?מדוע הוטלו קללות נוספות על אדם הראשון לאחר חטאו, והאם הן היו חלק מהעונש המקורי

?היו חלק מהעונש המקורי השאלה המהדהדת בלב ליבה של פרשת בראשית מציבה אותנו מול חידה נשגבת: ביום שבו אכל האדם מעץ הדעת, נגזר עליו הדין המפורש: ביום אכלך ממנו מות תמות. והנה, למרות

מדוע הוטלו קללות נוספות על אדם הראשון לאחר חטאו, והאם הן ?היו חלק מהעונש המקורי השאלה המהדהדת בלב ליבה של פרשת בראשית מציבה אותנו מול חידה נשגבת: ביום שבו אכל האדם מעץ הדעת, נגזר עליו הדין המפורש: ביום אכלך ממנו מות תמות. והנה, למרות גזירה זו, בבואו של הקב"ה אל הגן, אנו פוגשים עולם שלם של קללות נוספות – ארור האדמה בעבורך, בזיעת אפיך תאכל לחם, קוץ ודרדר יצמיח לך. האם אלו קללות חדשות שנוספו על העונש המקורי, או שמא הן גילוי מאוחר של אותו דין עצמו? האם האדם נענש על המרי, או שהתוצאות הקשות הן פועל יוצא הכרחי מהשינוי המהותי שחל במזגו ובכוחותיו ברגע שנטה לבו אל המפורסמות? עומדים אנו כאן, מול דלתותיו של גן העדן המשתנות לנגד עינינו, כשהאדמה ,עצמה נראית כמי שמרכינה ראשה בבושה, והאדם, שנועד להיות עובד ה' מתוך השקט והשלווה מוצא עצמו נדחק אל עולם של יגיעה ועמל. כיצד נבין את צדקת הדין שבהוספת הקללות, ומהו אותו סוד עמוק של הליכה אחר עצת אשה לעומת עבודה רוחנית יחידאית, שבעטיו התהפך ?גורלו של האדם לנצח

תישארב תשרפ 313 313 הפסוקים בפרשת השבוע מתארים את המציאות החדשה שנוצרה לאחר החטא: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת (בראשית "אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב .)יט-ג יז , ביאר: ארורה האדמה בעבורך, נתקללה האדמה על שלא מחתה על חטאך)(בראשית ג יז רש"י ובשבילך נתקללה, שהיה לה להוציא פירות טובים, ועכשיו בטלה משמחתה, והרי זה כקללת ,הנחש והאשה שסבלו את עונשם בטבעם. רש"י מבאר כאן כי האדמה אינה רק סביבה דוממת אלא היא שותפה למעשי האדם, וכאשר האדם חטא, האדמה איבדה את יכולתה להשפיע שפע .בלא טורח, והפכה למקום המצמיח קוצים ודרדרים כביטוי לעיוות שנוצר במציאות כתב: כי האדם נברא מן האדמה, וכאשר חטא ונתקלקל מזגו, גם האדמה)(שם הרמב"ן שמשתמשת לו לחיים וקיום נשתנתה עמו, ונעשתה כמי שאינה נותנת כוחה עוד בנקל, אלא מתוך יגיעה. הרמב"ן מרחיב ומסביר שהקשר בין האדם לאדמה הוא קשר אורגני, וכשהמזג האנושי נשחת על ידי החטא, המערכת כולה הגיבה בהתאם, מה שהוביל לכך שהיגיעה הפכה .למרכיב בלתי נפרד מהקיום האנושי ביאר: כי ארורה האדמה היא קללה במעשה האדמה, שהייתה מוציאה פירותיה)(שם אבן עזרא בלא עמל ועכשיו תדרוש יגיעה, וכל זה כדי להרחיק את האדם מן המנוחה שהיה רגיל בה בטרם החטא. אבן עזרא מעמיד את הדברים על אופיים המעשי, ומציין שהשינוי שחל בעולם .