?מדוע נענש אדם הראשון שאכל מעץ הדעת הרי הוא היה אנוס שחוה הכתה אותו במקל שיאכל

?הכתה אותו במקל שיאכל באותה שעה גורלית, עת ניצבו אדם וחוה בצל עצי הגן, בעוד אור השמש דועך אל מעבר לאופק המזרחי, נפקחו עיניהם וחשכו עולמות. השאלה המנקרת בלב הלומד אינה מניחה

מדוע נענש אדם הראשון שאכל מעץ הדעת הרי הוא היה אנוס שחוה ?הכתה אותו במקל שיאכל באותה שעה גורלית, עת ניצבו אדם וחוה בצל עצי הגן, בעוד אור השמש דועך אל מעבר לאופק המזרחי, נפקחו עיניהם וחשכו עולמות. השאלה המנקרת בלב הלומד אינה מניחה מנוח: אדם הראשון, בחירוף נפשו, מציג את טענת האונס הגדולה בהיסטוריה. הוא מצביע על חוה, ועל המקל אשר בידה, ובקול רועד הוא טוען לחפותו – כפוי הייתי. הרי שכיבתו תחת מכת המקל, הזעקה החרישית שנבלעה בין ענפי עץ הדעת, והפחד מפני העתיד, כולם מצטרפים לכדי סיפור של כורח אנושי מול צו אלוהי. התחושה באוויר היא של מתח שבין צדק לבין מציאות אכזרית. האם אדם, שהוכה ונכבש תחת ידה של אשתו, יכול להיחשב כאחראי למעשה שביצע תחת לחץ פיזי כבד מנשוא? הרי המקל היכה, והאדם נשבר, והעולם כולו משלם את המחיר עד עצם היום הזה. האם ייתכן כי דווקא ברגעי הכפייה האלו התגלה רבב בלבבו של אדם, אשר הפך את המכה המאולצת להנאה אישית, ומכוח אותה שמחה פנימית נגזר עליו הדין? מול שתיקת העצים ורוחות הגן, אנו ניצבים בפתחה של סוגיה המבקשת .לפצח את הקודים הסמויים שבין אונס לבין בחירה, בין מכות המקל לבין תענוג החטא בבואנו להאיר את הכתובים, עלינו להידרש אל הפסוק המהווה את מוקד הסוגיה, כפי "שנכתב בספר בראשית: "ויאמר האדם האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל )(בראשית ג, יב , ביאר: את הכתוב, וכתב: כאן כפר בטובה, שהרי אמר האישה אשר נתתה עמדי)(שם רש"י כלומר, הרי שהיא הייתה בעוכריי. ביאור הדברים הוא שאדם הראשון, במקום ליטול אחריות, בחר להטיל אותה על מי שניתנה לו כעזר, ובתוך דבריו אלו מסתתרת הטענה על .אופן נתינת העץ לידו ביאר: את הניסוח המיוחד ואוכל, וכתב: פירושו שאכלתי מפני)(שם רבי אברהם אבן עזרא ,דבריה. ביאור הדברים הוא שהכתוב רומז על סיבה חיצונית שהובילה את האדם לאכילה .מה שפותח פתח לדיון האם סיבה זו נחשבת לאונס גמור הפוטר מעונש ביאר: את הקושי שבדברי אדם, וכתב: כי אדם לא אמר שחוה הכריחה אותו)(שם הרמב"ן בכוח, אלא שהיא נתנה לו ואכל בדרך של פיתוי ושידול. ביאור הדברים הוא שהראשונים חיפשו להבין את המניע הפנימי לאכילה, תוך התעלמות מפרשנויות מאוחרות יותר המדברות .על מכה פיזית, שכן הם ראו באדם ראש לכל המין האנושי שתפקידו היה לעמוד בניסיון ביאר: את כפל הלשון מן העץ ואוכל, וכתב: שיש כאן רמז לכך שחוה עשתה)(שם הכלי יקר מעשה חיצוני שהשפיע על רצונו של אדם, וייתכן שהדבר גרר אחריו תגובה של כניעה. ביאור הדברים הוא שהפרשנים ביקשו להבחין בין אונס פיזי לבין השפעה נפשית, שכן האונס משנה את הגדרת המעשה ממעשה מרצון למעשה שנעשה בכפייה, ושאלה זו נוגעת בליבת חומרת .העונש שנגזר על האדם כאשר אנו ניגשים אל גנזי חז"ל, מתבררת התמונה המורכבת של אונס ורצון, ושל המדדים

