כבוד אב ואם -הכרת הטוב שבלב או גזירת מלך עילאית?

ומגלים מצווה המהווה גשר של אש בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. בלב כל אנוש פועמת תחושה טבעית ,יסודית ועמוקה ,של חובה להשיב אהבה וכבוד לאלו שהיו סיבת קיומו והשקיעו בו את כל ליבם ונפשם .רגש הכרת הטוב נראה כשורש הבלעדי

ניצבים אנו נפעמים אל מול הדיבר החמישי ,החותם את הלוח הראשון של עשרת הדיברות, ומגלים מצווה המהווה גשר של אש בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. בלב כל אנוש פועמת תחושה טבעית ,יסודית ועמוקה ,של חובה להשיב אהבה וכבוד לאלו שהיו סיבת קיומו והשקיעו בו את כל ליבם ונפשם .רגש הכרת הטוב נראה כשורש הבלעדי והמובן מאליו למצווה זו ,עד שנראה כי אין צורך בציווי אלוקי כדי להבין את חובתו של הבן כלפי מולידיו .והנה ,התורה הקדושה אינה מסתפקת ברגש הטבעי וטובעת את החובה הזו כחוק אלוקי חקוק בסלע ,ובפרשת ואתחנן אף מוסיפה את המילים המעוררות מחשבה: "כאשר צוך ה' אלוהיך". כאן מתפרצת התמיהה הגדולה המרעידה את הבנתנו :האם היסוד של כיבוד אב ואם נשען על המוסר האנושי של הכרת הטוב ותשלום חוב על מסירות ההורים ,או שמא מדובר בגזירת מלך הנעלה מכל היגיון ,כזו שקיימת גם כאשר אותה הכרת הטוב לכאורה אינה קיימת? האם הבן מכבד את אביו כי הוא "חייב" לו ,או שהוא מכבדו כי כך גזר בורא עולם במרה עוד לפני שבכלל נזקק הילד לחסדי אביו במדבר? השאלה הזו מזמינה אותנו לבירור עומק על מהות הקשר שבין אדם להוריו ובין אדם לקונו. מתוך הפתיחה המטלטלת המעמידה אותנו על פרשת הדרכים שבין השכל האנושי לגזירה האלוקית ,נבוא אל המקראות ופירושי גדולי המפרשים ,המאירים את היסודות שעליהם נשענת מצוות הכבוד לדורותיה. "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (שמות כ ,יב) פסוק זה ,החותם את הלוח הימני של עשרת הדיברות ,מקשר בין הכבוד להורים לבין אריכות הימים על האדמה שנתן הבורא .החיבור הזה מרמז כי קיום העולם והאחיזה בארץ תלויים ביכולתו של האדם להביט לאחור אל שורשיו בכבוד ,ומכאן שהמצווה נוגעת ביסודות הקיום המהותיים ביותר. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כ ,יב) מבאר" :כבד את אביך -אם תכבד יארכון ימיך ,ואם לאו יקצרון ,שדברי תורה נוטריקון הם" .רש"י הקדוש מלמדנו שהשכר והעונש במצווה זו הם מידה כנגד מידה ,והכבוד הוא המפתח לחיים עצמם ,מה שמחזק את הצד שמדובר ביסוד קיומי עמוק מעבר לחובה המוסרית הפשוטה. רבי אברהם אבן עזרא ,האבן עזרא (שמות כ ,יב) פירש" :כי האבות הם סיבת היות הבן ,והשם הוא סיבת כל האבות ,על כן הזהיר לכבדו" .האבן עזרא מעמיד את האב כסיבה המוחשית הראשונה לקיומו של האדם ,ומשווה את כבודו לכבוד הבורא שהוא הסיבה הראשונה לכל. בכך הוא קושר בין הכרת הטוב הגשמית להכרה הרוחנית במקור הכל. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כ ,יב) ביאר" :הנה השלים כל מה שאנחנו חייבים בדברי הבורא בעצמו ובכבודו ,וחזר לצוות בענייני הנבראים ,והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו

