!איסור אבר מן החי – האם נאסר כבר לאדם הראשון או רק לבני נח? הוכח מפרשת השבוע

!הוכח מפרשת השבוע בפתחם של דברים, אנו ניצבים בפני סוגיה יסודית המשרטטת את גבולות המוסר האנושי מראשית הבריאה. התורה פותחת בצווי לאדם הראשון: מכל עץ הגן אכול תאכל, ומיד

איסור אבר מן החי – האם נאסר כבר לאדם הראשון או רק לבני נח !הוכח מפרשת השבוע בפתחם של דברים, אנו ניצבים בפני סוגיה יסודית המשרטטת את גבולות המוסר האנושי מראשית הבריאה. התורה פותחת בצווי לאדם הראשון: מכל עץ הגן אכול תאכל, ומיד חכמינו בגמרא במסכת סנהדרין דורשים מפסוק זה את ראשית האיסורים המוטלים על האנושות, ובראשם – איסור אבר מן החי. אולם, אל מול הפשטות של הסוגיה, ניצבת מחלוקת ,ראשונים עמוקה: האם הציווי הזה היה חלק ממסכת האיסורים של אדם הראשון בגן העדן או שמא מדובר בהוספה מאוחרת שנצטוו עליה רק בני נח לאחר המבול? השאלה הזו אינה רק כרונולוגית, היא נוגעת בשורש הגדרת האדם: האם האדם נולד לעולם עם מחויבות מוסרית מוחלטת כלפי החי, או שמא מחויבות זו נבנתה נדבך על גבי נדבך ככל שהאנושות ?התפתחה והשתנתה בנתיבי הפרשנות, אנו מתחקים אחר המקורות המקראיים המהווים את התשתית למחויבות המוסרית של האדם הראשון, ובוחנים כיצד המפרשים ניגשים אל הפסוקים כדי להכריע .בשאלת היקף הציוויים .)(בראשית ב, טז "בפרשתנו נאמר: "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל מבארת את עומק הציווי: תנו רבנן שבע מצוות נצטוו)(דף נו ע"א הגמרא במסכת סנהדרין ,בני נח, וביניהן איסור אבר מן החי. על השאלה מניין לנו כי אדם הראשון נצטווה על כך השיב ר' יוחנן: נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל – מכל עץ הגן ולא גזל, אכול תאכל – ולא אבר .מן החי. נמצא כי לפי דרשה זו, הציווי על אבר מן החי נטוע כבר בראשית ימי האדם בגן עדן ביאר: את הדרשה הזו בתוך מסגרת)(דף נז ע"א, ד"ה למישרי בשר הוא דאתא רש"י על הגמרא ,האיסורים הכוללת. וזה לשונו: אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות שנאמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... והוזהרו על אבר מן החי ממה שנאמר אכול תאכלו, ללמדך שאפילו איננה ממיתה אלא שנפל ממנו אבר מאליו, לא תאכלנו. רש"י מדגיש כאן כי האיסור אינו רק על ההמתה, אלא על החיבור שבין אבר החי לגוף, וכי ציווי זה קדם .לכל התרת הבשר שבאה לידי בני נח הקשו: כיצד שייך לאסור על אדם הראשון)(דף נו ע"א, ד"ה אכול תאכל תוספות במסכת סנהדרין אבר מן החי אם בלאו הכי נאסרה עליו אכילת בשר? וביארו: כי האיסור לאדם הראשון היה על עצם ההמתה של הבריה, אך בשר של מתה מאליה הותר לו. ביאור והרחבה: לפי התוספות, איסור אבר מן החי בא לחדש שגם בבשר שהיה מותר לו כביכול – היינו במקרה שהבהמה מתה מאליה – עדיין אסור לאכול ממנה אבר בעודו מחובר לחיים, שכן האיסור .על אבר מן החי הוא איסור חמור ומוחלט שאינו תלוי בהיתר הבשר הכללי התבוננות בשיטת הרמב"ם והפרשנים חושפת לפנינו תמונה מורכבת של המסורת ההלכתית, המבקשת להבחין בין האיסורים שניתנו לאדם הראשון לבין אלו שחלו על בני .נח לאחר המבול

