. מכאן נפתח הפתח לבירור המעמיק :האם קיים הבדל מהותי בין הזכרת שם האב – חובה המלווה את הבן "בין בחייו ובין במותו" (קידושין ל"א ע"ב) – לבין איסור הישיבה במקומו? בעוד שהשם הוא מהות הנשמה שאינה בטלה ,המקום הוא כלי גופני .האם עם הסתלקות הגוף ,משתחרר גם המקום לשימוש הבן ,או שמא כבודו של אדם הוא מקומו ,וכבוד זה אינו בטל לעולם? מתוך בירור מקורות הש"ס והירושלמי ,אנו עולים אל היכלי הראשונים והאחרונים ,כדי לזקק את הגדרת האיסור ולבחון האם "מורא" הוא חובה כלפי האדם הנוכח ,או חובה כלפי כבודו הנצחי של האב. ראשית לכל ,עלינו להתבונן בדבריו המדויקים של רבנו ישעיה די טראני ,הלא הוא תוספות רי"ד (קידושין ל"א ע"ב) ,אשר כותב בלשון זהב" :והאי דאמרינן לא עומד במקומו ולא יושב במקומו – הני מילי בחייו ,אבל לאחר מיתה – לית לן בה". דברים אלו מהווים אבן פינה בבירור הסוגיה .התוספות רי"ד משרטט הבחנה חדה :המקום הוא ביטוי של מורא מפני הנוכחות .כאשר האב אינו נמצא בעולם הזה ,הישיבה במקומו אינה נתפסת כערעור על סמכותו ,אלא כהמשכיות טבעית .המורא ,לשיטתו ,הוא פונקציה של יחסי גומלין בין שני אנשים חיים. כיוון דומה אנו מוצאים בנתיבותיהם של הרמב"ם והטור .בחינה מדוקדקת של לשון

614

ורתי תשרפ

הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות ממרים פרק ו הלכה ב-ג) מגלה דיוק מרטיט .הרמב"ם פותח בדיני המורא" :אי זהו מורא? לא עומד במקומו ,ולא יושב במקומו ,"...ולאחר מכן הוא עובר לדיני הכבוד" :אי זהו כבוד? מאכיל ומשקה ."...והנה ,רק לעניין הזכרת השם הוא מציין במפורש" :היה שמו כשם אחרים ...בין בחייו בין במותו". בספר חיים ביד (יורה דעה סימן קכ"ה אות מ"ח) להגר"א פלאג'י (בנו של החבי"ף) ,עומד על דיוק זה באומרו :מכך שהרמב"ם ,הטור והשולחן ערוך הדגישו את עניין "לאחר מותו" אך ורק לגבי הזכרת השם ,משמע שבשאר דיני המורא ,ובכללם הישיבה במקום ,האיסור פוקע עם פטירת האב .השם הוא נצחי ,אך המקום הפיזי חוזר למעמד של "רכוש" או "חפץ" שניתן לרשת. אולם ,בתוך דברי הראשונים מהדהדת גם קדושת המקום דרך דברי ספר חסידים (סימן תתי"א) .הוא מלמדנו שיש עניין של מורא וכבוד גם כלפי חפצים ומקומות ששימשו את האב, כחלק מההערצה למי שגידלנו .אמנם אין כאן איסור הלכתי צרוף לפי רוב הראשונים ,אך יש כאן פתח להנהגה של חסידות ,המבקשת לשמר את ה"מקדש המעט" של האב בביתו. מכאן עולה השאלה הגדולה :אם הראשונים נוטים להתיר ,כיצד נסביר את המעשה של שלמה המלך שישב על כיסא דוד אביו? האם היה צריך רשות מיוחדת לכך ,או שמא זהו הטבע של "מלכות" – שהבן ממלא את מקום אביו בכל המובנים? בספר יפה ללב (חלק ה' ,לרבי יצחק פלאג'י) מתעוררת קושיה חמורה מתוך פסיקת מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"ד ,סעיף ז')" :החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר – לא יקבר בו הוא עולמית ,משום כבוד אביו" .הרי לנו מקור מפורש האוסר על הבן להשתמש במקום שיועד לאביו ,וזאת אף לאחר מותו של האב! אם בקבר כך ,מדוע בכיסא בבית הכנסת או בבית יהיה הדבר מותר? אך כנגד ראיה זו ,ניצבת דמותו של שלמה המלך עליה נאמר" :וישב שלמה על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד" (מלכים א' ב' ,י"ב) .לכאורה ,זוהי הוכחה ניצחת לכך שהבן לא רק רשאי ,אלא אף מחויב במובן מסוים ,למלא את מקום אביו ולשבת על כסאו. היפה ללב מיישב את הסתירה בחילוק דק ומהותי :המקרה של שלמה המלך היה יוצא דופן .שם נאמר במפורש" :כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי תחתי" (מלכים א' א' ,ל') .הישיבה על הכיסא נעשתה מכוח ציווי מפורש של דוד המלך עוד בחייו ,ובגיבוי של שבועה ותוקף מלכותי .מכאן ,שאין ללמוד משלמה המלך היתר גורף לכל אדם ,שהרי שם היה זה רצון האב המפורש שהבן יירש את מקומו המדויק. בספר חיים ביד (יורה דעה סימן קכ"ה אות מ"ח) מוסיף הגר"א פלאג'י זצ"ל נדבך נוסף :יש לחלק בין "כסא מלכות" לבין "מקום ישיבה" רגיל .כסא המלכות אינו רק מקום נוחות ,אלא הוא סמל השלטון והמשכיות השושלת .ישיבת הבן על כסא אביו המלך היא הכרח למען שלום המלכות ,בעוד שישיבה על כיסא רגיל בבית היא עניין של נוחות אישית שיכולה להתפרש כחוסר מורא. מנגד ,בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט''ו סימן מ''א) דן הגאון רבי אליעזר וולדינברג זצ"ל בדברי

