!חולה במחלת ירח ששחט תוך כדי שינה האם שחיטתו כשרה? הוכח מפרשת השבוע

!מפרשת השבוע בתוך רגעי הדממה העמוקה של הלילה, כאשר העולם נתון בחבלי שינה, מתרחשת תופעה אנושית מעוררת השתאות. אדם הולך, פועל, ואף עוסק במלאכות מורכבות, בעוד תודעתו

חולה במחלת ירח ששחט תוך כדי שינה האם שחיטתו כשרה? הוכח !מפרשת השבוע בתוך רגעי הדממה העמוקה של הלילה, כאשר העולם נתון בחבלי שינה, מתרחשת תופעה אנושית מעוררת השתאות. אדם הולך, פועל, ואף עוסק במלאכות מורכבות, בעוד תודעתו רחוקה מן המציאות. השאלה המונחת לפנינו אינה נוגעת רק לעולם הרפואה, אלא נוקשת על דלתי ההלכה: מה דינה של פעולת שחיטה שבוצעה בידי אדם במצב של סהרוריות? האם הידיים העובדות, המכירות את אומנות השחיטה, יכולות להוציא פעולה כשרה לפועל גם :כאשר הלב והמוח שרויים בעולם החלומות? השאלה הזו מציפה את סתרי הנפש האנושית היכן גבולות האדם? האם שחיטה, הדורשת כוונה ופעולה מכוונת של אדם, יכולה להיחשב למעשה הלכתי כאשר מבצע הפעולה כלל אינו מודע למעשיו? והאם בתוך השינה, שבה

תישארב תשרפ 245 245 ?כביכול נעלמת תודעת האדם, עדיין נותר בו אותו ניצוץ המגדיר אותו כ'אדם' השייך במצוות הדרמה הזו של היד הפועלת ללא עין רואה, מזמינה אותנו למסע מרתק אל עומקי ההלכה .והמחשבה היהודית בבואנו לברר את שורש הדין, אנו מוצאים את נקודת המפגש הראשונית של האדם עם השינה בפרשת בראשית, שם נפרש היחס שבין המצב התודעתי של האדם לבין הגדרתו כיצור אנושי בעל דעת. התורה מלמדת אותנו כי גם בעת שהאדם שרוי בתרדמה, הוא אינו מאבד את תוארו כ'אדם', אך עלינו לבחון האם תואר זה מספיק כדי להכשיר פעולה מורכבת .כשחיטה, הדורשת כוונה ודעת (בראשית "בפסוק נאמר: "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם וישן וייקח אחת מצלעותיו .)ב, כא ביאר: את עניין התרדמה, וכתב: לשון שינה עמוקה, שגם אם יטלו)(בראשית ב, כא רש"י ממנו, לא ירגיש. ביאור הדברים הוא שהשינה אינה רק מנוחה, אלא מצב של ניתוק תודעתי מוחלט ממה שנעשה בגופו של האדם וסביבתו, מה שמעורר את השאלה האם פעולה מורכבת .שנעשית במצב כזה נחשבת למעשה של 'אדם' או כפעולה מקרית של גוף ללא דעת ביאר: את היות התרדמה מאת ה', וכתב: כי בשינה זו, האדם אינו אחראי)(שם האבן עזרא ,למעשיו ואינו חש בהם. הסבר זה מלמד כי ברגע שהאדם נמצא תחת השפעת תרדמה תכונותיו כבעל בחירה חופשית מושבתות, והשחיטה שנעשית ללא כוונה זו, חסרה את .הנדבך הבסיסי של רצון הלכתי ביאר: את מהות ה'אדם' בעת השינה, וכתב: כי התורה קוראת לו אדם גם)(שם הרמב"ן בשעה שהוא ישן, ומכאן שהשינה אינה מפקיעה ממנו את מהותו הבסיסית. אולם, ההבחנה החשובה היא כי למרות ששמו אדם נשאר, יכולתו לפעול פעולות המצריכות דעת וכוונת .