האם כאשר משתילים איברים מאדם חי לאדם אחר נשאר קשר ?סמוי בין האדם התורם לבין האיבר המושתל

?סמוי בין האדם התורם לבין האיבר המושתל בלב ליבה של פרשת המצורע והזב, בין חוקי הטהרה המופשטים לדיני המעיינות היוצאים מן הגוף, מסתתרת תעלומה רפואית ונפשית המרעידה את אמות הסיפים

האם כאשר משתילים איברים מאדם חי לאדם אחר נשאר קשר

?סמוי בין האדם התורם לבין האיבר המושתל

בלב ליבה של פרשת המצורע והזב, בין חוקי הטהרה המופשטים לדיני המעיינות היוצאים מן הגוף, מסתתרת תעלומה רפואית ונפשית המרעידה את אמות הסיפים של עולם המדע והאמונה גם יחד. המציאות המודרנית של השתלות איברים, שבה חלק מגופו של אדם אחד ממשיך לפעום ולחיות בתוך ישות אחרת, מעוררת שאלה מסעירה המבקשת לפענח את סוד החיים: האם האיבר הנכרת והמושתל גוזר על עצמו ניתוק מוחלט מצור מחצבתו, או שמא נותר חבל טבור סמוי, דק מן הדק, המחבר ,בין התורם לבין האיבר המרוחק? האם ייתכן שגוף האדם אינו רק אוסף של רקמות אלא מארג חי המגיב לשינויים המתרחשים בקצה העולם אצל מי שהיה פעם חלק ,ממנו? אנו יוצאים למסע מרתק בין דברי רבותינו בעלי התוספות ורבי יהודה החסיד דרך פירושי הרמב"ם ועד לתמיהותיהם של חכמי הרפואה, כדי לתהות על קנקנו של ,אותו קשר מסתורי – האם המוות של האחד גורר אחריו את נפילת האיבר אצל השני

?והאם החומר מרגיש את כאב הרוח גם ממרחקים

מתוך עמקי המקרא בפרשתנו, אנו מוצאים את המעיין ממנו נובעת שאלת הקשר החי בין האדם לבין מה שפירש ממנו, כפי שהדברים משתקפים בדיני הטומאה

.והטהרה המסועפים

"בפרשת מצורע נאמר: "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ,. התורה מלמדת אותנו כאן כי גם הפרשה גופנית כביכול חסרת חיות כרוק)(ויקרא טו, ח נושאת עמה את כוח הטומאה של המקור ממנו יצאה, ודי בנגיעה בה כדי להעביר

.את הטומאה אל האדם הטהור

כתב ופירש על אתר כי המילה "בטהור" באה)(ויקרא טו, ח רבנו שלמה יצחקי, רש"י ללמדנו שהרוק מטמא רק אם הוא הגיע לידי הטהור מרצונו של הזב או בדרך כזו שהטהור נשאר בטהרתו עד למגע. הביאור בזה הוא שהרוק נחשב ל"מעיין", כלומר

.דבר הנובע מתוך גוף הזב ושומר על מהותו הטמאה גם לאחר שיצא לחוץ

כתב וביאר כי הטעם שהרוק מטמא הוא מפני)(ויקרא טו, ח רבנו אברהם אבן עזרא שהוא חלק מהלחות של הגוף המנוגע. הסבר דבריו הוא שיש קשר פיזיולוגי ישיר בין מצבו הבריאותי והרוחני של האדם לבין ההפרשות היוצאות ממנו, ולכן הטומאה

.דבקה בהן כל עוד הן לחות ומבטאות את חיות הגוף

, כתבו והביאו את קושיית הרי"ח)(ויקרא טו, ח מפרשי המושב זקנים לבעלי התוספות הלא הוא רבנו יהודה החסיד, ששאל מדוע רוק או שאר מעיינות הזב מטמאים אף לאחר שפרשו ממנו ואינם מחוברים עוד לגופו. הוא חידש וביאר כי הסיבה לכך היא

