אדם שנדר כסף לצדקה והפך להיות עני האם יכול לעכב המעות אצלו? הוכח מפרשת השבוע!

!אצלו? הוכח מפרשת השבוע הקול העולה מן התורה, דורש מאיתנו עמידה איתנה במילים שיצאו מפינו, כאילו היו ,עובדות קיימות בעולם. ואולם, מה קורה כאשר המציאות מתהפכת? אדם פתח את לבו

אדם שנדר כסף לצדקה והפך להיות עני האם יכול לעכב המעות !אצלו? הוכח מפרשת השבוע הקול העולה מן התורה, דורש מאיתנו עמידה איתנה במילים שיצאו מפינו, כאילו היו ,עובדות קיימות בעולם. ואולם, מה קורה כאשר המציאות מתהפכת? אדם פתח את לבו הצהיר על כוונה להזרים ממון לצדקה, נתן מילה – ופתאום, גלגל החיים סובב אותו למקום של מחסור. כעת הוא עומד מול המעות שיועדו לאחרים, ובעוד ידו מושטת אל הכיס, ליבו מתלבט. האם הנדר, שנועד להציל עניים אחרים, מחייב אותו להישאר רעב, או שמא זכותו ?כעני, החקוקה בטבעו של אדם, עדיפה על ההתחייבות למילים שנדרו בעת שהיה שבע הדילמה מלווה אותנו כמו צל, בין החובה לשמור על קדושת הדיבור לבין הדחיפות הקיומית ,של האדם הניצב מול שוקת שבורה. האם נדרו הוא כבלים המונעים ממנו להציל את עצמו או שמא הנדר נשאר מחייב, והוא נותר כמי שמחויב לחלק מה שאין לו, גם אם נפשו יוצאת ?אל פת לחם בסוגיה זו של אדם שנדר לצדקה והפך להיות עני, עלינו להאיר את דברי פרשתנו, פרשת .מטות, המציבים את הדיבור כאבן יסוד מחייבת שאינה נמסה מול חום המציאות : איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו )(במדבר ל, ג אומרת לנו התורה .לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה התורה מלמדת אותנו כאן יסוד נורא, שבו הדיבור הופך להיות חפץ קדוש, כוח עליון שאינו .תלוי בנסיבות החיים, אלא מחייב את האדם בכוח המילה שהוציא מפיו , לא יעשה דבריו חולין. הפירוש הוא שמרגע שהמילה נאמרה- ביאר: לא יחל דברו )(שם רש"י .נוצרת קדושה שאין האדם יכול להופכה לחולין, גם אם המציאות האישית שלו דחוקה שנדרו חל על כוחו ועל נכסיו, וכאשר הוא- פירש: על נפשו )(שם רבי אברהם אבן עזרא .נודר, הוא קושר את עצמו בחבל של קדושה שאינו ניתן להתרה בנקל , כי בנדרו הוא מוסר את רצונו לרצון הקדוש ברוך הוא- ביאר: לא יחל דברו )(שם הרמב"ן .ומכאן שהנדר נותר עומד בכל מצב, גם כאשר האדם השתנה והפך להיות עני , לשון חילול, כמו חילול הקודש- ביאר: לא יחל דברו )(ערך חלל הרד"ק בספר השורשים מה שמלמדנו כי הנדר הוא כקודש, ואם נבוא לשנותו בשל קושי אישי, הרי אנו מחללים את .אותה קדושה , אפילו אם הדבר יגרום לו חסרון כיס או קושי- ביאר: ככל היוצא מפיו יעשה )(שם החזקוני .המצווה היא לקיים את המוצא מהפה, כי זהו מבחן הנאמנות של האדם למילותיו , מזהיר את האדם שלא להפגין קלות ראש בדיבורו- ביאר: לא יחל דברו )(שם הספורנו .שהרי הנדר הוא בבחינת דין, ודין אינו משתנה לפי מצבו של בעל הדין לא יבטל מילתיה, שלא יבטל את דבריו, מה- ביאר: לא יחל דברו )(שם תרגום אונקלוס .שמדגיש כי הדיבור הוא מציאות יציבה שאין לה רשות להשתנות גם כאשר האדם יורד מנכסיו ועתה נביא אל שולחן הדיונים את דברי חז"ל בתלמוד הבבלי, המשרטטים את גבולות ההתחייבות של האדם כלפי הצדקה, תוך בירור מעמיק בשאלה האם הנדר הוא התחייבות .