הוא מכוון, כדי להציב בפני האדם אתגרים שינתקו אותו מהאשליה של מנוחה קבועה וקלה אנו רואים בדברי המפרשים כי הקללה אינה עונש המנותק ממהות החטא, אלא היא ביטוי לשינוי האיזון שנפגם. כאשר האדם בחר בטעם ובמפורסמות על פני המושכלות, הוא גרם לכך שהאדמה לא תהיה עוד נדיבה כפי שהייתה, אלא תדרוש ממנו עמל מפרך, מה שמחייב את .האדם להשקיע את כוחותיו בעבודה גשמית במקום בהתעלות רוחנית טהורה אנו פונים אל דברי חז"ל, המבארים את מהות העץ ואת השפעת טעימתו על כוחות הנפש אמרו: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד)(מ א והגוף. בגמרא במסכת ברכות שיטעום טעם דגן. בגמרא מבארים כי אכילת העץ לא הייתה רק פעולה פיזית, אלא רגע של שינוי תודעתי עמוק, שבו האדם עבר ממצב של דעת טהורה למצב שבו הוא נמשך אחר תאוות .הגוף והמפורסמות ביאר: כי הנחש הביא על האדם את התשוקה)(פרק י הלכה ב בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין אל העולם הזה, ועל ידי כך התערבבו בו כוחות הטוב והרע באופן שאינו מאפשר לו לחזור למצבו הראשון בנקל. בתלמוד ירושלמי מבארים כי טעימת העץ גרמה לאדם להכיר את הרע כחלק 'מחוויותיו, מה ששינה את מערכת היחסים שלו עם בוראו ועם העולם כולו, והפך את עבודת ה .שלו למורכבת ודורשת יגיעה ביאר: כי החטה היא המאכל המפתח את הדעת וההבנה אצל האדם, וכאשר)(ברכות מ א רש"י

גם לנשמה מגיע אוכל 314 314 .אדם נמשך אחר טעם הדגן, הוא נמשך גם אחר התאוות הגשמיות הטמונות בטבע האכילה רש"י מבאר כאן כי האכילה מהעץ, שהייתה חטא, קשרה את האדם אל הארציות ואל הצרכים .הגופניים, ובכך החלישה את יכולתו של האדם להישאר מחובר לרוחני ללא מאמץ מבאר: כי אמנם האכילה היא צורך גופני, אך הבחירה באכילה האסורה היא)(שם תוספות שגרמה להטיית לב האדם לעבר המפורסמות, ובכך איבד את המדרגה המיוחדת שבה היה שרוי קודם לכן. תוספות מבאר כי השפעת העץ על האדם הייתה טרנספורמציה של אישיותו, כאשר .הוא בחר להעדיף את ההנאה המיידית על פני המילוי אחר ציווי הבורא אנו רואים בדברי חז"ל כי השפעת עץ הדעת הייתה יצירת חיבור עמוק ובלתי נפרד בין האדם לבין צרכי הגוף. מאותו רגע, האדם אינו עוד ישות רוחנית טהורה החיה בשלווה, אלא הוא נדרש ,להתמודד יום יום עם דרישות הגוף, מה שמסביר מדוע הקללות הבאות לאחר מכן – הזיעה .העמל, והיגיעה – הן ביטוי למצבו החדש של האדם בעולם הראשונים דנים בשאלה מדוע הוסיף הקדוש ברוך הוא קללות על אדם הראשון, מעבר לעונש ביאר: כי הקללה המוטלת על האדמה ועל האדם איננה)(בראשית ג יז המקורי של מיתה. הרמב"ן עונש חיצוני מנותק, אלא השלכה ישירה של השינוי שחל במזגו של האדם לאחר שפנה אל ,התאוות המפורסמות. כאשר בחר האדם להשתקע בהנאות הגוף על פני העיון במושכלות נשתנה מזגו באופן שהפך את עבודת האדמה למפרכת, שכן המציאות החיצונית תמיד משקפת .