!האם מותר לגזול כדי לתת משהו יותר טוב? הוכח מפרשת השבוע

האם ייתכן שגזילה, המוגדרת בתורתנו הקדושה כאיסור מוחלט, תהפוך למעשה של חסד כאשר התכלית היא השבחת המציאות לטובת הנגזל? בשאלה זו אנו ניצבים בפני תהום המחשבה על היחס שבין כוונה לבין פעולה. השאלה אינה רק על הצלע של אדם הראשון, אלא על יסוד המוסר

האם מותר לגזול כדי לתת משהו יותר טוב? הוכח מפרשת השבוע האם ייתכן שגזילה, המוגדרת בתורתנו הקדושה כאיסור מוחלט, תהפוך למעשה של חסד כאשר התכלית היא השבחת המציאות לטובת הנגזל? בשאלה זו אנו ניצבים בפני תהום המחשבה על היחס שבין כוונה לבין פעולה. השאלה אינה רק על הצלע של אדם הראשון, אלא על יסוד המוסר של התורה: האם המטרה מקדשת את האמצעים? הדרמה מתחילה בטענתו של הכופר כלפי רבן :גמליאל, המנסה להטיל דופי בהנהגת הבורא, וממשיכה דרך התמיהה העצומה שהעלו האחרונים כיצד ניתן לתרץ גניבה בטענה של פיצוי, כאשר ההלכה הפסוקה היא שגזל אסור גם אם בכוונת הגוזל לשלם כפל או להעניק דבר טוב יותר? תארו לכם את השקט השורר בחדר הלימוד, את המתח שבאוויר כאשר הטענה הקשה נזרקת לחלל, ואת הניסיון הנואש ליישב את הסתירה שבין רצון להיטיב לבין חומרת האיסור. האם המעשה האלוהי בבריאת חוה מחייב אותנו לערער על ?יסודות דיני הגזל, או שמא טמון כאן סוד עמוק בדרך עבודת הבורא שטרם נגלה כאשר אנו ניגשים אל רגע בריאתה של חוה, אנו נכנסים אל תוך הוויה של דממה עמוקה, אל אותה תרדמה מסתורית שנפלה על האדם הראשון. בפרשת השבוע נאמר: "ויפל ה' אלוהים תרדמה .(על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה” (בראשית ב כא שינה עמוקה, כדי שלא ירגיש בדבר כשיטול ממנו איבר, ויתגנה- מבאר: "תרדמה)(ב כא רש"י עליו". ביאור זה מדגיש את החמלה האלוקית המלווה את הפעולה, שכן הבורא מבקש למנוע .מהאדם כל תחושת צער או חוסר נוחות במהלך הבריאה היא שינה חזקה, והטעם להסיר- מבאר: "תרדמה)(שם רבי אברהם אבן עזרא בספר בראשית דמות הצלע מבשרו". נראה מדבריו כי התרדמה אינה רק אמצעי טכני למנוע כאב, אלא הכרח .לצורך השלמת הבריאה בדרך הנכונה ביותר, כזו שאינה מותירה רושם של חסרון או פגיעה באדם מבאר: "והנכון בעיני כי היתה מראה נבואית, שראה את הצלע)(שם הרמב"ן בספר בראשית נלקחת ממנו ונעשית אישה, וכאשר הקיץ הכיר אותה". בדבריו עולה כי אין כאן עניין של גזילה אלא גילוי של סוד הבריאה, שבו האדם זוכה להכיר את שותפתו לחיים לא כתוצאה של פעולה .נסתרת, אלא כחלק מהבנת רצון הבורא , כדי שלא ירגיש בפירוד הבשר- מבאר: "ויפל ה' אלוהים תרדמה)(שם הספורנו בספר בראשית מדגיש כי המטרה העליונה היא שלמות הנפש והיחסים, שכן לו היה האדם)(שם ."שלא יתגנה בעיניו מרגיש בנטילת האיבר, היה נוצר סדק רגשי בינו לבין חוה, והתורה מלמדת אותנו כאן יסוד עמוק .בבניית קשר – מניעת כל צער או הרגשת פגיעה בתחילת הדרך אל מול שולחן הלימוד הניצב בבית המדרש, שבו מתערבבים קולות הגמרא עם חריפותן של הקושיות, עולה הדיאלוג הנוקב שבין הכופר לבין רבן גמליאל. אנו מציירים בדמיוננו את הכופר עומד וטוען את טענתו המרה, מנסה לערער על יסודות ההנהגה האלוקית, ומנגד את רבן גמליאל המקשיב, ודווקא בתווך מתערבת בתו החכמה כדי להשיב את הסדר על כנו ולחשוף את העומק .הטמון בפעולת הבורא מובא: אמר ליה כופר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, דכתיב)(דף לט ע"א בגמרא במסכת סנהדרין

