האם מותר לנסוע במוצאי שבת עם נהג חילוני שלא הבדיל והרי מכשילו באיסור?

בין שבת המלכה לבין ימי המעשה האפורים ,מציב את היהודי המבקש לשמור על טהרתו בפתחה של התמודדות מורכבת ומעוררת מחשבה. דמיינו לעצמכם אדם העומד בקרן רחוב במוצאי שבת ,כוס ההבדלה עודה מותירה טעם

בין השמשות דוחק ,ואור שבעת הימים הולך ונאסף אל גנזיו .המעבר החד בין קודש לחול, בין שבת המלכה לבין ימי המעשה האפורים ,מציב את היהודי המבקש לשמור על טהרתו בפתחה של התמודדות מורכבת ומעוררת מחשבה. דמיינו לעצמכם אדם העומד בקרן רחוב במוצאי שבת ,כוס ההבדלה עודה מותירה טעם של יין בפיו ,וריח הבשמים מלווה את נשימותיו .הוא זקוק להגיע למחוז חפצו ומזמין מונית. אל מולו עוצר נהג ,אחיו מבני ישראל ,שבעוונותינו הרבים טרם זכה לטעום מתיקותה של שבת ובוודאי שלא הבדיל בין קודש לחול .הנהג מוכן לצאת לדרך ,ללחוץ על הדוושה ולבצע מלאכה גמורה של העברה והבערה. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה אל חלל הלב :האם בנסיעה זו אני הופך להיות שותף למלאכת חול שנעשית קודם זמנה? האם היד המושיטה את דמי הנסיעה היא אותה יד המכשילה את הנהג באיסור עשיית מלאכה קודם הבדלה? מחד ,האחריות ההדדית "כל ישראל ערבים זה בזה" מחייבת אותנו לדאוג לנשמת חברנו ,ומאידך ,צורכי החיים וההנהגה הציבורית דורשים בירור מעמיק – האם ישנה דרך לקדש את החול גם עבור מי שעדיין אינו יודע להבדיל בעצמו? בואו ונחזה כיצד נפרסת היריעה ההלכתית במפגש הגורלי שבין פגוש המונית לבין גבולות הקדושה. מתוך דמדומי מוצאי השבת ,כאשר אנו מבקשים למתוח קו של אור בין קדושת היום לבין ימי המעשה ,אנו פונים אל המקור הנצחי הניצב בלב פרשת השבוע ,שם נחקקה המצווה המלווה את האדם בבואו ובצאתו" .זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ח) .פסוק זה הוא המעין ממנו נובעים כל דיני קידוש היום והבדלתו ,וכפי שביארו רבותינו מפרשי התורה לדורותיהם: רש"י בפירושו על התורה (שמות כ ח) פירש "זכור -תנו לב לזכור תמיד את יום השבת ,שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת" .רש"י מעמיד את הזכירה על שימת הלב וההכנה המתמדת ,ומכאן למדו חכמים שהזכירה צריכה להיות בדיבור ,הן בכניסת היום והן ביציאתו, כדי לשמר את חשיבות היום בתודעת האדם. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו (שמות כ ח) ביאר כי מצוות זכור היא בפה ובלב ,והיא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל .לדבריו ,הדיבור המקדש הוא המבדיל בין ישראל לעמים ובין הקודש לחול ,ובלעדיו נשארת השבת כחלק בלתי נפרד מזמן החול. הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות כ ח) כתב כי מצוות זכירה היא שנזכור את יום השבת תמיד ולא נשכחהו ,וביאר שהזכירה ביציאתו היא כדי להפריש את השבת מימי המעשה שלפניו ושלאחריו .הרמב"ן רואה בהבדלה כלי לשמירת מעלת השבת גם לאחר שחלפה, ומכאן חומרת עשיית המלאכה קודם הדיבור המפריד.