576

ורתי תשרפ

כעניין בורא משתתף ביצירה" .הרמב"ן חושף את העומק הנורא של המצווה -ההורים הם שותפיו של הקדוש ברוך הוא ביצירת הוולד ,ולכן הכבוד להם הוא חלק בלתי נפרד מהכבוד לבורא המשותף עמהם. רבי עובדיה ספורנו (שמות כ ,יב) כתב" :למען יארכון ימיך -כי בהיותך מכבדם יכבדוך בניך ותאריך ימים על ידיהם ,וגם כי בזה תכיר טובת האל יתברך" .הספורנו רואה במצווה זו כלי לתיקון המידות האישי והכרת הטוב הכללית ,המהווה תנאי להמשכיות הדורות. רבי אפרים לונטשיץ ,הכלי יקר (שמות כ ,יב) חידש" :לפי שיש חמישה דיברות המיוחסים לכבוד המקום ,וזה הדיבר החמישי נכלל בהם ,כי שלושה שותפים באדם" .הכלי יקר מדגיש שהמיקום של המצווה בלוח הראשון מעיד על כך שהיא נחשבת כמצווה שבין אדם למקום, מעבר לסברה האנושית של הכרת הטוב. רבי דוד קמחי ,הרד"ק (תהילים כז ,י) פירש" :כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני -שאף אם האב והאם לא היו מקיימים חובתם ,חובת הכבוד על הבן נשארת מצד ציווי השם" .הרד"ק רומז כאן ליסוד של גזירת הכתוב הקיימת גם ללא הטובה המוחשית שהבן קיבל מהוריו. רבי שמשון רפאל הירש ,הרש"ר הירש (שמות כ ,יב) ביאר" :ההורים הם השומרים והמעבירים של מסורת התורה לדור הבא ,וכבודם הוא הכבוד למסורת כולה" .לפי הירש ,הכבוד אינו רק פרטי אלא לאומי והיסטורי ,מה שהופך את המצווה לגזירה שהיא תנאי לקיום האומה. תרגום אונקלוס (שמות כ ,יב) תירגם" :יקיר ית אבוך וית אמך בדיל דיירכון יומך" .התרגום משתמש בלשון "יקיר" -לשון יקר וחשיבות ,המורה על חובת הערכה פנימית עמוקה המוטלת על האדם. בגמרא במסכת קידושין (דף ל ע"ב) מובא :תנו רבנן ,נאמר "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר "כבד את ה' מהונך" ,השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום .נאמר "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר "את ה' אלוהיך תירא" ,השווה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום .חזל הקדושים מלמדים אותנו כי השוואה זו אינה מקרית ,אלא היא מעידה על כך שכבוד ההורים יונק ישירות מכבוד הבורא .מכאן ניתן ללמוד שאף אם השכל האנושי מחייב הכרת טוב ,התורה העלתה זאת למדרגה של חובה דתית מוחלטת המקבילה לעמידה מול פני השם. בתלמוד ירושלמי (מסכת קידושין פרק א הלכה ז) מובא דברי רבי אבון :אמר רבי אבון ,מצות כיבוד אב ואם היא כפריעת חוב .הירושלמי מעמיד את המצווה על יסוד השכל הישר והמוסר האנושי .האדם מקבל טובה מהוריו ,גידלוהו והאכילוהו ,ועל כן מחויב הוא להשיב להם כגמולם .לפי הבנה זו ,עיקר המצווה הוא "הכרת הטוב" ,ותשלום החוב המוסרי של הבן כלפי אלו שטרחו עבורו. בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) מובא מעשה בדמא בן נתינה :שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם ,צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו ,פעם אחת ביקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר ,והיו מפתחות מונחים

