איך בירך יתרו על הניסים שהיו במצרים ,והרי לא ראה את מקום הניסים?

מצרים ומיד פרעה .כאן טמונה תמיהה רבתא בעולם ההלכה והמחשבה :הגמרא במסכת ברכות לומדת מיתרו את המקור לברכה על הנס ,אולם המשנה קובעת בפירוש שחובת הברכה חלה רק על הרואה מקום שנעשה בו נס .יתרו ,שבדרכו ממדין פגש את משה ואת

בפרשתנו אנו מוצאים רגע נשגב של הודאה :ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה .כאן טמונה תמיהה רבתא בעולם ההלכה והמחשבה :הגמרא במסכת ברכות לומדת מיתרו את המקור לברכה על הנס ,אולם המשנה קובעת בפירוש שחובת הברכה חלה רק על הרואה מקום שנעשה בו נס .יתרו ,שבדרכו ממדין פגש את משה ואת ישראל במדבר סיני ,רחוק היה מאדמת מצרים ומגדות ים סוף .כיצד אם כן פתח פיו בברכה המותנית בראיית מקום המעשה? הסוגיה שלפנינו אינה רק בירור הלכתי בראיית המקום ,אלא היא צוללת אל עומק הראייה הרוחנית של יתרו ,אל חיבור המסעות במדבר למקור הצלתם ,ואל כוחו של משה רבינו להמחיש את הנס אל מול עיני המתבונן.

411

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך השאיפה להבין את עומק הודאתו של חותן משה ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,שם נרשמה לדורות פתיחת פיו של הגר הראשון" :ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" (שמות י"ח ,י'). כאן עומדת לפנינו קושיה הלכתית אליבא דהלכתא ,שכן המשנה במסכת ברכות (דף נ"ד ע"א) קובעת כלל ברור" :הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל ,אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה" .אם הברכה תלויה בראיית המקום ,והרי יתרו נמצא במדבר ולא במצרים ,כיצד יכול היה לברך? טרם שנצלול ליישוב השאלה בראיית המקום ,עלינו לעמוד על מבנה הברכה של יתרו. המהרש"א במקום מקשה וזו לשונו" :ואם תאמר למאן דאמר דבעי שם ומלכות בכל הברכות, הרי כאן שאמר יתרו ברוך ה' אשר וגו' אין כאן מלכות?" .המהרש"א והפני יהושע מיישבים כי המילים "אשר הציל אתכם ...מתחת יד מצרים" הן הן במקום מלכות ,שכן הצלה משעבוד כה כבד מעידה על כך שממשלתו של הקדוש ברוך הוא בכל משלה ,ומלכותו היא שביטלה את מלכות מצרים. ביאורו של דבר הוא שיתרו לא רק הודה על העבר ,אלא הכיר במלכותו של הבורא על כל העולם .אולם ,גם לאחר שהבנו את צורת הברכה ,נותרה השאלה בעינה :כיצד הותר לו לברך בלא שראה את המקום? הרי יתרו בא אל משה אל המדבר ,אל הר האלוהים ,מרחק רב ממקום הניסים עצמם. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לפסוק (שמות י"ח ,ט') כותב" :ויחד יתרו – על הניסים שעשה ה' לישראל" .הוא מדגיש כי הניסים הם שעוררו את הברכה ,אך כאן מתחדדת התמיהה :האם שמועה בלבד מספיקה כדי לברך ברכה שתיקנו חכמים דווקא על הראייה? בגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד ע"א) איתא" :מנלן? דאמר קרא :ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם" .הגמרא מבקשת מקור לחובת הברכה על הנס ,ומוצאת אותו בדברי יתרו .ביאורו הישיבתי הוא שדווקא יתרו ,שבא מן החוץ והשתומם על הפלא ,לימד את עם ישראל כיצד עוצרים ומברכים על הישועה .אך כאן מתעורר קושי מדרשי והלכתי :הרי אותה גמרא עצמה קובעת שהברכה נאמרת על ידי ה"רואה" ,ואם יתרו הוא המקור ,הרי שעלינו להבין כיצד מעמדו במדבר נחשב כראייה. במדרש תנחומא (פרשת יתרו) מובא" :וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" .המדרש מדגיש כי יתרו בא מכוח השמועה ,דבר המחדד את השאלה :אם הברכה נלמדת ממי ששמע ,מדוע המשנה מגבילה אותה למי שרואה את המקום? מכאן נראה כי ישנו יסוד פנימי בראייתו של יתרו שהפך את השמועה למציאות חיה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ד ע"א) איתא" :גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'" .חז"ל מלמדים אותנו שיתרו חידש את מושג הברכה. ביאורו של דבר הוא שעם ישראל היה בתוך הנס ,וחלק מן הראייה של המקום דורשת "מבט