את המצב הפנימי של האדם המעבד אותה , כתב: כי הנידוי מגן עדן והעבודה הקשה באדמה הם תיקון לנפש האדם)(בראשית ג יז רבינו בחיי כדי להשיבו מהשתקעותו בעניינים הגשמיים. על ידי כך שהאדם נדרש ליגיעה כפולה, הוא מוצא את עצמו עסוק בטרדות שמונעות ממנו את הפנאי להתמכר שוב לתענוגות שהביאו עליו .את נפילתו, ומתוך הזיעה והעמל הוא עשוי להתעורר לשוב בתשובה אל עבודת השם בטהרה ביאר: כי אדם הראשון סבר שהאכילה מהעץ תביא לו שלמות וכוחות)(בראשית ג יז הספורנו חדשים, אך בפועל היא גרמה לו להידרדר למצב שבו הוא משועבד לצרכי הגוף. הקללה שניתנה לו היא ביטוי למציאות החדשה שבה הוא נמצא, שבה אין לו עוד את השפע האלוהי המזומן ללא .טורח, אלא הוא חייב לכלות את זמנו ואת כוחו בשירות גופו הראשונים מבהירים כי הקללות הן ביטוי לצדקת הדין, שבו המציאות החיצונית מסתגלת למצבו הרוחני של האדם. היציאה מגן עדן אינה גזירה בלבד, אלא הכרח מציאותי לאדם שאיבד את טוהר נפשו, והעבודה בזיעת אפים היא הדרך היחידה שנותרה לו לחיות בתוך עולם שבו .החומר והרוח מעורבבים זה בזה האחרונים מתמודדים עם השאלה מדוע הוסיף הקדוש ברוך הוא עונש נוסף על אדם הראשון מבאר כי העונש הנוסף)(על התורה, פרשת בראשית מעבר לאזהרה המפורשת. בעל השאגת אריה אינו תוספת חיצונית, אלא הוא נובע מכך שהאדם פעל בניגוד ליעודו המקורי. האדם נברא כדי להיות פנוי לעבודת הבורא, וכאשר הלך אחר עצת אשתו, הוא השקיע את כוחותיו בעניינים .שאינם ראויים, ובכך גרם לעצמו להזדקק לטרדות עולם הזה שמעכבות את שלמותו הרוחנית

תישארב תשרפ 315 315 כתב: כי האדם נתקלל במידה כנגד מידה. כשם שהאדם בחר)(בראשית ג יז האור החיים הקדוש להשקיע את כוחו בעץ הדעת כדי להשיג תענוג גשמי, כך נגזר עליו שהאדמה תצמיח לו קוץ ודרדר, ותדרוש ממנו יגיעה עצומה כדי להפיק ממנה את לחמו. המטרה היא להראות לאדם כי ככל שהוא מנסה לחזק את גופו על חשבון נפשו, כך הוא רק מעמיק את שעבודו לחומר, והוא .מוצא את עצמו רחוק יותר מהמנוחה והדבקות האלוקית . ביאר: כי הקללה היא תוצאה של ביטול המדרגה הרוחנית)(גור אריה, בראשית ג יז המהר"ל מפראג כל עוד היה האדם במדרגתו הראשונה, היה לו שפע אלוהי ללא עמל, אך ברגע שהשווה את עצמו .לטבע הגשמי באכילת הפרי, הוא נפל לדרגת הבהמה שצריכה לחפש את מזונה בזיעת אפיים לכן, העונש הוא ביטוי למצבו החדש – אדם שאינו משתמש בדעתו כראוי, נאלץ להיכנע לחוקי .הטבע הפיזי האחרונים מחדדים את העובדה כי הקללה היא למעשה מצב טבעי אליו נקלע האדם. כאשר האדם מנתק את עצמו מהשפע העליון על ידי בחירה בנמוך, הוא אינו יכול עוד לצפות לחיים של רוגע. הזיעה והעמל הם המנגנון שנועד להזכיר לאדם את חטאו, ולדחוף אותו בכל רגע מחדש .