האם יתום יכול לקיים יותר בהידור מצות כיבוד אב ואם מאדם שיש לו הורים?

הבורא בעולמו .מצוות כיבוד אב ואם ,עליה נאמר שהוקש כבודם לכבוד המקום ,נתפסת בדרך כלל כחובה התלויה בנוכחותם הפיזית של ההורים – בהגשת כוס מים ,בשירות ובמורא. והנה ,חז"ל מגלים לנו פן פלאי :רבי יוחנן ואביי ,מגדולי האמוראים ,היו יתומים מלידה ,ועל

אנו פותחים כעת בבירור סוגיה נשגבת ,הנוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר ובסוד הנהגת הבורא בעולמו .מצוות כיבוד אב ואם ,עליה נאמר שהוקש כבודם לכבוד המקום ,נתפסת בדרך כלל כחובה התלויה בנוכחותם הפיזית של ההורים – בהגשת כוס מים ,בשירות ובמורא. והנה ,חז"ל מגלים לנו פן פלאי :רבי יוחנן ואביי ,מגדולי האמוראים ,היו יתומים מלידה ,ועל כך אמר רבי יוחנן "אשרי מי שלא חמאן". הצהרה זו מרעידה את אמות הסיפים – כיצד ניתן לומר "אשרי" על מי שנמנע ממנו לקיים מצוות עשה דאורייתא כה יסודית? האם ייתכן שהיתום ,דווקא מתוך חסרונו וכאבו ,מצליח

605

גם לנשמה מגיע אוכל

להעפיל לפסגות של הידור ושלמות במצווה זו ,שאדם שיש לו הורים מתקשה להגיע אליהן? אנו יוצאים למסע בעקבות דבריהם של ה"עטרת פז" ,ה"יערות דבש" וה"דרך פקודיך" ,כדי להבין את הכוח הטמון בגעגוע ,את המצווה שלאחר המוות ,ואת הסוד שאיפשר לאסתר המלכה היתומה להכניע את זכותו של עשיו ולגאול את ישראל. מתוך בירור פליאתו של רבי יוחנן על האושר שבאי-ראיית ההורים ,אנו פונים אל המקורות הראשונים בתורה ,המניחים את היסוד להבנה כי מצוות הכיבוד אינה מוגבלת למפגש הפיזי בלבד ,אלא היא תנועה נפשית נצחית. "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" (שמות כ ,יב). רש"י בפירושו על התורה מדגיש את השכר הנלווה למצווה זו – אריכות ימים .והנה, המפרשים שואלים :אם המצווה תלויה רק בשירות הפיזי ,מה יעשה מי שאין לו הורים? האם ננעלו בפניו שערי אריכות הימים? מכאן עולה ההבנה כי עצם הציווי "כבד" נושא בחובו משמעות רחבה יותר מהגשת צרכים טכניים. רבי אברהם אבן עזרא מבאר כי הכבוד הוא בלב ובפה .לפי דבריו ,היתום יכול לקיים את המצווה על ידי הזכרת שמם לטובה והערכת פועלם ,ובכך הוא עומד בחלק המהותי של המצווה שאינו תלוי בנוכחות גופנית. הרמב"ן מוסיף נדבך חשוב באומרו כי המצווה היא הכרה במקור החיים .היתום ,שחווה את חסרון המקור בצורה העוצמתית ביותר ,עשוי להגיע להכרה עמוקה יותר בערך החיים שקיבל ,ומתוך הגעגוע וההערכה למולידיו שלא זכה להכיר ,הוא מקיים "כבוד" במובן המזוקק ביותר שלו – כבוד למהות ולא רק לאדם. רבי עובדיה ספורנו מציין שהכבוד הוא "כבוד הראוי למולידים" .עבור היתום ,הכבוד הזה מתבטא בשמירה על שמם הטוב ובהמשך דרכם .כפי שביאר ה"דרך פקודיך" ,המעשים הטובים של הבן הם הכתר המונח על ראשי ההורים בעולם העליון ,וזוהי צורת כבוד שאינה פוסקת לעולם. בעל ה"כלי יקר" עומד על הסמיכות של כיבוד הורים לשבת ,ורואה בכך רמז לכך שהכבוד הוא להשי"ת דרך ההורים .עבור היתום ,הקשר הישיר לקב"ה דרך כיבוד זכר הוריו הופך להיות ציר מרכזי בעבודת השם שלו ,ללא המחיצות והניסיונות שלעיתים מזמנת הקרבה היומיומית. בגמרא במסכת קידושין (דף ל''א ע''ב) מובא" :אמר רבי יוחנן :אשרי מי שלא חמאן [לא ראה את הוריו]" .הגמרא מספרת שרבי יוחנן היה יתום מלידה – אביו נפטר כשעוברה אמו ,ואמו נפטרה בלידתו .גם על אביי מסופר שהיה יתום וגדל אצל אם חורגת .הקריאה "אשרי" על מצב של יתמות מעוררת תמיהה רבתי :הרי מדובר בביטול מצוות עשה דאורייתא של "כבד את אביך"! כיצד ניתן לכנות חסרון של מצווה כזו בתואר "אושר"?