ערוצמ תשרפ

405 405

שעדיין יש בהם "חיות", והם נחשבים כחלק מהזב עצמו גם במרחק מקום. הסבר דבריו המדהימים הוא שאין הניתוק הפיזי מהווה ניתוק מהותי, וכל עוד נשמרת הלחלוחית

.והחיות באיבר או בהפרשה, הרי שהם יונקים מאותו מקור חיים ראשוני

כתב וביאר עוד יותר)441 (ויקרא טו, ח עמוד בספר פירושי התורה לרבי יהודה החסיד את היסוד הזה, והסביר כי החיות שבאדם אינה פוסקת ברגע הניתוק. הביאור בזה הוא שישנו חוט סמוי המקשר בין השורש לבין הענף שנגדע, וכל עוד השורש חי, הוא מקרין מחיותו על החלקים שיצאו ממנו, מה שמסביר מדוע הם שומרים על כוחם

.לטמא כפי שהיה בזמן חיבורם

מתוך דבריהם המופלאים של רבותינו המפרשים על התורה, אנו פונים אל ים התלמוד ואל דברי התנאים והאמוראים, כדי לדלות מרגליות שיאירו את שאלת הקשר המהותי

.שבין האדם לבין חלקיו שפרשו ממנו

מובא הדין שרוק הזב מטמא, ושם מבואר כי הרוק)(דף לד ע"ב בגמרא במסכת נידה כתב וביאר כי):(נידה לד נחשב לאחד ממעיינותיו של הזב. רבנו שלמה יצחקי, רש"י המעיינות הללו מטמאים משום שהם נובעים מתוך גוף הטמא עצמו, וגם לאחר שיצאו לחוץ הם נושאים עמם את עוצמת הטומאה המקורית. הסבר דבריו הוא שההפרשה אינה הופכת לחומר זר וניטרלי ברגע יציאתה, אלא שומרת על זהותה כחלק מהאדם

.המטמא אותה

דנה הגמרא במיני משקים המטמאים, ושם עולה)(דף קח ע"ב בגמרא במסכת שבת כתבו):(שבת קח הדין שכל משקה היוצא מן הגוף יש לו גדר מיוחד. בעלי התוספות וביארו כי ישנו הבדל בין דם שפרש לבין רוק, אך בשניהם ישנו צד של חיות המקשר ,אותם אל המקור. הביאור בזה הוא שכל עוד החומר שומר על תכונותיו הטבעיות

.הזיקה שלו לאדם ממנו נוצר אינה פוקעת

מובא הדין העוסק בטומאת משקין)(פרק ח הלכה א בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים כתב)(בפירוש המשניות שקלים פ"ח מ"א היוצאים מן הטמא. רבנו משה בן מימון, הרמב"ם וביאר כי משקין היוצאים מן הטמא הם כמשקין שהוא נוגע בהם, ולפיכך נעשה רוק כל הטמאים טמא. הסבר דבריו המעמיקים הוא שהחיבור שבין האדם להפרשותיו הוא

.כה עז, עד שדינם שווה לדין הגוף עצמו לעניין העברת הטומאה

עוד מביא הרמב"ם בפירושו שם ראיה מדהימה מתחום הרפואה הקדומה, כדי להוכיח ,שיש חיות באיברים גם לאחר שפרשו. הוא כתב והביא מעשה שאירע פעם אחת שחתכו בניתוח לשני אנשים את החוטם, ובטעות התחלפו החוטמים ושמו לאחד את חוטמו של השני. הביאור בזה הוא שאף שהחוטם חובר לגוף החדש, הקשר עם הבעלים המקוריים לא ניתק. הסבר הדברים מגיע לשיאו בעדות המצמררת: כאשר מת אותו

גם לנשמה מגיע אוכל

406 406

.אדם שהיה בעל החוטם המקורי, אז נפל החוטם אצל האדם השני שבו הוא הושתל מכאן הוכיח הרמב"ם אל נכון שיש חיות נסתרת באיברי האדם אפילו לאחר שפירשו

