?האם מקיימים מצות פריה ורביה בבן ממזר

במרחבי ההיכל, בתוך השקט המתוח שבו נשמע רק רשרוש הדפים ותקתוק השעון .העומד על הקיר, ניצבת שאלת עומק המטלטלת את אמות הסיפים של מושג המצווה ,"האדם, המבקש בכל מאודו להידבק ברצון בוראו ולקיים את הצייווי העתיק "פרו ורבו

האם מקיימים מצות פריה ורביה בבן ממזר במרחבי ההיכל, בתוך השקט המתוח שבו נשמע רק רשרוש הדפים ותקתוק השעון .העומד על הקיר, ניצבת שאלת עומק המטלטלת את אמות הסיפים של מושג המצווה ,"האדם, המבקש בכל מאודו להידבק ברצון בוראו ולקיים את הצייווי העתיק "פרו ורבו ,מוצא עצמו בסיטואציה מורכבת שבה המעשה נולד מתוך איסור. האוויר בחדר הופך כבד כמעט סמיך, בעוד המחשבה מתרוצצת בין קדושת הזרע לבין חומרת העבירה. האם הזרע ,שהושחת במעשה אסור יכול להניב פרי שמקיים מצווה, או שמא המעשה שנעשה בצללים ?בתוך הלילה והסתר הפנים, חוסם את האפשרות להצטרף אל שרשרת הדורות המקודשת ניחוח של דיון הלכתי צרוף עומד באוויר, יחד עם התחושה העמוקה של חיפוש האמת בתוך השברים. האם השבר עצמו, הממזרות הזו, הוא חותם שאין להסירו, או שמא מתחת לפני השטח חבוי ניצוץ שמאפשר לראות בבן זה את קיום המצווה? השאלה מונחת לפנינו, תובעת .תשובה, וכל צעד בתוך הסוגיה מרגיש כהליכה על קו דק בין שמיים לארץ

גם לנשמה מגיע אוכל 294 294 נפנה עתה אל פסוקי התורה, המהווים את שורש המצווה וראשית הדיון. נאמר בספר (פרק "בראשית: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה .)א פסוק כח מבאר שזוהי מצוות עשה, וכי על ידי ציווי זה מבקש הבורא להעמיד)(בראשית א כח רש"י דורות שיכירו את מלכותו בעולם. הדברים מלמדים כי המצווה אינה רק פעולה טכנית, אלא כניסה לתוך תוכנית אלוהית שנועדה להפיח חיים באדמה, להביא אל הארץ צלם אלוהים .חדש, ולהמשיך את שרשרת ההוויה מפרש כי הברכה והציווי ניתנו לאדם כדי שיהיה)(בראשית א כח רבי אברהם אבן עזרא דמיון לבורא ביכולת הולדת דורות, שכן הבורא הוא נצחי והאדם, בבואו להוליד, מדמה את פעולת הבורא בבריאת העולם. הביאור בזה הוא שהולדת בן היא יצירת חיים חדשים, פעולה .שמעמידה את האדם בעמדה של שותפות עם הקדוש ברוך הוא בכינון המציאות , מבאר כי השם יתברך נתן כוח באדם ובאשה להיות דמותם וצלמם)(בראשית א כח הרמב"ן וכך נמשכת הבריאה לדורות. הוא מדגיש שזו ברכה שנועדה לאפשר לאדם להמשיך את .קיומו גם לאחר לכתו מן העולם, והיא יסוד קיום המין האנושי כולו מבאר כי הריבוי שציוותה התורה נועד להביא לעולם אנשים)(בראשית א כח הכלי יקר שיתעסקו בתורה ובמצוות, שכן זוהי תכלית האדם. על כן, כל פרי בטן הנולד לעולם נושא .עמו פוטנציאל לחיבור אל השמים, והמצווה היא להעמיד בנים שימשיכו את דרך השם מתרגם: פרו וסגו, כביטוי להמשכיות ולהתרבות הממשית)(בראשית א כח תרגום אונקלוס של האדם על פני האדמה. הביאור הפשוט הוא שעל האדם מוטלת האחריות לדאוג שקול .הלימוד והחיים לא ידם, ושהעולם יתמלא בבני אדם שיכירו בבורא נבוא עתה לבחון כיצד משתקפת סוגייתנו במרחבי הש"ס, בשער השערים של הלכות .ייבום ומשפחה : מובאת המשנה הדנה במי שמת בלא בנים, וזאת הברייתא)(דף כב ע"א בגמרא במסכת יבמות תניא, רבי אליעזר אומר, בתו כאשתו, ואם יש לו בן מכל מקום – פוטר את אשת אביו מן הייבום. בגמרא שם מבואר כי אפילו אם הבן הוא ממזר, הרי הוא נחשב כבן לעניין זה, ופוטר , מבאר כי הבן הוא בן לכל דבר)(דף כב ע"א ד"ה ובנו הוא לכל דבר את אשת אביו מן הזיקה. רש"י אפילו לעניין פריה ורביה. מכאן עולה כי על פי הבנת רש"י, אין פסלות הממזרות פוגעת בשם 'בן' לעניין קיום המצווה, שכן המציאות החיונית של הבן היא הקובעת את היות האב .כמי שקיים את ייעודו , מובא בפירוש: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר)(מסכת יבמות פרק ב הלכה ו בתלמוד ירושלמי בתו כאשתו, ואם יש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום. ומוסיף הירושלמי ומבאר: ובנו הוא לכל דבר, אפילו לפריה ורביה. פירוש הדברים הוא שקביעת חז"ל היא מוחלטת – ברגע שנולד בן, בין אם הוא כשר ובין אם הוא פסול, הרי האב יצא ידי חובת .המצווה שכן המציאות הפיזית של בן קיימת לפנינו, והתורה לא חילקה בדין זה