תישארב תשרפ 259 259 ,ממדי-שעל פיהם נשפט האדם. הגמרות פורשות בפנינו את ההבנה כי אין האונס מושג חד .אלא כזה התלוי גם בהסכמת הלב מבאר: את הגדרת המכה כייסורים מהותיים יותר)(דף ל"ג ע"ב בגמרא במסכת כתובות ממיתה, וכתב: מאי חזית דאמרת מיתה עדיפא? דלמא מכה עדיפא! דאמר מר מכות יותר חמורות ממיתה. וההסבר הישיבתי הוא ששורש הדין הוא שייסורי הגוף המשפילים את האדם נחשבים למשבר עמוק יותר מאובדן החיים עצמם, שכן במכה האדם נותר חי אך ,כבודו ורצונו נרמסים. מתוך כך נידון חטאו של אדם הראשון – אם אכן חוה הכתו עד שנכנע הרי שהיה נתון תחת אימה וייסורים, והשאלה העולה היא האם הלחץ הפיזי הזה אכן מפקיע .את כוח הבחירה שלו מבאר: את היסוד להבנת המילה המן, וכתב: המן)(דף קל"ט ע"ב בגמרא במסכת חולין מן התורה מנין? שנאמר המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. וביאר: שכשם שהאכילה מהעץ הוגדרה כחטא למרות כל הנסיבות, כך גם שמו של המן מרמז על אותו שורש של חטא. ההסבר הישיבתי הוא שהתלמוד מבקש ללמדנו כי בכל מקום שיש בו הנאת הלב מאיסור, גם אם האדם יכול לטעון לאונס חיצוני, הרי שההסכמה הפנימית להנאה הופכת את המעשה לעבירה גמורה, שכן המציאות החיצונית אינה יכולה לשמש תירוץ כאשר הלב .שמח בתוצאה מבאר: את שורש האשמה של ישראל בדור)(מסכת מגילה, פרק א' הלכה י"א בתלמוד ירושלמי אחשוורוש, וכתב: רבנין דקיסרין אמרין על שנהנו מסעודתו של אותו רשע. וביאר: שאין עיקר הטענה על עצם האכילה, שהרי היו אנוסים מצד מלכותו של אחשוורוש, אלא על כך שנהנו ונהנו בלבם. ההסבר הישיבתי הוא שבירושלמי מונח היסוד לפתרון תמיהתנו – כוחו של האונס נשבר ברגע שהאדם מגלה שביעות רצון מהסיטואציה, וכך גם בענייננו, אדם הראשון לא נענש על המכה שספג, אלא על כך שבתוך האונס מצא עונג באכילה, ועל שמחת .הלב הזו נגזר עליו הדין לאחר שהעמקנו בבחינת יסודות האונס וההנאה בדברי הגמרא, אנו ניגשים לראות כיצד ראשוני עולם, בבינתם המופלגת, ניתחו את מהות הבחירה החופשית והאחריות המוטלת על .כתפי האדם בתוך סערת הניסיונות של החיים פירש: את טענת אדם הראשון, וכתב: מן העץ – במקל הכתה)(בראשית ג, י"ב בעל הטורים אותו עד שאכל. וביאר: שדבריו של אדם הראשון היוו ניסיון להסיר מעליו את כובד האשמה על ידי הצבעה על הכפייה הפיזית שחווה מצד אשתו, אלא שבדבריו אלו הוא נתבע על כך .שלא עמד כנגד הכוח המופעל כלפיו ביאר: את עומק אחריותו של אדם, וכתב: כי האדם נצטווה במישרין על ידי)(שם הרמב"ן .הקדוש ברוך הוא, ואין שום שליח או כוח בעולם שיכול להתיר איסור שניתן בצו אלוהי ישיר וביאר: שאף אם הופעלה אלימות, הבחירה נותרה בידי האדם, שכן מצוות המלך קודמת לכל .לחץ אנושי, ואין האדם נפטר מהחובה לעמוד על דעתו גם מול מכות