640

ורתי תשרפ

החזקוני (שמות כ ח) פירש כי הזכירה צריכה להיות בשעה שהיום נכנס ובשעה שהוא יוצא, להודיע שיום זה קדוש הוא ומובדל מן השאר .בכך הוא מצביע על כך שההבדלה היא הקובעת את חתימת הקדושה ומתירה את השימוש בכלי החול. הספורנו (שמות כ ח) ביאר כי "לקדשו" פירושו להבדילו משאר הימים כדי להתעסק בו במושכלות .לפי זה ,כל עוד לא נעשתה פעולת ההבדלה בדיבור ,האדם עדיין נמצא במציאות של "הבדלה" שאינה מאפשרת עיסוק בצרכי חול ומלאכה. אונקלוס בתרגומו (שמות כ ח) תרגם "דכר ית יומא דשבתא לקדשותיה" ,וביונתן בן עוזיאל תרגם "הוו דכירין ית יומא דשבתא לקדשא יתיה" .התרגומים מדגישים את חובת הזיכרון המביאה לידי קדושה ,ומכאן שהשמטת הזיכרון במוצאי השבת מותירה את האדם במצב של איסור. הכלי יקר (שמות כ ח) חידש כי הזכירה בפה היא הממשיכה את קדושת השבת אל תוך ימי החול ,ובלעדי ההבדלה הרי הוא כמי שפוגם בצינור הקדושה המזין את ימי המעשה. רבנו בחיי (שמות כ ח) ביאר כי זכור הוא כנגד מידת יום ,וצריך האדם להזכיר את השבת בצאתה כדי להראות שחביבה היא עליו ככלה המלווה בצאתה מן העיר .אי ביצוע ההבדלה נראה כזלזול בכבוד המלכה ,ומכאן שאלת ההכשלה של הנהג המזלזל בפרידתה. בגמרא במסכת פסחים (דף קז ע"א) מובא כי "המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס", ומכאן למדנו שההבדלה היא חובה קבועה ומחייבת .רש"י (שם ,ד"ה צריך שיבדיל) פירש שחכמים תקנו הבדלה על הכוס אף למי שכבר הבדיל בתפילה ,כדי לחזק את חשיבות ההבדלה בפרסום ובחגיגיות .מדברי הסוגיה עולה כי כל עוד לא נעשתה פעולה זו ,האדם עדיין נתון תחת רושמה של השבת. בגמרא במסכת שבת (דף קנ ע"ב) מובא הדין של "היה מהלך בדרך וחשכה לו" ,ושם דנה הגמרא בגדרי אמירת הבדלה כדי להתיר מלאכה .תוספות (שם ,ד"ה ואין) חידשו כי מי שלא הבדיל בתפילה ואין לו כוס ,יכול לומר "המבדיל בין קודש לחול" ובכך מותר לו לעשות מלאכה .מכאן אנו למדים את כוחו של הדיבור הקצר כמתיר המחסום שבין השבת לחול. בגמרא במסכת ברכות (דף לג ע"א) מובא כי "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות" .רש"י (שם ,ד"ה תקנו להם) פירש שתקנה זו נועדה להסדיר את סדר היום היהודי כך שלא יכנס אדם למלאכה בלא שציין את יציאת היום הקדוש .הגמרא מדגישה את חשיבות הדיבור המבדיל כשלב הכרחי לפני כל פעולת חול. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ה הלכה ב) מובא כי "אם לא הבדיל בתפילה -מחזירין אותו" .פני משה (שם) ביאר כי חומרת ההבדלה היא כזו שהיא מעכבת את סדר התפילה וההיתר שאחריה .הירושלמי מעמיק את ההבנה שההבדלה אינה רק טקס חיצוני ,אלא תנאי מהותי במעבר למציאות של ימי המעשה.

