!את מי אדם אוהב יותר – את עצמו או את בנו? הוכח מפרשת השבוע

!השבוע אנו ניצבים כעת לפני אחת השאלות המכוננות ביותר בנפש האדם, שאלה הנוגעת בעצם .טבענו, ברגשות העמוקים ביותר ובדרגת האהבה הגבוהה ביותר שהאדם מסוגל להכיל

את מי אדם אוהב יותר – את עצמו או את בנו? הוכח מפרשת !השבוע אנו ניצבים כעת לפני אחת השאלות המכוננות ביותר בנפש האדם, שאלה הנוגעת בעצם .טבענו, ברגשות העמוקים ביותר ובדרגת האהבה הגבוהה ביותר שהאדם מסוגל להכיל האם אהבת האדם לעצמו היא האהבה העליונה, או שמא אהבת הבן, פרי הבטן, עולה עליה ומבטלת את החשבונות של "האני"? הדיון הזה אינו רק עיוני, אלא הוא נוגע בשורש היחסים

תישארב תשרפ 355 355 שלנו עם הזולת, עם בורא עולם ועם עצמנו. דרך המבט על פרשת השבוע, ננסה לפצח את .המחלוקת בין גדולי התנאים, בן עזאי ורבי עקיבא, ולגלות לאן נוטה לב האדם אנו פותחים את הפרשה וניגשים אל המקורות המקראיים המהווים את התשתית למחלוקת .הנפלאה הזו בין גדולי עולם, ומבקשים להבין את עומק כוונתם של התנאים הפסוק המלווה אותנו מתוך פרשת בראשית הוא: זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים .אדם בדמות אלוהים עשה אותו מביא את חילוקי הדעות המכוננים: בן עזאי אומר)(פרשה כד, אות ז המדרש בבראשית רבה זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה, רבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל .גדול בתורה ביאר: את כוונת המדרש וכתב: כי בן עזאי דורש שכל אדם יאהב)(סימן לז הראב"ן בשו"ת את חברו כאילו הוא תולדה שלו, כלומר בנו, ורבי עקיבא אומר שכל אדם יאהב את חברו כעצמו. ומכאן אנו למדים את המחלוקת העמוקה המשתקפת בדבריהם: בן עזאי סובר שאדם אוהב את בנו יותר מגופו, ולכן בחר בכלל של אהבת בן, ואילו רבי עקיבא סובר שאדם אוהב .את גופו יותר מבנו, ולכן הציב את האהבה לעצמי כנקודת הייחוס והכלל הגדול שבתורה השאלה הזו, הנוגעת לטבע האהבה האנושית, חושפת בפנינו את המתח שבין הדאגה העצמית לבין היכולת להקריב למען הדור הבא. התמיהה של הראב"ן על אופן הלימוד של התנאים מכוונת אותנו להבין שאין כאן רק דעות הלכתיות, אלא תפיסות שונות של המהות האנושית – האם האדם מוגדר על ידי ה"אני" או על ידי ה"בן", דהיינו על ידי היצירה .וההמשכיות שלו אנו מעמיקים אל דמותו המופלאה והחידתית של בן עזאי, ומבקשים להבין את הקשר שבין תפיסת האהבה שלו לבין דרך חייו הייחודית. אם אהבת הבן היא אהבה העולה על אהבת העצמי, הרי שהיא טומנת בחובה עוצמה שעלולה לסחוף את האדם למקומות שבהם .הוא עלול לשכוח את תכלית חייו העליונה ביאר: את הטעם לכך)(מערכת א' ארך אהבה, אות יב בהגהות דבש המבוארות על ספר דבש שבן עזאי נמנע מלהינשא, וכתב: כי בן עזאי היה מודע היטב לעצמו ולנפשו, וידע כי אהבתו אל הקב"ה בוערת בו בעוצמה שאין לה אח ורע, אהבה הגדולה אצלו עשרות מונים מאהבת עצמו. אולם, הוא חשש מפני הלא נודע. הוא ידע כי על פי תפיסתו, אהבת האב לבנו היא אהבה חזקה אף יותר מאהבת האדם את גופו, והוא עמד בפני חשש כבד: שמא אם יביא ילדים לעולם, האהבה הזו – אהבת הבן – תהיה כה עוצמתית עד שתגבר אף על אהבתו לקדוש .