גם לנשמה מגיע אוכל 260 260 ביאר: את הקשר שבין האכילה לבין הנטייה הנפשית, וכתב: כי)(בראשית ג, י"ב רבינו בחיי האדם בחר להאמין לדברי אשתו יותר מאשר לצו הבורא, וזהו שורש החטא. וביאר: שהמכה המדוברת אינה מתירה את האיסור, אלא מלמדת על כך שאדם לא השכיל להציב גבולות לרגשותיו ולאהבתו לאשתו, ובמקום לעמוד כנגד – נכנע לרצונה, ומכאן שהאונס אינו אלא .תירוץ חיצוני לכישלון פנימי בבניית האישיות והיראה לאחר שסקרנו את תפיסת הראשונים הרואה באדם את האחראי הבלעדי לבחירותיו למרות הלחצים החיצוניים, אנו פונים כעת אל עולם האחרונים, אשר צללו אל מורכבות .הנפש כדי ליישב את הסתירה בין תחושת האונס לבין הדין שנחתם על האדם ביאר: את השמועה בדבר)(דרושים, פרשת כי תצא רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו עוד יוסף חי המקל שבו הכתה חוה, וכתב: כי דברים אלו, המייחסים לאדם הראשון אונס פיזי כפוי עד כדי הכאה במקל, אינם עולים בקנה אחד עם האמת התורנית ודינם כליצנות. וביאר: כי אדם הראשון היה בעל השגה גבוהה, ולא ייתכן שייכנע לכפייה חיצונית מסוג זה, אלא החטא נבע ממקור פנימי עמוק יותר שבו בחר האדם להטות את רצונו אחר אשתו, ועל כן אין כאן .אונס כלל מבאר: את שורש העונש גם במקום)(ערך פורים הדיין ר' אסף פוזען בספרו ילקוט דברי אסף שישנה טענת אונס. וחידש: כי הגם שאדם הראשון פעל תחת לחץ, הרי שההנאה שחש בעת .האכילה היא שהפכה את האונס לחטא, שכן אדם לא נצטער על מעשהו אלא שש ושמח בו וביאר: כי זוהי הנקודה שבה נמדד האדם – לא לפי הנסיבות החיצוניות הכופות אותו, אלא .לפי עמדת ליבו כלפי האיסור, וכאשר הלב נהנה מהחטא, אין האונס עומד לו לזכות ביאר: את טענת אדם האישה אשר נתתה)(בראשית ג, י"ב רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים .עמדי. וכתב: כי בטענה זו ביקש אדם להטיל דופי במעשה הבריאה עצמו ובזיווג שניתן לו וביאר: כי האונס המדובר הוא למעשה ביטוי לחוסר מוכנותו של האדם לקחת אחריות על ,מעשיו, וכי הניסיון לתלות את האכילה בחוה הוא רק הוכחה לכך שלא היה אנוס בלבבו .אלא פעל מתוך מודעות מלאה לסטייה מהדרך שהותותה לו לאחר שהעמקנו בשיטת האחרונים המבחינים בין האונס החיצוני לבין תנועת הלב הפנימית, אנו ניגשים כעת אל הבית המדרש הגדול של גדולי הדורות האחרונים, המיישבים .