הלב, כגון שחיטה, נשללת ממנו, שכן תפקיד השחיטה דורש אדם המכוון את פעולתו ביאר: את סדר הדברים – ויפל תרדמה, ואחר כך וישן. וכתב: כי התרדמה היא)(שם החזקוני הכוח המנתק את האדם מן המציאות. מכאן שהשחיטה המבוצעת במצב כזה, אף אם היא נעשית בדיוק טכני, חסרה את רכיב ה'עשייה' המכוונת, שכן האדם נמצא במצב של העדר .דעת המקביל למי שאינו בן דעת לאחר שהעמקנו במקורות המקראיים המציבים את השינה כמצב של ניתוק תודעתי, אנו פונים אל דברי רבותינו בש"ס ובפוסקים, המתמודדים עם התופעה המופלאה והמטרידה של אדם הפועל מתוך שינה. הסוגיה בוחנת האם פעולות טכניות מורכבות, המבוצעות ללא תודעה מודעת, נחשבות למעשה אנושי המחייב הלכתית, או שמא הן נחשבות כפעולות של .גוף ללא נפש איתא: הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם, יצא ידי)(דף כב ע"א בגמרא במסכת מגילה ביאר: את העומק שבתופעה)(שו"ת ח"ה סימן קכה חובה אם מבין מה שקורה. המפרש הרדב"ז זו, וסיפר כי ראה בעיניו אנשים הכותבים חשבונות, הולכים למקומות רחוקים ואף עולים

גם לנשמה מגיע אוכל 246 246 בסולמות תוך כדי שינה עמוקה, ולאחר מכן אינם זוכרים דבר. וחידש: כי למרות היכולת לבצע פעולות אלו, האדם במצב זה אינו יכול לכוון, ולפיכך אין לו דעת של ממש, דבר הפוסל .פעולות המחייבות כוונה הלכתית איתא דיון בחולה המקבל מזון תוך כדי שינתו ביום)(דף פח ע"ב בגמרא במסכת יומא ביאר: כי גם אם הפעולה נעשתה, אין בה חשיבות של)(שם הכפורים. המפרש חישוקי חמד ,'מעשה' של אדם, שכן הלב אינו מחובר לדיבור או למעשה. העקרון העולה הוא ששחיטה המצריכה כוונה של שוחט מומחה, אינה יכולה להיחשב לכשרה כאשר היא נעשית ללא .נוכחות של תודעה המכוונת את הסכין , איתא: ספק אצל המחבר בשוחט ששחט בעת שנתו)(יו"ד סימן לא בשו"ת תולדות יעקב האם כשרה שחיטתו. וביאר: כי ישנם אנשים הנדמים כנעורים בעת שינתם, שהם הולכים ועושים מלאכתם כאיש ער ובאמת ישנים. ומסקנתו נוטה לכך ששחיטתו פסולה, שכן חסר .כאן הדין של 'בן זביחה', אדם הפועל מכוח גברא בדעת צלולה לאחר שהתבוננו בעדויות על תופעת הסהרוריות המבלבלת את החושים, אנו פונים אל בירור גדר ה'כוונה' הנדרשת בשחיטה. גדולי הפוסקים מחדדים כי שחיטה אינה רק חיתוך טכני של הסימנים, אלא פעולה הלכתית המחייבת את נוכחותו של ה'אדם' – הישות המשלבת גוף עם דעת המכוונת את מעשיה. העדר התודעה, גם אם היד מיומנת, יוצר חסרון .בבסיס העשייה ביאר: את היסוד ההלכתי של הכוונה בשחיטה. וכתב: אף על גב)(סימן ד, סק"ד התבואות שור דלא בעינן שיכוון לשם קדושת שחיטה, מכל מקום כוונה כל דהו בעינן, דקרא "וזבחת" הווה ליה כאילו כתיב "ועשית" – כלומר פעולה הבאה מתוך דעת. ביאור הדברים הוא ששחיטה מוגדרת כ'עשייה', וכמו שכל מצווה דורשת כוונה שיהיה המעשה רצוי, כך השחיטה מחייבת שהשוחט ידע שהוא שוחט, ואם בשינה דחף את הסכין, הרי הוא כמי שביצע פעולה מקרית .