ברוך הוא, או לפחות תהווה עבורו ניסיון שאין הוא רוצה לעמוד בו בן עזאי, מתוך ענווה אדירה ורצון לדבוק בבורא ללא שום מחיצה, בחר לוותר על השמחה הגדולה של האבהות. הוא לא רצה שתמצא אצלו אהבה שתעלה על אהבתו את הבורא, ולכן העדיף להישאר רווק כל ימיו, כדי שלא יבוא לידי ניסיון של אהבה שעלולה להסיט את ליבו מן המטרה האחת. זוהי דרך של צדיק שחי את חייו בבחינה של מסירות נפש מוחלטת, שבה

גם לנשמה מגיע אוכל 356 356 כל רגע וכל פעימת לב מוקדשים רק לאהבת ה' הפשוטה והטהורה, ללא שום ערוב של רגשות .אחרים, ולו הקדושים ביותר אנו מעמיקים אל המרחב ההלכתי והנפשי שבו מוגדרות מערכות היחסים הקרובות ביותר לאדם, ומבקשים להבין היכן עובר הגבול המדויק שבין האדם לבין אלו שסביבו. החכמים מלמדים אותנו כי ישנן רמות של הזדהות וקרבה, והגדרות אלו אינן רק הלכתיות אלא הן .משקפות את טבעו של הלב האנושי ביאר: את היחס בין האדם לאשתו)(דף נב עמוד א, דבור המתחיל והיו בתוספות במסכת כתובות ,לבין היחס בינו לבין בתו, וכתב: כי אף על פי שמצאנו בדברי חז"ל את ההגדרה אשתו כגופו הרי שלא מצינו הגדרה דומה של בתו כגופו. הבחנה זו פותחת פתח להבנת העדיפויות בנפש ,האדם: האישה, על פי התורה וההלכה, נחשבת כחלק בלתי נפרד ממהותו של האדם עצמו עד כדי כך שהיא מזוהה עמו כגוף אחד, ואילו הבן או הבת, אף שהאהבה אליהם היא עמוקה .וטבעית, נתפסים כישויות עצמאיות שיש להן קיום נפרד הדקות הזו בתוספות מלמדת אותנו על מורכבות האהבה. לעיתים אדם נוטה לראות את הקרובים אליו כהרחבה של עצמו, אך ישנו הבדל יסודי בין אהבה שהיא הזדהות מוחלטת לבין אהבה שהיא מסירות והקרבה. כאשר אדם אוהב את בתו או בנו, הוא מוכן להקריב עבורם את חייו ואת רווחתו, אך הוא אינו רואה בהם את עצמו ממש. זוהי נקודה קריטית שמסייעת לנו להבין את מחלוקת התנאים: האם האהבה הגדולה ביותר היא זו שבה האדם אוהב את זולתו כמו שהוא אוהב את עצמו, או שמא האהבה הגדולה היא זו שבה האדם מעניק .לזולתו מעמד שגבוה מזה של ה"אני" שלו, כפי שמצאנו אצל בן עזאי אנו ניצבים כעת מול התמונה המורכבת והמרתקת שפורש בפנינו רבנו החיד"א בספרו נחל . הוא מבקש להעמיד את הפסוק "נקום נקמת בני ישראל" תחת)'(פרשת מטות, אות ה קדומים זכוכית המגדלת של מחלוקת התנאים, ומביא אל השולחן את המציאות המרה והאמיתית העולה מתוך סוגיות הגמרא. כאן, הוויכוח התאורטי על אהבת האדם לעצמו או לבנו פוגש .את החיים עצמם, את רגעי האמת שבהם נדרש האדם להכריע היכן מונח הדגש של נשמתו רבנו החיד"א מלקט עבורנו את המקורות המחדדים את הנקודה הזו: במסכת בבא בתרא מובא הכלל היסודי: כל לגבי נפשיה אפילו במקום בריה נפשיה, שכן האדם)(דף קלו עמוד ב נוטה באופן טבעי להעדיף את הצלת חייו שלו על פני הצלת בנו, בבחינת היצר הטבעי מודגש הדבר בצורה בהירה: במקום ברתה נפשה)(דף עט עמוד א להישרדות. במסכת כתובות (דף לט עדיפה ליה, כאשר העדפת האדם את חייו שלו גוברת על אלו של בתו. במסכת נדרים מובא הביטוי החריף: מן חיותיה לא אדריה מן חיותיה דבריה אדריה, המבאר כיצד)עמוד א אדם עשוי להדיר את עצמו מהנאה, אך לא ימנע זאת מבנו, ועם זאת, ברגע האמת של חיים עולה המציאות)(דף כ ע"ב ומוות – נפשו שלו תופסת את המקום הראשון. במסכת קידושין המטלטלת: לא באת לידו עד שמוכר את בתו לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, ובכך .