615

גם לנשמה מגיע אוכל

ספר חסידים ובשיטת הירך יעקב (לרבי יעקב ארגואטי) .הירך יעקב מוכיח באריכות כי איסור ישיבה במקום הוא אך ורק בחייו של האב .לשיטתו ,לאחר המיתה ,לא רק שמותר לשבת במקום האב ,אלא שאין בכך אפילו משום "מידת חסידות" להימנע מכך .הוא מסביר שדווקא ישיבת הבן במקום אביו היא היא כבודו של האב – לראות שזרעו ממשיך את דרכו וממלא את חסרונו בעולם. המתח הזה שבין "מקום הקבר" לבין "כסא המלוכה" מלמדנו שגדר המצווה לאחר מיתה תלוי בשאלה האם השימוש של הבן במקום נתפס כהמשכיות המכבדת את האב ,או כפלישה למרחב פרטי שצריך להישאר מקודש לזכרו. מרן הראשון לציון ,פאר הדור והדרו ,הגאון רבי עובדיה יוסף זיע"א ,נדרש לסוגיה זו בשו"ת יביע אומר (חלק י ,חיו''ד סימן כא ,עמוד רלב) ובספרו הליכות עולם (חלק ח ,עמוד קמד) .בדרכו ההלכתית המפוארת ,הסורקת את דברי הראשונים והאחרונים ,הוא פוסק בבהירות :מותר לבן לשבת במקום אביו לאחר פטירתו ,בין אם מדובר בביתו הפרטי ובין אם מדובר במקומו הקבוע בבית הכנסת. מרן הגר"ע יוסף מדייק שוב את ההבחנה היסודית :התורה הצריכה כבוד ומורא "בין בחייו ובין במותו" רק בדברים הנוגעים למהותו העצמית של האב ,כגון הזכרת שמו .אולם ,מקום הישיבה הוא דין הנובע מהנוכחות הפיזית והצורך להפגין מורא מול האב העומד לנגד עינינו. משנסתלק האב למרומים ,שוב אין בישיבת הבן משום פגיעה במורא ,אלא אדרבה – יש כאן המשכיות מבורכת .הוא מוסיף ומציין כי דין זה תקף גם לגבי מקום רבו בבית הכנסת. כהשלמה לפסק ההלכתי ,אנו מוצאים "מעשה רב" מרטיט אצל מרן שר התורה ,הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל .בספרו דרך שיחה (עמוד רפ''ב) מובא כי הגר"ח פסק שמותר לבן לשבת על כיסא אביו לאחר מותו .ולא היו אלו רק מילים בספר ,אלא הנהגה בפועל – הגר"ח עצמו נהג לשבת על כיסאו של אביו ,מרן בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל. הנהגה זו של שר התורה מלמדת אותנו עומק חדש :הישיבה על כיסא האב אינה "תפיסת מקום" של זלזול ,אלא היא בבחינת "ימלא מקום אבותיו" .כשהבן ,הצועד בדרכי התורה של אביו ,מתיישב על כיסאו ,הוא גורם לכך שכיסאו של האב לא יישאר מיותם וחסר ,אלא ימשיך להוות מוקד של תורה ועבודה .הכיסא הופך מגלעד של עצב לכלי של המשכיות רוחנית. מתוך בירור פסקיהם של מאורי הדור ,אנו באים לדלות את הפנינים המעשיות העולות מתוך סוגיה זו ,המדריכות את הבן כיצד לנהוג ביום-יום לאחר פטירת אביו ,תוך שילוב של הלכה צרופה עם רגש של קדושה .נפקא מינות למעשה: ישיבה בבית הכנסת :מן הבחינה ההלכתית היבשה ,כפי שפסקו מרן הגר"ע יוסף והגר"ח קנייבסקי ,אין איסור לבן לשבת במקומו הקבוע של אביו בבית הכנסת לאחר פטירתו. אדרבה ,יש הרואים בכך כבוד לאב שזרעו ממשיך לפקוד את מקומו בבית השם .עם זאת, במקומות שבהם נהוג להשאיר את המקום פנוי כאות אבל או זיכרון (בפרט בתוך שנת האבל), יש לכבד את המנהג המקומי ,אך מעיקר הדין – המקום מותר.