שאין בה חפצא של שחיטה ביאר: את המציאות המעשית של חולי)42 '(עמ רבי שלום אלחנן הלוי בספרו פרי אשל השינה, וחידש: כי שחיטתם פסולה בפשיטות. ונימק: כי הגם שהדברים לא נכתבו במפורש ,בדברי המפרשים, הרי זה מפני שפשיטא לכל בר בי רב ששחיטה צריכה עירנות של דעת והישן אינו בר חיובא ואינו נקרא 'שוחט' בעת מעשה, ולכן הפעולה אינה נחשבת לשחיטה .אלא כמעשה מכונה גרידא ביאר: את גדרי קיום מצוות בשנתו. וכתב: כי השאלה אם)(מערכת י, כלל לד השדי חמד ,יוצא ידי חובה בשנתו תלויה בשאלה האם יש לאדם דעת בשעת שינה, ובנוגע לשחיטה שהיא הלכה למשה מסיני, ודאי שנדרש גברא דברת דעת, ואדם ישן המבצע שחיטה חסר .את ה'גברא' הנצרך כדי להכשיר את הבהמה לאחר שהבהרנו כי השחיטה דורשת כוונה אקטיבית המנתקת את האפשרות שהישן יוגדר כ'שוחט', אנו ניגשים לבירור העמוק יותר המונח בבסיס המחלוקת: האם השם 'אדם' נותר

תישארב תשרפ 247 247 על האדם גם בעת התרדמה, והאם שם זה מעניק לו כוח הלכתי לפעול או שמא הוא רק תואר גרידא. הפוסקים מבקשים להבין האם עצם היותו 'אדם' מספיק כדי להגדיר פעולותיו .כ'מעשה', או שמא השינה יוצרת מציאות שבה האדם הוא כחפץ המופעל מאליו , ביאר: את הגדרתו ההלכתית של אדם תחת השפעות שונות)(סימן ל"ה בשו"ת כוכבי יצחק וכתב: כי השאלה המרכזית היא האם הישן נקרא אדם להיות ספק אם הוא נקרא 'בא מכח – "גברא' או לא. וחידש: כי הלא מקרא מלא דיבר הכתוב "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם מדלא כתיב ויפל עליו תרדמה, מוכח דאפילו בעת שהתרדמה עליו, הוא נקרא אדם. ביאור הדברים הוא ששם ה'אדם' אינו בטל בשינה, אך עלינו להכריע האם השם הזה מספיק כדי .להפוך את היד השוחטת ל'יד אדם' המכשירה את השחיטה בתוך דבריו דחה סברה זו וכתב: אבל יש לדחות שאדרבה, מדכתיב "ויפל ה' תרדמה על האדם ויישן", משמע שרק קודם שישן נקרא אדם באופן המלא, אך בזמן התרדמה המציאות שונה. הסבר זה מלמד כי גם אם נותר עליו שם אדם, הרי שזהו שם של מציאות ולא של פעולה, ולכן בעת השחיטה, שבה נדרשת חיות ודעת, הוא אינו יכול להיחשב ל'שוחט' הנדרש .להוציא את הבהמה מכלל חולין , ביאר: את העובר עבירה בשנתו)(סימן קמ"ד רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה וכתב: כי למרות ששם אדם עליו, אין הוא נחשב לבר עונשין ואינו נחשב למי שעשה מעשה ,בידיים. ומכאן, בשחיטה שהיא 'מעשה' חיובי להכשיר, ודאי שאין לומר שהישן עושה מעשה .שכן הידיים פועלות מכוח התנועה הטבעית ולא מכוח דעת האדם המכוונת את הסכין לאחר שסקרנו את גדרי ה'אדם' והספקות ביכולתו לפעול, אנו פונים אל גדולי הפוסקים המחדשים כי השחיטה דורשת מהות עמוקה יותר מרק הפעלת איברים. הם מבארים כי הכוונה הנדרשת בשחיטה אינה כוונה רעיונית ערטילאית, אלא חיבור מוחלט בין הדעת לבין .