מחדדת הגמרא את סדרי העדיפויות במצבי דחק קיצוניים מקורות אלו מציירים דמות אדם המחובר בעבותות אהבה עצומים לצאצאיו, אך בבסיס

תישארב תשרפ 357 357 קיומו הפיזי והרוחני, תחושת ה"אני" היא הדומיננטית. זוהי הזמנה עבורנו להביט פנימה: היכן ,אנחנו נמצאים בתוך המערבולת הזו? האם אנו חיים בתודעה שבה האחר, ובפרט הילדים ?תופסים מקום שווה לזה של עצמנו, או שמא הלב עדיין שבוי בתוך גבולות האהבה העצמית אנו פוסעים כעת אל עבר המדרגה הבאה, אל המקום שבו האדם נדרש להתעלות מעל נטיות ליבו הטבעיות ולעצב את אישיותו בצלם הבורא. אם הגמרא מלמדת אותנו על טבעו האנושי של האדם להעדיף את חייו שלו, הרי שהתורה אינה נשארת במישור התיאורי של ,ה"יש", אלא מכוונת אותנו אל ה"ראוי" – אל המקום שבו האהבה אינה נגזרת מאינסטינקטים .אלא מבחירה מודעת ומרוממת היכולת להתעלות מעל הטבע הפיזי היא סוד כוחו של היהודי. מתוך ההבנה שהטבע נוטה לעבר ה"נפש" הפרטית, אנו למדים שאהבה אמיתית אינה נמדדת רק ברגעים שבהם הטבע פועל את פעולתו, אלא דווקא ברגעים שבהם האדם בוחר להעניק, להקריב ולהזדהות עם האחר, גם כאשר זה בא על חשבון הנוחות או האינטרס האישי. זוהי עבודה עמוקה של תיקון המידות, שבה האדם מחנך את ליבו לראות בצאצאיו, וברעיו בכלל, שלוחה של נשמתו, עד .שההפרדה בין "אני" ל"אחר" הופכת לטשטוש עדין של גבולות האהבה ,כשם שדוד המלך הניח את המלכות ואת השירה כמרכז של חיבור בין רבבות ישראל .כך גם כל אחד מאיתנו נקרא לבנות בביתו ובסביבתו מרחב שבו האהבה אינה תלויה בדבר היכולת להקריב למען האחר, להעדיף את צרכיו של הילד או של הזולת על פני הצרכים המיידיים שלנו, היא תמצית העבודה הרוחנית. זהו תהליך של התמרה, שבו הלב, שנוצר עם נטייה להגנה עצמית, הופך לכלי המכיל בתוכו רחמים ללא גבולות. כאשר אדם מצליח להעביר את מוקד הכובד של אהבתו מה"אני" הקטן אל מרחב ה"אנחנו" המקודש, הוא מגלה .שאין כאן אובדן עצמי, אלא מציאת עצמי רחב, שלם וקרוב יותר אל בוראו אנו עולים כעת אל רובד נוסף, שבו אהבת השם יתברך מתגלה לא כעוד אהבה המתווספת לאהבות האנושיות, אלא כציר המרכזי המארגן ומאזן את כולן. כאשר האדם מתבונן במתח .שבין אהבת עצמו לבין אהבת בנו, הוא עלול למצוא את עצמו בקונפליקט פנימי קרוע אולם, כאשר אהבת הבורא היא המאור הגדול המאיר את חייו, כל מערכת היחסים משתנה לחלוטין. האהבה לה' אינה באה לבטל את האהבה העצמית הבריאה ואף לא את האהבה .לצאצאים, אלא היא מעניקה להן את המשמעות האמיתית והנצחית שלהן בעומק הדברים מבואר כי כאשר אדם אוהב את הבורא, הוא לומד לראות את עצמו ואת בנו לא כייחודים נפרדים הנלחמים על מקום ועל קשב, אלא כשני חלקים מתוך שלם אלוקי אחד. אהבת האדם לעצמו הופכת להיות רצון לשמור על הכלי שהפקיד בידו הבורא, ואהבתו לבנו הופכת להיות מסירות לנשמה קדושה שהובאה לעולם כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. בצורה זו, המתח הקיומי שבין ה"אני" לבין ה"בן" נמוג, ובמקומו נולדת הרמוניה .שבה כל תנועה של חסד ונתינה היא בעצם ביטוי של אהבת השם הבוערת בלב זהו הסוד העמוק של האיזון הרוחני. האדם שדבק במקור החיים אינו מחפש עוד לנכס