577

גם לנשמה מגיע אוכל

תחת מראשותיו של אביו ,ולא ציערו .הגמרא מביאה דוגמה דווקא מאדם שאינו מחויב במצוות ,כדי ללמד שיסוד המצווה הוא אכן מוסרי ואנושי ,שגם מי שלא קיבל תורה מבין את החובה לכבד את מולידיו. רש"י (קידושין ל ע"ב) מבאר על השוואת הכבוד :השווה הכתוב כבודם לכבוד המקום - ששלושתן שותפין בו ,כשאדם מכבד את אביו ואת אמך ,אמר הקדוש ברוך הוא ,מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדתוני .רש"י מחבר את שני הקצוות :הכרת הטוב להורים היא הדרך המעשית לכבד את השותף השלישי ,הקדוש ברוך הוא. תוספות (קידושין לא ע"א) דנו בעניין דמא בן נתינה וכתבו :מכאן למדנו שכיבוד אב ואם היא מצווה שכלית ,ועל כן הקפיד בה אותו נכרי .דברי התוספות מחזקים את היסוד שהכרת הטוב היא מנוע מרכזי במצווה זו ,שהרי גם ללא ציווי התורה היה ראוי לנהוג כך. במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת יתרו) מובא :כבד את אביך ואת אמך -למה נאמר? לפי שהוא אומר "איש אמו ואביו תיראו" ,אין לי אלא מורא ,כבוד מנין? תלמוד לומר "כבד את אביך". המכילתא מדגישה שהתורה נצרכה לצוות על שני המרכיבים בנפרד ,מה שמורה על כך שיש כאן מערכת חוקים מוגדרת המורכבת מחלקים שונים ,מעבר לרגש כללי של הכרת טוב. מתוך בירור מקורות חז"ל ,נעלה כעת אל היכלי הראשונים והאחרונים ,מאורות הגולה, אשר העמיקו חקר בשורשי המצווה וביארו האם היא עומדת על אדני השכל והכרת הטוב, או שמא יסודה בחוק אלוקי נעלה. רבינו משה בן מיימון ,הרמב"ם (ספר המצוות ,עשה ר"י) כתב" :שציוונו לכבד אב ואם, ובא הציווי בזה באמרו כבד את אביך ואת אמך" .הרמב"ם מונה מצווה זו כחובה דתית גמורה ,ובמשנה תורה (הלכות ממרים פרק ו) הוסיף כי כיבוד אב ואם היא מצוות עשה גדולה שצריך האדם להיזהר בה מאוד ,והשווה אותה לכבוד המקום .מדבריו עולה כי אף שיש בה טעם שכלי ,עיקר חשיבותה נובעת מהציווי האלוקי שהעמיד אותה בשורה אחת עם כבוד שמיים. רבינו בחיי בן אשר ,כד הקמח (ערך כיבוד אב ואם) ביאר" :מצוה זו מן המצוות השכליות, שהשכל מחייב אותן קודם שניתנה התורה ,כי הכרת הטוב מידה יסודית בנפש האדם" .רבינו בחיי מעמיד את המצווה על יסוד המוסר הטבעי ,ורואה בתורה כמי שבאה לחזק ולרומם רגש אנושי קיים ,ולהפוך את הכרת הטוב להורים לשער להכרת טובו של הבורא יתברך. רבי אהרון הלוי ,ספר החינוך (מצוה ל"ג) פירש" :משרשי מצוה זו ,שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ,ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה ...ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם ,ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד" .בעל החינוך קובע מפורשות ששורש המצווה הוא הכרת הטוב המוסרית ,ומטרתה לחנך את האדם להכיר בטובת האל על ידי שיתרגל להכיר בטובת הוריו שהביאוהו לעולם. רבינו נסים ,הר"ן (דרשות הר"ן ,הדרוש החמישי) כתב" :כי המצוות הללו שבין אדם לחברו ,אף