גם לנשמה מגיע אוכל 206 206 פסק: שבע מצוות נצטווה אדם הראשון, ומוסיף)(פרק ט, הלכה א הרמב"ם בהלכות מלכים עליהן איסור אבר מן החי. ובהלכה ב כתב: כל אלו שבע מצוות נצטוו בהן אדם הראשון, ובני נח נצטוו בהן. ביאר: כי אדם הראשון קיבל מערכת איסורים שלימה, והם עצמם התקיימו .בהמשך הדורות כחלק מהתשתית המוסרית האוניברסלית תמה: על דברי הרמב"ם, שכן הגמרא במסכת סנהדרין משמע)(שם, שם הרדב"ז על הרמב"ם :שרק שש מצוות נצטווה אדם הראשון, ואילו איסור אבר מן החי נוסף אצל בני נח. ביאר כי ייתכן ודעת הרמב"ם היא שגם אדם הראשון נצטווה על כל השבע, אלא שהגמרא בחרה .להדגיש את החידוש שחל אצל בני נח דן בקושיא זו ומבאר: כיצד נצטווה אדם הראשון)(שם, הלכה א הכסף משנה על הרמב"ם ,על אבר מן החי, והרי לא הותר לו בשר כלל? וחידש: אולי היה היתר בדברים מסוימים או שהאיסור היה לומר לו שגם אם ייתכן שיתיר לעצמו בעתיד לאכול בשר, בכל מקרה איסור אבר מן החי נותר כצו מוחלט שאין בו היתר. הסבר והרחבה: לפי הכסף משנה, מדובר בהנחיה מוסרית עקרונית, המגדירה את יחס האדם לחיות עוד בטרם הותר הבשר, ועל כן .התאכזרות לחיים-צער בעלי חיים ואי-הציווי חל עליו ככלל מוסרי של אי בחיפושנו אחר הדעה המצמצמת את תחולת האיסור, אנו פוגשים עמדות המבקשות ליצור הבחנה ברורה בין הציווים שניתנו לאדם הראשון לבין המערכת ההלכתית המלאה שניתנה ,לבני נח. אם עד כה ראינו את הניסיונות לשלב את אבר מן החי בתוך צווי האדם הראשון .הרי שכעת אנו נחשפים לשיטות הרואות בהוספה זו רבדים שונים של התגלות וסמכות מבאר את הסתירה שבין)(הלכות מלכים, פרק ט, הלכה א הכסף משנה בפירושו על הרמב"ם הגמרא לבין פסיקת הרמב"ם: וביאר כי לדעת המאן דאמר בגמרא שאדם הראשון לא נצטווה כלל על אבר מן החי, הטעם פשוט הוא: מי שמצווה על אבר מן החי משמע שכשאינו מן החי, מותר לו לאכול, וכיון שאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל, לא היה שייך לצוותו על משפטי, שבו איסור מסוים-אבר מן החי. ביאור והרחבה: הכסף משנה מחדד כאן עיקרון לוגי יכול להתקיים רק כשיש לו היתר משלים. בלא היתר אכילת בשר, מושג האיסור של אבר .מן החי נותר חסר משמעות מעשית בתוך סדר הציווים הראשוני מציע דעה נוספת: כי ייתכן שחלק מהמצוות נלמדות)(שם הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם מדרשות הכתובים על אדם הראשון, אך הן לא הוגדרו כחלק משבע מצוות בני נח באופן רשמי אלא רק בבואם של בני נח. וכתב: כי למרות הדרשות על אדם הראשון, עיקר הדין של שבע מצוות התגבש וקיבל את תוקפו המחייב כגוף אחד רק עם הציווי לבני נח. ביאור עמוק לזה הוא שהתורה מבחינה בין ציווי פרטי שניתן לאדם בדרשת הפסוק, לבין מערכת חוקים כוללת שניתנה לדורות הבאים, ועל כן המחלוקת בין האמוראים היא בשאלה האם הדרשה .