641

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת פסחים (דף קא ע"א) דנה הגמרא בדין "אין קידוש אלא במקום סעודה" ומקישה מכך גם לדין הבדלה במקום סעודה לדעות מסוימות .הרשב"ם (שם) פירש שההבדלה תלויה בהכרה של האדם ביציאת היום ,ואם אדם פועל ועושה מלאכה בלא הכרה זו ,הרי הוא כפוגע בכבוד השבת הנפרדת ממנו. מתוך דברי הגמרות עולה היסוד הברור :המלאכה אסורה בהחלט קודם הבדלה בדיבור. כאשר אנו מזמינים נהג שלא הבדיל ,אנו פוגשים את הדין התלמודי פנים אל פנים – האם פעולתנו גורמת לו לעבור על איסור זה המפורש בפי חז"ל. מתוך בירור יסודות השמעתא ודברי חז"ל המעמידים את הדיבור המבדיל כשער הכרחי למלאכות החול ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר בדבריהם נתפרשו גדרי האיסור והיחס לאדם שעושה מלאכה בטרם הפריש עצמו מן הקודש. הרמבם בספרו משנה תורה (הלכות שבת פרק כט הלכה א) כתב "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים ...וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו ,בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה" .הרמב"ם ביאר כי חובת ההבדלה היא מהתורה כחלק ממצוות זכור ,ומכאן שהמעכב את ההבדלה מבטל מצוות עשה דאורייתא ,ועשיית מלאכה בלא הבדלה היא פגיעה ישירה בציווי המקראי. הרשב"ם במסכת פסחים (דף קא ע"א ד"ה דאמר שמואל) פירש כי טעם ההבדלה הוא "וקראת לשבת עונג" ,ודין זה נלמד מהפסוק בישעיהו .הוא ביאר כי כשם שהקידוש מוכרח להיות במקום סעודה ,כך ההבדלה צריכה להיעשות בתוך סדר היום המפריד ,וכל עוד לא קרא האדם להבדלה ,הרי הוא עדיין תחת איסורי השבת. רבנו תם בתוספות (מסכת שבת דף קנ ע"ב ד"ה ואין) חידש כי מי שצריך לעשות מלאכה בדוחק במוצאי שבת ואין לו כוס ,יכול לומר "המבדיל בין קודש לחול" ובכך להתיר לעצמו את המלאכה .הוא ביאר כי הדיבור המינימלי הזה מפקיע את קדושת השבת מהאדם ,ובלעדיו המלאכה אסורה בתכלית ,גם אם כבר חלף הזמן הכרונולוגי של השבת. ספר החינוך (מצווה לא) כתב "לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו וכן ביציאתו שיהיה בהם זכר גדולת היום ...והבדלתו לשבח משאר הימים" .הוא ביאר שהמצווה היא להטביע בנפש את ההפרדה בין הזמנים ,ואם אדם עושה מלאכה בלא הבדלה ,הוא מחטיא את המטרה של הכרת מעלת השבת ומערבב בין קודש לחול. הריטב"א במסכת ברכות (דף לג ע"א) פירש כי אף שהבדלה בתפילה היא העיקר ,מכל מקום ללא אמירה כלשהי של הבדלה בפה ,המלאכה נשארת באיסורה .הוא ביאר שהאמירה היא המעשה המעשי המנתק את האדם מכבלי השבת ,וכל הפועל בלא אמירה זו הרי הוא כמי שפורץ גדר. הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה א) ביאר כי אף לשיטתו שהבדלה

642

ורתי תשרפ

היא מדברי סופרים ,מכל מקום חכמים סמכוה על המקרא והחמירו בה מאוד ,עד שאסרו כל מלאכה וטעימה קודם שיבדיל.

מרן השולחן ערוך (או"ח סימן רצט סעיף י) כתב "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל". הוא ביאר כי איסור זה חל מרגע צאת הכוכבים ועד שיאמר "המבדיל בין קודש לחול" או שיבדיל בתפילה ועל הכוס .מדבריו עולה כי הנהג הנכנס למוניתו ונוסע בלא אמירה זו ,עובר על איסור מפורש שנקבע להלכה.

המשנה ברורה (סימן רצט ס"ק לד) פירש כי אפילו מלאכות קלות שאינן מלאכות גמורות אסורות קודם הבדלה .הוא ביאר כי טעם האיסור הוא כדי שלא יזלזל האדם בקדושת השבת היוצאת ,ומכאן שהמלאכה של הנהג בנסיעתו היא פגיעה בכבוד היום.

המגן אברהם (סימן רצט ס"ק ט) חידש כי האיסור לעשות מלאכה קודם הבדלה אינו רק על האדם עצמו ,אלא שאסור גם לומר לחברו ישראל לעשות עבורו מלאכה אם החבר עדיין לא הבדיל .הוא ביאר כי יש בזה משום הכשלה באיסור ,ואף אם המבקש כבר הבדיל ,כל עוד הפועל לא הבדיל – האיסור עומד בעינו.