578

ורתי תשרפ

על פי שהשכל מחייב אותן ,לא נכתבו בתורה אלא כדי לקדש את ישראל שיהיו עושים אותן מצד מצוות הבורא ולא מצד השכל בלבד" .הר"ן מחדש כאן יסוד גדול :גם מצווה שהיא "הכרת הטוב" בטבעה ,הופכת על ידי התורה ל"גזירת הכתוב" ,כדי שהאדם יקיים אותה מתוך דבקות בציווי האלוקי ולא רק מתוך נטיית ליבו. רבי יצחק אבוהב ,מנורת המאור (נר ג ,חלק ז) ביאר" :לפי שהוקש כבודם לכבוד המקום ,יש ללמוד שכשם שכבוד המקום הוא חוק שאין להרהר אחריו ,כך גם כבוד ההורים" .המנורת המאור מדגיש את המימד של הגזירה שבמצווה ,הרומם אותה מעל לתחושות המשתנות של הבן כלפי הוריו. רבי יצחק עראמה ,עקידת יצחק (שער כ"ו) פירש" :כי מצווה זו היא המעבר בין הלוח הראשון ללוח השני ,לחבר את הכרת הטוב האנושית עם יראת הרוממות האלוקית" .העקידת יצחק רואה במצווה זו שילוב מופלא שבין המוסר הטבעי לבין החוק התורני ,כאשר השניים משלימים זה את זה. החיי אדם (כלל ס"ז) מבאר בעוז ותעצומות :יסכר פי דוברי שקר האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאב ואם ,כי להנאת עצמם היו מכוונים וממילא נולד ,וכיון שנולד מהם נתן הקדוש ברוך הוא הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם ...יתאלמון וישתתקון ויתחרשון .החיי אדם יוצא חוצץ נגד המחשבה המנסה לבטל את חובת הכרת הטוב בטענות של "טבע" או "הנאה עצמית" .הוא קובע כי הכופר בטובת הוריו סופו לכפור בטובתו של מקום ,ובכך הוא מעמיד את המצווה על יסוד המוסר האנושי המחייב ביותר ,כזה שבלעדיו האדם יורד למדרגת בהמה. הכתב סופר (פרשת ואתחנן) חידש וביאר :הוא מקשה מדוע בפרשת ואתחנן כתוב "כבד את אביך כאשר ציווך ה' אלוהיך" ,ורש"י מבאר שציווהו עוד במרה .מתרץ הכתב סופר שבא הדבר להוציא מטעותם של אלו החושבים שכל הטעם הוא משום הכרת הטוב ,ולכן אם הוריו לא גדלוהו אינו חייב בכבודם .על כן נכתב "כאשר ציווך" במרה ,שהרי שם היו ישראל במדבר ,סמוכים על שולחן הגבוה עם המן והשליו ובגדיהם גדלו עמהם ,ולא נזקקו הילדים לטרחת אביהם כלל ,ובכל זאת נצטוו בכבודם .מכאן שהמצווה היא גזירת הכתוב החלה גם בלא טעם של הנאה וטובה. רבי מאיר שמחה מדווינסק ,משך חכמה (פרשת ואתחנן) פירש :כי אמרו בירושלמי דכבוד אב הוי מצוה קלה ,דהוא כפריעת בעל חוב עבור טרחתם ומזונם .ולכן אמר הכתוב "כאשר צוך" במדבר ,ששם לא היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם ,ובכל זאת ציווה ה' לכבדם .המשך חכמה מלמדנו שהתורה רצתה להעביר את המצווה ממישור ה"חוב הממוני" או המוסרי הפשוט ,אל מישור החוק האלוקי ,כדי שהחובה תעמוד לדורות גם במצבים שבהם הטורח של ההורים היה מועט. רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק (על הרמב"ם הלכות ממרים) ביאר :שיש לחלק בין עצם המצווה