.ועברו לגוף אחר, וכי חיות זו יונקת מהמקור הראשון עד לרגע מותו

מתוך שבילי הפרשנות של רבותינו הראשונים, אנו עולים אל רובד עמוק ונסתר יותר, שבו המציאות הפיזית והרוחנית מתלכדות לכדי הבנה אחת על מהות הקשר שבין האדם לאיבריו. כאן אנו פוגשים את דבריו המרעישים של אחד מגדולי חסידי

.אשכנז, המשרטט קשר בלתי נראה החוצה ימים ויבשות

כתב וביאר כי החיות הנמצאת באיבר)(ספר פירושי התורה, ויקרא טו ח רבנו יהודה החסיד שנתלש אינה חיות עצמאית, אלא היא יונקת ומקבלת את כוחה מן הגוף המקורי. הסבר דבריו הוא שישנה מעין "תקשורת" סמויה בין החלק לבין השלם, וכל עוד הנשמה פועמת בגוף המקור, היא מחזיקה בחיים גם את החלקים שפירשו ממנו. הביאור בזה הוא שהאיבר המושתל אינו הופך להיות חלק אינטגרלי מהגוף החדש עד כדי ניתוק

.מוחלט מהעבר, אלא הוא נשאר כסניף של שורשו הראשון

כתב והביא)(לרבי יהודה החסיד אות ב עמוד ח בספר אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות תופעה זו כעובדה קיימת וממשית, וסיפר על אדם שנחתך חוטמו וחיבר אליו חוטם של אדם אחר בסם רפואה. הסבר הדברים הוא שכל עוד התורם היה בחיים, החוטם ,האיר פנים והיה כחלק מגוף המושתל, אך ברגע שמת אותו אדם שנתן את חוטמו ,נפל החוטם מגופו של המקבל. הביאור בזה הוא שהאיבר "מריח" במיתת גופו המקורי

.וכאשר פוסק מקור החיים אצל התורם, אין לאיבר ממה לינוק עוד והוא נובל ונופל

רבנו יהודה החסיד חידש וביאר כי תופעה פלאית זו היא הוכחה ניצחת למציאות הבורא. הסבר דבריו הוא שכשם שאנו רואים שהאיבר מגיב למקורו הרחוק למרות שאין ביניהם קשר נראה לעין, כך "יוצרינו יתעלה שמו אע"פ שלא ראינוהו, הוא מצוי בכל ועושה הכל". הביאור בזה הוא שכל הבריאה כולה מחוברת אל השורש העליון בחוטים סמויים, וגם מה שנראה לנו כנפרד ועצמאי, אינו אלא ענף היונק מהחיות

.האלוהית המקיימת אותו בכל רגע

מתוך דברי רבותינו הראשונים המעמיקים בסתרי היצירה, אנו באים אל היכלם .של גדולי האחרונים, המבקשים לבחון את הדברים באזמל הניתוח המדעי וההלכתי כאן אנו מוצאים קולות המהדהדים את המסורת הפלאית, ולעומתם קולות המבקשים

.להעמיד את המציאות על אדני השכל והניסיון המוחשי

(זבחים דף עה ע"א הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו ליקוטי הלכות , כתב וביאר את דברי המדרש והפוסקים בעניין חיות האיברים. הסבר דבריו)בעין משפט נוגע בכך שישנם דברים שהם מעל לדרך הטבע המוכרת לנו, וכי השפעת הנפש על

ערוצמ תשרפ

407 407

חלקי הגוף היא דבר שאין לו שיעור וגבול. הביאור בזה הוא שגם אם השכל מתקשה להשיג כיצד איבר במקום אחד ירגיש את מיתת הבעלים במקום אחר, הרי שהמסורת