לבחור בדרך המושכלות על פני המפורסמות, ובכך לתקן את מה שקלקל במעשיו גדולי הדורות האחרונים מאירים את הסוגיה באור יקרות, כשהם מבארים את שורש היחס שבין האדם לבין עצת אשתו והשלכותיה על נתיב חייו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת עמד על כך שהאדם נדרש לאחריות אישית מלאה, וכי השמיעה)(חלק יא, אורח חיים יביע אומר לקול האשה אינה פוטרת אותו מן הדין, אלא מהווה חטא בפני עצמו, שכן היה עליו להבחין בין האמת האלוקית לבין הרצונות הגשמיים שהוצגו בפניו. בדבריו מודגש כי הגבר נושא באחריות על הנהגת ביתו והכוונת הדרך הרוחנית, וכאשר הוא נכשל בכך, התוצאה היא ירידה רוחנית .המשפיעה על כל מערכות חייו, כולל היגיעה בפרנסה והעמל באדמה ביאר כי השמיעה לקול)(בספרו חפץ חיים על התורה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן .האשה לא הייתה רק טעות טכנית, אלא כניעה של כוח הדעת המושכל לכוח התאווה המוחשי הוא מדגיש כי האדם נברא להיות שר ומושל ברוחו, וכאשר הוא מפקיר את עמדתו ומסכים לערער על דבר ה' בשל השפעה חיצונית, הוא מאבד את שליטתו על המציאות סביבו. במובן זה, הקללות אינן עונש חיצוני שנוסף, אלא חשיפת המציאות החדשה שבה האדם, שחדל למשול .ברוחו, נאלץ להיכנע לטבע החומרי ולהילחם בו בזיעת אפיו חידש כי החומרה היתירה בקללת האדם נובעת מכך שהוא)(בשיעוריו על התורה מו"ר הגר"א וייס היה המצווה העיקרי, ולכן עזיבת הדרך המושכלת מצידו חמורה בהרבה מנפילת האשה. הוא מבאר כי האדם נקרא להעמיד את העולם על אדני האמת, וכאשר הוא מוותר על תפקידו זה בשל רצון האשה או בשל תפיסתה שהעץ יועיל להם, הוא מחריב את היסוד שעליו נשען הקיום האנושי. מכאן שהקללות, כגון הקוץ והדרדר, הן משל למכשולים הרוחניים והגשמיים שנוצרו .בעולם כתוצאה מהסטייה מהתפקיד המקורי שייעד הקב"ה לאדם הראשון אנו רואים בדברי גדולי דורנו כי הקללות הן למעשה תגובה של העולם כולו לבחירה החופשית

גם לנשמה מגיע אוכל 316 316 של האדם. כאשר האדם נוטש את תפקידו הרוחני ושומע לקול המפתה את חושיו, הוא משנה את המציאות שסביבו, והיגיעה והזיעה הופכות להיות הכלים שבאמצעותם עליו לנסות ולשקם .את מה שנהרס בחטאו הדיון ההלכתי והמוסרי בסוגיית אדם הראשון והקללות שבאו בעקבות חטאו, משליך באופן ,ישיר על הבנתנו את מושג האחריות האנושית והיחס שבין עמל לעבודת ה'. בחיים המעשיים אנו פוגשים נפקא מינה מובהקת בשאלת התיעדוף של האדם בחייו: האם העמל והיגיעה בפרנסה ,הם רק הכרח קיומי, או שמא הם מהווים חלק בלתי נפרד מתיקון העולם? על פי מה שראינו ,האדם נדרש לשאול את עצמו בכל עת האם הוא פועל מתוך דעת מושכלת ותכלית רוחנית או שהוא נגרר אחר המפורסמות והטרדות החומריות שנוצרו בעולם כתוצאה מהחטא. כאשר האדם משתקע בעמל ללא מטרה, הוא מחמיץ את תיקון החטא, אך כאשר הוא רותם את עמלו .