579

גם לנשמה מגיע אוכל

לבין חלותה .ייתכן ששורש המצווה הוא הכרת הטוב ,אך לאחר שציוותה תורה ,הפכה החובה לחפצא של מצווה כלפי שמיים .לכן ,גם במקום שאין בו הכרת טוב מוחשית ,הציווי קיים מצד גזירת המלך שהגדירה את היחס להורים כחלק מעבודת השם. רבי ישראל מאיר הכהן ,חפץ חיים (אהבת חסד) כתב :שהכרת הטוב היא היסוד לכל התורה כולה ,ומי שאינו מורגל בה כלפי הוריו ,לא יוכל לעולם להגיע לדרגת חסידות ויראת שמים אמיתית .הוא רואה בכיבוד הורים את המעבדה המוסרית של האדם ,שבה הוא מתרגל לצאת מעצמו ולהכיר בטובת הזולת. הראשל"צ מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ,חזון עובדיה (הלכות כיבוד אב ואם) ביאר :כי אמת הדבר שיסוד המצווה נעוץ בהכרת הטוב ,אך התורה העלתה את החובה הזו למדרגה של חוק אלוקי כדי שלא תהיה תלויה בדעתו המשתנה של האדם .אם הבן ימדוד את הכבוד רק לפי הטובה שקיבל ,הרי שברגע שיחשוב שלא קיבל דיו ,יתבטל הכבוד .לכן בא הציווי "כאשר צוך ה' אלוהיך" ,לומר לך שאף אם השכל שלך אינו מחייב זאת ברגע מסוים ,הגזירה האלוקית קיימת לעולם. הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל ,אגרות משה (יורה דעה חלק ב) דן בשאלה זו וכתב :כי חובת הכבוד קיימת גם כלפי הורים שלא גידלו את בנם ,ואף כלפי הורים רשעים במקרים מסוימים ,וזאת משום שהכרת הטוב הבסיסית ביותר היא על עצם הבאתו לעולם .הבאת הנשמה אל תוך הגוף היא חסד נצחי שאין לו תמורה ,ועל היסוד הזה נבנתה גזירת הכתוב שאינה פוקעת לעולם ,גם אם לאחר מכן לא הוסיפו ההורים להטיב עם הבן. הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק"ל ,טעמא דקרא (שמות כ) כתב בקיצור נמרץ :כי הכבוד הוא חובה מצד שהם שותפיו של הקדוש ברוך הוא ,וכשם שכבוד המקום אינו תלוי בטובה שאנו מקבלים ממנו בכל רגע (שהרי חייבים אנו בכבודו גם בעת צרה) ,כך כבודם של ההורים הפך לגזירה קבועה שאינה תלויה בנסיבות המשתנות של החיים. הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצוק"ל ,תפארת תורה (על עשרת הדיברות) חידש: כי ההבדל בין "הכרת הטוב" ל"גזירת הכתוב" הוא ההבדל שבין האנושי לאלוקי .במישור האנושי ,הכבוד הוא תשלום על העבר .במישור האלוקי ,הכבוד הוא חיבור לשורש .הקדוש ברוך הוא ציווה על הכבוד כדי שהאדם יהיה מחובר תמיד למקור שלו ,כי הניתוק מההורים הוא הצעד הראשון לניתוק מהבורא .לכן במדבר ,כשהכל ניתן משמים ,הציווי נשאר בתוקפו כדי להדגיש שהקשר לשורש הוא מהות המצווה ולא רק התשלום על המזון. מו"ר הגאון רבי אשר וייס ,מנחת אשר (פרשת יתרו) ביאר :שיש כאן שילוב של שני דינים. מצד הדין המוסרי והאנושי ,יש חובה של הכרת הטוב כפריעת חוב .אך מצד דין התורה, נוצרה "מצווה" חדשה שהיא גזירת הכתוב .הנפקא מינא היא שאף במקום שבו פקע הדין המוסרי (כגון שההורים לא הטיבו עמו) ,נשאר דין התורה כגזירה שאינה תלויה בדבר .התורה לקחה את הרגש האנושי והפכה אותו לחובה דתית מוחלטת.