.שבידינו מחייבת אותנו להתייחס לקשר הזה כאל מציאות קיימת

כתב וביאר)704 (מעין חתום, עמוד רבי יוסף שלמה הרופא, היש"ר מקנדיאה, בספרו אילם את דעתו החולקת על אמיתות סיפורים אלו. הסבר דבריו הוא שהשמועות המגיעות מאיטליה על יצירת איברים חדשים מבשר של אדם אחר, ועל כך שהם נופלים במות התורם, הן רחוקות מן השכל. הביאור בזה הוא שלפי דעתו, מדובר בסיפורי מעשיות הגורמים שחוק ולא ידיעה אמיתית, שכן חוקי הטבע והרפואה המוכרים לו אינם

.מאפשרים קשר כה הדוק ומיסטי לאחר הניתוק הפיזי

הוא הוסיף וכתב כי אמנם באיטליה עושים איברים חדשים מבשר האדם עצמו, אך הסיפורים על עבד שנותן מבשר זרועו לאדונו ומרגיש את דקירת המחט שבחוטם אדונו בבשר זרועו שלו, אינם אלא דמיונות. הסבר דבריו הוא שהתפעלות האיבר והרגשת הכאב ממרחקים אינן מתקבלות על הדעת המדעית. הביאור בזה הוא שלשיטתו, ברגע ,שהבשר התחבר לאדם החדש וקיבל ממנו חיות, הוא הופך להיות חלק ממנו לכל דבר

.ואינו מושפע עוד מגורלו של התורם המקורי

כתב וביאר בעניין הקשר שבין)(חלק א רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש .חלקי הגוף השונים, והדגיש כי הנשמה היא המאחדת את כל האיברים לישות אחת .הסבר דבריו הוא שאף לאחר הפירוד, נשאר רושם רוחני מסוים המקשר בין החלקים הביאור בזה הוא שישנה בחינה של "רשימו" שנשארת באיבר, המזכירה לו את שורשו

.הראשון, גם אם מבחינה פיזיולוגית הוא כבר ניזון מגוף אחר

מתוך בתי המדרש של דורנו, המפגש בין ההלכה הצרופה לבין פלאי הטכנולוגיה הרפואית מעלה שאלות הנוגעות בשורש המציאות האנושית. גדולי הדור בדורות האחרונים נדרשו להכריע האם דברי רבותינו הראשונים על הקשר הסמוי בין האיברים

.הם מציאות פיזיקלית קיימת או שמא מסר רוחני עמוק על מהות החיים

כתב וביאר בעניין השתלת)(שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן מד הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף איברים ותרומתם, והתייחס לכך שהאיבר המושתל הופך להיות חלק בלתי נפרד מגופו של המקבל. הסבר דבריו הוא שמרגע שהאיבר נקלט והתחבר למערכת הדם והחיות של המקבל, הוא נחשב כאיבר מאיבריו לכל דבר ועניין. הביאור בזה הוא שאף אם נותרו עקבות של "חיות" מהתורם, הרי שההלכה קובעת את מעמד האיבר לפי המציאות

.הנוכחית שבה הוא מקיים את הגוף המאמץ אותו

כתב וביאר את דברי רבי)(שיעורי תורה לרופאים חלק ג הגאון רבנו יצחק זילברשטיין יהודה החסיד והמושב זקנים על נפילת החוטם. הסבר דבריו הוא שיש לחלק בין

גם לנשמה מגיע אוכל

408 408

השתלות הנעשות בדרך הטבע וברפואה המקובלת, שבהן הקשר הפיזי מתנתק לחלוטין והאיבר מקבל חיות חדשה, לבין מקרים פלאיים או עניינים של "סגולה" ונס שבהם התורה מגלה לנו קשר נשמתי נעלה. הביאור בזה הוא שאין בכך כדי לשנות את פסיקת