לקידוש ה', הוא הופך את הזיעה והיגיעה לכלי שרת בעבודת הבורא נפקא מינה נוספת עולה בהנהגה הביתית והחברתית: מרן רבנו עובדיה יוסף והחפץ חיים הציבו יסוד לדרכו של אדם מול השפעות חיצוניות. גם כשהאדם מוקף בעצות או בלחצים המכוונים אותו לדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם ציווי התורה, עליו לשמור על תפקידו הייחודי כאחראי על דרכו הרוחנית. החובה להישמר מלהיות נגרר אחר הלך הרוח הכללי, גם כאשר הוא נראה מפתה או הגיוני כפי שחוה ראתה את הפרי, היא נפקא מינה יומיומית לכל מי ,שמבקש לבנות את חייו על אדני התורה. העמידה האיתנה על מה שציווה הקדוש ברוך הוא גם במחיר של ויתור על נוחות מיידית או רווח חומרי, היא הדרך שבה האדם לוקח אחריות על .עולמו ומונע את השקיעה בטרדות עקרות עוד יש ללמוד מכך בהקשר של כיבוד וקבלת דעת הזולת לעומת עמידה על האמת. למדנו ,כי שמיעה לקול האשה או לכל דעה אחרת אינה יכולה לבוא על חשבון דבקות בציווי האלוקי וזוהי הנחיה פרקטית להכרעות חיים קשות. אדם המבקש לחיות חיים של תורה אינו יכול להסיר מעצמו את עול האחריות בטענה כי כך יעצו לו או כך נהגו כולם. ההבנה שהקללה נובעת מחוסר הכרה בתפקיד האמיתי, מחייבת את האדם להשתמש בדעתו ככלי לסינון והכוונה, ולא .ככלי המשרת את התאווה או את הלחץ הסביבתי העומק הרעיוני הטמון בפרשת הקללות אינו נעוץ רק בעצם העונש, אלא בתפיסה עמוקה של מהות הקיום האנושי בעולם של בחירה. כאשר בוחנים את תהליך הנפילה מהמציאות של גן עדן אל מציאות הזיעה והעמל, אנו מגלים כי הקדוש ברוך הוא לא ביקש להעניש את האדם .בעבודה כעונש נקמני, אלא להעניק לו מסגרת קיומית שבה הוא יוכל לתקן את מה שפגם ,העולם הזה, על הקוץ והדרדר שבו, מהווה את התיקון ההכרחי למי שנטה לבו אל המפורסמות שכן רק בתוך מאבק מוחשי עם המציאות, האדם נדרש לאסוף את כוחות נפשו ולהפנות אותם .אל התכלית המושכלת הזיעה היא השפה שבה מדבר העולם אל האדם שאיבד את קשר העין הישיר עם השפע ,האלוקי. בטרם החטא, האדם חי במדרגה שבה הרצון והביצוע היו אחד, והשפע הגיע בטבעיות בדומה למחשבה שמתממשת בלא מאמץ. אך משבחר האדם לטעום מהעץ כדי לחזק את גופו

תישארב תשרפ 317 317 על חשבון נפשו, הוא ניתק את עצמו מהיכולת הזו. כעת, העולם החיצוני אינו נכנע לרצון האדם בנקל, אלא מציב קשיים המאלצים אותו להפעיל כוח, מחשבה, והתמדה. העמל הזה הוא תזכורת .