580

ורתי תשרפ

מתוך בירור מחלוקת המאורות בסוגיית שורש המצווה ,עולות השלכות הלכתיות כבירות הנוגעות למעשה בכל צעד ושעל בחיי הבן והוריו ,המבטאות את המתח שבין חובת הגמול לחוק התורה :נפקא מינא ראשונה ומרכזית מתבררת במקרה שבו ההורים לא גידלו את בנם .אם יסוד המצווה הוא אך ורק הכרת הטוב כפריעת חוב על טרחת הגידול והמזונות, הרי שבמקום שבו הבן ננטש או גדל בבית אחר ,לכאורה היה מקום לפטור אותו מן המצווה. אולם ,כפי שביארו הכתב סופר והמשך חכמה ,מהציווי במדבר אנו למדים שזוהי גזירת הכתוב החלה על עצם הבאת הוולד לעולם .להלכה ,גם בן שהוריו לא טיפלו בו כלל ,מחויב בכבודם ובמוראם מכוח ציווי הבורא שאינו תלוי במידת ההטבה המוחשית. נפקא מינא נוספת עולה בשאלת מימון צרכי ההורים .אם המצווה היא פריעת חוב מוסרית על מה שהעניקו לו ,היה מקום לומר שהבן חייב להוציא מממונו כדי לפרנסם ,כדרך שפורעים חוב כספי .אך להלכה נפסק בגמרא ובשולחן ערוך כי "כיבוד אב ואם -משל אב", כלומר שהבן חייב לטרוח בגופו עבורם ,אך ההוצאות הכספיות חלות על ההורים .פסיקה זו מחזקת את הצד שמדובר בגזירת הכתוב על רוממות היחס והכבוד ,ולא רק בתשלום "חשבון" על הוצאות העבר. עוד נפקא מינא למעשה מתבטאת במקרה שההורים רשעים או בעלי עבירה .לו היתה המצווה תלויה רק בהכרת הטוב המוסרית ,ייתכן שמי שמתנהג בניגוד למוסר ולתורה היה מאבד את זכאותו לכבוד .אך מאחר שהתורה השוותה כבודם לכבוד המקום והגדירה זאת כגזירת מלך ,נחלקו הפוסקים בעניין זה ,ולהלכה מוסכם כי מורא אביו עליו בכל עניין ,ובכך מודגש שהחובה היא מצד הציווי האלוקי הקבוע ולא מצד אישיותו או מעשיו של האב. לבסוף ,עולה נפקא מינא לעניין הברכה על המצווה .ידוע שאין מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיבוד אב ואם" .יש מן האחרונים שביארו זאת בכך שמדובר במצווה שכלית שהכרת הטוב מחייבת אותה בלאו הכי ,ועל מצוות שבין אדם לחברו שיש להן טעם אנושי מובן לא נתקנה ברכה .מאידך ,עצם קיום המצווה ללא ברכה מדגיש שהיא צריכה להיעשות בטבעיות ובחום הלב של הכרת הטוב ,תוך ידיעה פנימית שזוהי רצונו של מלך. מתוך בירור המקורות וההשלכות ההלכתיות ,אנו מתעלים כעת להבנת העומק הרעיוני הטמון בשילוב המופלא שבין הכרת הטוב האנושית לגזירת המלך האלוקית ,ומגלים כיצד שני קטבים אלו יוצרים שלמות אחת. עומק הרעיון הטמון במצווה זו הוא הפיכת המוסר הטבעי לקדושה .התורה לא באה לבטל את הרגש האנושי של הכרת הטוב ,אלא לצקת לתוכו תוכן של נצח .לו היה כבוד ההורים נשען רק על "פריעת חוב" מוסרית ,הרי שהוא היה נתון לשינויים ,לחישובים קטנוניים של "כמה קיבלתי וכמה אני מחזיר" ,ולחולשות הלב האנושי .התורה ,בחכמתה העליונה ,לקחה את המידה הנאצלת של הכרת הטוב והפכה אותה ל"גזירת הכתוב" ,ובכך העניקה לה תוקף