606

ורתי תשרפ

בשו"ת עטרת פז עומד על נקודה יסודית זו ומבאר :אם נניח שכיבוד אב ואם לאחר מותם הוא חיוב מן התורה (מדאורייתא) ,הרי שרבי יוחנן לא הפסיד את עצם המצווה .אדרבה ,הוא יכול לקיימה בשלימותה מבלי להיכשל בחשש של זלזול או פגיעה ,שכן אין לו חיכוך יומיומי עם ההורים שעלול להביאו לידי עבירה .יתרה מכך ,הגמרא בקידושין (דף ל"א ע"א) מדגישה את הקושי העצום במצווה זו ,עד שאמרו שאין אדם שיכול לעמוד עליה בשלימותה .מכאן שה"אשרי" הוא על היכולת לקיים את מהות המצווה – הכבוד והזכר – ללא סכנת העונש על חוסר המורא. דיון נוסף העולה מדברי חז"ל הוא גדר "כיבוד לאחר מיתה" .הגמרא בקידושין (דף ל"א ע"ב) אומרת מפורשות" :מכבדן בחייהם ,מכבדן במותם" .הכיבוד במותם מתבטא באמירת "הריני כפרת משכבו" ובשמירה על כבודם בשיח ובמעשה .עבור היתום ,כל חייו הם רצף של "כיבוד לאחר מיתה" .אם חיוב זה הוא דאורייתא ,הרי שהיתום מקיים מצווה מהתורה בכל רגע של זכירה והנצחה ,ובכך הוא הופך את חסרונו למקור של קדושה מתמדת. זאת ועוד ,חז"ל במדרש רבה על מגילת אסתר דורשים את הפסוק "כי אין לה אב ואם" כסוד כוחה של הגאולה .הקדוש ברוך הוא מבטיח לישראל ,שאמר עליהם הנביא איכה "יתומים היינו ואין אב" ,כי הגואל שיעמיד להם יהיה כזה שמעולם לא פגם בכיבוד הורים – יתום מלידה .יש כאן הבנה עמוקה שדווקא היתום ,שאינו יכול "להיכשל" במעשה ,מחזיק בידו את המצווה כשהיא חפה מכל פגם של מציאות ,ובכך כוחו לעמוד מול קטרוגו של עמלק. מתוך בירור מקורות הש"ס ,אנו עולים אל היכלי הראשונים והאחרונים כדי לבחון את הגדרת המצווה עבור מי שאין לו הורים במציאות הפיזית ,ואת פשר ה"אושר" שעליו דיבר רבי יוחנן. רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות ממרים פרק ו הלכה ה) ,פוסק" :חייב לכבדו לאחר מותו ...אומר הריני כפרת משכבו" .הרמב"ם מעמיד את הכיבוד לאחר המוות כחלק בלתי נפרד מחובת המצווה .עבור הראשונים ,המצווה אינה פוקעת עם פטירת ההורים; היא רק מחליפה צורה .היתום ,לשיטתם ,נכנס למסלול של כיבוד רוחני ותודעתי ,שבו המבחן אינו השירות הפיזי אלא שמירת הזיכרון והדרת השם של הוריו בעולם. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש בפירושו למסכת קידושין ,דן בקושי העצום של מצוות כיבוד הורים .הרא"ש מדגיש כי המצווה "הוקשה לכבוד המקום" משום שהיא תובענית עד מאוד. מדבריו ניתן להבין את שיטת הראשונים בביאור דברי רבי יוחנן :ה"אשרי" אינו על עצם החיסרון ,אלא על ההצלה מן החטא .היות ומדובר במצווה שכה קשה לקיימה בלי להיכשל בכעס ,במיאוס או בביטול זמן ,היתום זוכה לקיים את מהות המצווה – הכרת הטוב לשורשו – מבלי לעבור על איסורים הנלווים לחיכוך היומיומי. רש"י בקידושין (שם) מבאר את דברי רבי יוחנן "אשרי מי שלא חמאן" – שאי אפשר לקיים