גם לנשמה מגיע אוכל 192 192 .בפרשתן ב' ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם וישן. אמרה ליה ברתיה: שבקיה דאנא מהדריה ליה אמרה ליה: תן לי דיינא חד. אמר לה: מאי בעית דנידון בהדיך? אמרה ליה: גנבי חבבלי הוו וגנו לי קתא דכספא מביתא, ואחלפו לן קתא דדהבא. אמר לה: הלואי יבא עלינו יום כזה! אמרה ליה: ולא ?יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו ,הגמרא שם מציבה כאן זירה רעיונית מרתקת. הכופר רואה בנטילת הצלע פעולת גניבה גרידא פעולה שאין בה סמכות או רשות. תשובתה של בת רבן גמליאל אינה דחייה של הטענה, אלא שינוי זווית הראייה – היא מעמידה את המעשה באור של החלפת הקיים בטוב ממנו, בבחינת תמורה שמעלה את האדם מדרגתו. המשל על גנבת כלי הכסף והחלפתם בכלי זהב ממחיש כי כאשר .האדם מרוויח יותר ממה שנגזל ממנו, הגדרת המעשה משתנה מיסודה מבואר הדיון בצורה דומה, שבה עולה הצורך להשיב)(מסכת סנהדרין פרק י הלכה א בתלמוד ירושלמי לטוענים נגד ההנהגה האלוקית בדרכים שיש בהן כדי להשקיט את הספקות ולהראות את יופי הבריאה. ההבנה העולה מן המקורות היא שהפעולה האלוקית אינה צריכה להתפרש במונחים אנושיים צרים של גזל, אלא כפעולה של רחמים וחסד, שנועדה להעניק לאדם את השלמות .החסרה לו בתוך מרחב הדיון של הראשונים, המבקשים לפלס נתיב בין חומרת איסור הגזל לבין הבנת תשובתה של בת רבן גמליאל, אנו נדרשים לדקדק בלשונם ולהבין האם אכן מדובר בהיתר הלכתי גמור או שמא בבירור מוסרי בלבד. השיח הזה מתקיים מעל גבי הדפים, כאשר כל מפרש מנסה .להגדיר מהו הגבול הדק שבין גזל לבין החלפה מבורכת מבאר: כי תשובתה של בת רבן גמליאל אינה)(מסכת סנהדרין סימן תרכז המרדכי בספר המרדכי באה להורות היתר לגזול על מנת לשלם, אלא באה להוכיח לכופר שהקב"ה אינו זקוק לקניינו של האדם, וכל מה שנטל – לעצמו נטל, ומה שנתן – בטובתו נתן. נראה מדבריו כי אי אפשר ללמוד מכאן הלכה למעשה לגבי אדם המגלה דעתו שדעתו לשלם כפל, שכן שם החיסרון הוא עצם .הלקיחה שלא ברשות ביאר: כי הדיון בגמרא הוא על פי דרכו של)(מסכת סנהדרין פרק ד סימן ט הרא"ש בספר הרא"ש ,הכופר, ואין הכוונה לומר שגזל על מנת לשלם אינו גזל. הוא מבאר כי הקב"ה בעל כל העולמות ולכן לגביו אין שייך כלל מושג של גזל, וכל פעולותיו נעשות בחוכמה ובחסד. לפי דבריו, לא ניתן ,להשתמש בתירוץ זה כהיתר לאדם מישראל, שכן אין לאדם רשות להחליט על ממונו של חברו .גם אם בדעתו להעשיר אותו ביאר: כי הכופר הניח שפעולת הקב"ה)(מסכת סנהדרין דף לט ע"א המהרש"א בספר חידושי אגדות דומה למעשה של אדם, ועל כך השיבה לו בת רבן גמליאל במשל של גנבים, כדי להראות לו שאפילו בהבנה אנושית של גנבה, אם המטרה היא להטיב – המציאות משתנה. הוא מדייק כי אין כאן עקירת איסור גזל, אלא הוכחה לוגית כי לא כל לקיחה מוגדרת כרעה, ודאי לא כשמדובר .במעשה הבורא המיטיב לברואיו כעת אנו מעמיקים אל תוך דברי האחרונים, המבקשים ליישב את הקושי העצום: כיצד ניתן