אישית או שמא הוא יצירה של מציאות חדשה שאינה תלויה עוד ברצונו של הנודר מבואר: מנין לשדה שיוצאת לכוהנים ביובל וגאלה )(דף קט עמוד ב בגמרא במסכת בבא קמא . אחוזה שלו ואין זו שלו- אחד מן הכוהנים, תלמוד לומר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מפרש: הרי זו אזהרה לכהן שלא יאמר הואיל ויוצאת לכוהנים ביובל הרי היא תחת )(שם רש"י ידי ותהיה שלי, אלא היא יוצאת מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכוהנים. מכאן אנו למדים יסוד עצום: כאשר נכס מוקדש או מיועד להקדש, הוא מאבד את שייכותו האישית ונעשה חלק ממציאות ציבורית שאינה ניתנת לערעור, גם כאשר הנודר עצמו הוא חלק מאותה .קבוצה הזכאית ליהנות ממנו נחלקו אמוראים בגדר נדר צדקה. המפרשים )(פרק ח הלכה ב בתלמוד ירושלמי במסכת ערכין שם, כגון פני משה, מבארים: כאשר אדם אמר בלשונו אני נותן לצדקה, הרי זה כאילו הניח (במסכת כסף זה ברשות העניים, ואין האדם עוד בעל השליטה על המעות הללו. התוספות מוסיפים ומבארים: כשאדם נודר בפני הקהל, הרי זה כמי שקידש את )בבא בתרא דף ט עמוד א המעות והוציאם מרשותו לכל דבר, ועל כן אין לו יכולת לחזור בו, שכן הציבור הופך להיות .המחזיק במעות אלו מכוח דיבורו הראשונים, ענקי הרוח, פורסים את יריעת הסוגייה ומכריעים בשאלת תוקפו של נדר .צדקה אל מול המציאות הכלכלית המשתנה של הנודר כתב: אם אדם נדר מעות לצדקה והודיע )(פרק א סימן תתקמב המרדכי במסכת בבא בתרא לקהל שהוא נותן סכום מסוים ליד הגבאי עבור עניי העיר, שוב אינו יכול לחזור בו ולעכב את המעות לעצמו, אפילו אם הוא עצמו ירד מנכסיו ונהיה עני. הדין הוא שאנו כופים אותו לקיים את נדרו, שכן דיבורו בפני הקהל יצר מציאות משפטית של הקדש, ואין העניות יכולה .לפקוע את הנדר שניתן כמתנה גמורה ביאר: הנדר שהוצא אל הפועל )(חלק ד דפוס פראג סימן תתקמב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג בפרסום הופך ליד עניים, ומאחר וכבר הגיע ליד הגבאי מבחינה משפטית, הרי הוא כנכסי הקדש שאין בעליהם יכולים ליטול אותם חזרה. כוחו של הדיבור פועל כאן כתחליף למסירה .פיזית, ולפיכך הנדר עומד בתוקפו גם בשעה שהנודר שרוי בדחק כלכלי האחרונים, נושאי דגל ההלכה ומעמיקי המחשבה, ניצבים מול מורכבות המציאות שבה אדם נדר וירד מנכסיו, ומפלסים את דרכם בתוך הדין העדין שבין מחויבות הנדר לבין .דחקת העני ביאר: דווקא באומר לקהל ליתן ליד גבאי דינה הכי שאינו )(חלק א סימן לב בשו"ת מהרש"ם יכול לחזור בו, אבל בנודר בפני עצמו ללא הודעה לקהל, יוכל ליתן לקרובו, ואם הוא עצמו נהיה עני, עדיף טפי ורשאי לעכב המעות לעצמו. נראה לבאר כי ההבחנה כאן היא בפרסום הנדר, שכן בפרסום יוצר האדם מציאות של נדר מחייב כלפי הכלל, אך בנדר פרטי, רצונו .של האדם לזכות את קרוביו או את עצמו בשעת דחקו גובר על תוקף הנדר חידש: מדובר בעשיר ואחר כך נעשה עני, מותר לו לקחת )(חלק א סימן פה בשו"ת מהרי"ט ,את המעשר עני לעצמו, ומכל שכן בנדר לצדקה. הננו מבאר כי אין כאן ביטול של הנדר אלא עדיפות של האדם עצמו להיות העני הראשון שיש לו זכות קדימה במעות אלו, שכן .אין חובה על האדם להעדיף את העני האחר על פני נפשו שלו הוסיף וחידש: בנותן נדן לבנו כשאין ידו משגת ליתן לו, דין בנו הגדול )(שם המהרש"ם כשאר קרוביו, ורשאי ליתן לו, שכן אין הנדר מפקיע את חובתו המוסרית וההלכתית של .