412

ורתי תשרפ

מהחוץ" .יתרו הביא עמו את המבט הזה ,אך עדיין עלינו ליישב את המרחק הגיאוגרפי שבין הר האלוהים לבין מצרים. מתוך דברי חז"ל המעמידים את יתרו כמייסד הברכה על הנס ,אנו פונים אל דברי הראשונים והאחרונים המלבנים את הסוגיה ההלכתית :כיצד נחשב יתרו כרואה את מקום הנס בעודו במדבר? כאן אנו מוצאים נתיבים שונים המגדירים מחדש את מושג הראייה: השיטה מקובצת במסכת ברכות (דף נ"ד) מביא תירוץ יסודי" :כל שרואה הרבים הניצולים כרואה מקום הנס דמי" .הוא מבאר שראיית מקום הנס היא רק אמצעי להמחשת הישועה, אך כאשר יתרו עומד מול ששים ריבוא בני אדם שניצלו משעבוד מצרים ומטביעה בים, הרי שגופם של הניצולים הוא הוא המקום של הנס .ביאורו הישיבתי הוא שהנס אינו דבוק רק באבנים ובחול של מצרים ,אלא הוא חקוק בעצם קיומו של עם ישראל ,ולכן ראיית העם במדבר שקולה לראיית המקום ממש. בספר המכתם על הלכות ברכות והודאה מביא תירוץ אחר" :לכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים הוא" .הוא מסביר כי היציאה למדבר אינה אירוע נפרד ,אלא היא המשכו הישיר של נס יציאת מצרים .יתרו ראה בעיניו את המן היורד ,את ענני הכבוד המקיפים את המחנה ואת הבאר המלווה אותם .כיוון שראה את ניסי המדבר שהם "גמר ניסי מצרים" ,הרי זה כאילו ראה את תהליך ההצלה כולו מתחילתו ועד סופו ,ושפיר יכול היה לברך על הכל. הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות י"ח ,א') כותב ומבאר כי יתרו שמע "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" .ניתן להוסיף לפי דבריו ,כי כיוון שבא יתרו אל "הר האלוהים" ,מקום שבו עתידה להינתן תורה ושבו התגלה ה' למשה בסנה ,הרי שהוא נמצא בתחנה מרכזית של שרשרת הניסים .המפגש במקום קדוש זה מעניק לשמועה תוקף של ראייה חושית ,שכן הוא נמצא במוקד ההתרחשות האלוקית. המהרש"א במסכת ברכות (דף נ"ד) צועד בנתיב דומה למכתם ומבאר כי הנס של יציאת מצרים לא הושלם עד שעם ישראל הגיע אל המנוחה ואל הנחלה במדבר תחת כנפי השכינה. לכן ,המקום שבו עמד יתרו – מחנה ישראל במדבר – נחשב כחלק אינטגרלי ממקום הנס הרחב ,ועל כן ברכתו הייתה כדין ובזמן. העיון יעקב בחידושיו למסכת ברכות (דף נ"ד ע"א) מציע פתרון המבוסס על המציאות הניסית של המדבר .הוא מתרץ כי כיוון שכתוב בפסוק שיתרו בא אל הר האלוהים ,והרי ידוע שענני הכבוד היו משווים את כל ההרים ומנמיכים את הגבעות ,נמצא שמשם ,מאותו גובה רוחני ופיזי ,היה יתרו יכול לראות את ארץ מצרים בראייה חושית .ביאורו הישיבתי הוא שעל ידי נס העננים התבטלו המרחקים הגיאוגרפיים ,ושפיר בירך יתרו כשהוא רואה את המקום מרחוק. בגליוני הש"ס על מסכת שבת (דף ל"א ע"ב) מובא תירוץ הלכתי עמוק בדרך של גזירה שווה.