את הדברים בדרכם המיוחדת, תוך חיבור רעיונות העומק להלכה ולחיים ביאר: את)(חלק ט, יורה דעה סימן מ הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר הנהגת הבית הראויה ואת גבולות הסמכות. וכתב: כי אף במצבים בהם נדמה לאדם שהוא כפוי לנהוג שלא כשורה, עליו לשקול את צעדיו במאזני ההלכה, שכן אין כוח בעולם המתיר לאדם להכשיל את חברו. וביאר: כי גדלות האדם נמדדת ביכולתו להישאר נאמן לדרך האמת גם כאשר הרוחות סוערות סביבו, ואין האדם נפטר מאחריותו האישית גם אם נדמה שהוא .פועל תחת לחץ, שכן העיקר הוא הקשר הפנימי של האדם עם בוראו מבאר: את עומק מושג האונס)(חלק א, סימן א מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר

תישארב תשרפ 261 261 בפרשת עץ הדעת. וכתב: כי האונס המדובר אצל אדם הראשון הוא אונס דק מן הדק, אונס של רגש וחיבור עמוק לחוה, שהביא אותו למצב של העדפת דעתה על דעת הבורא. וביאר: כי אין מדובר כאן באונס פיזי גס, אלא במאבק של נפש שנלכדה בתוך רשת של יחסים אנושיים מורכבים, ומכאן שהעונש בא על עצם העובדה שאדם לא השכיל להפריד בין אהבתו לזולתו .’לבין ציות מוחלט לצו ה מבאר: את חובת)(פרק יג הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו מחנה ישראל הזהירות בדיבור ובמעשה גם במצבי דחק. וכתב: כי האדם נבחן דווקא ברגעים שבהם נדמה לו שהדברים אינם תלויים בו. וביאר: כי התשובה לשאלת האונס היא שהאדם לעולם אינו אנוס גמור כל עוד כוח הבחירה שבלבו קיים, וכי עליו להילחם בכל מאודו כדי לא להגיע למצב שבו הוא נהנה מן האיסור, שכן השמחה בלב היא עדות לכך שהבחירה הייתה קיימת .ופעילה גם ברגעי הקושי לאחר שצללנו אל מעמקי הסוגיה וביררנו את דברי הפוסקים, אנו ניגשים לזקק את התובנות הללו אל תוך המציאות היומיומית, שכן ההלכה והחיים שזורים זה בזה והלקח .העולה הוא נר לרגלינו בהתמודדות עם קשיים ולחצים נפקא מינה למעשה היא בבירור מושג ה'אונס' בחינוך ובחיי הבית. אדם העומד בפני סיטואציה שבה מופעל עליו לחץ חברתי או משפחתי לעשות מעשה שאינו ראוי, אינו יכול ,)(שם להתנער מאחריות רק בטענה ש'הכריחו' אותו. כפי שביאר הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף גדלות האדם נמדדת ביכולתו להישאר נאמן לאמת גם תחת לחץ, ואין הוא נפטר מאחריותו האישית. הנפקא מינה היא שאין להשתמש בתירוץ ה'אונס' ככלי לחמיקה ממחויבות הלכתית או מוסרית, אלא עלינו לבחון את מניע הלב – האם במצב של לחץ, האדם מוצא נחמה או .הנאה בפריצת הגדר, דבר המעיד על פגם בבחירה הפנימית בנוגע למאבק הנפש בתוך)(שם נפקא מינה נוספת עולה ממה שביאר מו"ר הגר"א וייס יחסים מורכבים. בעל הבית או ההורה הניצב מול צרכים של בני ביתו, צריך לדעת להבחין בין ציות מתוך אהבה לבין איבוד גבולות של תורה. כאשר אדם נדרש לוותר על עקרון מוסרי בשם 'שלום בית', עליו לזכור כי הטעות של אדם הראשון הייתה לא בעצם האכילה מתוך חולשה, אלא בכך שהעדיף את דעת אשתו על דעת הבורא. הלקח המעשי הוא שגם בתוך עבותות האהבה והמחויבות למשפחה, על האדם להציב מצפן פנימי ברור, שכן הכניעה ללחץ .