.ההלכה המעשית, אך יש בכך כדי ללמדנו על עוצמת הקשר שבין חלקי הנפש השונים

כתב וחידש בעניין טומאת)(מנחת אשר על התורה, פרשת תזריע הגאון רבנו אשר וייס איברים שפרשו מן החי, והתעכב על היסוד שהאיבר יונק מהגוף. הסבר דבריו הוא שישנו מושג של "חיות המקשרת" המאפשרת לאיבר לשמור על דינו המקורי כל עוד הוא מחובר או נמצא בזיקה למקורו. הביאור בזה הוא שחכמת התורה צפתה מראש את האפשרות שחלק מהאדם ימשיך לשאת את זהותו גם כשהוא רחוק ממנו, דבר המתכתב עם הגילויים המדעיים המודרניים על המטען הגנטי הייחודי הנשמר בכל

.תא ותא

כתב וביאר בעניין)(שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן קפא הגאון רבנו שמואל הלוי וואזנר ניתוחים והשתלות, והדגיש את החובה לשמור על כבוד המת וכבוד החי. הסבר דבריו ,הוא שגם אם קיים קשר נסתר בין התורם לאיבר, אין בכך כדי למנוע הצלת חיים ,שכן פיקוח נפש דוחה הכל. הביאור בזה הוא שהתורה, שנתנה רשות לרופא לרפא נתנה לו גם את הכוח להעביר חיות מאדם לאדם לטובת החיים, ובכך ליצור חיבור

.חדש ומבורך

מתוך הבירור המרתק שעלה מבין דפי הספרים והמקורות, אנו יוצאים אל עבר שדות המעשה, שם פוגשת ההלכה את המציאות הרפואית החדשנית והסבוכה. כאן מתברר כי השאלה על אותו "חבל טבור סמוי" אינה רק דיון תיאורטי בנפש האדם, אלא היא

.נוגעת בשאלות יסוד של חיים ומוות, טומאה וטהרה, וזהות האיבר בגוף החדש

הנפקא מינה הראשונה נוגעת לדיני טומאת איבר מן החי. הסבר הדברים הוא שאם אנו מקבלים את גישת המושב זקנים ורבי יהודה החסיד שישנה חיות נסתרת היונקת מהמקור, הרי שכל עוד התורם חי, האיבר המושתל נחשב כחלק מחי המחובר לשורשו. הביאור בזה הוא שאם חלילה ימות התורם המקורי, עשויה להתעורר שאלה הלכתית כבדת משקל האם האיבר שבתוך גוף המושתל מקבל דין של "איבר מן המת" המטמא, או שמא ברגע הקליטה הוא הפך לישות עצמאית המקבלת חיות

.מהלב החדש הפועם בו

הנפקא מינה השנייה עוסקת בעולם הרגש והתודעה של המושתל. הסבר הדברים הוא שקיימת תופעה המתוארת לעיתים בספרות הרפואית כ"זיכרון תאי", שבה מושתלים מדווחים על שינוי בטעמם, בתחביביהם או ברגשותיהם, באופן התואם את דמותו של התורם. הביאור בזה על פי דברי רבותינו הוא שאותו קשר סמוי אינו רק פיזיולוגי

ערוצמ תשרפ

409 409

אלא גם נפשי, וההבנה שישנה חיות נסתרת באיבר מחייבת יחס של כבוד וזהירות

.מופלגת בשימוש באיבר, מתוך ידיעה שהוא נושא עמו "רשימו" וחותם של אדם אחר

נפקא מינה נוספת עולה בהקשר של ברכות ותפילות. הסבר הדברים הוא בשאלה האם אדם שקיבל לב או כליה מאדם אחר, צריך לכוון בברכת "ברוך אתה... יוצר האדם" או בתפילת "אשר יצר" על כך שגופו מורכב כעת מתיקונים שנעשו על ידי בשר ודם. הביאור בזה הוא שההבנה כי הקב"ה "מצוי בכל ועושה הכל" כדברי רבי יהודה החסיד, מחזקת את הידיעה שגם פעולת הרופא המחבר איברים היא חלק מההנהגה