413

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא מבאר שמכיוון שעם ישראל יצאו ממצרים על פי ה' ,וכל מסעיהם במדבר היו על פי ה' ובעמוד ענן וע"אש ,הרי שכל המקומות שבהם עברו נחשבים כ"מקום אחד" .הוא מדמה זאת לדין סותר על מנת לבנות ,שאף אם הסתירה במקום אחד והבנייה במקום אחר ,נחשב הדבר כמקום אחד אם התהליך רצוף .לכן ,יתרו שעמד במחנה ישראל במדבר ,נחשב כאילו עמד במצרים ובים סוף ממש ,שכן כל התחנות הללו חוברו בקשר אלוקי בל ינתק. האדמו"ר מגור ,בעל האמרי אמת (ליקוטים דף ל"ח) ,מעלה את הסוגיה לקומה רוחנית גבוהה יותר .הוא מתרץ כי משה רבינו ,בכוח תורתו ותפילתו ,המשיך את הנס והראה אותו לעיני יתרו כאילו הוא נעשה עכשיו ממש .הוא מדמה זאת לתמונות חיות הממחישות את האירוע, עד שהנס עמד לנגד עיני יתרו בבהירות כזו שלא נותרה לו ברירה אלא לברך .ביאורו הוא שצדיק הדור יכול להפוך את ה"שמועה" ל"ראייה" ,ובכך להכשיר את הברכה על פי כל גדרי ההלכה. שער הציון (סימן רי"ח ס"ק י"ח) מביא להלכה את דברי הרמ"א המסתמך על השיטה מקובצת, ופוסק שראיית הניצולים דינה כראיית המקום .בכך הוא נותן תוקף מעשי לכל אותם תירוצים המבקשים לגשר על הפער שבין המדבר למצרים ,ומלמדנו שמי שרואה את חסדי ה' ניצבים לנגד עיניו בדמותם של הניצולים ,הרי הוא כעומד במקום הנס ממש. מתוך בירורי המפרשים המיישבים את מרחק המקום בדרכים של ראייה ניסית וחיבור הלכתי ,אנו שבים אל דברי המהרש"א והמכתם בתוספת עומק מדברי הנצי"ב מוולוז'ין .כאן מתברר כי ראייתו של יתרו לא הייתה רק על העבר ,אלא על תהליך חי של גמר הניסים: המהרש"א במסכת ברכות (דף נ"ד) והמכתם מבארים בדרכם הישיבתית כי אין לראות ביציאת מצרים אירוע שנסתיים בגבולות הגיאוגרפיים של ארץ מצרים .כל עוד עם ישראל נמצא בדרך וזקוק למן ,לבאר ולענני כבוד ,הרי שנס ההצלה ממשיך להתרחש בכל רגע. יתרו ,בראותו את המחנה השוכן במדבר בחסדי שמיים ,ראה את הנס בעיצומו .ביאורו של דבר הוא ש"מקום הנס" אינו נקודה סטטית על המפה ,אלא הוא המרחב שבו השכינה פועלת את ישועתה .כיוון שיתרו עמד בתוך המרחב הזה ,נחשב הדבר כראיית המקום לכל דבר ועניין. הנצי"ב בפירושו העמק דבר (שמות י"ח ,י') מוסיף נופך מוסרי והלכתי לברכה זו .הוא מבאר כי יתרו דייק בלשונו "אשר הציל אתכם ...ואשר הציל את העם" .הנצי"ב מסביר כי יתרו ראה שני סוגי ניסים :הניסים הגדולים שנעשו לכלל (העם) ,והצלת הפרט (אתכם – משה ואהרן) .ראיית המנהיגים והעם כשהם שלמים ובריאים לאחר התלאות ,היא היא הראייה המאפשרת את הברכה .לשיטתו ,הראייה הנדרשת אינה של המקום הדומם ,אלא של תוצאת הנס הניכרת על פני הניצולים. יתירה מכך ,המהרש"א מדגיש כי יתרו בירך על "הצלה מחרב" ,וזו הצלה שמלווה את האדם בכל מקום שאליו הוא הולך .כיוון שיתרו פגש את הניצולים כשהם עדיין תחת חסות הנס