581

גם לנשמה מגיע אוכל

מוחלט שאינו תלוי בדבר .הרעיון הוא שהאדם אינו מכבד את הוריו רק בגלל מה שעשו עבורו ,אלא בגלל מי שהם מייצגים – את יד השם בעולם. זאת ועוד ,השילוב הזה מלמד אותנו על מהות הקשר בין אדם לבוראו .המעבר מהכרת הטוב להורים להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא הוא הדרך שבה האדם בונה את עולמו הרוחני. הכרת הטוב היא ה"כלי" ,וגזירת הכתוב היא ה"אור" הנצק לתוכו .כאשר אדם מכבד את הוריו גם במצבים שבהם אין לו "טובה" נראית לעין ,כפי שהיה במדבר עם המן והשלו ,הוא מוכיח שמידת הכרת הטוב שלו אינה אינטרסנטית ,אלא היא מידה עצמית בנפשו .הוא מכבד את השורש כי הוא מבין שבלעדי השורש אין לענף קיום. הרעיון העמוק ביותר טמון בכך שההורים הם הגשר בין הפיזי לרוחני .מצד אחד ,הם בשר ודם הדואגים לצרכים הגשמיים (הכרת הטוב) ,ומצד שני ,הם שותפיו של הבורא ביצירת הנשמה (גזירת הכתוב) .על ידי מצווה זו ,התורה מלמדת אותנו שאין הפרדה בין עולם המעשה לעולם הרוח; הכרת הטוב האנושית הפשוטה ביותר היא היא השער לעבודת השם הנעלה ביותר. הכבוד להורים הוא האימון הגדול ביותר של הנפש להשתחרר מהאנוכיות ולע"בביטול מול מי שגדול ממנה ומקדים אותה. מתוך הצלילה אל עומק הרעיונות המופשטים ,אנו פונים אל עולמו הפנימי של האדם, אל המרחב שבו המחשבה והרגש נפגשים כדי לעצב את קומת הנפש אל מול דמותם של אביו ואמו. המבט המחשבתי על שאלת הכרת הטוב מול גזירת הכתוב חושף את המאבק התמידי שבין ה"אני" לבין ה"מקור" .בטבעו של האדם קיימת שאיפה לעצמאות מוחלטת ,רצון להרגיש שהוא יציר כפיו של עצמו בלבד .חובת הכרת הטוב היא האתגר המחשבתי הראשון שמציב הגבול לאגו האנושי; היא מכריחה את הנפש להודות שהיא נזקקת ,שהיא חייבת ,שהיא אינה עומדת לבדה .כאשר התורה הופכת את הכרת הטוב לגזירת כתוב ,היא מעניקה לנפש כלי להתמודד עם תחושת הנטל שבחובה .הכבוד להורים הופך מחוב מעיק לשליחות אלוקית, ובכך הנפש מוצאת חירות דווקא בתוך הכפיפות והכבוד. במישור הנפשי ,המצווה הזו בונה בתוך האדם את מידת הענווה .היכולת לכבד הורים גם במצבים שבהם "המן יורד מן השמיים" והילד אינו זקוק להם פיזית ,מעידה על נפש בריאה שיודעת להעריך את עצם המציאות שקיבלה .זוהי מחשבה מעמיקה על ערך החיים כמתנה; אם אני מכבד את הוריי רק בגלל המזון והכסות ,הרי שאני מעריך את ה"שירות" ולא את ה"חיים" .גזירת הכתוב במדבר מלמדת את הנפש להעריץ את עצם מעשה הבריאה וההולדה ,ובכך היא מקשרת את הבן אל שורש נשמתו באופן שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות או בתועלת רגעית. זאת ועוד ,החיבור בין הכרת הטוב לגזירה יוצר חוסן נפשי .אדם המתרגל לראות בהוריו שותפים של הקדוש ברוך הוא ,מפתח מבט פנימי המזהה קדושה בתוך החומר .הוא לומד