607

גם לנשמה מגיע אוכל

כבודן כראוי ונענש עליהם .רש"י מעמיד את המוקד על מאזן השכר והעונש .לשיטתו, המצווה היא כה חמורה שאדם מן השורה כמעט ואינו יכול לצאת ממנה בלא פגע .היתום, אם כן ,נמצא במצב אידיאלי מבחינה רוחנית :הוא מחזיק בזכות הקיום שנתנו לו הוריו ,אך חף מהסיכון שבפגיעה בכבודם. בעלי התוספות (שם) דנים ביסוד "מכבדן במותם" ומעלים כי ישנם דינים מיוחדים השייכים דווקא לאחר פטירה .מכאן עולה התובנה כי בכיבוד שלאחר המוות ,הבן הוא הריבון על המצווה; אין לו הורה שיכול למחול על כבודו או להקשות עליו ,והכל תלוי ברצונו הטוב ובנקיות כוונתו .זהו הידור שנובע מבחירה חופשית גמורה ,ללא הכרח של נוכחות פיזית. רבי יהונתן אייבשיץ ,בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ב') ,מעניק ביאור נפלא ומרטיט לדברי רבי יוחנן .לשיטתו ,מצוות כיבוד אב ואם היא כה עמוקה ,עד שאין אדם בעולם שיכול להגיע לתכליתה ולדקדוקיה בשלמות גמורה כל עוד הוריו בחיים .תמיד יהיה חסרון כלשהו ,פגם קל שבקלים במחשבה או במעשה .אולם ,היתום המצטער על כך שאין לו הורים כדי לכבדם, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו קיימה בתכלית השלמות .הצער והגעגוע ממלאים את החלל והופכים למצווה חפה מפגמים. מתוך יסוד זה ,חושף ה"יערות דבש" סוד היסטורי ורוחני :מדוע דווקא אסתר המלכה נבחרה להכניע את המן? המן בא מזרעו של עמלק ,נכדו של עשיו .עשיו ,למרות רשעותו, הצטיין במצווה אחת בדרגה עילאית – כיבוד אב .זכות זו עמדה לזרעו לאורך הדורות. כדי לנצח כוח רוחני כה עצום ,היה צורך בדמות שבידה מצוות כיבוד אב ואם שאין בה שום רבב .רק אסתר ,שהייתה יתומה מאב ואם והצטערה על כך כל ימיה ,החזיקה במצווה "מזוקקת" ושלמה מכוח הצער ,ובכוח זה יכלה לעמוד מול זכותו של עשיו ולהכניע את המן. בשו"ת עטרת פז מוסיף נדבך למסקנה זו ומבאר את לשון "אשרי" .האושר נובע מכך שהיתום אינו "מפסיד" את המצווה ,אלא מקיים אותה במישור הגבוה ביותר שלה – בבחינת "מכבדן במותם" .כיוון שאין חשש שייענש על חוסר מורא או כעס ,הוא נמצא במסלול של זכויות בלבד .הוא הופך את הזיכרון לפעולה דאורייתא של הכרת טוב ,ובכך הוא מהדר במצווה יותר ממי שעסוק בפרטים הטכניים ועלול להיכשל ברוח הדברים. ה"יערות דבש" מסיים בדברים נוקבים על דורנו ,שבו לעיתים הסדרים מתהפכים והורים מחנפים לבנים .הוא מזכיר כי דווקא בימי הפורים ,שהם ימי הניצחון של אסתר בזכות כיבוד הורים ,עלינו להיזהר שמשלוח המנות והממון לא יהפכו למקור של הקפדה וזעם בין בנים לאבותיהם ,אלא לשורש של חיבור והוקרה. בספר דרך פקודיך (מצות עשה לג ,חלק המחשבה אות ה) מעמיד יסוד כביר :המצווה של כבד את אביך ואת אמך אינה פוסקת לעולם ,והיא נוהגת בכל זמן ובכל מקום ,גם במי שאין לו אב