414

ורתי תשרפ

המדברי ,הרי שמבחינה הלכתית הוא נמצא בתוך "אטמוספירה" של נס ,ועל כן שפיר בירך בשם ומלכות כפי שביארנו בשלבים הקודמים. מתוך בירורי האחרונים והראשונים המגשרים בין המדבר למצרים בכוח הראייה והחיבור הרוחני ,אנו יורדים לעולם המעשה וההלכה הפסוקה .כאן אנו מגלים כיצד הודאתו של יתרו מעצבת את הנהגתנו בברכות השבח :נפקא מינה ראשונה היא ברכה על ראיית הניצולים .כפי שפסק הרמ"א בשולחן ערוך (או"ח סימן רי"ח) ,אנו מאמצים את חידושו של השלטי גיבורים והשיטה מקובצת ,לפיו הרואה קהל רב שניצלו מנס ,יכול לברך גם אם אינו עומד במקום הפיזי שבו אירע הנס .למעשה ,אם אדם פוגש קבוצה גדולה של ניצולים מאירוע רב נפגעים, עליו לעצור ולברך בשם ומלכות ,שכן הניצולים עצמם הם עדות חיה וניידת לחסדי ה'. נפקא מינה שנייה נוגעת להגדרת "מקום הנס" בתהליך מתמשך .מדברי המכתם והמהרש"א למדנו שכל עוד הנס לא הושלם ,כל התחנות בדרך נחשבות כמקום אחד .למעשה ,אדם שנעשה לו נס שהתחיל במקום פלוני והסתיים במקום אלמוני (כגון מרדף או הצלה מתמשכת), יכול לברך בכל אחת מהנקודות לאורך המסלול ,שכן כולם נחשבים כמרחב הצלה אחד. נפקא מינה שלישית היא היחס לראייה חזותית ממרחק .על פי חידושו של העיון יעקב, למדנו שאם אדם עומד במקום גבוה ורואה משם את מקום הנס ,אף שהוא מרוחק ממנו פיזית ,הדבר נחשב כראייה המכשירה לברכה .למעשה ,בימינו כאשר ניתן לראות מקומות מרחוק באמצעים טכנולוגיים או מנקודות תצפית רחוקות ,יש לדון האם ראייה כזו נחשבת כ"הרואה" המוזכר במשנה ,ובכך אנו ממשיכים את קו המחשבה של יתרו שעמד על ההר וצפה אל עבר מצרים. נפקא מינה רביעית היא הודאה על שמועה המלווה בראיית התוצאה .למדנו מהאמרי אמת שמשה המחיש ליתרו את הנס .למעשה ,אדם ששומע על נס ורואה לנגד עיניו המחשה ברורה או תוצאה מובהקת של הישועה ,הדבר מעורר בו חובת שבח גדולה יותר ,גם אם אינו מברך בשם ומלכות מחמת ספק ברכות ,עליו לתת שבח והודיה בדיבור כפי שעשה יתרו. מתוך בירורי ההלכה והמעשה בדבר כוחה של ראיית הניצולים ,אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון בחידושו של יתרו .כאן נשאלת השאלה המהדהדת בדברי חז"ל :מדוע הוצרך עם ישראל ,שחווה את הניסים על בשרו ,לבואו של יתרו כדי ללמוד כיצד מברכים על הנס? הרעיון המרכזי המונח ביסוד דברים אלו הוא "יתרון האור מן החושך" .עם ישראל, מתוך שהיו שרויים בתוך הנס ומורגלים בפלאי המדבר ,איבדו במידה מסוימת את היכולת להשתומם .הנס הפך עבורם לטבע שני .יתרו ,שבא מן החוץ ,מן המקום שבו חוקי הטבע שולטים בחוזקה ,יכול היה לראות את ההבדל העצום שבין יד מצרים ליד ה' .הברכה שלו נובעת מן הניגודיות .ביאורו של דבר הוא שהודיה אמיתית דורשת לעיתים מבט של "אורח", אדם שמסוגל להתבונן במציאות בעיניים חדשות ולזהות את הפלא בתוך המובן מאליו. זאת ועוד ,יתרו מייצג את הפיכת החכמה האנושית להכרה באלוהות .הוא היה "יודע כל