המעשה, חיבור שנעדר לחלוטין בעת התרדמה ביאר: את הצורך שהשוחט)(יורה דעה סימן א הגאון רבי יוסף חיים בספרו ערוך השולחן יהיה בעל דעת שפויה ובריאה. וחידש: כי השחיטה, בהיותה מתירה איסור, מחייבת את הדעת המודעת של האדם, וכל היסח דעת גמור, כפי שקורה בעת השינה, מבטל את כוח השליחות והפעולה של השוחט. הסבר הדברים הוא שהסכין ביד הישן היא כסכין המונחת "על גבי הבהמה ונופלת מאליה, ואין כאן פעולה מיוחסת לשוחט, שהרי אין כאן "דעת שוחט .המכוונת להיתר האכילה ביאר: את השאלה האם פעולת הישן נחשבת)(בשו"ת, חלק א סימן רמב השואל ומשיב ,כ"מעשה". וכתב: כי הפעולה מחייבת תנועה מכוונת, וכאשר אדם שוחט תוך כדי שינה הידיים אולי נעות כדרכן, אך אין כאן "ידיים פועלות" המחוברות למקור הדעת, ולכן השחיטה פסולה מעיקרא. ביאור הדברים הוא שהשחיטה מוגדרת כעבודה, ואין עבודה בלא מודעות .אקטיבית המלווה את התהליך מתחילתו ועד סופו ' ביאר: את היחס בין ה'סהרוריות)(יורה דעה סימן ג רבי יצחק אלחנן ספקטור בספרו באר יצחק

גם לנשמה מגיע אוכל 248 248 לבין כשירות האדם לעשיית מצוות. וחידש: כי יש להבדיל בין פעולות הרגל שגרתיות לבין פעולות המצריכות הכרעה הלכתית, ושחיטה היא מן המורכבות שבהן, שכן היא קובעת את האיסור וההיתר של הבהמה. וכתב: כי במצב של שינה, גם אם האדם נראה כער, הוא מוגדר כמי שאין לו דעת כלל, ופעולתו כאילו נעשתה על ידי גוי או חרש שוטה וקטן, ופסולה היא .ללא ספק לאחר שהבהרנו את יסוד הדברים והראינו כי היעדר הדעת בעת השינה מבטל את יכולתו של האדם לשמש כ'שוחט', אנו פונים אל המסקנות המעשיות והנפקא מינות העולות מן הסוגיה. ההלכה למעשה אינה עוסקת רק בתאוריה, אלא מחייבת אותנו לתת כללים ברורים .במקרים שבהם קיים חשש שהשחיטה בוצעה ללא מודעות מלאה נפקא מינה ראשונה נוגעת לשאלת הכשרות של בהמה שנשחטה על ידי סהרורי. המסקנה ההלכתית היא שכל שחיטה שבוצעה במצב של שינה, ללא דעת צלולה ומכוונת המלווה את הפעולה, אינה נחשבת לשחיטה כלל, והבהמה דינה כנבילה. הנפקא מינה היא שאין צורך אפילו לבדוק את טיב השחיטה או את הסכין, שכן החסרון אינו בטכניקת החיתוך אלא .ב'גברא' שביצע את המעשה, ובהעדר שוחט כשר המעשה בטל ומבוטל נפקא מינה נוספת עולה בחובת הזהירות המוטלת על קהילות ועל גבאי שחיטה. הנפקא מינה היא שאין להסתמך על הרגלו של השוחט או על מיומנותו המוכרת, אלא יש לוודא שהשוחט נמצא במצב תודעתי מלא וערני. אם קיים חשש קל שבקלים שהשוחט נוטה לסהרוריות או סובל מהפרעות שינה המשפיעות על מודעותו, מוטלת חובה על הרב המכשיר את השחיטה לבדוק זאת ולוודא שהשחיטה נעשית תחת פיקוח הדוק, שכן השחיטה היא .