תישארב תשרפ 295 295 אנו מוצאים דיון נוסף: מניין לממזר שהוא פסול? אמר)(דף עח ע"ב בגמרא במסכת יבמות קרא 'לא יבוא ממזר בקהל ה''. ובהמשך הגמרא דנה בכך שממזר אינו חי, ומבארת הגמרא (דף קט ע"א ד"ה שהדברים אמורים בממזר שאינו ידוע, אך ממזר ידוע – חי הוא. תוספות דנים במקרה של זרע פסול לעניין פטור מן הייבום, ומציינים שזרע פסול עדיין נחשב)כיון כמי ששמו מחוי, כלומר, הזרע אינו נעלם מהמציאות והוא משאיר רושם של בן. נראה לבאר שהגמרא מכוונת לכך שגם במקום שיש פסלות, המציאות של 'זרע' קיימת, והיא כוח ביולוגי המונח לפנינו, מה שיוצר את הדיון האם ניתן לראות בו קיום מצווה או שמא הפסלות .מהווה מחיצה נפנה עתה אל משנתם של עמודי ההוראה, הראשונים, אשר ניתחו את היסודות שהנחנו .בתלמוד וביקשו לברר את גבולותיה של המצווה במציאות המורכבת הזו פירש: וכי אמרינן דממזר פוטר את אשת אביו מן)'(מסכת יבמות דף כב ע"א ד"ה מתני הריטב"א הייבום, דהואיל וקרינן ביה 'בן', הרי הוא כבן לכל דבר שבתורה, ואפילו לעניין פריה ורביה יצא האב ידי חובתו. הביאור בזה הוא שהגדרת 'בן' אינה תלויה בכשרותו ההלכתית בתוך הקהל, אלא בעצם היוולדו מן האב, וברגע שהגדירה התורה את הוולד כבן, הרי שהאב קיים .דתי בחיים-את ייעודו האנושי , ביאר: שכל שנקרא בן, אף על פי שאינו ראוי לבוא בקהל)(מסכת יבמות דף כב ע"ב המאירי הרי הוא פוטר את אשת אביו מן הזיקה, ושייך בו שם פריה ורביה. נראה להסביר שדבריו מחדשים כי המצווה אינה תלויה בייחוסו של הוולד או במעמדו הציבורי, אלא בתוצאה .הממשית של לידת בן שמאריך את ימי אביו ומשאיר לו תולדות בעולם, וזהו עיקר המצווה ביאר: שאף על פי שאין הממזר ראוי לבוא בקהל ה', מכל)(מסכת יבמות דף כב ע"ב הרשב"א ,מקום הרי הוא קרוי בן, ועל כן לעניין מצות פריה ורביה, שעיקרה הוא ההולדה וההמשכיות ,הרי הוא כבן גמור לכל דבר. ההסבר בזה הוא כי ההבחנה בין 'זרע' ל'קהל' היא מהותית .ובמקום שבו התורה לא הגבילה את המצווה רק לזרע כשר, הרי שעצם ההולדה היא המכרעת כאשר אנו פונים אל שולחן הפוסקים האחרונים, מתגלה התמודדות מרתקת עם שאלת .המקורות והכרעת ההלכה, שכן מצאנו דעות מנוגדות הנשענות על ניתוח המקורות הקדומים כתב: שבן ממזר מקיים מצות פריה ורביה. בביאור הדברים נראה)(אה"ע סימן א הבית יוסף לומר כי הוא סמך על דברי הריטב"א והרשב"א שהבאנו לעיל, הרואים בהגדרת 'בן' מושג מוחלט שאינו תלוי בכשרות הייחוס, וכל עוד קיימת המציאות של בן שנולד לאב, הרי שהאב .יצא ידי חובת המצווה שנצטווה בה בתורה . פסק להלכה: היה הבן ממזר או חרש, שוטה וקטן, קיים המצווה)(אה"ע סימן א סעיף ז הרמ"א בביאור פסק זה נראה כי הרמ"א הכריע כדעת הבית יוסף, וסבור כי כל עוד הבן קיים וניתן להגדירו כוולד של האב, הרי שהמצווה התקיימה, שכן אין התורה מתנה את קיום המצווה .בבנים בעלי מעמד הלכתי מיוחד של כשרות לנישואין ביאר: שהמוליד ממזר לא קיים מצות פריה ורביה, והוסיף כי האב)(סימן תק הספר חסידים