תישארב תשרפ 193 193 להשתמש בתירוצה של בת רבן גמליאל כבסיס להבנת ההנהגה האלוקית, אם למעשה אנו פוסקים להלכה שגזילה על מנת לשלם כפל או להשביח אסורה? המתח הזה בין המוסר הישר לבין גדרי ההלכה הנוקשים מניע את האחרונים לחדש גדרים שיאפשרו לנו להבין את הדינמיקה שבין .המעשה לבין תכליתו ביאר: כי איסור גזילה על מנת לשלם)(דף לט ע"א במהדורת וגשל הגהות יעב"ץ במסכת סנהדרין נאמר רק כאשר אנו מצערים את הנגזל בזמן הגזילה. אך אם האדם ישן ואינו מרגיש את הצער שבלקיחה, אין כאן איסור. לפי יסוד זה, אצל אדם הראשון שהיה שרוי בתרדמה עמוקה ולא הרגיש .בנטילת הצלע, לא שייך כלל איסור גזילה, ולכן אין כאן קושי כלל , ביאר: כי העיקרון שהיכן שהשני אינו יודע ואין לו צער)(דף כא ע"א השפת אמת במסכת תענית ליכא איסור גניבה על מנת לשלם, הוא יסוד מוצק. הוא מבאר כי האיסור להטריח את חברו או לגרום לו דאגה הוא לב עניין הגזילה, וכאשר הפעולה נעשית ללא ידיעת הנגזל ותוך כוונה ברורה .להטיב עמו ולהשיב לו כפל טובה, המציאות ההלכתית משתנה , ביאר: כי מי שחברו הכין מים לנטילת שחרית)(סימן א סעיף קטן ג המשנה ברורה באורח חיים מותר להשתמש בהם אם ברור לו שיחזיר לו, שכן אין כאן גזל אלא הלוואה המבוססת על ההנחה מבארים כי גם כאן הטעם הוא שאין כאן צער לנגזל, ובמקום)(שם שהחבר יסכים לכך. האחרונים .שאין צער וישנה ודאות בהשבה, אין להחשיב זאת כפעולה האסורה של גניבה על מנת לשלם ביאר: כי אם מזכה לו על ידי אחר מיד, לאו גניבה מקרי, כיון שהאחר)(כללים אות ג ילקוט הגרשוני יודע מזה. בכהאי גוונא, גם אם לוקחים דבר מחבר, אם הפעולה נעשית בשקיפות מול גורם שלישי או מתוך הבנה שהדבר נועד לטובתו המוחלטת של הנגזל, אין זה בכלל הגזל האסור. בדרך זו ניתן ליישב את תמיהתם של רבותינו על כך שהגמרא במסכת בבא מציעא קובעת איסור חמור לגזול .על מנת לשלם, בעוד התירוץ בגמרא בסנהדרין נראה כסותר זאת כעת אנו מגיעים אל הדיון המרתק בספרי האחרונים וגדולי הדורות, המנסים ליישב את הסתירה שבין חומרת האיסור לבין מעשים המשתקפים במקורות, כגון המעשה המיוחס לאיוב שנטל שדה מיתומים כדי לשבחה ולהחזירה. עלינו להבין כיצד ניתן לגשר על התהום שבין הגדרה הלכתית .יבשה לבין מציאות של השבחה לטובת הזולת, מבלי לפרוץ את גדרי התורה ביאר: כי הקושיה על המעשה המיוחס לאיוב)(דף טז עמוד א התורת חיים במסכת בבא בתרא ?היא עצומה, שהרי איסור גזל הוא מוחלט, ואיך ייתכן שיהיה מותר לגזול אפילו למטרות טובות ביאור הדברים נעוץ בכך שאיוב לא נטל מכל אדם, אלא מיתומים קטנים שאין להם דעת לעמוד על זכויותיהם, ובמקום שהבעלים אינם מודעים לזכותם, הרי שנטילה לצורך השבחת נכסיהם .אינה מוגדרת כגזל אלא כפעולת הצלה ביאר: כי אף שאין היתר גורף לגזול, יש להבחין)(דף טז עמוד א היד רמ"ה במסכת בבא בתרא בין פעולה המצערת את הבעלים לבין פעולה הנעשית בנכסים שאין הבעלים יכולים להשביחם בעצמם. כאשר הפעולה מוסיפה ערך ממשי לנכס, הרי שהיא הופכת למעשה של חסד, ובלבד .שהדבר נעשה בדרך שאין בה עושק או חסרון כיס לטווח ארוך