.האלוהית המקיימת את הקשר בין כל חלקי הבריאה

עוד יש להעיר לעניין מצוות השבת אבידה. הסבר הדברים הוא שגוף האדם נחשב אבידה שיש להשיבה לבעליה על ידי רפואה, ואם קיים קשר בין התורם לאיבר, הרי שהתורם לא רק "נתן" אלא הוא "ממשיך לחיות" ולקיים מצווה מתמשכת בתוך גופו של חברו. הביאור בזה מעניק משמעות עמוקה ומרגשת למעשה התרומה, שהופך ממעשה חד פעמי לקשר של קיימא המאחד שני בני אדם לישות אחת הפועמת יחד

.בחיות אלוהית

מתוך צלילה אל עומקן של ההלכות המופלאות והעדויות המרעידות, אנו מתעלים .אל מרחב הרעיון המופשט, המבקש לפענח את סוד האחדות המסתתרת בתוך הפירוד ,כאן אנו מגלים כי המבנה הגופני של האדם אינו אלא לבוש למערכת עמוקה בהרבה

.שבה כל חלק קשור אל השורש בקשר שאינו תלוי בזמן או במקום

הרעיון העמוק העולה מתוך דברי המושב זקנים ורבי יהודה החסיד הוא שהחיות אינה דבר טכני המתקיים רק במקום שבו יש זרימת דם פיזית. הסבר הדברים הוא שהחיות היא זרימה רוחנית, מעין הד של הנשמה, הממשיכה להדהד בתוך האיבר גם "כשהוא נכרת ומועבר למרחקים. הביאור בזה הוא שהאדם אינו "אוסף של חלקים הניתנים להחלפה כבמכונה, אלא הוא אורגניזם רוחני שבו השלם נמצא בכל אחד מחלקיו. כאשר התורה קובעת שרוק הזב מטמא משום שיש בו חיות, היא מגלה לנו

.שהזהות של האדם טבועה בכל טיפה ובכל תא היוצא ממנו

עומק נוסף טמון בהבנה שגוף האדם הוא מיקרוקוסמוס של הבריאה כולה. הסבר ,הדברים הוא שכשם שהאיבר המושתל ממשיך "להריח" את מצבו של התורם המקורי כך כל הבריאה כולה "מריחה" ומרגישה את חיותו של הבורא יתברך. הביאור בזה הוא שאין ניתוק אמיתי בעולם; כל מה שנראה לנו כנפרד, כעומד בפני עצמו, יונק למעשה מחבל טבור סמוי המחבר אותו אל מקור החיים הראשון. הסיפור על החוטם הנופל עם מות בעליו אינו רק עובדה רפואית תמוהה, אלא משל נורא להבנה שברגע

.שפוסקת היניקה מהשורש, אין קיום לענף, ולו יהיה המחובר ביותר אל אילן אחר

גם לנשמה מגיע אוכל

410 410

.הרחבה זו מלמדת אותנו על האחריות הכבירה שיש לאדם על כל חלק וחלק מישותו הסבר הדברים הוא שאם הקשר נשמר גם לאחר הפירוד, הרי שהקדושה שהאדם משרה על גופו ועל איבריו מלווה אותם לכל מקום. הביאור בזה הוא שהשתלת איברים אינה רק העברה של רקמות, אלא היא יצירת חיבור בין שני עולמות, שבו התורם ממשיך להקרין מאישיותו ומחיוניותו אל תוך גופו של המקבל. זהו סוד הערבות ההדדית בדרגתה הפיזית ביותר – המציאות שבה אדם אחד הופך להיות "נושא בעול" ובחיות

.של חברו, פשוטו כמשמעו

מתוך ההתבוננות בסודות האיברים והחיות הנסתרת, אנו נפתחים אל מרחבי המחשבה והאמונה, שם פוגשת הסוגיה את נפש האדם ואת הנהגתו בעולם. כאן אנו מגלים כי הקשר בין התורם לאיבר המושתל הוא בבואה למערכת היחסים העמוקה שבין האדם לכל מעשיו, לדיבוריו ולמחשבותיו, הממשיכים לחיות ולהדהד גם לאחר