608

ורתי תשרפ

ואם בחיים חיותם .הסוד טמון בכך שכל תורה ומעשים טובים שהאדם עוסק בהם ,מעטרים את אביו ואת אמו בגן עדן ומעלים אותם מדרגה לדרגה. הוא נסמך על דברי הזוהר הקדוש (חלק ג ,קטו ע"ב) ,המבאר כי הבן הוא "כרעא דאבוה" – רגלו של אביו .כאשר הבן מתעלה בתורה ,ובפרט בחידושי תורה שהוא מחדש ביום השבת קודש ,הוא גורם נחת רוח אינסופית לנשמות הוריו .מכאן עולה תובנה מרעידה :היתום אינו רק מקיים מצווה בדיעבד ,אלא הוא הופך לשגריר של הוריו בעולם האמת .כל דף גמרא שהוא הופך ,כל חסד שהוא עושה ,הוא "מכבד" את הוריו במובן העמוק ביותר – הוא מעניק להם קיום נצחי וזכויות שאין להן שיעור. לפי הדרך פקודיך ,מצוות כיבוד הורים היא המצווה שכל התורה תלויה בה .אם הבן חלילה מתבטל מתורה ,הוא לא רק פוגע בעצמו אלא מבטל את מצות עשה של כיבוד אב ,שכן הוא מונע מהם את העילוי המגיע להם דרכו .נמצאנו למדים כי עבור היתום ,כל חייו הרוחניים הם מסכת אחת ארוכה של הידור במצוות כיבוד הורים .בעוד שאדם שהוריו בחיים עוסק לעיתים בכיבוד הגוף והצרכים החומריים ,היתום מתמקד בכיבוד הנשמה ,ובכך הוא מהדר במצווה ברובד הרוחני ביותר שלה. מתוך בירור יסודות הדין בנגלה ובנסתר ,אנו באים כעת לדלות את הפנינים המעשיות העולות מתוך החקירה הנשגבת על כוחו של היתום במצוות הכיבוד .נפקא מינות למעשה: הגדרת ההידור בחיסרון :למדנו כי הידור מצווה אינו נמדד רק בריבוי פעולות ,אלא בנקיות המעשה .עבור היתום ,ההידור מתבטא בכך שהמצווה נעשית בבחינת "לשמה" גמורה .אין לו ציפייה לאישור מההורה ,אין לו חשש מביקורת ,ואין לו אפשרות לפגם של כעס .הנפקא מינה היא שעל היתום לדעת כי כל מעשה טוב שלו הוא הידור ישיר במצווה ,ואין לו לחוש שהוא "מבטל" מצווה זו מחייו. קדימות בלימוד תורה וחידושי תורה :על פי הדרך פקודיך ,הדרך המהודרת ביותר לקיים כיבוד אב לאחר מיתה היא העיסוק בתורה .מכאן עולה הנהגה מעשית – בכל עת שבה יתום עוסק בתורה ,ובפרט בשבת קודש ,עליו לכוון שזכות לימודו תעמוד להוריו .זוהי צורת הכיבוד המעלה אותם בדרגות גן עדן ,והיא שקולה כנגד כל השירות הפיזי שניתן היה לעשות בחייהם. הכוח מול הנסיונות :מדברי היערות דבש על אסתר המלכה עולה נפקא מינה עצומה לעתות צרה .כאשר אדם מרגיש שזכויותיו אינן מספיקות לעמוד מול קטרוג (כגון קטרוגו של המן-עמלק) ,והוא יתום ,עליו לעורר את זכות הכיבוד המזוקקת שלו .עצם הגעגוע והרצון לכבד הופכים לזכות עצומה שיכולה לבטל גזירות קשות. זהירות בממון ובירושה :האחרונים מדגישים כי כיבוד לאחר מיתה כולל שמירה על רכוש ההורים ועל שלום המשפחה .נפקא מינה למעשה היא בהתנהלות בין האחים לאחר הפטירה – הקפדה על שלום ואחווה היא הכיבוד הגדול ביותר ,וכל מריבה על ירושה היא פגיעה ישירה במצוות הכיבוד לאחר מיתה ,המבטלת את ה"אשרי" שעליו דיבר רבי יוחנן.