גם לנשמה מגיע אוכל 194 194 ביאר: כי עיקר האיסור בגזל על מנת לשלם הוא בשל)(דף טז עמוד א הרש"ש במסכת בבא בתרא ,החשש שהגזלן לא יוכל לשלם, או שייגרם צער לנגזל. אך בנסיבות שבהן ברור שהנגזל יצא נשכר ובפרט כשמדובר ביתומים שזקוקים למי שידאג לנכסיהם, הרי שאין כאן את הכוונה הפסולה של .גזלן, אלא את הכוונה של אפוטרופוס המבקש להיטיב ביאר: כי אכן יש לחלק בין גדולים)(דף טז עמוד א הגהות רבנו נתן אדלר במסכת בבא בתרא לקטנים. בגדולים יש להם צער בזמן הנטילה, ולכן אסור לגזול מהם, אך אצל יתומים שאין להם דעת ואינם חווים את הצער בנטילה, הרי שהפעולה אינה נופלת תחת הגדרת הגזל האסור, אלא .תחת הגדרת הניהול המיטיב אנו ניגשים כעת לתרגם את המושגים המופשטים למציאות חיינו, אל תוך המערכת העדינה שבין קניין לבין חסד. השאלה המעשית המלווה אותנו היא עד היכן משתרע המותר והאסור כאשר אנו פועלים בנכסי חבר מתוך כוונה להיטיב. הדיון העמוק על גזל על מנת לשלם, וההבחנות שראינו בין מצב שבו יש צער לנגזל לבין מצב שבו אין צער, פותחים בפנינו שערים חדשים להבנת דיני .נזיקין וערבות בתוך הקהילה ביאר: כי היסוד של חוסר צער)(על מסכת סנהדרין דף לט ע"א מו"ר הגר"א וייס בספרו מעדני אשר הנגזל הוא המפתח להבנת ההיתר לפעול בנכסי הזולת בנסיבות מסוימות. לפי זה, אדם השואל כלי מחברו ללא רשות, אך בנסיבות שבהן ברור לו לחלוטין שהחבר היה מסכים לו היה כאן, והוא מחזיר את הכלי כשהוא משופר או במצב טוב יותר, אין זה מוגדר כמעשה גזל אלא כפעולה של .שותפות ודאגה לצרכי חבר ביאור הדברים במציאות החיים הוא כי עלינו לבחון את המושג אומדנא דמוכח. כאשר מדובר בשימוש בנכסי חבר באופן שאין בו שום חשש של פגיעה בבעלותו או בצער נפשי, הרי שההלכה מגלה פנים של חסד המאפשרות לאדם להיות שותף בצרכי חברו. מצינו בפוסקים כי מי שמשתמש במים של חברו לנטילת ידיים מתוך ידיעה שהחבר ישמח בכך ומתוך כוונה להחזיר או להשלים .את החסר, אינו עובר על איסור גזל, שכן כוונת הלב ומהות הפעולה הן שמגדירות את אופי האיסור ביאר: כי גבולות האיסור משתנים כאשר הנגזל הוא קטין)(דף כא ע"א השפת אמת במסכת תענית או אדם חסר דעת שאינו מודע לנטילה, ואין לו כל צער. מנפקא מינה זו אנו למדים שבתחום החינוך והאחריות כלפי תלמידים או בני משפחה שאינם בני דעת, ישנה חובה מוסרית והלכתית לפעול בנכסיהם או בניהולם כדי להשביח את מצבם, ואין כאן כל פגם של גזל, אלא מילוי התפקיד של .אפוטרופוס המכוון לטובתם מסקנת הדברים היא כי בעת שאנו נוטלים יוזמה בנכסי אחרים, עלינו לוודא שני תנאים מצטברים: האחד הוא היעדר צער מוחלט לנגזל, והשני הוא ודאות גמורה שהפעולה אכן מטיבה עם הבעלים. כאשר אלו מתקיימים, הפעולה משתנה ממעשה של לקיחה אסורה למעשה של קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך, שכן הערבות ההדדית מחייבת אותנו לא להישאר אדישים למצב נכסי .זולתנו כאשר ביכולתנו להשביחם כאשר אנו מתבוננים בגלותו של קין, אנו נחשפים למערכת עמוקה של דין ורחמים, שבה