גם לנשמה מגיע אוכל 358 358 את האהבה לעצמו או לצאצאיו כרכוש פרטי. הוא מבין כי כל טיפה של אהבה שבוקעת מליבו היא זרם חי הנובע מאותו מעיין אלוקי אינסופי. מתוך כך, הוא מסוגל לאהוב את בנו ,אהבה חלוטה, ללא תנאים וללא ציפייה לתמורה, משום שהבן אינו הרחבה של האגו שלו אלא פיקדון שמימי. אהבת ה' היא שמספקת לאדם את הכוח להגדיל את נפשו, לפרוץ את גבולות הטבע הפיזי הצר, ולהפוך את ביתו ואת חייו להיכל שבו האהבה העצמית והאהבה .לזולת נפגשות ומשלימות זו את זו באור קדוש וזך אנו יורדים אל המציאות היומיומית, אל תוך הקירות הפנימיים של הבית היהודי, ושואלים כיצד התובנות העמוקות הללו מתרגמות למעשה, לחינוך, לקשר שבין הורה לילד בתוך מציאות רוחנית. החינוך אינו רק העברת ידע או הצבת גבולות, אלא הוא מלאכת מחשבת של אהבה מאוזנת, המשלבת בין הצורך לשמור על כבודו וערכו של האדם – הורה כילד – לבין .היכולת להעניק את כל כולנו לדור הבא כאשר הורה מבין שאהבתו לבנו היא יצירה שמימית, הוא לומד לגדל את ילדיו לא מתוך .רצון להקרין את ה"אני" שלו עליהם, אלא מתוך רצון לאפשר לנשמתם הייחודית להתגלות החינוך הופך למרחב שבו ההורה מכיר בכך שהוא נושא באחריות על פיקדון יקר, והאהבה המאזנת הזו היא שיוצרת אצל הילד ביטחון עמוק. הילד אינו מרגיש שהוא כלי שרת לרצונותיו .של ההורה, אלא אישיות העומדת בפני עצמה, המוזנת מאהבת הורה שאינה תלויה בדבר בתוך הבית הזה, המחלוקת שבין בן עזאי לרבי עקיבא מפסיקה להיות ויכוח אקדמי והופכת להדרכה פנימית. הורה לומד לתת לילדיו את המקום הראוי להם, להשקיע בהם את מיטב כוחותיו, אך בד בבד, הוא גם שומר על שלמות נשמתו ועל החיבור האישי שלו לבורא. זוהי איזון עדין: ההבנה שאהבת הילד היא אהבה עצומה, אך היא אינה הופכת את ההורה לביטול גמור. הבית היהודי נבנה כאשר האהבה לילדים הופכת למנוף להעלאת כל הבית אל עבר הקדושה, כאשר כל נתינה לילד נתפסת כנתינה לה' יתברך, והבית כולו מתמלא .בתדר של מסירות נפש המאחדת את כל בני המשפחה תחת מטרייה אחת של אהבת אמת אנו פוסעים כעת אל המרחב שבו ההורה נדרש להיות עוגן איתן ויציב, מגדלור של אור בלתי משתנה בתוך עולם סוער המציע ללא הרף תפיסות תרבותיות חדשות וערכים מתחלפים. יציבותו הרוחנית של ההורה היא התנאי ההכרחי ליכולתו להעניק לילדיו תחושת ביטחון ואמת. כאשר העולם שבחוץ דובר בשפה של אינטרסים, של הגשמה עצמית אנוכית ושל טשטוש גבולות, ההורה נדרש לשמור על המצפן הפנימי שלו מחובר ישירות אל .מקור הקדושה השמירה על המצפן הרוחני האישי היא שמקנה להורה את הסמכות הפנימית ואת היכולת להוביל. אדם שאינו נסחף אחרי רוחות הזמן, אלא נותר נטוע בעולמה של תורה, במצוות קרקעי עמוק: יש אמת בעולם, וישנו ציר מרכזי שאינו-ובדבקות, משדר לילדיו מסר תת תלוי באופנות חולפות. היציבות הזו אינה נובעת מאטימות או מניכור, אלא היא פרי של ,עבודה פנימית מזוקקת, שבה האדם יודע שחובתו העליונה היא בראש ובראשונה כלפי קונו .ומתוך החיבור המוחלט הזה הוא שואב את הכוחות להעניק, לחנך ולהכיל