יסוד האיסור וההיתר נפקא מינה שלישית נוגעת לאדם הסובל ממחלה זו בעצמו. אם אדם היודע על נטייתו לסהרוריות עוסק במלאכת השחיטה, הרי הוא מחויב להחמיר על עצמו ולהימנע מלעסוק במלאכה זו ללא נוכחות של אדם נוסף שיפקח על מעשיו. ההלכה דורשת שהשחיטה תהיה מעשה שנועד להיתר, וכדי להבטיח זאת, יש ליצור מציאות שבה המודעות של השוחט .נשמרת על ידי אדם אחר המלווה אותו, כדי למנוע מצב שבו הוא ישחט תוך כדי תרדמה לאחר שדנו בנפקא מינות המעשיות, אנו מבקשים להרחיב את המבט ולהבין את העומק הרעיוני שבשליטת האדם על כוחות נפשו. שאלת השחיטה בשנתו אינה רק סוגיה טכנית במלאכת השוחט, אלא ביטוי לשאלה עקרונית: מהו המעמד של ה'דעת' בהלכה, ועד כמה ,נדרש האדם להיות ריבון על מעשיו כדי לפעול פעולה שמשנה מציאות הלכתית. השחיטה המהווה את המעבר מאיסור לאכילה, מחייבת את האדם להעמיד את כוחות נפשו ככלי .להיתר, וכל איבוד של השליטה הזו פוגע במהות הפעולה .נראה לבאר כי השחיטה דורשת מהאדם להיות גורם פעיל המשליט את רצונו על העולם כאשר אדם שוחט, הוא מכניע את הבהמה למצוות התורה, ופעולה זו חייבת להיעשות מתוך הכרה ברורה במעמדו כמי שמבצע שליחות אלוקית. הוויתור על השליטה העצמית בעת

תישארב תשרפ 249 249 השינה מבטל את היותו של האדם "בעל הבית" על פעולתו, ולכן השחיטה מאבדת את הכוח ,המטהר שלה. הרעיון העמוק הוא שהתורה אינה נותנת רשות להטיל איסור או להתיר דבר .אלא מתוך מודעות שלמה לאחריות האנושית .ביאור נוסף עולה בדעתנו: גודל המעלה של עבודת השם דורש מהאדם עירנות מתמדת מידת הרחמים והאחריות המוטלת על השוחט נובעת מההבנה שכל פעולתו משליכה על הכלל. ברגע שהאדם מפסיק להיות מודע למעשיו, הוא מאבד את הקשר הציבורי שלו, שכן ,הוא אינו מסוגל עוד לשאת באחריות על מה שיוצא תחת ידיו. היכולת לשלוט בכוחות הנפש גם בעת עייפות או מנוחה, היא המבדילה בין אדם לבין חפץ המונע על ידי הטבע. ההרחבה ,הזו מלמדת אותנו כי כל מצווה שאנו עושים, דורשת מאיתנו נוכחות מלאה של הלב והנפש .שהרי זוהי הדרך שבה אנו הופכים להיות שותפים לבורא עולם בתיקון העולם מתוך כך מתברר כי הנהגת האדם את עצמו היא המפתח לאיכות המעשה ההלכתי. אדם המבקש להיות שוחט, אינו יכול להסתפק רק בידע הטכני, אלא עליו לפתח משמעת עצמית שתאפשר לו לעמוד לפני התיבה או לפני הבהמה בערנות ובביטחון. ככל שהאדם מודע יותר לערך של פעולותיו, כך גדל כוחו להוציא היתר לעולם, שכן הוא מביא עמו את כל האישיות .שלו למרכז העשייה לאחר שהעמקנו בהבנת כוח השליטה של האדם על פעולותיו, אנו ניגשים אל הרובד הסגולי של השפעת המודעות הפנימית של השוחט על הטהרה המושגת בבהמה. המחשבה ,שפעולת השחיטה אינה רק חיתוך סימנים, אלא פעולה המטביעה חותם רוחני בבשר הבהמה מלמדת אותנו על האחריות הכבירה המונחת על כתפי השוחט. הטהרה הפנימית והמודעות ,הצלולה הם המכשירים את הבשר להפוך למאכל המותר בפי ישראל, ומבלי מודעות זו .