גם לנשמה מגיע אוכל 296 296 אף מעכב את ביאת המשיח. בביאור עומק דבריו נראה לומר כי הוא סבור שהתורה דורשת ,לא רק לידה פיזית, אלא לידה של צאצא המשתלב בשרשרת הקדושה של עם ישראל .ומכיוון שממזר אינו שייך ל'קהל', הרי שהולדתו אינה נחשבת כקיום מצווה בזרע קדוש ביאר: שדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש היא דלא קיים המצווה בבן)(אה"ע סימן א הברכי יוסף ממזר, וזאת משום שהשמיטו את דברי הירושלמי. נראה להסביר שפוסקים אלו סבורים כי קיום מצווה מחייב יצירה של אדם ששייך לכלל ישראל, ובהיעדר שייכות זו, אין כאן קיום .של 'פרו ורבו' כפי שנצטוונו ביאר: שלפי ספר חסידים הטעם שאין מקיימים מצווה)(אה"ע סימן א ס"ק יא הבית שמואל .בממזר הוא משום דקיימא לן שממזר אינו חי, ואם אינו חי הרי לא התקיים קיום של בן הוא מיישב את הסתירה בכך שייתכן וספר חסידים מדבר בממזר שאינו ידוע, אבל בממזר .ידוע שהוא חי, הרי שגם לשיטתו האב קיים את מצוותו כאשר אנו ניגשים לשמוע את קולם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, אנו מוצאים כיצד הם מתמודדים עם המתח שבין פסיקת ההלכה המעשית לבין העומק המחשבתי הטמון בשורשי הסוגיה, ומנסים ליישב את המקורות המורכבים הללו ברוח התורה .והפסיקה הצרופה ביאר: שמדוע השמיטו הרי"ף, הרא"ש)(בהלכות בכורות להרמב"ן, פרק ח, אות ו המהרי"ט אלגזי .והרמב"ם את דברי הירושלמי, מפני שלדעתם בממזר לא מקיים האב מצות פריה ורביה הוא מסביר שמאחר שאיסור הממזרות הוא איסור עולם, הרי שהמציאות של הולדת ממזר היא מציאות של 'מצווה הבאה בעבירה', שכידוע אינה נחשבת לקיום של המצווה, ועל כן פוסקים אלו סברו שיש להתעלם מן המקור המקל שבירושלמי, שכן הוא אינו עולה בקנה .אחד עם יסודות ההלכה ביאר: בקושיא מדוע לא נאמר כאן דין מצווה)(מצוה א, אות ח הגאון בעל המנחת חינוך הבאה בעבירה, שמכיוון שאם לא נולדו לו בנים הרי הוא כמי שלא קיים המצווה, הרי מוכח שעיקר המצווה הוא לידת הבנים עצמה, והביאה אינה אלא הכשר למצווה. על כן, אין לומר שגוף הביאה האסורה הופכת את המצווה למצווה הבאה בעבירה, שהרי בשעת קיום המצווה הממשית – הלא היא לידת הוולד – אין כאן מעשה עבירה, אלא יצירת חיים שאינה תלויה .בעבירה שקדמה לה ביאר: שאף על פי שיש מקום)(בשו"ת פרי יצחק, חלק ב, סימן מא הגאון רבי יוסף בלאזר זצ"ל לטענה של מצווה הבאה בעבירה, הרי שאין זה פוטר את האב מחיובו הכללי, שכן עצם .המציאות של בן שנולד לעולם היא המטרה של התורה, והיא אינה בטלה מפני אופן הלידה הוא מוסיף שכל עוד הבן חי וקיים, הרי שהאב השיג את מטרת החיים והעמיד תולדות, ובכך .הוא מקיים את רצון הבורא בבסיסו ביאר: שאף אם נניח שיש)(בשו"ת יהודה יעלה, חלק א, יורה דעה, סימן רסה הגאון רבי יוסף אסאד כאן בעיה של מצווה הבאה בעבירה, הרי שמציאות הלידה משנה את פני התמונה, שכן לא