הופכת את המצווה לחלק אינטגרלי משבע המצוות של האדם הראשון או לא מבאר: כי הציוויים על אדם הראשון)(מסכת סנהדרין, דף נו ע"א המאירי בספרו בית הבחירה היו הוראות שעה או הנחיות אישיות, בעוד ששבע מצוות בני נח הן החוקים המחייבים את

תישארב תשרפ 207 207 כלל האנושות. ביאור והרחבה: המאירי מבחין בין המעמד של אדם הראשון לבין המעמד של בני נח, ומסביר כי האיסור על אבר מן החי כחלק משבע המצוות הוא תשתית שחלה על .כל מי שאינו מחויב בתורה כולה, ועל כן הציווי הרשמי התחדש אצל בני נח בצומת הדרכים שבין חומרה לקולא, אנו ניצבים מול שאלה נוקבת המעסיקה את ענקי עולם הפרשנות: כיצד ניתן ליישב את העובדה שהתורה ציוותה על איסור אבר מן החי לאדם הראשון, שעה שבשר בהמה ממילא לא היה מותר לו? הדיון הזה חושף את התחכום שבמערכת .האיסורים, המלמד כי לכל ציווי יש גבולות מוגדרים שאינם חופפים זה לזה בהכרח ביארו: את הנחיצות)(דף נו ע"א, ד"ה אכל תאכל – ולא אבר מן החי התוספות במסכת סנהדרין של הציווי המיוחד. וזה לשונו: אמנם לא הותר לאדם הראשון להמית בעל חיים, אך בשר מבהמה שמתה מאליה הותר לו, ועל כן בא הציווי על אבר מן החי לאפוקי – שלא יעלה על דעתו שגם אבר מבהמה שמתה מאליה מותר לו לאכול, אלא האיסור על אבר מן החי נשאר בתוקפו אף במקרה של מיתה טבעית. ביאור עמוק לזה הוא כי המערכת ההלכתית (כמו אינה נבנית בקו ליניארי, אלא במעגלים; גם כאשר הותר לאדם רכיב מסוים במציאות , התורה מציבה גדרים מוחלטים שאינם ניתנים לפריצה, ובכך היא מעצבת את)אכילת בשר מת .המוסר האנושי כסייג שאינו תלוי בצרכי השעה . ביאר: את השתלשלות הדברים באופן דומה)(דף נז ע"א, ד"ה למישרי רש"י במסכת סנהדרין וזה לשונו: אדם הראשון הוזהר על אבר מן החי ממה שנאמר אכול תאכלו, ללמדך שאפילו איננה ממיתה אלא שנפל ממנו אבר מאליו לא תאכלנו. ביאור והרחבה: רש"י מבאר כי הדרשה מפרשת את המילה אכול כתנאי שבלעדיו החיבור לחיים הוא איסור מוחלט. אם היינו מניחים שהאיסור תלוי רק בהמתה, הרי שהיינו טועים לחשוב כי כל בשר שאינו מומת על ידי אדם הוא מותר. רש"י מלמדנו שאיסור אבר מן החי נועד לעמוד כאיסור עומד בפני .עצמו, הניצב כנגד תאוות האדם ליהנות מהחי, ללא קשר לדרך הגיעו לידו כאשר אנו שואלים מדוע היה צורך בציווי מיוחד, הרי שהתשובה המשותפת לרש"י ולתוספות היא שההלכה מבחינה בין הריגה לבין נטילת אבר. בעוד האיסור על הריגה הוא ,איסור על מעשה האדם, האיסור על אבר מן החי הוא איסור על מהות הנפש הקיימת באבר :וזהו ציווי מוחלט שאין לו קשר לדרך התפתחות המזון בטבע. ביאור זה פותר את הקושיא הציווי על אבר מן החי לא נועד להוסיף על איסור אכילת בשר, אלא להגדיר מהי אכילה .