609

גם לנשמה מגיע אוכל

אמירת קדיש והזכרת נשמות :הכיבוד בפה ,עליו דיבר האבן עזרא ,מקבל ביטוי מעשי באמירת קדיש ובנתינת צדקה לעילוי נשמתם .עבור היתום ,אלו אינם רק מנהגים ,אלא קיום מצוות עשה דאורייתא של כיבוד ,ובכך הוא משלים את החיסרון שהותירה היתמות. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,אנו עולים אל קומת הרעיון והמוסר ,המבקשת להבין כיצד דווקא בתוך החלל הריק של היתמות ,נבנה הבניין המפואר ביותר של מצוות כיבוד אב ואם .ההבנה המוסרית העמוקה העולה מדברי רבי יהונתן אייבשיץ היא שהרצון והגעגוע הם כלי קיבול לשלמות .בעולמנו המוגבל ,המפגש בין בני אדם – גם בין הורה לילדו – רצוף תמיד בחיכוכים ,באי-הבנות ובקשיים טכניים .כשאדם מנסה לקיים מצווה בתוך המציאות ,הוא נתקל במגבלות החומר והזמן .אך היתום ,שליבו נשבר על כך שאינו יכול להגיש כוס מים לאביו ,בונה בתוך נפשו דיוקן של אב מושלם ושל כיבוד מושלם .הגעגוע הוא מצווה ללא גבולות ,כי הוא מתרחש בעולם המחשבה והלב, שם אין עייפות ואין כעס. היסוד המוסרי כאן הוא שהקדוש ברוך הוא אינו מבקש רק את המעשה ,אלא את הלב. "רחמנא ליבא בעי" .כאשר אדם עושה את המקסימום האפשרי במצבו ,הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את הרצון הטוב כאילו נעשה המעשה בתכלית ההידור .היתום שמחנך את עצמו להיות אדם טוב יותר "בשבילם" ,שמקדש שם שמיים כדי שמי שיעבור ברחוב יאמר "אשרי מי שגידל את זה" ,הוא המהדר הגדול ביותר .הוא הופך את כל קיומו למצבה חיה של כבוד. זאת ועוד ,יש כאן שיעור גדול בעבודת השם :לעיתים החיסרון הוא הוא הכלי להצלחה. אסתר המלכה לא ניצחה את המן למרות היותה יתומה ,אלא בגלל שהייתה יתומה .דווקא חוסר האפשרות לקיים את המצווה כפשוטה ,יצר אצלה עומק של מחויבות וצער שהפכו לזכות בלתי מנוצחת .המוסר מלמד אותנו שאין אדם שסגורות בפניו דלתות ההצטיינות הרוחנית; גם במקום שבו נראה שישנו חלל ,ניתן להצמיח ישועה גדולה. מתוך בירור יסודות המוסר והגעגוע ,אנו עולים אל היכל המחשבה והאמונה ,המבקש להבין את סוד הנהגת הבורא דרך דבריו המפתיעים של רבי יוחנן" :אשרי מי שלא חמאן". ההבנה האמונית במושג זה נוגעת בתכלית בריאת האדם ובמושג הניסיון .הקדוש ברוך הוא הניח בעולמו מצוות שהן "חוקים" ומצוות שהן "שכליות" ,אך מצוות כיבוד אב ואם היא בבחינת "מפגש העולמות" .היא מצווה אנושית מובהקת של הכרת הטוב ,אך היא הוקשה לכבוד המקום .רבי יוחנן ,בראייתו הנשגבת ,מלמדנו כי לעיתים השלמות בעבודת השם אינה מושגת דרך ה"יש" אלא דרך ה"אין". כאשר אדם נמצא בתוך ניסיון יומיומי ,הוא עלול לשכוח את המטרה הרוחנית של המצווה ולהתרכז בקושי .ה"אשרי" של היתום טמון בכך שקשר הכבוד שלו עם הוריו נשאר בעולם האידיאות ,בעולם המחשבה הטהור .אין שם שחיקה ,אין שם מרירות ואין שם הסחת דעת. האמונה מלמדת אותנו שמי שנלקחו ממנו הוריו ,קיבל במקומם הזדמנות לבנות קשר רוחני