415

גם לנשמה מגיע אוכל

עבודה זרה שבעולם" ,ודווקא מתוך ידיעת הכוחות כולם ,יכול היה לומר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" .ברכתו של יתרו היא השלמת הנס; הנס במצרים נועד להודיע את שמו בעולם ,וכל עוד לא קם אדם מן האומות ובירך עליו ,היה חסר בפרסום הנס .יתרו בברכתו הפך את הנס ההיסטורי של עם ישראל להכרה אוניברסלית במלכות ה'. יש כאן בירור במושג הראייה הרוחנית .יתרו לא נזקק לראות את המקום הפיזי של מצרים, משום שראייתו הייתה ראיית הלב .הוא ראה את המהות של ההצלה .המוסר הנלמד מכאן הוא שהברכה אינה תלויה רק בחוש הראייה הגשמי ,אלא ביכולת של האדם לקשור את מה שהוא רואה לנגד עיניו (הניצולים במדבר) למקור האלוהי שמעבר לזמן ולמקום .ברכת יתרו היא הניצחון של ההכרה השכלית והרגשית על מגבלות המרחק. מתוך בירור דמותו של יתרו כמביא הראייה החדשה אל תוך מחנה ישראל ,אנו פונים אל פנימיות הנפש .כאן מתגלה כיצד היכולת לברך מבלי להיות במקום הפיזי של הנס היא כלי חיוני עבור כל אדם במסע חייו האישי :התובנה המחשבתית הנלמדת מכאן היא שהאדם נמצא לעיתים קרובות ב"מדבר" – תקופה של יובש ,המתנה או אי-ודאות – בעוד הניסים הגדולים של חייו נראים כזיכרון רחוק מארץ מצרים האישית שלו .הנהגתו של יתרו מלמדת אותנו שאין צורך לחזור פיזית אל העבר כדי להתמלא בכוחו .על ידי התבוננות ב"ניצולים" – באותם חלקים בנפשנו ששרדו את הקשיים ,בכישרונות שנשארו עמנו ובחסד שמלווה אותנו ביום-יום – אנו יכולים להמשיך את אור הנס אל תוך ההווה. זאת ועוד ,עניין ה"ראייה מרחוק" עליו עמדנו בדברי האחרונים ,מלמד על היכולת להתעלות מעל המצוקה הרגעית .כפי שיתרו עמד על הר האלוהים וראה משם את מצרים ,כך נדרש מהאדם לטפס על "הר" רוחני – נקודת מבט גבוהה של אמונה – ממנה ניתן לראות את רצף חייו כסיפור אחד של הצלה .בנקודת מבט זו ,המרחק בין הקושי לישועה מתבטל ,וכל תחנות החיים נחשבות כ"מקום אחד" של הנהגה אלוקית. העבודה הפנימית העולה מכאן היא הפיכת ה"שמועה" ל"ברכה" .אנו שומעים בכל יום על חסדי ה' בעולם ועל ישועות של אחרים .המדרגה של יתרו היא לא להישאר פסיבי מול השמועה ,אלא לתת לה מקום בלב עד שהיא הופכת לראייה מוחשית המאלצת אותנו לברך "ברוך ה'" .זוהי היכולת להתרגש מטובו של הקדוש ברוך הוא גם כשאיננו עומדים במרכז ההתרחשות ,אלא רק רואים את פירותיה על פני הסובבים אותנו. מתוך בירורי המחשבה על היכולת לראות את יד ה' גם מן המרחק והמדבר ,אנו עולים אל הקומה המוסרית .כאן ,ברכתו של יתרו הופכת לקריאה של אחריות מוסרית עבור כל מי שעומד מן הצד ורואה את חסדי ה' על זולתו :היסוד המוסרי הראשון העולה מסוגיה זו הוא חובת ההשתתפות בשמחת השני .יתרו לא היה במצרים ,הוא לא סבל את עבודת הפרך ולא חצה את הים בחרבה ,ובכל זאת הוא היה זה שפתח בברכה .המוסר הנלמד כאן הוא שהכרת הטוב אינה מוגבלת רק למי שקיבל את ההטבה באופן אישי .המוסר דורש מהאדם שלא להיות אדיש לישועת חברו .כאשר אדם רואה את ה"ניצולים" – את אלו שעברו תקופות

416

ורתי תשרפ

קשות ועומדים כעת איתנים – מוטלת עליו חובה מוסרית להכיר בכך ולתת שבח לבורא, ובכך הוא הופך לשותף בנס. ערך מוסרי שני הוא ענוותנותו של ה"רואה" .חז"ל ציינו כי היה זה גנאי לישראל שלא בירכו עד שבא יתרו .עומק המוסר כאן הוא שההרגל הוא האויב הגדול של המוסר והאמונה. האדם המורגל בטוב ובניסים נוטה לשקוע בתוך עצמו .האחריות המוסרית של ה"אורח", של זה שמביט מהצד ,היא להזכיר למי שנמצא בתוך הנס את גודל השעה .יתרו לימד אותנו שמוסרית ,תפקידנו בעולם הוא לעורר זה את זה להודיה ,ולראות את מה שאחרים ,מרוב הרגל או עייפות ,כבר אינם מסוגלים לראות. לבסוף ,נבנה כאן יסוד של "מוסר האמת" .יתרו ,כפי שביאר המהרש"א ,ראה במלכות ה' את המקור לכל ההצלה .המוסר כאן מחייב את האדם לחתור אל האמת המוחלטת ולא להסתפק בהסברים חלקיים או מקריים .כאשר אדם רואה נס ,האחריות המוסרית שלו היא לשייך אותו לבעל הבירה ,ובכך להוסיף דעת ואמונה בעולם .ברכת יתרו היא הצהרה מוסרית שהאמת אינה תלויה במקום גיאוגרפי ,אלא בנכונות של האדם להכיר במציאות האלוקית בכל מקום שבו הוא נפגש עמה.