אסורה גם בתוך מה שהיה עשוי להיחשב כמותר .במעגלי המשפט והענישה, אנו נחשפים לרובד נוסף המגדיר את אופיין של שבע המצוות ,הכלל ההלכתי קובע כי אזהרת בני נח היא מיתתם, כלומר, על כל אחת משבע מצוות אלו העונש החמור ביותר הוא מיתה. אולם, המציאות ההלכתית מורכבת יותר, שכן קיימים איסורים המוטלים על בני נח שאינם נושאים בחובם עונש מיתה, מה שמעורר דיון על סולם .הערכים והחומרה של כל מצווה מפרט את הדינמיקה הזו: מפי הקבלה שבני נח)(פרק י, הלכה ו הרמב"ם בהלכות מלכים

גם לנשמה מגיע אוכל 208 208 אסורים בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן, אך אין הם נהרגים על כך. ביאור והרחבה: הרמב"ם מיתה, וקיימת הבחנה ברורה בין מצוות היסוד-מדגיש כי לא כל מעשה אסור הוא עבירה בת .המכוננות את שבע המצוות לבין איסורים נוספים שניתנו להם מפי הקבלה מביא בשם הכסף משנה ביאור מעניין לקושיות על מצוות)(שם, הלכה ז המשנה למלך שאינן מביאות לעונש מיתה: על שבע מצוות שבעצם מניינן מצאנו שנהרגים, אך על מצוות נוספות – לא מצאנו. ביאור עמוק לזה הוא שהמסגרת של שבע מצוות בני נח היא חוקה סגורה ומוגדרת, שרק הפרה של איסוריה הליבתיים גוררת את העונש החמור ביותר, ואילו שאר .איסורים הם בבחינת הדרכה מוסרית ומשפטית שאינה נושאת את רף הענישה המקסימלי : כותב)(פרק ט, הלכה ב יתרה מכך, מצינו אפילו בתוך אותה עבירה חלוקה מורכבת. הרמב"ם בן נח שעבד עבודה זרה חייב, ובלבד שיעבוד כדרכה, וכל עבודה זרה שבית דין של ישראל ממיתין עליה – בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה – אין בן נח נהרג עליה, ואף על פי שאינו נהרג, אסור הוא בכל. ביאור והרחבה: כאן אנו רואים כי המערכת המשפטית לבני נח מקבילה במידת מה לדין ישראל, אך עם הבחנות דקות: איסור מוחלט .על המעשה, אך התניה של עונש מיתה בקריטריונים של עבירה מלאה ומושלמת לבין)(אפילו מתה מאליה לפי גישה זו, אין סתירה בין האיסור לאדם הראשון לאכול בהמה הצורך באיסור מיוחד על אבר מן החי. שכן, גם אם נניח שאדם הראשון נצטווה על כל שבע המצוות, עדיין יש מקום להבחנה: ייתכן שעבירה על אכילת בשר הוגדרה כאיסור שאין בו מיתה, בעוד איסור אבר מן החי נחקק כאחד משבע המצוות שבהן נהרגים, ולכן הצורך .בהגדרתו כאיסור נפרד ועצמאי הוא הכרחי מבחינה משפטית בנבכי המחשבה ההלכתית, אנו מגלים כיצד דקדוק קטן בדרך האכילה יכול לפתור (דף כד סתירות לכאורה בשיטות הראשונים. רבי עקיבא איגר בחידושיו על מסכת פסחים . מציע יסוד עמוק המאיר את שיטת הרמב"ם באור חדש)ע"ב ,רבי עקיבא איגר ביאר: את החילוק שבין איסור אכילת בשר לבין איסור אבר מן החי בהתבסס על המושג דרך הנאה. וזה לשונו: אכילת בשר נחשבת לעבירה רק כאשר האדם