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל בספרו הליכות שלמה (סימן רצ"ט ס"ק י') ביאר כי במציאות שבה אדם נאלץ להשתמש בשירותיו של נהג שאינו שומר שבת ,יש למצוא דרך שהנהג עצמו יוציא מפיו דיבור המהווה הבדלה .הוא חידש כי אמירת שבוע טוב (גוט וואך) מהווה מעין הודאה ביציאת השבת ,ואם הנהג משיב לנוסע בברכה זו ,הרי שגילה דעתו שהשבת יצאה ומותר לו במלאכה .עם זאת ,הוא ציין כי לכתחילה ראוי לנסות ולגרום לנהג לומר את נוסח המבדיל ממש.

הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"א סימן ל"ד) כתב והעיר על דברי הגרש"ז ,וביאר כי אין די באמירת שבוע טוב .לשיטתו ,מצוות ההבדלה דורשת אזכור של ההפרדה בין הקודש לחול ,ועל כן אם הנוסע מזמין את המלאכה והנהג לא הבדיל כתיקון חכמים ,יש כאן חשש ממשי של הכשלה באיסור דאורייתא או דרבנן .הוא פירש כי ראוי לאדם להמתין עד זמן שיספיק הנהג להבדיל בעצמו ,או להציע לו לומר את נוסח ההבדלה הקצר.

הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (שבת חלק ו') ביאר כי במקום שבו הנהג ממילא יעשה את מלאכתו וייצר את חילול השבת ללא קשר להזמנת הנוסע הספציפי (בבחינת "חד עברא דנהרא") ,יש להקל יותר .הוא חידש כי אף שיש להיזהר מהכשלה, מכל מקום אם הנוסע מעורר את הנהג לומר "המבדיל בין קודש לחול" קודם הנסיעה ,הרי שתיקן את המכשול והנסיעה מותרת ללא פקפוק.

הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן נ"ו) ביאר כי היסוד של "לפני עיוור" קיים גם כלפי מי שאינו שומר מצוות בשאט נפש .הוא כתב כי החובה של "הוכח

643

גם לנשמה מגיע אוכל

תוכיח" וערבות מחייבת אותנו למנוע ממנו איסור ככל הניתן ,ולכן הציע שכל נוסע ירגיל את הנהג לומר נוסח קצר של הבדלה קודם שיתחיל בנסיעה. מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ה' סימן צ"ט) כתב ודן בחומרת העניין ,וביאר כי הזמנת מונית מיד בצאת השבת היא מכשול ברור .הוא פירש כי הנהג עושה מלאכה גמורה (הבערה והוצאה) בשליחותו של הנוסע ,ואם לא הבדיל ,הרי שהנוסע נהנה מחילול שבת שלו .הוא חידש כי יש להמתין זמן מה לאחר צאת השבת כדי שלא יהיה המעשה סמוך ממש ליציאתה בלא הבדלה. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (סימן רצ"ט) ביאר והביא את דברי הפוסקים הסוברים כי מאחר שרוב הנהגים כיום יודעים כי השבת יצאה והם חפצים ביציאתה כדי לעסוק בפרנסתם ,הרי שדיבורם על עסקי חול נחשב כהפסקת השבת לעניין זה ,אך לכתחילה ודאי שיש לעוררם לאמירת המבדיל. מתוך בירור שיטות הפוסקים וגדולי הדור ,המבקשים למצוא את האיזון בין איסור הכשלת הזולת לבין הצורך המעשי בשימוש בשירותי תחבורה במוצאי השבת ,אנו באים לגזור את הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך הסוגיה ותרגומן לשפת המעשה. חובת הדיבור המקדים :הנפקא מינה המרכזית היא הצורך של הנוסע ליזום שיחה עם הנהג מיד עם כניסתו למונית .כדי לצאת מידי ספק הכשלה ,על הנוסע לברך את הנהג בברכת שבוע טוב או להזכיר את יציאת השבת ,ובכך לגרום לנהג להגיב בדרך המהווה הודאה והבדלה בדיבור ,המפקעת את איסור המלאכה לדעת רבים מהפוסקים. זמן הזמנת המונית :נפקא מינה חשובה נוגעת לתיזמון הפנייה לנהג .לכתחילה ,יש להמתין מספר דקות לאחר צאת השבת קודם שמזמינים את המונית ,כדי לוודא שגם לשיטות המחמירות ביותר ,הנהג לא יעשה מלאכה (כגון הנעת הרכב או הפעלת המונה) בתוך זמן השבת ממש או בתוך הדקות הראשונות שבהן חובת ההבדלה היא תכופה ביותר. אמירת נוסח ההבדלה עבור הנהג :במקרה שהנהג אינו יודע להבדיל כלל ,נפקא מינה למעשה היא שהנוסע יכול לומר בעצמו את נוסח המבדיל בין קודש לחול בקול רם ,ובכך להוציא את הנהג ידי חובה מדין שומע כעונה (במידה והנהג מקשיב ומכוון לכך) ,מה שיסיר את מכשול המלאכה באופן מוחלט. הנאה ממלאכת הנהג :נפקא מינה נוספת היא בשאלה האם מותר ליהנות מהנסיעה אם התברר שהנהג בוודאות לא הבדיל .על פי הכרעת הפוסקים המקלים במקום שבו הנהג היה עושה את המלאכה ממילא ,מותר ליהנות מהנסיעה בדיעבד ,אך לכתחילה חובת הערבות מחייבת את הנוסע לנסות ולתקן את המצב על ידי עידוד הנהג לומר את דברי ההבדלה. התייחסות למלאכות דרבנן :מאחר שחלק מפעולות הנהיגה כיום כרוכות באיסורי דרבנן (לדעות מסוימות) ,הנפקא מינה היא שבשעת הדוחק גדול יותר ההיתר להסתמך על אמירת