אינה מבטלת את חובת הציות לצו העליון נפקא מינה שלישית היא היכולת לעצור את ההידרדרות ברגע של קושי, כפי שחידש . בחיים האמיתיים, לעיתים אדם פועל תחת)(שם הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן דחק שנדמה לו שאין לו ברירה אחרת, אך עליו לזכור שהבחירה קיימת תמיד, גם אם היא נסתרת. אם אדם פועל מתוך דחק אך ליבו כואב ואינו נהנה מהסטייה, הרי שרמת אחריותו ,שונה מאשר אדם השש ושמח בתוצאה. לכן, בעת קושי, הנפקא מינה היא החובה להתוודות להתפלל, ולשמור על הלב שלא יתפתה למצוא עונג בתוך ה'אונס', ובכך לשמר את הבחירה .החופשית ולמנוע את שקיעת הנפש

גם לנשמה מגיע אוכל 262 262 לאחר שתרגמנו את הדברים למציאות חיינו, אנו מבקשים כעת להעמיק אל תוך חדר החדרים של הנפש, ולברר את משמעותו העמוקה של המושג אונס בתוך מכלול הבחירה .וההשתוקקות האנושית ונראה לבאר: כי גדר האונס אינו נמדד רק בכוח פיזי המופעל על גוף האדם, אלא במידת הניתוק שבין רצון הנשמה לבין פעולת הגוף. אדם הראשון, כפי שמשתקף בבירור הדברים, לא חווה אונס שביטל את עצמיותו, אלא התמודד עם התנגשות חזיתית בין צו בוראו לבין דחף רגשי עמוק כלפי חוה. כאשר הנפש מוצאת את עצמה נמשכת אל החטא, גם אם המציאות החיצונית מציבה מולו משוכות, אין זה נחשב לאונס, שכן האונס האמיתי הוא כפייה שאינה .פוגשת שום הסכמה פנימית ונראה להסביר: כי החטא המהותי בעץ הדעת אינו נעוץ באכילה עצמה, אלא בהתמסרות לרצון הזולת תוך זניחת הצו האלוקי. בירור העומק מלמדנו כי האונס הוא כלי שבו משתמש האדם כדי להסוות את רצונו הפנימי. ככל שהאדם מסתיר מעצמו את הבחירה החופשית שלו, כך הוא נזקק יותר למסגרת של אונס כדי להצדיק את מעשיו. אדם הראשון ביקש להפוך את האכילה למציאות של כורח, אך עומק הרעיון מגלה כי הבחירה הייתה תמיד בידו, והטלת האשמה על האישה הייתה ביטוי לחוסר היכולת להתמודד עם המציאות של .האחריות האישית הבלעדית ונראה ליישב: כי ההשוואה המובאת בין חטאו של אדם הראשון לבין הנהגת ישראל בימי אחשוורוש אינה מקרית. עומק הרעיון הוא שאונס המציאות הופך למציאות של רצון ברגע שהאדם מתחיל ליהנות מפרי החטא. ברגע שההנאה חודרת אל הלב, היא בונה מסד פנימי שבו הרצון והמעשה מתלכדים, ואז מתבטלת טענת האונס מאליה. העונש בא אפוא לא על עצם המעשה שנעשה בלחץ, אלא על העובדה שהאדם לא נלחם בלחץ בתוככי נפשו, ולא .הצליח לשמר את הלב טהור מהנאת האיסור גם בשעה שהחיצוניות דחקה אותו לאחר שהעמקנו בבירור מושג האונס מול תביעת האחריות הפנימית, אנו צוללים אל המרחב המחשבתי שבו הנפש פוגשת את אמונתה, ובודקים את השפעתו ההרסנית של .