המהות הרוחנית של השחיטה נותרת חסרה נראה לבאר כי הבהמה, ברגע שחיטתה, עוברת ממצב של איסור למצב של היתר, ופעולה זו היא פעולה של גאולה קטנה. כדי להוציא דבר מאיסורו ולהכניסו לקדושת היתר, נדרש כוח של דעת המחובר לקדושת התורה. כאשר השוחט פועל מתוך מודעות מלאה, הוא מזרים את כוח ההיתר אל תוך המציאות הפיזית. לעומת זאת, כאשר השוחט אינו מודע, כוח ההיתר אינו נמשך, שכן אין כאן 'גברא' שמקשר את הבהמה אל מצוות התורה. טהרת הלב והדעת .של השוחט היא הצינור שדרכו עובר החסד האלוקי אל המזון שאנו אוכלים ביאור נוסף הוא שהשוחט הופך להיות המייצג של הכלל מול הקדוש ברוך הוא, וכשם שנדרש מן השליח ציבור להיות זך וטהור, כך נדרש מן השוחט, העוסק בדברים שבין אדם למקום ובאכילה של קדושה. כאשר השוחט מודע למעשהו, הוא מאשר במעשיו שכל פעולות האדם צריכות להיות מכוונות לשם שמים. המודעות הזו היא שמעוררת את מידת הרחמים, שכן היא מעידה שהאדם פועל כשותף לבורא עולם. היעדר המודעות, כפי שקורה בעת השינה, קוטע את הרצף הזה, והבהמה נותרת ללא התיקון הרוחני שנדרש כדי שיהיה .מותרת לאכילה בכך, עירנותו של השוחט משמשת ככלי רב עוצמה להבטחת כשרות המאכלים והשפעתם

גם לנשמה מגיע אוכל 250 250 על נפש האוכלים. כאשר השוחט נקי מכל פנייה ומודע לכל תנועה של הסכין, הוא מאפשר לאור האלוקי להאיר גם בתוך החומר. האמונה הזו, שהאדם יכול להשפיע על המציאות הפיזית באמצעות תודעתו והכרתו, היא המעניקה את הכוח להקפיד על כל פרט ופרט בהלכות שחיטה. השוחט, בעירנותו ובמודעותו, הופך להיות הגשר שבין מצוות התורה לבין .חומרי העולם הזה, וכל פעולה מודעת שלו היא צעד בדרך לקדושת המאכלים לאחר שהתבוננו בהשפעת המודעות הפנימית על טהרת המציאות, אנו מגיעים אל המצפן המוסרי המנחה את השוחט בתהליך המתמיד של עבודת השם. כל רגע שבו השוחט ניצב .מול הבהמה אינו רק זמן טכני של עבודה, אלא הזדמנות מכרעת לשכלל את כוונת הלב המצפן הזה מורה לנו כי תפקידו של השוחט אינו מסתיים בחיתוך הסימנים, אלא נמדד ביכולתו להפוך את מעשהו לביטוי של רצון אלוקי מודע, שבו ה'אני' והפעולה הופכים .ליחידה אחת של קדושה נראה להסביר כי המצפן הזה מחייב את השוחט להיות מודע תמידית לכך שהוא שליח של הציבור. בכל פעם שהוא אוחז בסכין, הוא ניצב בפני בחירה: האם לפעול מתוך הרגל וקהות חושים, או מתוך התעלות ושליחות. כאשר הוא בוחר בעירנות ובמודעות, הוא מפעיל את המצפן המוסרי שלו לטובת הכלל. כל פעולה של שחיטה המלווה במודעות היא אבן בניין בבניית אישיותו כמי שראוי להוציא היתר לישראל, שכן הוא מוכיח כי כוח הבחירה שלו .