תישארב תשרפ 359 359 ,כאשר הילדים רואים הורה שחייו הרוחניים אינם הצגה חיצונית אלא מהות קיומית יציבה הם למדים לחפש את היציבות הזו בתוך עצמם. גם אם בעתיד הם יתקלו בקשיים, בספקות או במציאות שאינה מבינה את שפתם, הדמות של ההורה העומד כסלע איתן מול גלי הזמן תישאר חקוקה בליבם. זהו העוגן האמיתי שהורה מעניק לבנו – לא רק פתרונות זמניים או ,נוחות חומרית, אלא את הידיעה שישנו מקום שבו האמונה והאהבה אינן משתנות לעולם .מקום שבו נשמר הגחלת היהודית בטהרתה, וממנו אפשר תמיד לשאוב כוח להמשך המסע בסיום המסע המרתק הזה אל נבכי הנפש ומערכות האהבה שבין האדם לעצמו ובין האדם לבנו, אנו מגלים כי השאלה שהצבנו בתחילת דרכנו אינה רק סוגיה למדנית, אלא היא תמצית ,ההוויה האנושית היהודית. למדנו כי הדיון בין בן עזאי לרבי עקיבא אינו ויכוח על רגש גרידא אלא ניסיון להגדיר מהי הדרך הנכונה ביותר להעניק את הנשמה לזולת, מבלי לאבד את הקשר הבלתי אמצעי עם בורא עולם. ראינו כיצד דמויות כבן עזאי, מתוך הכרה בעוצמת אהבת הבן, העדיפו דבקות מוחלטת בבורא, וכיצד התורה והפוסקים מגשרים בין טבע האדם .שנוטה לשמר את עצמו לבין החובה המוסרית והנשמתית להקריב למען הדור הבא :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהתורה אינה מבטלת את הטבע האנושי המבקש קיום, אלא ,מקדשת אותו ומכוונת אותו אל היעד הנכון. עיקר העניין הוא שאהבת האדם לבנו אף שהיא טבעית ועצומה, חייבת להיות מנווטת על ידי אהבת ה' כדי לא להפוך לאלילות של ה"אני" המורחב. עיקר העניין הוא שכל פעולה של מסירות נפש של הורה כלפי ילדיו היא חלק מבניית המלכות, שכן הבן הוא תולדה הממשיכה את הקדושה בעולם. עיקר העניין הוא שהיציבות של הבית היהודי נשענת על היכולת של ההורה להיות מחובר לעצמו ולבוראו, ומשם להקרין אהבה שאינה תלויה בדבר .לצאצאיו, מתוך ידיעה שהם פיקדון שמימי שניתן לו לזמן קצוב הסוד הגדול הוא שהמחלוקת בין התנאים היא לא סתירה, אלא מכלול. בעולם של רבי עקיבא אנו לומדים לאהוב את האחר כעצמנו, ומתוך אהבת עצמנו הבריאה אנו למדים להעריך את החיים שקיבלנו. בעולם של בן עזאי אנו נזכרים שיש אהבה גדולה מכל, אהבה שפורצת את גבולות העצמי, אהבה שמסוגלת לקדש את החיים .סופית-ולהפוך אותם למסע של נתינה אין כך אנו מבינים שההורה הוא המקום שבו נפגשים השמיים והארץ; המקום שבו האהבה הטבעית לילדים הופכת למדרגה של דבקות בבורא. המסקנה שלנו היא 'ברורה: הבית היהודי נבנה מתוך מסירות נפש שמאזנת בין השמירה על עבודת ה האישית לבין ההתמסרות המוחלטת לדור ההמשך, תוך ידיעה שכל אהבה שנובעת ממקור של אמת, סופה להאיר את העולם ולהנציח את שמו של הקדוש ברוך הוא .בתוך נשמות בנינו ובנותינו

גם לנשמה מגיע אוכל 360 360