השמחה בחטא על המבנה הנפשי של האדם ונראה לבאר: כי הקשר הנפשי שבין אדם הראשון לבין ישראל בימי אחשוורוש אינו רק ,דמיון חיצוני של חטא, אלא זהות פנימית של אובדן הבושה. אדם המצוי תחת לחץ או כפייה .והוא שומר על לב טהור המצטער על המצב, הרי שנפשו נותרת מחוברת למקורה האלוקי אך ברגע שמופיעה ההנאה, נפער סדק עמוק באמונה, שכן האדם מאשר בתוכו שהמעשה האסור הוא אכן הטוב עבורו. במצב כזה, השמחה בחטא אינה רק עבירה רגעית, אלא היא .מהווה הצהרה מחשבתית שהעולם הזה, על תענוגיו המזויפים, עדיף על פני הקדושה ונראה להסביר: כי ההיבט הנפשי של האונס הוא המקום שבו האדם בוחן את כנותו מול בוראו. השאלה המחשבתית היא האם הלב שלי מסוגל לחוש מועקה בשעה שהיד פועלת בניגוד לרצון הבורא. כשאדם הראשון בוחר ליהנות מהאכילה, הוא מצהיר למעשה שהסדר

תישארב תשרפ 263 263 האלוקי שנקבע לו – הסדר של אמת ושל גבול – הוא נטל מיותר. זוהי נקודת השבר של הנפש, שכן האדם מאבד את היכולת להבדיל בין רצון ה' לבין רצונו האישי, והשמחה הופכת .לחומת מגן המסתירה את האמת המרה של אובדן המעלות ונראה ליישב: כי האמונה אינה ניזונה רק מפעולות חיצוניות, אלא מהדינמיקה הפנימית ,של הרגש. הנהגה של אמת דורשת מהאדם להיות דרוך גם ברגעי הלחץ הגדולים ביותר שכן נפש האדם היא כלי המושפע מכל הנאה. כאשר אנו מתבוננים על האירועים המכוננים בהיסטוריה, אנו מבינים שההבדל בין צדיק למי שאינו כזה אינו נעוץ רק במה שעשה האדם תחת לחץ, אלא בטעם שהותיר המעשה בנפשו. מי שבוחר להתאבל על הפגיעה בקדושה גם בשעת אונס, מקיים את אמונתו בשלמות, אך מי ששש ושמח בתוך הפריצה, מאבד את .הקשר החיוני שבין הלב לבין המקור של כל ההויה לאחר שעמדנו על התהומות הנפשיים הנפערים כאשר שמחה מלווה את החטא גם בתוך מצבי דחק, אנו ניגשים לברר את המצפן המוסרי הנדרש מן האדם כדי לשמור על עצמו מן ההתדרדרות אל מחוזות אלו. המוסר האמיתי אינו נמדד ביכולת להימנע מלחצים חיצוניים, שהרי העולם מלא בניסיונות ובאילוצים, אלא בבניית תודעה פנימית שאינה נכנעת לזרמי התענוג המזדמנים, אלא נשארת נאמנה לצו המוסרי גם כשנדמה שהקרקע נשמטת .תחת הרגליים ונראה לבאר: כי המצפן המוסרי של האדם נבנה מתוך היכולת להבדיל בין העובדה לבין התחושה. אדם יכול להיקלע למצב שבו הוא נאלץ לפעול בצורה מסוימת בשל נסיבות .'חיצוניות, אך המבחן המוסרי הוא האם האדם מזהה את המצב הזה כ'גלות' נפשית או כ'בית המוסר מחייב את האדם להיות תמיד בעמדת צופה המצר על הסטייה, גם אם הוא נאלץ ללכת בדרך עקלקלה. כאשר אדם בונה בקרבו הכרה שאין שום 'אונס' המצדיק התענגות .