מתמדת לכך שהחיים אינם הפקר, ושעל האדם לבנות את אישיותו מתוך התנגדות לחומר יתרה מכך, הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שהקוצים והדרדרים עצמם הם מצע הגידול של נשמת האדם. לולא הקוצים, האדם היה עלול לשקוע בקיפאון של נוחות, מבלי לגלות את כוחות היצירה וההתעלות הטמונים בו. הקושי הוא המעורר את הדעת, שכן רק מי שנתקל ,במחסום, מוכרח לחשוב, להעמיק ולמצוא דרכים חדשות להשגת מטרתו. ובתוך המרדף הזה אם רק ישכיל האדם לכוון את ליבו, הוא יגלה שכל זיעה וכל מאמץ הם אבני בניין בבניית קומתו .הרוחנית, והוא יוכל להפוך את האדמה המקוללת לאדמה המניבה פירות של עבודת השם אנו צוללים אל נבכי הנפש ומנסים לזהות את הלך הרוח שבו שרוי האדם הניצב מול קללת הקיום. האמונה הפשוטה מלמדת אותנו כי הקב"ה אינו חפץ ברע, ועל כן כל קוץ וכל דרדר המצמיחה האדמה אינם גזירת גורל אטומה, אלא הזמנה למפגש אמוני. בלב המחשבה הזו מונחת ההכרה כי האדם, שביקש בטעותו לחזק את גופו על ידי אכילת העץ, נדרש כעת ללמוד כי חוזקו האמיתי אינו טמון במזון גופני או בהנאות העולם הזה, אלא ביכולתו להחזיק באמונה גם תחת .עול העבודה הקשה החיבור לאדם ולנפשו נעשה ברגע שבו אנו מבינים כי העצבון והיגיעה הם כלים לחישול הרוח. כאשר אדם עומד בזיעת אפיים ושואל את עצמו לשם מה הוא עמל, הוא מנהל דיאלוג פנימי עם בוראו. במצב זה, האמונה אינה מופשטת, אלא היא הופכת להיות המצפן המכוון אותו לא להטביע את נשמתו בתוך הטרדה. הנפש, שקודם לכן הייתה עלולה להישקע במפורסמות .ובחיצוניות, מוצאת את עצמה נדרשת להעמיק פנימה כדי למצוא משמעות לכל רגע של עמל האמונה היא הכוח שמאפשר לאדם לראות את האור בתוך הצל, ולדעת שהיגיעה אינה חסרת .טעם, אלא היא דרך שבה האדם משתתף בתיקון עולמו של הקב"ה הנהגת האדם בתוך המציאות הזו מתבטאת ביכולת שלו להישאר שליו ובוטח, גם כשהחיים מציבים בפניו קוצים ודרדרים. במקום להיאבק במציאות מתוך מרירות, הוא בוחר להאיר את עבודתו ביראת שמיים ובמידות טובות. זוהי הדרך המלכותית של בן תורה: לדעת כי אכן האדמה מקוללת, אך היא גם המקום שבו הוא פועל את פעולתו ומקדש את שמו של הקב"ה. הנפש לומדת שאין ניגוד בין העבודה המעשית לבין הרוחניות, אלא שהעבודה היא המצע שבו הנפש .מפתחת את כוחה, את ענוותה ואת אמונה האיתנה, שסופה להביא את האדם אל מנוחתו הנכונה בניית המצפן הפנימי מתוך דברי הסוגיה מחייבת אותנו להתבונן ביושר אל התביעה האישית המונחת לפתחנו. אין כאן עניין של הטפת מוסר חיצונית, אלא בירור עמוק של הנהגת האדם את עצמו. המצפן הפנימי הנבנה כאן מורה לנו כי האחריות על העמל ועל התוצאות אינה מונחת על כתפי המציאות, אלא על כתפי המחשבה. כאשר אדם מבין שהקוצים שהוא פוגש בדרכו אינם אלא השתקפות של הבחירות הפנימיות שלו, הוא חדל מלהתלונן על הקשיים ומתחיל לבחון את המניעים שלו. זהו הרגע שבו האדם הופך ממגיב למציאות ליוצר שלה, מתוך הבנה שהשלמות .שלו אינה תלויה בנוחות, אלא במידת הנאמנות שלו לתפקידו