.שפרשו ממנו

הביאור המחשבתי בזה נוגע ביסוד האמונה כי אין דבר שהאדם פועל בעולם שהולך לאיבוד. הסבר הדברים הוא שכשם שהאיבר שומר על זיקה לשורשו, כך כל מצווה או מעשה טוב שהאדם עושה יוצרים חיות שנשארת קשורה אליו לנצח. האדם לומד מכאן כי הוא אינו ישות מבודדת; כל תנועה שלו משפיעה על המציאות כולה. הביאור בזה הוא שאם בבשר ודם קיים קשר כה עז מעבר לזמן ולמקום, על אחת כמה וכמה ברוחניות, שבה כל מחשבה טובה של האדם מעוררת חיות וטהרה במקומות רחוקים

.ונסתרים שלא שיער

מכאן צומחת הנהגה של חרדת קודש כלפי הגוף והנפש. הסבר הדברים הוא שאם אדם מבין שחלקים ממנו עשויים להמשיך ולחיות בישות אחרת, הוא מתמלא אחריות על מהות החיים שהוא יוצק לתוך איבריו. האמונה ב"יוצרינו יתעלה שמו" המצוי בכל ועושה הכל, כפי שכתב רבי יהודה החסיד, מחייבת את האדם להכיר בכך שחייו אינם רכושו הפרטי. הביאור בזה הוא שהגוף הוא פיקדון, וכאשר חלק מהפיקדון עובר לאדם אחר, הוא נושא עמו את החותם של האופן שבו בעליו המקורי השתמש בו. האדם מתחנך לדינמיות רוחנית, להבין שחייו הם שרשרת אחת גדולה של חיות אלוהית

.הזורמת דרכו אל העולם

.התובנה המחשבתית הזו מעניקה נחמה עצומה לאדם ברגעי חולשה או פרידה הסבר הדברים הוא שאין ניתוק מוחלט; גם כשאדם נפרד מחלק מעצמו, או מאדם קרוב, הקשר המהותי נשמר בחבל טבור סמוי של אמונה ותפילה. הביאור בזה הוא ,שהידיעה כי האיבר "מריח" במיתת גופו מלמדת על רגישותה המופלאה של הנשמה המסוגלת לחוש את הזולת מעבר למחיצות החומר. הנהגה זו בונה באדם קומה של

ערוצמ תשרפ

411 411

חמלה וחיבור, שבה הוא רואה את עצמו כחלק ממארג אנושי רחב שבו כולם ערבים

.וקשורים זה בזה בחיות אחת

מתוך המבט המעמיק בסוד החיות המקשרת בין חלקי האדם, אנו בונים קומה נוספת של מוסר פנימי, המורה לנו את הדרך בה נלך ואת המעשה אשר נעשה בכל הנוגע ליחסנו לזולת ולעצמנו. כאן מתברר כי המצפן המוסרי אינו מסתפק רק בשאלה מה מותר ומה אסור, אלא הוא תובע מאיתנו הבנה עמוקה של מושג ה"אחריות" המלווה

.את האדם מעבר לגבולות גופו

ההרחבה המוסרית העולה מכאן היא הידיעה כי כבוד האדם אינו פוקע גם כאשר ,חלק ממנו יוצא מרשותו. הסבר הדברים הוא שאם קיים קשר סמוי בין התורם לאיבר הרי שכל פגיעה בכבוד האיבר או שימוש בו בניגוד לערכי התורם, היא פגיעה באדם החי עצמו. הביאור בזה הוא שהמצפן המוסרי מחייב אותנו לנהוג בחרדת קודש בכל רקמה ובכל איבר, מתוך הכרה שהם נושאים עמם "מטען מוסרי" של המקור ממנו ;באו. האדם לומד שאין כזה דבר "חומר מת" או "חפץ ניטרלי" כשמדובר בגוף האדם