תישארב תשרפ 195 195 הנדודים אינם משמשים רק כעונש על שפיכות דמים, אלא כמעבדה רוחנית שבה האדם נדרש לעבור תהליך של זיכוך פנימי. קין, שביקש לשלוט באדמה ולהכפיף אותה לרצונו, נעקר ממנה כדי ללמוד כי העולם אינו נכס בבעלותו, אלא מקום של ארעיות המחייב ענווה מתמדת. גלותו של קין היא קריאת השכמה לנפש שאיבדה את הקשר עם אחיה ועם בוראה, והיא הופכת למסלול של .בירור שבו האדם נדרש למצוא את מקומו מחדש תחת צל השכינה ביאר: כי הגלות)(שער התבונה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון היא תיקון לחטא העריצות. קין ביקש לשלוט באדמה ובגורל אחיו, והגלות מלמדת אותו שהעולם אינו נכס פרטי שלו, אלא מקום ארעי שבו עליו לשוטט בחיפוש אחר משמעות. הנדודים מחייבים .את האדם להכיר בכך שאין לו מקום של קבע בעולם הזה אלא אם כן הוא זכאי לו מכוח מעשיו .הכהן הגדול מאחיו מבאר כי הנפש שחטאה בקינאה ובאלימות זקוקה לטלטלה כדי להתעורר היציאה אל הנדודים פותחת בפני קין את האפשרות לפרספקטיבה חדשה; במקום להיאחז בקרקע ובבעלות עליה, הוא מוזמן להשתחרר מהצורך בבעלות ולחפש את הקרבה האלוקית בכל מקום .אליו יגיע. זהו תהליך שבו התנועה הפיזית הופכת למנוע של תנועה פנימית אל עבר התשובה ביאר: כי הנדודים הם תגובה ישירה לניתוק שנוצר)(שער ח רבי יצחק עראמה בספר עקדת יצחק בינו לבין האדמה. משעה שקול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, האדמה עצמה – שהייתה אמורה להיות שותפה לקין – הופכת להיות זרה לו. זוהי ההשלכה הטבעית של החטא: האדם שפוגע באחיו, מנתק את עצמו מהשורשים שלו ומהחיבור הטבעי לעולם, ועל כן הוא נע ונד, חסר שורש וחסר מנוחה. רבי יצחק עראמה מחדש כי הגלות היא מראה המשקפת את מצבו הפנימי של האדם. האדם שאין לו שלום בתוך נפשו, לא יוכל למצוא מנוחה בשום מקום גיאוגרפי. התיקון בגלות הוא ההבנה שכל עוד האדם אינו בשלום עם הבריאה ועם אחיו, הוא יישאר בגלות. התכלית של גלות זו היא להביא את קין להבנה שרק דרך הכרה באחריות ובערבות, הוא יוכל לשוב ולמצוא .מנוח לכף רגלו .הגלות במובנה העמוק היא המקום שבו מתפרק האדם מן היומרה לשלוט על המציאות הנדודים כופים עליו להכיר בכך שהוא אורח בעולם, וכי כל צעד שלו על פני האדמה חייב להיות ,מלווה ביראת שמים ובחיפוש אחר הרצון האלוקי. בגלות, האדם מבין שהמנוחה אינה בקרקע אלא בחיבור הנפשי לבורא, וכי הנדודים הם למעשה הדרך להפוך כל מקום למקום שבו השכינה יכולה לשרות. כך הופכת הגלות ממסלול של ייסורים למסלול של עלייה רוחנית, שבו כל תחנה .בדרך היא הזדמנות נוספת לבירור, לעשיית חסד ולתיקון החטא שפתח את הדרך אל השממה כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם, אנו מגלים כי סיפורם של קין והבל אינו רחוק מאיתנו כמטחווי קשת, אלא מהווה בבואה של מלחמותינו הפנימיות ביותר. המבט על הגלות, על הנדודים ועל שאלת האחריות אינו תיאור היסטורי בלבד, אלא מפה לנפש האדם המבקשת את תיקונה. השאלה איה אחיך אינה מופנית אל קין בלבד, אלא היא מהדהדת בחדרי הלב של כל אחד מאיתנו ברגעים .שבהם אנו נדרשים לבחור בין התכנסות בתוך האגו והקנאה לבין יציאה אל עבר הערבות והאחריות ביאר: כי כוחה של)(חלק י, יורה דעה סימן מ הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר התשובה גדול מכל הגלות, וכי היכולת של האדם להכיר בחטאו ולשוב אל הבורא היא היא