האדם לדאוג לצרכי משפחתו הקרובים גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, המאירים את הדרך במורכבותה של השעה, מתמודדים עם השאלה העדינה הזו, תוך שהם משלבים את רוחב היריעה ההלכתי עם הבנת נפש האדם .המבקש לשמר את נדבתו ביאר: כאשר אדם )(חלק ט, חו"מ סימן ו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר נדר לצדקה בעת שהיה עשיר, והפך לעני, יש לדון אם נדרו מחייב אותו גם כעת. הוא מדגיש כי נדר צדקה אינו דומה להקדש גמור של חפץ, אלא הוא חיוב גברא, ועל כן אם אין ידו משגת כלל, ייתכן שיש מקום להקל, אך אם יש לו מעות הנדר בידו, חובה עליו להוציאם לצדקה .כפי שהתחייב, שהרי לא יחל דברו חידש: אדם שנדר לצדקה והעני, אינו )(חלק ב, סימן קא מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר ,פטור מקיום נדרו, שכן הנדר הוא התחייבות אישית שאינה מותנית במצבו הכלכלי. עם זאת הוא מסביר כי אם הנדר היה לתת לעני אחר, הרי שאם הוא עצמו הפך לעני, הוא קודם לכל .עני, שכן עניי עירך קודמים, ובוודאי שהוא עצמו קודם לכולם .גדולי הפוסקים רואים בנדר הצדקה מעשה שבו האדם הופך את רצונו למציאות מחייבת ,אם הנדר נעשה באופן כללי, הרי שגם אם האדם עני, עליו למצוא את הדרך לקיים את דיבורו אך אם ניתן לפרש את הנדר ככזה שנועד לעזור לעניים בכלל, הרי שאין סתירה בכך שהוא .עצמו יזכה במעות אלו לצורכו הבסיסי, שכן הוא העני העומד לפנינו הנפקא מינות למעשה נוגעות בחיים המשתנים, שבהם הנדר שניתן בעת רווחה עומד .למבחן מול דחקת השעה, ומציבות בפני האדם הכרעה בין מחויבותו לעבר לבין צרכיו בהווה ,נפקא מינה ראשונה עולה במקרה של אדם שהכריז בבית הכנסת כי הוא תורם סכום נכבד ,וטרם העביר את המעות לידי הגבאי, אך בינתיים ירד מנכסיו. על פי היסודות המבוארים מאחר והנדר פורסם ברבים, נוצרה התחייבות שאינה ניתנת לביטול, ועל האדם להשתדל לקיים את דיבורו ככל האפשר, גם אם הדבר כרוך במאמץ רב, שכן אין הוא רשאי לעכב את .המעות לעצמו כשהציבור כבר נתן דעתו על נדיבותו נפקא מינה נוספת מתחדשת במצב שבו הנדר היה פרטי, ללא פרסום בפני הקהל. במקרה זה, אם האדם הפך לעני מרוד וזקוק למעות הללו למחייתו הבסיסית, רשאי הוא לראות את עצמו כעני העומד בראש סדר העדיפויות. נראה לבאר כי הנדר לא נועד לשלול ממנו את זכות הקיום הבסיסית, ומשום כך יכול הוא להשתמש במעות אלו לצורכו, מתוך הבנה .שהצדקה צריכה להתחיל בצרכיו הקיומיים של האדם עוד נפקא מינה מצינו כאשר אדם נדר נדן לבנו או לבתה של משפחתו, וקודם שהעביר את המעות נקלע לקשיים כלכליים. היות והתחייבות למשפחה הקרובה היא חובה המקבילה לצדקה, במקרה של דחק רשאי הוא להשתמש במעות אלו לצרכיו או לצרכי הקרובים ביותר, שכן הנדר אינו מפקיע את החובה הבסיסית לדאוג לבית שבו הוא שוכן, ואין זה נחשב .כביטול נדר, אלא כסידורה הנכון של הצדקה לפי סדרי הקדימויות הרחבת העומק הרעיוני שבסוגייתנו נוגעת בבירור מהות הדיבור והנדר, המבטאים את רצונו .של האדם להשליט את נשמתו על מציאותו הכלכלית ולהעניק לה מימד של קדושה נצחית נראה לבאר כי הנדר אינו עומד בחלל ריק, אלא הוא מהווה הרחבה של רשות האדם. כאשר אדם נודר, הוא מבקש להפקיע את הממון מידיו ולהעבירו לרשות שמיים, אך בתוך כך, הוא יוצר מעין ברית פנימית שאינה משתנה גם כאשר המציאות הגשמית מתערערת. הרעיון העולה מן הסוגייה הוא שהנדר הוא החלטה של הלב שהפכה למציאות מחייבת, וככזה, הוא .