610

ורתי תשרפ

שאינו תלוי בדבר .זהו קשר שבו הבן וההורה מאוחדים סביב עבודת השם ,כאשר הבן הופך להיות הפה והידיים של הוריו בעולם הזה. במישור עמוק יותר ,רבי יוחנן ואביי ,שגדלו ללא הורים ,הפכו לאבות האומה בתורתם. ייתכן שדווקא העדר הדמות הסמכותית הפיזית איפשר להם להתחבר בצורה טוטאלית יותר לאביהם שבשמים .היתמות לא הייתה עבורם רק חלל ,אלא מרחב שבו יכלו לצמוח ללא מחיצות ,כשהם רואים בכל מילה בתורה את הכיבוד הגדול ביותר לשורש נשמתם .האמונה מלמדת כי אין מציאות של "הפסד" בעבודת השם; אם נמנעה מאדם מצווה אחת במציאות הפיזית ,סימן הוא שנפתחה לו דרך אחרת ,נעלה יותר ,לקיימה ברוח. מתוך בירור יסודות המחשבה ,אנו באים אל היכל המוסר המעשי ,המבקש לצקת לתוך הלב את המצפן המנחה את האדם – בין אם הוא יתום ובין אם הוריו בחיים – אל עבר פסגת הכבוד והמורא. היסוד המוסרי העולה ממשנתו של רבי יהונתן אייבשיץ הוא שהשלמות אינה נמדדת בתוצאה החיצונית אלא במידת ההשתוקקות .המצפן הפנימי של היתום מכוון אל ה"אין", אך דווקא החלל הזה מחייב אותו לרמת דריכות מוסרית גבוהה יותר .אדם שיש לו הורים עלול להתרגל לנוכחותם ,וההרגל ,כידוע ,הוא אויבו של הכבוד .המוסר מלמד את היתום להפוך את הגעגוע למנוע של צמיחה" :לו היו כאן ,כיצד היו רוצים שאנהג?" .זוהי הנהגה מוסרית של 'נוכחות נפקדת' ,שבה ההורה הופך למצפן פנימי המלווה את האדם בכל צומת דרכים. בנוסף ,עולה כאן תביעה מוסרית כלפי מי שהוריו בחיים .דברי היערות דבש על ה"עולם ההפוך" שבו אבות מחנפים לבנים הם קריאת השכמה .המוסר תובע מאיתנו להבין כי המצווה אינה "טובה" שאנו עושים להורינו ,אלא חובת הכרה במקור חיינו .אם היתום מצליח להדר במצווה מתוך צערו ,על אחת כמה וכמה שמי שזכה להורים בחיים חייב להתגבר על קטנות המוחין ועל הקפדות הממון ,ולראות בכל רגע של שירות זכות שאין לה תחליף. המצפן המוסרי של היתום מלמד אותו גם את ערך השתיקה והאיפוק .כפי שאסתר המלכה "לא הגידה את עמה ואת מולדתה" ,כך היתום המהדר במצווה יודע לשמור על כבוד משפחתו גם כשאין מי שיגן עליו .