644

ורתי תשרפ

המבדיל בדיבור בלבד ללא כוס ,כיוון שאיסור מלאכה קודם הבדלה הוא קל יותר במלאכות שאינן דאורייתא. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המבקשות לגשר על הפער שבין קדושת השבת לפעולת החול ,אנו עולים אל עומק הרעיון הטמון ביסוד ההבדלה ,ומגלים כי אין מטרתה רק להפריד ,אלא בעיקר להגדיר את הקשר הנכון בין העולמות .עומק הרעיון של "המבדיל בין קודש לחול" אינו רק יצירת חיץ טכני של זמנים ,אלא קביעת היררכיה בנפש האדם .השבת היא המקור והשורש ,וימי החול הם הענפים השואבים ממנה חיות .המחלוקת ההלכתית בשאלת המכשול של הנהג במוצאי השבת חושפת את התפיסה שכל עוד לא נעשתה הבדלה בדיבור ,האדם עדיין נושא עמו את "נשמתו היתירה" ואת מעטפת הקדושה של השבת .כאשר אנו דואגים לכך שהנהג יבדיל ,אנו למעשה פועלים לשמר את כבוד השבת שלא תהפוך לחול בבת אחת ובצורה מזולזלת. ההבדלה היא זו שמאפשרת את החיבור האמיתי .ללא הבדלה ,הקודש והחול מתערבבים זה בזה לכדי עיסה אחת שאין בה ייחוד .רק כאשר אדם מכיר בכך שישנו גבול ,הוא יכול להכניס את קדושת השבת אל תוך מלאכת החול שלו .הנהג שמניע את רכבו במוצאי השבת מבצע פעולה של יצירה בעולם הגשמי; אם הוא עושה זאת מתוך הכרה שהשבת יצאה ,הוא הופך את הנסיעה לחלק מהנהגת ה"חול" המקודש על ידי השבת. בשורש העניין ,הערבות ההדדית בסוגיה זו מלמדת אותנו שקדושת השבת של היחיד אינה שלמה כל עוד אחיו היהודי נמצא במצב של בלבול בין קודש לחול .הניסיון לגרום לנהג לומר "המבדיל" או "שבוע טוב" אינו רק דרישה הלכתית יבשה כדי להימנע מאיסור "לפני עיוור" ,אלא הוא אקט של חיבור נשמתי .אנו מבקשים להעניק גם ליהודי הרחוק את היכולת לחתום את יום המנוחה בצורה הראויה ,ובכך להפוך את הנסיעה במונית למפגש של קדושה שמתחילה להאיר את ימי המעשה. מתוך בירור עומק הרעיון המלמדנו כי ההבדלה היא היסוד לחיבור נכון בין העולמות ,אנו עולים אל קומת המחשבה ,המבקשת לחשוף את כוחו הכביר של הדיבור האנושי ואת יכולתו לחולל שינוי מהותי במציאות הנפש והיקום .ההיבט המחשבתי בסוגיה זו נעוץ בכוחה של המילה המדוברת .התורה ציוותה "זכור את יום השבת לקדשו" ,וחכמים פירשו שהזכירה היא בפה .מדוע אין די במחשבה בלב שהשבת יצאה? כאן טמון סוד עמוק :הדיבור הוא המגשר בין עולם המחשבה הנסתר לבין עולם המעשה הגלוי .כאשר הנהג מוציא מפיו את המילים "המבדיל בין קודש לחול" או אף "שבוע טוב" ,הוא מבצע פעולה של בריאה זוטא .הוא מגדיר מחדש את הזמן שבו הוא נמצא .הדיבור הוא ה"מפתח" המשחרר את האדם מכבלי הקדושה של השבת ומאפשר לו לפעול בתוך החול בלי להיפגם. במישור המחשבתי ,המפגש עם הנהג במוצאי השבת הוא שיעור בהתבוננות .אנו לומדים כי המציאות אינה רק "נתון" פיזי ,אלא היא תלויה בפרשנות ובדיבור של האדם עליה .עבור הנהג ,ייתכן שהשבת חלפה כלא הייתה ,אך עבור הנוסע המבקש להשפיע עליו ,השבת עדיין