על רע, הוא יוצר לעצמו חומת מגן מוסרית המונעת ממנו לשקוע בתוך הכישלון ,ונראה להסביר: כי הפיתויים הגדולים ביותר בחיים אינם באים בצורה של מכה במקל אלא בצורה של הצעה מפתה הנראית כהכרח. המצפן המוסרי נדרש לפעול דווקא באותם רגעים שבהם האינסטינקט האנושי דוחף אותנו להצדיק את המעשה. היכולת לומר לעצמי 'אני עושה זאת מתוך הכרח, אך ליבי בוכה על כך', היא המבדילה בין אדם שהנפילה שלו היא תאונה לבין אדם שהנפילה שלו היא בחירה. מוסר החיים אינו דורש מאיתנו להיות מלאכים שאינם נתונים ללחצים, אלא דורש מאיתנו את הכנות המלאה מול הרצונות שלנו, גם כשהם .עטופים במעטפת של כורח ונראה ליישב: כי בניית המצפן הפנימי דורשת אימון מתמיד של הלב. כפי שביארנו בשיטת הראשונים, השמחה בחטא היא העדות לסטייה המוחלטת, ולכן המצפן המוסרי חייב להציב את צער הלב כעוגן. כל עוד האדם מרגיש שחסר לו משהו בעת שהוא פועל בניגוד לרצון 'הבורא, הוא עדיין בדרך הנכונה. הסכנה המוסרית מתחילה ברגע שהאדם מתחיל 'ליהנות מהמצב החדש ומנרמל את הסטייה. המצפן המוסרי הוא אפוא היכולת לשמר תמיד את

גם לנשמה מגיע אוכל 264 264 הגעגוע למקום של טוהר, גם כאשר המציאות החיצונית כופה עלינו מציאות מורכבת שאינה .עולה בקנה אחד עם השאיפות הרוחניות שלנו ,בסיומו של מסע רוחני ובירור יסודי זה, אנו ניצבים מול התמונה המלאה של אדם הראשון שחטאו לא היה המעשה החיצוני אלא הלך הרוח הפנימי שליווה אותו. הבנו כי בעוד שהעולם החיצוני עשוי להעמיד בפנינו אילוצים ומצבי דחק, האחריות המוסרית נותרת תמיד מונחת על שכם האדם, ואין בכוחם של אירועים חיצוניים להפקיע את בחירת הלב. המפתח שבידינו .הוא היכולת לזהות את ההבדל הדק שבין עמידה בקושי לבין התמכרות להנאה שבתוכו תובנה זו מהדהדת לאורך דורות, מגן העדן ועד לסעודת אחשוורוש, ומלמדת אותנו כי הבית היהודי והעבודה הרוחנית הפרטית נבנים על בסיס של כנות פנימית עמוקה, שבה האדם .בוחר בטוב גם כאשר הדרך נראית כפויה :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא שהאונס בחיים הוא מושג מורכב שאינו פוטר את האדם מאחריות, במיוחד כאשר הלב מתמסר להנאה שבתהליך. המסקנה המזוקקת היא שהעונש אינו מגיע בגלל הפעולה תחת לחץ, אלא בגלל ההסכמה הפנימית שמצא האדם באותו לחץ, כשהפך את הכורח להזדמנות של עונג אישי. עיקר העניין הוא שהמבחן האמיתי של האדם אינו בנסיבות שבהן הוא פועל, אלא במידת הצערו או שמחתו נוכח חריגתו מן הדרך. עיקר העניין הוא שהתורה מלמדת אותנו לשמור על טוהר הרגש גם במצבים שבהם נדמה שאין לנו ברירה, כדי להבטיח שהאני הפנימי שלנו יישאר קשור לאמת האלוקית. עיקר העניין הוא שאנו נדרשים לפתח מצפן פנימי רגיש, המסוגל לזהות את רגעי הפיתוי המתחפשים להכרח, ולהעדיף .תמיד את נאמנות הלב לבורא על פני נוחות הרגע או צידוקים של דחק הבחירה החופשית נבחנת ברגעים שבהם נדמה שהכוח חיצוני וההחלטה אינה בידינו. היכולת לשמור על לב דואב בתוך הסטייה היא הערובה היחידה לשימור .הנשמה ולקיום הבחירה בדרך האמת