616

ורתי תשרפ

שימוש בכיסא מיוחד בבית :כיסא שהיה מיוחד לאב בראש השולחן ,שהיה אסור לישיבה בחייו מדין מורא ,מותר לשימוש הבן לאחר הפטירה .הנפקא מינה היא שאין צורך להפוך את הרהיט ל"מוצג מוזיאוני" או למוקצה ,והשימוש בו על ידי הבן נחשב לירושה טבעית שאין בה פגם של חוסר מורא. הזכרת השם לעומת הישיבה במקום :יש לשים לב להבדל המהותי שנלמד – בעוד שהישיבה במקום מותרת לאחר מיתה ,האיסור לקרוא לאב בשמו נותר בעינו לעולם .לכן ,גם כשהבן יושב במקום אביו וממלא את תפקידו ,עליו להמשיך ולהיזהר שלא להוציא שם אביו מפיו ללא תואר כבוד ,ובכך לשמור על האיזון שבין ירושת המקום לבין שמירת המורא הנצחי. ירושת "כסא רבנות" או מעמד ציבורי :במקרה שהאב היה נושא במשרה ציבורית או רבנית, והבן ראוי למלא את מקומו ,הישיבה על כיסא אביו אינה רק מותרת אלא היא חלק ממצוות המינוי והמשכיות השושלת ,כדוגמת שלמה המלך .במקרה כזה ,הכיסא הופך להיות כלי לחיזוק סמכותו של הבן מכוחו של האב. מנהגי חסידות :למרות ההיתר ההלכתי ,אדם המרגיש שליבו אינו מאפשר לו לשבת במקום אביו מתוך רגש של קדושה וזיכרון ,רשאי לנהוג כמידת חסידות ולא לשבת שם ,בדומה למעשה הגוי האשקלוני (ללא המימד של עבודה זרה) ,ובלבד שלא יורה כך לאחרים כהלכה מחייבת. מתוך בירור הנפקא מינות ההלכתיות ,אנו עולים אל קומת המחשבה והמוסר ,כדי להבין את השורש הפנימי של היתר הישיבה במקום האב ,ואת התפקיד הרוחני שהבנים ממלאים בחלל שהותירו אחריהם הוריהם. ההבנה המוסרית העמוקה העולה מדברי גדולי הדור היא שהמושג מורא אינו מטרה בפני עצמה ,אלא הוא כלי ליצירת היררכיה של קדושה .בחייו של האב ,המרחק הפיזי והימנעות מישיבה במקומו נועדו להזכיר לבן את שורשו ואת העובדה שיש סמכות מעליו .אולם לאחר הפטירה ,התורה אינה מעוניינת שהחלל יישאר ריק .המצפן המוסרי של היהודי מכוון אל עבר המשכיות – "בנא דמקיים ברא" (בן שמקיים את דברי אביו). כאשר הבן מתיישב במקום אביו לאחר השבעה או השנה ,אין זה אקט של כיבוש או של השוואה ,אלא אקט של אחריות .המוסר מלמד אותנו כי הכבוד הגדול ביותר לאב הוא שכיסאו לא יישאר מיותם .ישיבת הבן במקום האב מסמלת את הניצחון על המוות; היא מכריזה כי אף על פי שהגוף הסתלק ,הדרך ,הערכים והמורשת ממשיכים לפעום באותו מקום ממש. זאת ועוד ,יש כאן שיעור גדול בבניית המצפן הפנימי :היכולת לשבת במקום האב מבלי לאבד את המורא ממנו היא דרגה גבוהה של בגרות רוחנית .הבן לוקח על עצמו את מעמד האב ,אך הוא עושה זאת כשהוא נושא את זכרו של האב בתוכו .כפי שראינו אצל שלמה המלך ,הישיבה על הכיסא היא תחילתה של שליחות חדשה .המורא הופך ממרחק פיזי לקרבה רוחנית ,שבה הבן הופך להיות ה"מקום" החדש של אביו בעולם הזה ,כשהוא ממשיך את שושלת הדורות ביראה ובאהבה.