645

גם לנשמה מגיע אוכל

נוכחת ומבקשת פרידה ראויה .המחשבה היהודית מלמדת אותנו שאין אנו חיים בחלל ריק; לכל מילה שאנו גורמים לזולת לומר יש השפעה על הווייתו .כשאנו מעוררים את הנהג להבדיל ,אנו בעצם עוזרים לו לסדר את עולמו הפנימי ,להבחין בין עיקר לטפל ובין יום מנוחה ליום עבודה. זוהי הנהגה של "אחריות המילה" .האמונה היהודית גורסת שהדיבור אינו "רוח בעלמא", אלא הוא כלי עבודה רוחני .כאשר אנו מקפידים על הבדלה בדיבור קודם מלאכה ,אנו מצהירים כי העולם אינו הפקר וכי ישנו בעל בית לזמן .הידיעה שגם הנהג ה"פשוט" זקוק לדיבור המבדיל כדי להתיר את מלאכתו ,מעניקה לכל פעולת חול יומיומית משמעות של שליחות וסדר אלוקי. מתוך עמקי המחשבה על כוחו של הדיבור וסגולתו של האדם להגדיר את זמני הקדושה, אנו באים אל קומת המוסר ,המבקשת לצקת לתוך הלב מצפן של אחריות חברתית וחמלה יהודית בתוך המפגש היומיומי .היסוד המוסרי הנלמד מסוגיה זו הוא עומק מושג הערבות. המצפן המוסרי מורה לנו כי קדושת השבת שלי אינה יכולה להיות שלמה אם היא נבנית על גבו של חילול שבת של אחר .אדם המזמין מונית ומתעלם ממצבו הרוחני של הנהג ,חוטא במוסריותו בכך שהוא הופך את זולתו לכלי שרת בלבד ,תוך התעלמות מנשמתו ומחויבותו לבורא .המוסר התורני תובע מאיתנו לראות בנהג לא רק "ספק שירות" ,אלא אח לצרה ולגאולה ,שיש לנו אחריות מוסרית למנוע ממנו מכשול. יתרה מכך ,אנו לומדים כאן שיעור במוסר של "קירוב לבבות" מתוך כבוד .המצפן המוסרי כאן אינו פועל בדרך של הטפה או התנשאות .כאשר הנוסע אומר "שבוע טוב" או מציע בנעימות לומר את נוסח ההבדלה ,הוא פועל מתוך מוסר של עדינות .הוא אינו בא לחנך את הנהג בתוכחות קשות ,אלא להעניק לו את האפשרות לצאת ידי חובה בדרך של שלום .זהו מוסר המכיר בכך שכל יהודי ,גם אם כרגע אינו שומר מצוות ,עדיין שייך למערכת הקדושה הכלל-ישראלית ,ותפקידנו לעזור לו לשמור על הקשר הזה מבלי לפגוע בכבודו. ישנו כאן גם בירור של יושרה מוסרית פנימית .האדם נדרש לשאול את עצמו :האם אני ממהר כל כך עד שאני מוכן להכשיל אחר? המצפן המוסרי בונה בנו את היכולת להמתין עוד רגע ,לדבר עוד מילה ,ולגלות אכפתיות .זוהי מדרגה של מוסר הנבנה מתוך הפרטים הקטנים של החיים – במושב האחורי של מונית במוצאי שבת ,שם נבחנת האמת המוסרית של האדם :האם הקדושה שספג בשבת מתורגמת כעת ליחס של חסד ואחריות כלפי אחיו. מתוך בירור יסודות המוסר והאחריות ההדדית ,המלמדים אותנו כי כל יהודי הוא חלק בלתי נפרד ממארג הקדושה של האומה ,אנו באים אל חתימת הסוגיה ,לאסוף את נתיבות ההלכה והמחשבה לכדי הדרכה ברורה ויישור נתיבות בדרכי החיים. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :למדנו כי המפגש בין קודש לחול אינו מסתיים בבית הכנסת או ליד שולחן השבת ,אלא הוא מלווה אותנו אל תוך השוק והרחוב .התובנה