אוכל אותה כדרך הנאתו, אך באיסור אבר מן החי, החומרה כה רבה עד שהאדם חייב עליה גם אם אכל את האבר שלא כדרך הנאתו. ביאור והרחבה: יסוד זה מהווה מפתח ליישוב הקושיא על הרמב"ם – כיצד נצטווה האדם הראשון על אבר מן החי אם ממילא נאסר עליו בשר? התשובה היא כי מדובר בשני רבדים שונים של איסור. איסור אכילת בשר הוא איסור כללי על הנאה, ולכן הוא תלוי בדרך הנאתו של האדם. לעומת זאת, איסור אבר מן החי הוא איסור מוחלט על עצם המעשה, והוא רחב יותר כי הוא חל גם במצבים שאינם מוגדרים כאכילה רגילה, ובכך הוא מהווה תוספת הלכתית מהותית שאינה מתבטלת על ידי איסור .אכילת הבשר .הביאור הזה מאפשר לנו להבין מדוע הרמב"ם מנה את אבר מן החי כמצווה בפני עצמה אין כאן כפילות, אלא דיוק הלכתי: גם אם אדם ימצא דרך לאכול בשר באופן שאינו מוגדר

תישארב תשרפ 209 209 .כדרך הנאה רגילה, עדיין יעמוד בפניו איסור אבר מן החי כמחסום עליון שאין לעוברו התוספת הזו היא מה שמעניק לאיסור אבר מן החי את תוקפו כחלק משבע המצוות שבהן בן נח נהרג, שהרי המערכת המשפטית חייבת לכלול גם מקרים שבהם האדם מבקש לעקוף .את גבולות ההנאה המקובלים בשיטה זו, המחלוקת בין הראשונים בשאלה האם אדם הראשון נצטווה על כך, אינה תלויה רק בשאלה אם היה לו בשר מותר, אלא בשאלה האם כבר בראשית הדרך הוטלה עליו .אחריות מוסרית כה מקיפה, הכוללת גם את המעשים שאינם נעשים בדרך של הנאה רגילה בצלילה אל מסכת חולין, אנו מוצאים דיון המעמיק את הבנתנו ביחס שבין הבשר לבין עוסקת בפלוגתא עקרונית בין חכמים לבין רבי)(דף קא ע"ב האבר. הגמרא במסכת חולין אליעזר ורבי יהודה, בשאלה האם איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמות טהורות או שמא .גם בטמאות חכמים ביארו: את שיטתם מתוך דרשת הפסוק לא תאכל הנפש עם הבשר – אלא בשר לחודיה. וזה לשונו: כל שבשרו מותר – אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר – אינך מצווה על אבריו. ביאור והרחבה: מדברי חכמים אלו עולה עיקרון יסודי, שלפיו איסור אבר מן החי תלוי בהיתר הבשר. אם המציאות היא כזו שהבשר אסור באכילה באופן גורף, לא שייך להחיל עליו איסור נוסף של אבר מן החי, שכן האיסור על האבר הוא חלק מהמערכת .שבה האדם רשאי להשתמש בבשר, אך לא באופן המפר את הקדושה והחיים התובנה הזו מאירה באור חדש את מחלוקת הראשונים בה עסקינן. התוספות, שסברו כי ,לאדם הראשון הותר בשר של מתה מאליה, אכן יכלו לומר שאיסור אבר מן החי היה קיים שהרי הבשר במקרה זה היה מותר. לעומת זאת, הרמב"ם, שפסק כי אדם הראשון נאסר בכל סוגי הבשר – אפילו מתה מאליה – נאלץ ללכת בשיטת חכמים זו: מאחר ואין כאן היתר בשר .בסיסי, לא שייך להחיל איסור אבר מן החי כציווי נפרד ביאור עמוק לזה הוא שאין כאן מחלוקת טכנית בלבד, אלא תפיסה עקרונית: האם איסור אבר מן החי הוא ציווי מוסרי עצמאי המנותק מהמציאות, או שהוא ציווי הקשור לדיני אכילה ,ומזון. לשיטת חכמים, האיסור משתלב בתוך המרחב שבו האדם רשאי להזין את עצמו .