617

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך בירור יסודות המוסר והאחריות ,אנו עולים אל היכל המחשבה והאמונה ,המבקש להבין את סוד הקשר שבין המקום הפיזי בעולם הזה לבין נצחיות הנשמה בעולם הבא. ההבנה האמונית במושג המשכיות הדורות מלמדת כי אין בעולמו של הקדוש ברוך הוא חלל שנותר ריק באמת .כאשר אדם נפטר מן העולם ,הוא מותיר אחריו "חותם" במקומות שבהם פעל ,התפלל וישב .המחשבה היהודית רואה בבן את "כרעא דאבוה" – רגליו של אביו. לפיכך ,כאשר הבן יושב במקום אביו ,אין זו ישיבה של אדם זר במקום שאינו שלו ,אלא זוהי התגלות מחודשת של דמות האב דרך בנו .המקום הפיזי הופך לנקודת חיבור בין עולמות; הבן יושב למטה ,והאב מתעלה למעלה מכוח מעשיו הטובים של בנו הממלא את מקומו. במישור עמוק יותר" ,קדושת המקום" של האב אינה נובעת מחומר הכיסא או מהקואורדינאטות בבית הכנסת ,אלא מהתורה והמצוות שקיים שם .רבי יוחנן ומרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי לימדונו בהנהגתם כי האמונה דורשת מאיתנו שלא להפוך את העבר למצבה דוממת .אילו היה המקום נשאר ריק לעד ,היה בכך משום הודאה בחידלון ובסוף. אך כשהבן מתיישב באותו מקום ממש ,הוא מעיד על האמונה בתחיית המתים וביכולת של הרוח לנצח את הזמן. ה"אשרי" של הבן היושב במקום אביו טמון ביכולת להפוך את המורא – שהיה בחיי האב מרחק ויראה – לקרבה ואחדות לאחר מותו .זהו סוד השרשרת שאינה נפסקת :האב הכין את המקום ,והבן ממשיך את העבודה מאותה נקודה עצמה .האמונה מלמדת כי כל "אמן" שנאמר על ידי הבן באותו כיסא שבו התפלל אביו ,מהדהד בעולמות העליונים וגורם נחת רוח עצומה לנשמה ,הרואה כי מקומה בעולם הזה נותר פעיל ותוסס בקדושה. מתוך בירור יסודות האמונה והמשכיות הדורות ,אנו באים אל היכל המוסר המזוקק, המבקש לצקת לתוך הלב את המצפן המנחה את האדם – כיצד למלא את מקום אביו מבלי לאבד את עדינות המורא. היסוד המוסרי העולה מתוך פסיקת הפוסקים ,ובראשם היביע אומר והציץ אליעזר ,הוא שהשלמות אינה נמדדת בציות חיצוני בלבד ,אלא בכוונה הפנימית של המעשה .המצפן המוסרי של הבן לאחר פטירת אביו צריך להיות מכוון אל השאלה" :האם ישיבתי כאן היא מכוח גאווה וירושת נכסים ,או מכוח ענווה והמשכיות רוחנית?" .המוסר היהודי תובע מהבן להבין כי המקום שהוא יושב עליו אינו שייך לו בזכות עצמו ,אלא הוא פיקדון שהופקד בידיו כדי להמשיך את המורשת. בניית המצפן הפנימי מחייבת אותנו להבחין בין היתר הלכתי לבין רגישות מוסרית .אף שההלכה מתירה ,ואף שגדולי הדור נהגו לשבת במקום אבותיהם ,המוסר מלמד כי על הישיבה הזו להיות מלווה בחרדת קודש .אדם היושב במקום אביו בבית הכנסת צריך לחוש בכל רגע את כובד האחריות – האם הוא מתפלל באותה כוונה? האם הוא שומר על נקיות הדיבור כפי שנהג אביו? המקום הופך למחייב מוסרי תמידי. זאת ועוד ,עולה כאן תובנה מוסרית לגבי היחס לחפצים וערכים .דברי היפה ללב על החוצב