מכוון אל הטוב והרצוי לפני המקום ביאור נוסף הוא שהרגישות המוסרית הנבנית מתוך אחריות זו יוצרת דגם של עבודת השם לכל אדם. השוחט הופך למודל לחיקוי עבור כל מי שצורך את המאכלים, המבינים מתוך זהירותו כי גם פעולות גשמיות כגון אכילה ושחיטה יכולות להיות קשורות לקדושה אם הן נעשות בדעת צלולה. המצפן הזה מורה לנו לראות בכל מלאכה שאנו עושים לא רק חובה ,טכנית, אלא ערך קיומי המאפשר חיבור לבורא. בכך, השוחט אינו רק מכשיר את הבהמה אלא מחנך את הציבור לדרך חיים של עירנות רוחנית, תוך הבנה שכל רגע שניתן לנו הוא .פתח לתיקון ולקידוש השם המצפן הזה מאפשר לשוחט לעמוד איתן גם בתוך שגרת יומיומית שוחקת. כשהוא ממוקד בתיקון המציאות ובקידוש המאכלים, הפעולות הטכניות הופכות להיות משמעותיות וטעונות רצון. הוא מבין שתפקידו הוא להוביל את המציאות למקום של טהרה, וטהרה זו אינה יכולה להתקיים במקום שבו שורה חוסר דעת. כשאנו משתמשים במצפן הזה, אנו הופכים לשותפים נאמנים בבניית עולם של קדושה, שבו כל פעולה אנושית נעשית מתוך .מודעות מלאה, וכל מעשה הופך לביטוי של רצון ה' יתברך בסיומו של מסע רוחני ובירור הלכתי עמוק זה, אנו נוכחים לדעת כי שאלת כשרות שחיטתו של חולה במחלת הירח אינה רק שאלה של מעשה טכני בסכין, אלא קריאה להתבוננות פנימית על יסוד הבחירה והמודעות בעבודת השם. למדנו כי השוחט, בתפקידו כמי שמתיר את האיסור, נושא על כתפיו את האחריות המלאה לגשר בין המציאות הפיזית לבין רצון הבורא. ראינו כיצד גדולי הפוסקים הדגישו את כוחה של הדעת והעירנות כפתח

תישארב תשרפ 251 251 להיתר, ומנגד את שיתוקו של כוח זה בעת השינה. הסוגיה הזו מציבה מראה בפני כל אדם הניגש לבצע פעולה הלכתית, ומזכירה לנו שאין עמידה לפני המצווה בלב ריק מדעת, וכי השליטה העצמית והחיבור של הנפש למעשה היד הם התנאים המוקדמים לכל יצירת .קדושה בעולם החומר :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין שביקשנו לברר הוא שהתביעה לשוחט "בעל דעת" אינה גזירה שנועדה .להצר את הצעדים, אלא כלי שנועד להעלות את המציאות למדרגה של היתר המסקנה המזוקקת היא שהשחיטה אינה פעולה מכנית, אלא ביטוי של הכרעה 'אנושית, ומשכך, חולה במחלת הירח השוחט תוך כדי שינה חסר את ה'גברא הנצרך להחיל שם של שחיטה, ודין בהמתו כנבילה. עיקר העניין הוא שחובתנו להבין כי עבודת השם דורשת נוכחות מלאה של האדם, וכל פעולה המנותקת מן הדעת הריהי כגוף בלא נשמה. עיקר העניין הוא שהשוחט הנדרש להוציא היתר ,לישראל, חייב להיות סמל לערנות ולחיבור, וכאשר הוא פועל מתוך דעת צלולה הוא מבטל את המחיצות המפרידות בין החומר לרוח ומאפשר לקדושה לשרות בתוך המאכל. עיקר העניין הוא שהיכולת לשלוט בכוחות הנפש ולהעמיד את היד תחת מרות הדעת, היא המעשה המקרב ביותר את האדם לבוראו, שכן הוא הופך .את פעולתו הפשוטה למסלול של קידוש השם ושל תיקון עולם השחיטה היא השער שבין היתר לאיסור, ורק יד המחוברת לדעת מסוגלת לפתוח אותו בקדושה. שוחט המודע למעשיו בכל רגע ורגע, זוכה להיות כלי אמיתי להורדת .שפע של טהרה וברכה על שולחנם של ישראל ?