וכאשר נסגר מרחב זה, ממילא מתבטל הצורך בציוויים פנימיים בתוכו בחיפושנו אחר הפשט בשיטת הרמב"ם, אנו מוצאים כי לעיתים ההכרעה ההלכתית אינה (חלק ג, פרק נובעת מדרשות מקומיות, אלא מתפיסת עולם רחבה ומערכתית. במורה נבוכים , הרמב"ם ביאר את דרך התורה בהצבת גבולות: אין צורך לפרט כל איסור שאינו רלוונטי)יג למציאות הנוהגת, אלא התורה מתמקדת במה שמהווה צורך קיומי או איסור המונע חטא מצוי. וזה לשונו: אמרו בצמח שהוא מסור לבני אדם ויתר בעלי החיים, וזה עניין פשוט, כי .הצמח לא נמצא כי אם בגלל בעלי החיים שהמזונות ההכרחיים להם ביאור עמוק לזה הוא שהשיטה ההלכתית של הרמב"ם שואפת לפשטות. אם התורה הציבה לאדם הראשון מסגרת תזונתית של צמחים בלבד, הרי שכל איסור אחר בעולם החי הופך

גם לנשמה מגיע אוכל 210 210 למיותר, שכן אין לאדם היתר בשר בסיסי כלל. הרמב"ם מביט אל המציאות הראשונית של .האדם לא כאל מערכת של מגבלות אינסופיות, אלא כאל גן סגור שבו ניתנו הוראות ברורות איסור אבר מן החי לא הוזכר בפירוש כאמור לאדם הראשון, משום שהגדרת הצמחים כמזון בלעדי היוותה כשלעצמה מחסום מוחלט בפני הריגת בעל חיים או אכילתו, ובכך היא כיסתה .את כל גדרי האיסור רבנו אברהם בן הרמב"ם, בדרכו המופלאה, ביאר את העקביות הזו: התורה בוחרת להבליט ;את העיקר המקיים את הבריאה. ביאור והרחבה: גישה זו מאירה באור חדש את שאלתנו אולי המנייה של שבע מצוות בני נח אינה רשימה כרונולוגית של כל רגע ורגע בהיסטוריה האנושית, אלא היא מגדירה את חובות האדם ברגע שבו הוא הופך לישות המותרת בשימוש בעולם החי. כאשר התיר הקדוש ברוך הוא לנוח את הבשר, רק אז היה צורך דחוף להציב את הגבול של אבר מן החי, שכן ללא גבול זה, היתר הבשר היה עלול להפוך למסלול של אכזריות חסרת רסן. השמטת האיסור אצל אדם הראשון בשיטת הרמב"ם אינה שתיקה מקרית, אלא .ביטוי לכך שהאיסור היה טפל למציאות שבה בשר כלל לא היה על השולחן במעבר הדרמטי שבין גן העדן למציאות שלאחר החטא, אנו מזהים כי היחס של האדם אל .הבריאה אינו תיאור סטטי, אלא תהליך דינמי המשתנה בהתאם למצבו הרוחני של האדם החטא לא רק שינה את מצב האדם, אלא הוליד מציאות חדשה שבה הטבע הופך מזמין ונגיש .פחות, מה שהוביל בהדרגה לשינוי בתפיסת המזון ביאר: את התמורות שחלו בבריאה בעקבות החטא, תוך הדגשה)(בראשית א, כח רבינו בחיי :כי בטרם החטא המזון לא נועד למלא צורך ביולוגי גס, אלא להוסיף חיות וקדושה. וזה לשונו כי המאכלים היו ממלאים את חסרון הגוף עד שלא יגיעו אליו חולשה וזקנה. ביאור עמוק לזה הוא שהשינוי בסדר המזונות – המעבר מהיתר אכילה של פירות גן עדן להיתר בשר ,לאחר המבול – מבטא את הירידה במדרגה המטאפיזית. החטא הכניס את המוות אל העולם ומאז ואילך, המציאות הפיזית נזקקה למזונות עבים יותר כדי להתקיים, מה שהוביל לצורך .