הוא הופך למגן הכבוד של דורות העבר .המוסר היהודי רואה במי שמכבד את מי שאינו יכול להחזיר לו טובה (חסד של אמת) ,את הדרגה הגבוהה ביותר של אצילות הנפש. מתוך בירור הסוגיה בכל רבדיה ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות המאירות את הקשר שבין הבן לשורשיו ,בין אם בעולם הזה ובין אם בעולם הנשמות .למדנו כי מצוות כיבוד אב ואם אינה תלויה רק בפעולה הטכנית של השירות ,אלא היא תנועה נפשית של הכרת הטוב והתבטלות בפני מקור החיים .עבור היתום ,המצווה הופכת לשליחות רוחנית מזוקקת; הגעגוע והצער שלו על חוסר היכולת לכבד בפועל ,נחשבים לו בשמיים כהידור מושלם שאין בו פגם .כל תורה שהוא לומד וכל מעשה טוב שהוא עושה ,מעלים את

611

גם לנשמה מגיע אוכל

הוריו למדרגות נשגבות בגן עדן ,ובכך הוא מקיים "כיבוד במותם" בדרגה העולה לעיתים על הכיבוד בחייהם.

עיקר העניין: שאלת הידור מצוות כיבוד אב ואם אצל יתום חושפת רובד עמוק בהגדרת המצווה. מצד אחד ,קיימת פליאתו של רבי יוחנן "אשרי מי שלא חמאן" ,ומצד שני ,התמיהה על אובדן מצווה יסודית מן התורה .בירור המקורות מלמד כי היתום אינו מפסיד את המצווה ,אלא מחליף את צורתה. לפי שיטת העטרת פז והיערות דבש ,היתום יכול להגיע להידור מצווה נעלה יותר מכמה טעמים :א .הניקיון מחטא :היתום חף מן הסכנה של פגיעה במורא או בכבוד הנובעת מחיכוך יומיומי וניסיונות של קטנות מוחין .ב .כוח הגעגוע :הצער על חסרון המצווה נחשב לאדם כאילו קיימה בתכלית השלמות ,כפי שראינו בזכותה של אסתר המלכה שהכניעה את עמלק בכוח מצוותה המזוקקת .ג .עילוי נשמות :כפי שביאר הדרך פקודיך ,כל התקדמות רוחנית של הבן היא בבחינת "כתר" להוריו בעולם האמת ,וזוהי צורת הכיבוד המהודרת ביותר ,המחברת בין שמיים לארץ. נמצאנו למדים כי היתמות אינה מחסום בפני קיום המצווה ,אלא היא פתח לעבודת השם פנימית ,שבה הכבוד אינו תלוי בדבר ,והוא הופך לחלק בלתי נפרד מאישיותו של הבן המבקש להיות ראוי לשורשיו.