.הכל ספוג בחיות ובזהות שדורשות מאיתנו יחס של עדינות ויראת רוממות

עוד מורה לנו המצפן המוסרי על גודל חובת הכרת הטוב והענווה. הסבר הדברים הוא שהמושתל, הנושא בקרבו איבר של אדם אחר, צריך לחיות בתחושה מתמדת של שותפות גורל. הביאור בזה הוא שההבנה כי האיבר "מרגיש" את מקורו, צריכה להוביל .את האדם להנהגה של תפילה והכרת תודה על החיים שהוענקו לו במתנה מחברו המוסר הפנימי מלמד אותנו כי אנו לעולם איננו עומדים בזכות עצמנו בלבד; אנו חיים בזכות נתינה של אחרים, והקשר הסמוי הזה הוא תזכורת מתמדת לכך שהאנושות

.כולה היא גוף אחד גדול שבו כל איבר חס על חברו ויונק ממנו חיים

המצפן המוסרי הזה בונה באדם רגישות חברתית עמוקה. הסבר הדברים הוא שאם אדם מבין שדיבורו, רוקו או איבריו נושאים את חיותו גם כשהם רחוקים ממנו, הוא נזהר שבעתיים מלהוציא מרשותו דבר שעלול להזיק או לבזות את צלם האלוקים ,שבו. הביאור בזה הוא שהמוסר הופך להיות דינמי וחי – לא מערכת חוקים יבשה אלא תחושת חיות פועמת המכוונת את האדם להיות מקור של ברכה וחיים לכל הסובבים אותו, מתוך ידיעה שכל חלק ממנו שנשאר בעולם, ממשיך להעיד על שורשו

.המוסרי והרוחני

מתוך המסע המופלא בשבילי ההלכה, הרפואה והנס, אנו שבים אל עולם המעשה כשבידינו אוצר של תובנות המאירות את חיי היום יום באור חדש ויקר. למדנו כי האדם אינו רק אוסף של רקמות ותאים, אלא הוא מקור של חיות שאינה פוסקת גם כשהיא

גם לנשמה מגיע אוכל

412 412

– חוצה גבולות של גוף ומקום. התובנה המלווה אותנו היא שכל מה שיוצא מאיתנו .בין אם אלו איברים, דיבורים או השפעות – נשאר קשור בחוט סמוי לשורש נשמתנו ,מכאן נלמד להעריך כל רגע של חיות, לנהוג בחרדת קודש בגופנו ובגופו של הזולת ולזכור תמיד כי אנו חלק ממארג אחד גדול וחי, שבו כל תנועה של חסד מהדהדת

.מקצה העולם ועד קצהו

:עיקר העניין:עיקר העניין

,הבירור היסודי שעלה מדברי רבותינו, ובראשם רבי יהודה החסיד והמושב זקנים מגלה לנו סוד נורא שלפיו קיים קשר של חיות פועמת בין האדם לבין איבריו והפרשותיו גם לאחר שפירשו ממנו. ראינו בביאור הדברים כי הטעם לטומאת מעיינות הזב הוא החיות שעדיין שוכנת בהם, כסניף לשורשם המקורי. השיא המרעיש נחשף בעדויות על איברים מושתלים ש"הריחו" את מיתת בעליהם ונפלו מגופו של המקבל, עובדה המלמדת כי האיבר אינו מתנתק לעולם מצינור החיים הנשמתי של התורם. אף שיש מחכמי המדע והפוסקים שביקשו להעמיד את הדברים על דרך השכל והטבע, עיקר העניין הוא ההכרה בעוצמת הקשר הרוחני שבין אדם לחברו ובין האדם לעצמו. אנו חותמים בתובנה פיוטית כי כל אדם הוא עולם מלא שחיותו אינה כלה, וכי השתלת איבר היא למעשה נטיעת ענף חי של חסד בתוך שדהו של חבר, ענף שממשיך לינוק מהשורש האלוהי המאחד את כולנו לישות אחת נשגבת, כפי שחידש רבי יהודה החסיד שיוצרינו יתעלה שמו מצוי בכל

.ועושה הכל