618

ורתי תשרפ

קבר לאביו מזכירים לנו שיש דברים שנותרים "מקודשים" לעד ,והם נועדו להזכיר לנו את האינסוף .המצפן המוסרי מלמד את האדם לדעת מתי עליו "לרשת" ולמלא את המקום ,ומתי עליו "לסגת" ולתת כבוד לזיכרון שאינו ניתן להחלפה .השילוב שבין הנהגת הגר"ח קנייבסקי שישב על כיסא אביו ,לבין המורא העמוק שחש כלפיו ,הוא המופת לבניית אישיות שלמה המכבדת את העבר מתוך בניית ההווה. מתוך בירור הסוגיה על כל עומקיה ,החל מדיוקי המקרא והמפרשים ,דרך סוגיות הגמרא והראשונים ,ועד להכרעותיהם המעשיות של גדולי דורנו ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות המאירות את דרכו של הבן המבקש לכבד את אביו גם לאחר הסתלקותו .למדנו כי בעוד שהמורא הפיזי בחיי האב דורש ריחוק ופינוי המקום ,הרי שלאחר פטירתו משתנה אופיה של המצווה .המקום שנותר ריק אינו צריך להישאר שמם ,אלא הוא מחכה לבן שימלא אותו בקדושה ,בתורה ובמעשים טובים ,ובכך יהפוך את הכיסא הפיזי לכיסא של כבוד נצחי עבור מולידו.

עיקר העניין: שאלת הישיבה במקום האב לאחר פטירתו נוגעת בקו התפר שבין חובת המורא לבין חובת המשכיות הדורות .בירור המקורות והפוסקים מעלה את הנקודות המרכזיות הבאות :גדר המורא לאחר מיתה :בניגוד לאיסור קריאת האב בשמו, המלווה את הבן לעולם ("בין בחייו בין במותו") ,הרי שאיסור הישיבה במקומו תלוי בעיקרו בנוכחותו הפיזי של האב .כפי שדייקו האחרונים בלשון הרמב"ם והשולחן ערוך ,וכפי שכתב התוספות רי"ד במפורש – לאחר מיתה פוקע איסור זה מן הבחינה ההלכתית הצרופה. מילוי מקום אבותיו :ישיבת הבן במקום אביו בבית הכנסת או בבית אינה נתפסת כזלזול ,אלא אדרבה ,כהמשכיות המכבדת את האב .הדבר נלמד ממעשה שלמה המלך שישב על כיסא דוד אביו ,ומהנהגתם של גדולי הדור האחרון ,ובראשם מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שישב על כיסא אביו הקהילות יעקב. הכרעת ההלכה :מרן הגר"ע יוסף זיע"א ופוסקים נוספים פסקו למעשה שמותר לבן לשבת במקום אביו לאחר פטירתו .אין בכך איסור ואף אין בכך משום חסרון במידת חסידות ,שכן הבן הממשיך בדרכי אבותיו הוא הכבוד הגדול ביותר עבורם. סייגים של רגישות :למרות ההיתר ,יש לתת לב למנהגי המקום ולרגישות המשפחתית ,ובמקום שבו הדבר נראה כפגיעה בכבוד המת או כגאווה יתרה ,יש לנהוג בענווה ובאיפוק. נמצאנו למדים כי הכיסא הריק אינו רק רהיט ,אלא הוא הזמנה לבן לעלות במעלות התורה והיראה ,ולמלא את מקום אביו בעולם הזה בצורה שתגרום נחת רוח לנשמתו בעולם הבא.

619

גם לנשמה מגיע אוכל