582

ורתי תשרפ

שלא הכל נמדד במבחן התוצאה והתועלת ,אלא שיש ערך עצמי ליחסים ,למסורת ולשרשרת הדורות .המצפן המחשבתי הזה מנחה את האדם לאורך כל חייו ,ומלמד אותו שקשר אמיתי אינו נבנה על "תנאי" ,אלא על הכרה עמוקה במציאות המשותפת והמחויבות המוחלטת הנובעת מעצם היותנו בנים להורים ובנים למקום. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו מציבה בפנינו תביעה שאין למעלה ממנה לזיכוך המידות ולבניית אישיות של אמת .המצפן המוסרי העולה מן המחלוקת שבין הכרת הטוב לגזירת הכתוב מלמדנו כי המוסר אינו יכול להיות מושתת רק על רגשות משתנים או על חשבונות של תועלת .לו היה המוסר מסתכם ב"תשלום חוב" ,הרי שברגע שהבן היה מרגיש ש"פרע" את חובו ,או לחילופין שהוריו לא העניקו לו את המקסימום המצופה ,היה המוסר קורס לתוך אנוכיות וניכור .התורה באה ומלמדת אותנו כי המוסר האמיתי הוא זה הנובע מתוך עקרון נצחי ומחויבות למי שנתן לנו את החיים ,ללא קשר לשאלה האם קיבלנו "תמורה הולמת" להשקעתנו. מוסר ההשכל הטמון בדברי הכתב סופר והמשך חכמה על דור המדבר הוא שיעור בנאצלות הנפש .אם אדם נדרש לכבד את הוריו גם כשהמן יורד מהשמיים והוא אינו זקוק להם לשום צורך גשמי ,הרי שהתביעה המוסרית היא לפתח עין טובה והערכה לעצם המציאות. המצפן הפנימי שלנו צריך להיות מכוון אל ה"י ֵׁש" ולא אל ה"חָ ֵסר" .היכולת להכיר טובה על עצם ההבאה לעולם ,שהיא החסד הגדול ביותר שאין לו שיעור ,בונה באדם תכונה של עדינות נפש המרחיקה אותו מן הגסות והכפיות הטובה ,שהן המידות המאוסות ביותר לפני אלוקים ואנשים. עוד לקח מוסרי כביר הוא החובה להיזהר מן ה"תחכום" השכלי הבא לבטל חובות מוסריות. כפי שזעק בעל החיי אדם נגד אלו הטוענים שההורים פעלו "לפי הטבע" ואין חובה להכיר להם טובה ,אנו למדים שהמוסר דורש מאיתנו להביט מעבר למעטפת הטבעית .אדם מוסרי באמת מבין שהעובדה שמשהו נעשה בטבעיות אינה גורעת מחשיבותו ,אלא אדרבה ,מעידה על כך שהוא חלק מסדר עולם אלוקי שיש לכבדו .המצפן המוסרי הזה מחייב אותנו לראות בכל מעשה חסד ,קטן כגדול ,הזדמנות להתעלות מעל הטבע הבהמי של "קבלת המובן מאליו" אל עבר עולם של הכרה והוקרה תמידית. מתוך מסענו בנבכי הסוגיה ,בין הרגש האנושי של הכרת הטוב לבין הציווי האלוקי הנעלה, אנו יוצאים עם תובנות המאירות את חיי המעשה ומכוונות את הנהגתנו בכל יום .למדנו כי חובתנו כלפי הורינו אינה מוצר של "משא ומתן" או תוצאה של כמות ההטבה שקיבלנו, אלא היא יסוד קיומי בנפש המחובר ישירות לכבוד הבורא .בחיים האישיים ,עלינו לזקק את המבט ולהבין כי גם ברגעים שבהם אנו חשים עצמאיים לחלוטין ,בבחינת "המן היורד מן השמיים" ,חובת הכבוד נותרת בעינה כגזירת מלך שנועדה לעדן את אישיותנו .התובנה המעשית היא להפוך כל פעולה של כיבוד הורים – מהגשת כוס מים ועד לשיחה טלפונית – למעשה של דבקות במצווה ,תוך שילוב של חום הלב המוסרי עם הידיעה המרוממת שזהו

583

גם לנשמה מגיע אוכל

רצון ה' .כך אנו זוכים לבנות גשר איתן בין עולם המעשה לעולם הרוח ,ולהנחיל לדורות הבאים דגם של נאמנות לשורשים מתוך הכרה והוקרה.

עיקר העניין: החקירה האם מצוות כיבוד אב ואם יסודה בהכרת הטוב או בגזירת הכתוב מגלה לנו את סודה המופלא של התורה ,המאחדת את השכל האנושי עם הרצון האלוקי. מחד ,הכרת הטוב היא הלב הפועם של המצווה" ,פריעת חוב" מוסרית הכרחית המבדילה בין האדם לבהמה ומחנכת אותנו להודות למי שהטיב עמנו .מאידך ,כפי שמלמדים אותנו הכתב סופר והמשך חכמה מתוך פרשת ואתחנן ,התורה חקקה את המצווה כגזירת מלך עילאית הקיימת גם ללא צורך גשמי ,כפי שהיה במדבר, כדי להעניק לה תוקף נצחי שאינו תלוי בנסיבות החיים .השילוב הזה מלמד כי כבוד ההורים הוא למעשה כבוד השורש; על ידי הכבוד שאנו רוחשים לאלו שהיו סיבתנו המוחשית בעולם ,אנו מתעלים להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא שהוא סיבת כל הסיבות .הכבוד להורים ביום השבת ובכל ימי החול הוא השער שדרכו עובר האדם מהוויה אנוכית להוויה של מסירות ,אמונה וקדושה ,ובכך הוא זוכה להבטחת "למען יארכון ימיך" – לא רק באורך השנים ,אלא בעומק החיים ובחיבורם אל הנצח.