להגדיר מחדש את גבולות המותר והאסור המהר"ל בספרו גור אריה ביאר: כי היתר הבשר לאחר המבול אינו מקרי, אלא נובע :מהברית החדשה שנכרתה בין נוח לבורא, ברית המעניקה לאדם שליטה על החי. וזה לשונו קודם לכן לא התברכו הבהמות, ואילו היה האדם אוכל מהן, היו הבהמות כליות ונכחדות מן העולם. ביאור והרחבה: המהר"ל מלמדנו כי האיסור הראשוני לאדם הראשון על אכילת בשר, והאיסור המלווה לו על אבר מן החי, נועדו לשמור על קיום הבריאה. רק לאחר שהאדם הוכיח את נאמנותו בתיבה, וזכה לברכה מחודשת, ניתן לו ההיתר להשתמש בעולם החי, אך .בצידו הוטלו המגבלות ההלכתיות המדויקות למנוע השחתה הוסיף: כי אכילת בשר משפיעה על)(מאמר שלישי, פרק טו רבי יעקב אלבו בספר העיקרים נפש האדם, והיא בבואה לנפילה אל החומריות. ביאור עמוק לזה הוא שהמצוות שניתנו לבני נח, וביניהן איסור אבר מן החי, הן כלי ריסון הכרחיים למציאות שבה האדם איבד את

תישארב תשרפ 211 211 תמימותו הראשונית. ככל שהאדם מתרחק מהשלמות, הצורך בגדרים הלכתיים מוחלטים .הולך וגובר, כדי להבטיח שהשימוש בבשר לא ידרדר את האדם לאכזריות וקהות חושים בסיומו של מסע הלכתי ומחשבתי זה, אנו מגלים כי השאלה האם נצטווה אדם הראשון על אבר מן החי אינה רק שאלה כרונולוגית, אלא בירור עמוק על מהותו של האדם ועל האחריות המוסרית המוטלת על כתפיו. דרך המחלוקת בין הראשונים, ראינו כיצד דעות השונות זו מזו בדרכי הלמידה והפסיקה – אם דרך הדרשה מהפסוקים או דרך המבט המערכתי של הלכות מלכים – מובילות כולן אל הכרה אחת: האיסור על אבר מן החי הוא אבן פינה ביחס שבין האדם לבעלי החיים, מבטא את המעבר מאדם המנותק מהריגה וצריכת בשר, לאדם .הלוקח אחריות על העולם ופועל בתוך גבולות של קדושה ורסן :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא היחס שבין איסור אכילת בשר לבין האיסור המיוחד של אבר מן החי, והמסקנה המזוקקת היא שהם אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה. עיקר העניין הוא שאיסור אבר מן החי אינו רק ענף של אכילת בשר, אלא ציווי על עצם היחס לחיים באשר הם, ולכן יש לו מקום עצמאי גם במציאות שבה ,איסור הבשר עומד ברקע. עיקר העניין הוא שהרמב"ם והתוספות, כל אחד בדרכו מלמדים אותנו כי המערכת ההלכתית אינה מבוססת על יתירות, אלא על דיוק מופלא שנועד להבטיח שהאדם, בכל מצב שבו הוא נמצא, ידע להבחין בין שימוש .מותר בעולם לבין השחתה ואכזריות .האדם נברא לא כדי לשלוט בכוח הזרוע, אלא כדי להנהיג בדרך של צדק וחסד בכל פעולה ובכל בחירה, אנו נקראים להוסיף דעת ורגישות, להבין כי הגדרים שהוצבו לאדם הראשון בגן העדן אינם רחוקים מאיתנו, אלא מהווים את היסוד .להפיכת עולמנו למקום של שותפות ולא של מאבק