גם לנשמה מגיע אוכל 196 196 שמבטלת את הנדודים והופכת אותם למנוחה. ביאור הדברים בנפש הוא כי האדם לעולם אינו ננעל בתוך מציאות של חטא. הקנאה, שהובילה את קין לאבד את שליטתו על יצרו, יכולה להתהפך אצל האדם המאמין לכוח מניע לבנייה ותיקון. כאשר האדם מבין שכל נפילה היא הזמנה לבירור חדש, הוא מפסיק לראות את עצמו כקרבן של נסיבותיו, ומתחיל לראות את עצמו כמי שבידו .הכוח לעצב את עולמו הפנימי , ביאר: כי הקדוש ברוך הוא)(על מסכת סנהדרין דף לט עמוד א מו"ר הגר"א וייס בספרו מעדני אשר במעשיו עם אדם הראשון, מלמד אותנו כי האמת האלוהית אינה מחפשת את הדין היבש, אלא את צמיחת הנפש. השילוב בין גילוי החסד – הבאת שפחה לשמשו של האדם – לבין הצורך בהכרה בנטילה, מבטא את המתח העמוק שבו אנו חיים: האדם זקוק להגנה ולחסד, אך עליו גם ליטול אחריות על הפעולות שנעשות בעבורו. העבודה על הנפש היא להגיע למצב שבו אנו מבינים את .הטוב שניתן לנו, לא כדבר המובן מאליו, אלא כמתנה המטילה עלינו אחריות כבדה כלפי הזולת כאן טמונה התובנה העמוקה להנהגת האדם: כל פעולה שאנו עושים בנכסי אחרים או בטריטוריה אישית של חבר, חייבת לעבור דרך מסננת הלב. האם הפעולה נעשית מתוך חסרון של הזולת, או ?מתוך אגו פרטי? האם אנו מבקשים את טובת המציאות, או שמא אנו מבקשים את קידומנו האישי הנפש המבקשת אמת לומדת כי התיקון האמיתי מגיע כאשר האדם מוותר על הבעלות המדומה ,ומאמץ את הגישה שכל העולם כולו פיקדון הוא בידינו. בתהליך זה, הנדודים הופכים לשליחות והאחריות הופכת לגשר של חיבור בין נשמות. זוהי דרך החיים שבה כל אדם מבין שהוא שומר על הגן של אחיו, וכי בשמירה זו הוא מוצא את המנוחה הגדולה ביותר – מנוחת הנפש השבה .אל מקורה כאשר אנו מניחים את ספרי הפוסקים ומתבוננים אל תוך עומק המצפון, אנו מבינים כי גדרי .ההלכה אינם אלא המסגרת החיצונית למשהו גדול ונעלה הרבה יותר: הרגישות הפנימית לזולת המצפן המוסרי שנוצר מתוך דיוננו מלמד אותנו כי האדם אינו רשאי להסתתר מאחורי היתרים – פורמליים, אלא נדרש לשאול את עצמו בכל רגע האם פעולתו – גם אם היא מכוונת להיטיב נושאת בחובה חותם של אמת. התיקון המוסרי אינו נמדד רק בתוצאה המוחשית, אלא במידת .השקיפות והיושר שבה אנו ניגשים אל נכסיו ופרטיותו של הזולת ההבנה המוסרית העמוקה היא כי היכולת לזהות את צרכי הזולת מבלי להזדקק לנטילה ללא רשות היא פסגת האחריות. החטא של קין נולד מתוך התעלמות מהצורך של אחיו, והתיקון שאנו מציבים לעצמנו הוא פיתוח של עין טובה שאינה חומדת ואינה מסיגה גבול, אלא מבקשת להעניק ולבנות. המצפן שלנו מכוון אותנו להבין שכל מה שניתן לנו מאת הבורא, מופקד בידינו לא כדי להוסיף על חשבון אחרים, אלא כדי להפוך למקור של ברכה, כאשר היד הפתוחה לנתינה קודמת .