גם לנשמה מגיע אוכל 318 318 מצפן זה מנחה אותנו לבחון בכל צעד וצעד: האם אני פועל מתוך דעת תורה המאירה את דרכי, או שמא אני נסחף אחר הלך הרוח הסביבתי והחומרי? העקביות הנדרשת אינה התמדה טכנית בעבודה, אלא התמדה בבירור המטרה. גם בשעה שהידיים עמלות בזיעת אפיים, הנפש נדרשת להישאר חופשיה וקשורה למקורותיה. מוסר החיים העולה מכאן הוא שהאדם אינו נמדד לפי הישגיו החומריים, אלא לפי האופן שבו הוא משתמש בכוחותיו כדי להישאר מחובר .לבורא גם בתוך הטרדה ,היכולת לעמוד מול לחצים חברתיים או עצות שאינן עולות בקנה אחד עם האמת האלוקית היא המדד האמיתי לבגרות רוחנית. אדם שבונה את מצפנו על יסודות אלו, לומד שלא לחפש אשמים בחוץ, אלא להעמיק פנימה ולמצוא את הכוח לתקן את דרכו. זוהי דרך של צמיחה מתמדת, שבה כל קושי הופך לאבן דרך בבניית האישיות, וכל רגע של עמל הופך לביטוי של נאמנות לבורא. בכך, האדם הופך את חייו למסע של בירור אמת, שבו הוא לומד לזהות את .הניצוץ האלוקי בכל פינה של המציאות המאתגרת .מתוך המעשה בראשית וקללת האדמה, אנו לוקחים עמנו תובנות מעצבות חיים לשגרת יומנו ,אנו לומדים כי העמל והיגיעה אינם גזירת גורל אלא מרחב עבודה שבו אנו מעצבים את נשמתנו וכי האחריות על בחירותינו מונחת במלואה על כתפינו ולא על נסיבות חיצוניות. אנו מבינים כי דעת תורה אינה רק לימוד עיוני, אלא מצפן אקטיבי המנחה אותנו לסנן את המציאות, לברור את העיקר מן הטפל, ולהישאר דבקים בבורא גם בתוך סערת הטרדות. התובנה המזוקקת היא שהעבודה הקשה הופכת למקודשת כאשר היא נעשית מתוך הכרה בתפקידנו, והתמדה בדרך האמת היא המפתח המשיב את האדם אל מנוחתו הפנימית, גם בעולם שבו קוץ ודרדר מנסים .להסיתו ממסלולו :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהקללות שניתנו לאדם הראשון אינן עונש חיצוני שנוסף לו, אלא ,ביטוי הכרחי לשינוי המזג האנושי שנגרם מנטישת המושכלות לטובת המפורסמות והן המקום שבו האדם נדרש כעת לתקן את בחירתו. עיקר העניין הוא שהאדם נברא כבן חורין האחראי על הנהגת ביתו ורוחו, והשמיעה לעצת חוה הייתה כניעה של השכל לתאווה, מה שחייב את האדם ללמוד מחדש כיצד למשול ברוחו בזיעת אפיים. עיקר העניין הוא שהקב"ה לא הניח את האדם בייאוש, אלא בתוך קללת העמל טמן את הדרך לתיקון, כך שכל יגיעה בפרנסה או בחיים יכולה להפוך לכלי .לבירור הנפש ולקדושת שם שמיים, אם רק ישכיל האדם לכוון את ליבו אל התכלית האחריות על עולמך הרוחני אינה ניתנת להאצלה לאחרים, ועליך לבחור בדרך .המושכלת גם כשהעולם כולו סביבך נמשך אחר המפורסמות והנוחות המדומה בכל טיפת זיעה של עמל יומיומי טמון כוח לתיקון החטא הקדמון, ובידך להפוך את .הקוץ והדרדר שבחייך למדרגות של אמונה ודבקות בבורא עולם

תישארב תשרפ 319 319