אינו תלוי בסטטוס הכלכלי של האדם, אלא בכוחה של ההכרעה הרוחנית שקיבל על עצמו עוד נראה להסביר כי הדינמיקה בין העושר לעניות בתוך הנדר מלמדת אותנו על הערך האמיתי של הנתינה. כאשר אדם נדר בעת עושרו, הוא ביטא את רצונו להיות שותף בהשפעת שפע, וכאשר הוא נעשה עני, המבחן שלו אינו רק במעשה הצדקה, אלא בתודעת הנדר. אם הוא תופס את נדרו כחיוב גמור, הרי שגם במצבו החדש הוא מבין כי מחויבותו לא עברה .מן העולם, אלא רק מצאה נתיב ביטוי שונה, המותאם למצבו העכשווי בתוך מדרג העניים .כמו כן נראה ליישב כי הנדר הוא בבחינת יצירת מציאות שאינה ניתנת לשינוי חד צדדי ברגע שאדם נדר, הוא יצא מגדר היותו בעלים בלעדיים על ממונו. הפקעת הממון הזו היא .סוד הקדושה, שכן היא גואלת את הכסף מלהיות חומר סתמי והופכת אותו לכלי של מצווה לכן, גם כאשר האדם יורד מנכסיו, אין הוא חוזר לבעלותו הקודמת על הממון, שכן רגע הנדר כבר קבע את ייעודו של הכסף. הדילמה המוסרית של העני הנמצא לפנינו היא רק הזדמנות .עבורו להבין את המקום האמיתי שלו בתוך רשת הנתינה הכללית ,החיבור אל הנפש והאמונה בתוך סבכי הסוגייה מגלה לנו רבדים עמוקים של אמון ,התמסרות ושחרור. כשאנו בוחנים את תחושת המנדב העומד מול נדרו לאחר שירד מנכסיו אנו למדים על היכולת להפריד בין הרצון להטביע חותם של נדיבות לבין הצורך לשרוד את .תהפוכות הגורל נראה לבאר כי הקושי במחויבות לנדר לאחר אובדן העושר נובע לעיתים לא רק ממצוקה חומרית, אלא מהתנגשות בין תפיסת העצמי של האדם כנותן ומשפיע, לבין חולשת האנוש המוכרת לו כעת. הנפש מבקשת להמשיך להאמין בכוחה להעניק, אך המציאות מאתגרת את היכולת הזו. אולם האמונה מלמדת אותנו תנועה עדינה: התמסרות לקב"ה פירושה להכיר ,בכך שגם כאשר ידינו ריקות, כוח הדיבור והנדר שביטאנו נותר כעדות למדרגתנו הרוחנית .וכי השם יתברך בוחן את כוונת הלב לא פחות מאשר את הפעולה הפיזית .העבודה המחשבתית כאן היא המעבר מתודעה של בעלות על הממון לתודעה של שליחות ,כאשר אדם נדר, הוא הפקיד את הממון בידי שמיים, ועכשיו, כשהוא ניצב במקום של עני הוא מוזמן לגלות את הענווה שבקבלת הסיוע. השקט הנפשי נובע מתוך ההכרה שאין כאן אובדן של נדיבות, אלא מעבר ממצב שבו היינו המשפיעים למצב שבו אנו מקבלים את השפע האלוקי, ודווקא מתוך עמדה זו אנו לומדים להעריך מחדש את ערך הנתינה והקבלה .כשרשרת אחת של חסד במישור האמוני, ניתן לראות בשינוי המצב הזדמנות לחידוש הברית עם הקב"ה. לעיתים אנו קושרים את הביטחון שלנו ביכולתנו הכלכלית, והירידה מנכסים מאלצת אותנו להשליך את יהבנו על הקב"ה לבדו. הנדר שנותר תלוי ועומד, מחבר אותנו לאמונה שהדיבור שלנו נושא משקל נצחי, גם כשהחומר מנסה לערער אותו. זהו מצפן פנימי המכוון אותנו להבין ,שנדר הוא ברית של קדושה, ושהקב"ה, שראה את כוונתנו הטובה בעת שהיינו בעלי יכולת רואה כעת את ליבנו הכן בעת מצוקתנו, ומכאן נובעת השלווה הפנימית שאינה תלויה במצב .החשבון בבנק ההרחבה המוסרית בסוגייתנו מציירת לפנינו מצפן פנימי, המלמד אותנו כיצד לנהוג בנכסינו ובזכויותינו בתוך מציאות משתנה, ומעניקה לנו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל .בנתינה ובצדקה נראה לבאר כי המצפן המוסרי של האדם נבחן ברגעי המבחן, כאשר מה שנדב ומה שקיווה לראות כקבוע, משתנה לנגד עיניו. הלקח המוסרי העמוק הוא שהאחריות שלנו אינה מסתיימת ברגע הנתינה. מוסריות אמיתית היא זו שדואגת לערך של מה שנדבנו גם ,לאחר שחדלנו מלהיות בעלי דעה עליו. אם אנו מבקשים שהתורה והחסד ימשיכו להאיר חובה עלינו לוודא שהכלי שבו נתנו את חלקנו ימשיך לשמש לייעודו, גם אם הדבר דורש .מאיתנו ויתור על הנוחות האישית או על הזיכרון הרגשי של המעמד המקורי עוד נראה להסביר, כי המצפן הפנימי מנחה אותנו לפתח עין טובה כלפי הכלל, ולהבין ,שהצרכים של הקהילה גוברים על הרצון האישי להחזיק בנדבות העבר. כאשר אדם נדר ,הוא מצהיר כי טובת הכלל לנגד עיניו. מוסריות היא היכולת לדבוק בהצהרה זו גם כשקשה גם כשהמציאות אינה תואמת את הציפיות. לדעת להעביר את הנדבה למקום חדש או להתמודד עם דחקותנו מתוך אמת זהו שיעור בנאמנות לערך הנתינה עצמו, ולא לסיפוק .האישי של המנדב בנוסף, מוסר ההשכל הוא שעלינו להימנע מהעמדת תנאים מוקדמים בנתינת צדקה. אם אדם נותן וחושב בליבו שהתנאי להמשך הנדבה הוא שימור המצב הקיים, הרי שהוא עלול למצוא את עצמו במבוכה ובתרעומת כאשר המציאות משתנה. המצפן המוסרי מורה לנו לתת מתוך אמון, מתוך נכונות שהדבר ישרת את הקודש בכל מקום ובכל זמן. נתינה מוסרית היא נתינה חופשית, נקייה משיקולי בעלות, המופנית תמיד אל המטרה הנעלה של לימוד התורה .והפצת החסד. זהו מצפן המכוון אותנו אל הנצח, גם כשהארעי מנסה למשוך אותנו אל הקרקע ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום. אנו למדים כי הנתינה שלנו היא זרע שנזרע בשדה הקודש, וגם אם הדינמיקה של חיינו משתנה והעושר מפנה את מקומו לדחק, השורשים של הנדר נותרים נטועים בעומק הנשמה. בחיים האישיים, אנו פוגשים רגעים של השקעה – זמן, כוחות או משאבים – שנראים כמי שסותרים את מציאותנו החדשה. התובנה הגדולה היא להבין שההשקעה שלנו בטוב אינה אובדת לעולם, אלא היא עדות לנאמנותנו למילה שהוצאנו מפינו. היכולת שלנו לעמוד בדיבורנו, גם כשנפשנו יוצאת אל המשאבים שנדרו, היא זו שבונה בנו אישיות איתנה, שאינה נשברת משינויי הזמן אלא צומחת מתוכם. עלינו לאמץ גישה של יציבות פנימית, המאפשרת לנו להיות נאמנים לאמת שלנו ללא קשר לנסיבות .חיצוניות, ולהבין שהדיבור הוא הכוח האמיתי שדרכו אנו מעצבים את עולמנו :עיקר העניין :עיקר העניין השאלה אם אדם שנדר לצדקה וירד מנכסיו יכול לעכב את המעות אצלו, נוגעת ,בבירור מהות הנדר וקדושת הדיבור. מן הסוגייה עולה כי מרגע שאדם נדר צדקה ובפרט אם הדבר נעשה בפרהסיה או בהודעה לקהל, הרי המעות הופכות להיות כנכסי הקדש, ואין הוא רשאי לחזור בו וליטול אותם לעצמו. עם זאת, כאשר מדובר בנדר פרטי, ומצבו של האדם השתנה עד שהוא עצמו הפך לעני, רשאי הוא לראות את עצמו כעני הקודם לכל עני אחר, ולהשתמש במעות לצרכיו הבסיסיים, שכן חובת האדם לדאוג לקיומו ולקיום בני ביתו היא יסוד מוסף המשתלב במצוות הצדקה. הכוונה המרכזית בנתינה היא להעניק מן הטוב שיש בידנו, ואין הנדר מחייב את האדם להפקיר את חייו, אלא להעמיד את נדיבותו בהקשר האמיתי של .מציאות חייו המשתנה