לכל רצון לשיפור עולם בדרך עקלקלה האחריות הפנימית מחייבת אותנו לחדול מן הנטייה האנושית לתרץ פעולות שנובעות מרצון אישי תחת אצטלה של עשיית חסד. המצפן הנבנה כאן הוא מצפן של כנות: לפני שאני נוטל משהו שאינו שלי, אני בוחן את דקות הרצון שלי. אם התכלית היא אכן טובת החבר, הרי שהדרך הישרה היא לשתף את החבר או לפעול בהסכמה מלאה. המוסר האמיתי אינו מחפש פרצות בהלכה כדי

תישארב תשרפ 197 197 להצדיק מהלך, אלא מחפש את הדרך שבה כבודו של הזולת נשמר באופן מוחלט, תוך הכרה בכך .שרכושו של חברי הוא קודש קודשים שאין לגעת בו בלא רשות מפורשת זוהי הדרך שבה אנו בונים את עולמנו המוסרי: לא מתוך היתרים, אלא מתוך יראת שמיים טהורה שרואה בכל פעולה ביטוי למערכת היחסים העדינה שבין אדם לחברו ובין אדם לבוראו. המצפן המוסרי שלנו אינו מורה לנו רק מה מותר ומה אסור, אלא מה ראוי ומה נעלה. בחיים שבהם המוסר ,הפנימי מוביל, האדם הופך להיות שומר לטובתו של אחיו, וכל פעולה שלו נעשית מתוך ענווה ,מתוך הכרה בגבולות, ומתוך שאיפה כנה להביא מזור ותיקון לעולם, לא על ידי כיבוש ונטילה .אלא על ידי שותפות וחסד בסיום המסע המרתק הזה, אנו אוספים אל ליבנו שתי תובנות יסוד שיכולות להאיר את :הדרך בהליכותינו ראשית, למדנו כי השאיפה להיטיב לזולת אינה יכולה לשמש כקרדום לחפור בו כדי לעקוף את גדרי הצדק והיושר. האחריות האמיתית מתחילה בכיבוד גבולותיו של האחר, שכן דווקא מתוך צדדיות-השמירה על זכויותיו של החבר נבנית האהבה והערבות ההדדית, ולא מתוך פעולות חד .שעלולות ליצור פירוד וצער שנית, ההבנה כי כל ניסיון לשיפור המציאות חייב להתחיל בבירור כוונת הלב. כאשר האדם פועל בשקיפות, מתוך ענווה ומתוך כבוד לבעלותו של חברו, הפעולה משתנה והופכת ממעשה .של חולין למעשה של חסד אלוקי, המאפשר לאור השכינה לשרות בין הבריות :עיקר העניין:עיקר העניין שורש הדיון אינו עוסק רק בהיתר טכני כזה או אחר לגזול על מנת לשלם, אלא בבירור השאלה האם האדם מורשה להיות האפוטרופוס על עולמו של חברו על דעת עצמו. הדינמיקה המרתקת שבין גזל לבין החלפה מבורכת מלמדת אותנו שבתורתנו אין מקום למטרה המקדשת את האמצעים אם האמצעים פוגעים ברצון החופשי או בפרטיות של הזולת. הלקח הנצחי מהמעשה באדם הראשון ומתשובתה של בת רבן גמליאל הוא שהקב"ה, בורא העולם, הוא היחיד שיכול לבצע פעולות של נטילה והשבה המביאות לשלמות ללא רבב. האדם, לעומת זאת, נדרש תמיד לדרך הישרה של הסכמה, שקיפות וכבוד הדדי. הנדודים של קין והחיפוש של איוב אחר תיקון נכסי יתומים הם תזכורת מתמדת לכך שהעולם אינו שדה הפקר, וכי כל צעד שלנו בנחלת חברנו חייב להיות מונחה על ידי אמת פנימית שאינה מבקשת .לתרץ חטא, אלא לבנות חיים של אמונה, שותפות ואחריות עמוקה זה לזה האדם הנאמן באמת לדרך התורה, מבין כי גבולות הרכוש הם ביטוי למרחב ,הקדושה שבין אדם לחברו. כאשר הנתינה והחסד נעשים בדרכי יושר ובהסכמה .הם הופכים את העולם ממרחב של רדיפת אינטרסים למקדש של ערבות הדדית

גם לנשמה מגיע אוכל 198 198