646

ורתי תשרפ

העיקרית היא כי הדיבור האנושי הוא כלי רב עוצמה שיכול להפוך פעולה גשמית פשוטה למעשה שיש בו פחות איסור ויותר קדושה .עלינו להתרגל להקדים שלום וברכה לכל אדם, ובמיוחד במוצאי שבת ,מתוך הכרה שהמילים שלנו יכולות לסייע לזולת לע"במשימותיו הרוחניות מבלי שידע על כך אפילו .אנו למדים שגם ברגעים של חיפזון ,שהייה של רגע אחד לטובת אמירה של "שבוע טוב" או "המבדיל" ,היא זו שיוצקת תוכן אמיתי למושג "זכור את יום השבת לקדשו".

עיקר העניין: העולה מן הבירור בשאלת הנסיעה עם נהג שלא הבדיל במוצאי שבת :שורש המצווה והחיוב :מצוות הבדלה היא חלק ממצות עשה של "זכור את יום השבת לקדשו" .הרמבם (הלכות שבת) פירש שהיא מהתורה ,ועל כן כל עוד לא הבדיל האדם בדיבור ,הוא עומד באיסור עשיית מלאכה. חומרת המכשול :השולחן ערוך והמשנה ברורה ביארו כי אסור לעשות מלאכה קודם הבדלה .המגן אברהם חידש שאסור לומר לישראל אחר לעשות מלאכה עבורו אם אותו אחר טרם הבדיל ,משום איסור הכשלה. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל ביאר ונהג לומר לנהג "שבוע טוב" ,ומכיוון שהנהג משיב לו ,נחשב הדבר כהודאה ביציאת השבת וכהבדלה בדיבור המועילה להתיר מלאכה בדיעבד .מנגד ,הציץ אליעזר פירש שאין בכך די ויש להזכיר את עניין ההבדלה במפורש .הכרעה למעשה :הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ופוסקים נוספים ביארו כי לכתחילה יש להמתין מעט לאחר צאת השבת ,ובעת המפגש עם הנהג יש לעורר אותו לומר "המבדיל בין קודש לחול" או לומר זאת בפניו ,ובכך להסיר כל חשש איסור. הערבות ההדדית מחייבת אותנו לדאוג לכך שגם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה ,לא ייכשל במלאכה בתוך הזמן השייך לקדושת השבת .המילים הפשוטות של "שבוע טוב" הופכות את הנסיעה במונית מפעולה טכנית למפגש של ברכה והכרה במלכותו של עולם .נמצאנו למדים ,שהמבדיל בין קודש לחול נתן לנו את הכוח להמשיך את אור השבת אל תוך ימי המעשה ,וזאת על ידי הדיבור המאיר והלב המרגיש את קדושת הזמן ואת כבוד הזולת.

647

גם לנשמה מגיע אוכל