תישארב תשרפ 297 297 ניתן להגדיר יצירת חיים כעבירה, אלא יש כאן פנים לכאן ולכאן. הוא נטה לומר שיש לחלק בין מצוות שקיומן תלוי בביאה, לבין מצווה זו שקיומה תלוי בתוצאה, ולכן ייתכן שאין כאן .את הפסול הרגיל של מצווה הבאה בעבירה ביאר: כי גם במקום)(במשנתו הרחבה על סוגיות התלמוד הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שיש בו פסול של ממזרות, אין זה מבטל את יסוד הבריאה האלוהי שבאדם, וכי המצווה שייכת למהות האדם כנברא בצלם. לפי דבריו, הניצוץ האלוהי שבאדם אינו תלוי בכשרות ההלכתית המצומצמת, אלא בעצם מהות החיים, ועל כן מקיים האב את מצוותו במובן .הרוחני והמהותי של המשכת הדורות כאשר אנו נוטשים את כותלי בית המדרש ופונים אל נתיבי החיים המעשיים, מתברר כי השאלה אם מקיים האב מצות פריה ורביה בבן ממזר אינה רק עיונית, אלא משליכה על .שאלות יסוד בהנהגת האדם ובתפיסת חובותיו הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת לשאלה האם אדם שנולד לו בן ממזר מחויב להמשיך ולטרוח אחר בנים נוספים, או שמא הוא נחשב כמי שכבר יצא ידי חובת המצווה. לשיטת הרמ"א והסוברים כמותו, האדם עמד בחיובו, שכן המציאות הממשית של בן העמיד את קיומו בעולם; אך לשיטת הפוסקים המחמירים והסוברים שאין כאן קיום מצווה, הרי שהאב עדיין עומד תחת ציווי התורה ומוטל עליו להוליד בנים כשרים, שהם המהווים את המשך .שרשרת הקדושה של עם ישראל השלכה נוספת מתגלה במצבים של מצוקה רפואית או הלכתית, בהם עולה השאלה האם מותר להוציא ממון רב או להסתכן לצורך הולדת בן נוסף כשכבר קיים בן ממזר. אם נחליט כי מצוות פריה ורביה קויימה, הרי שהמאמצים הנוספים אינם בגדר חובה הלכתית, אלא רצון פרטי בלבד. מנגד, אם נפסוק כי אין כאן קיום מצווה, הרי שכל מאמץ להולדת בן כשר .’הופך להיות חלק בלתי נפרד מחובתו המוחלטת של כל יהודי להעמיד צאצאים בקהל ה במישור הרגשי והרוחני, הסוגיה מכריחה את האדם להבחין בין 'תוצאה' לבין 'ייעוד'. האם המטרה היא הולדת צאצא גרידא, או שהמטרה היא כניסה אל תוך מחזור החיים של עם ישראל. הלכה למעשה, הכרעת הפוסקים המקילים משקפת את העומק שבערך החיים כשלעצמם, בעוד המחמירים מבקשים להציב גבול ברור, שבו המצווה נבחנת לא רק בתוצאה, אלא גם בדרך הראויה והכשרה שבה היא נעשית, כדי שהדורות הבאים ימשיכו .את הדרך בטהרה ובקדושה כשאנו מעמיקים בנפש הסוגיה, אנו ניצבים בפני המתח הקיומי שבין הלידה הפיזית לבין ,היצירה הרוחנית של הקהילה. מצות פריה ורביה אינה מסתכמת בהעמדת וולד על רגליו אלא היא מהווה את שער הכניסה של האדם אל הנצח האלוהי. השאלה אם ממזר מקיים את המצווה נוגעת בשאלה העמוקה: האם המצווה מתמקדת בביולוגיה, או שמא היא דורשת מהות, קדושה ושייכות למחזור החיים של עם ישראל. כשאנו בוחנים את גבולות היכולת האנושית, אנו מבינים כי יצירת חיים היא פעולה שמעבר לזמן, אולם קיום המצווה דורש .שהחיים הללו יהיו מחוברים לשורש הקדוש שממנו יונק עם ישראל את חיותו

גם לנשמה מגיע אוכל 298 298 העומק הרעיוני טמון בהבחנה שבין הולד לבין הקהילה. הלידה הממשית היא עובדה ,שאינה ניתנת לערעור, והיא מבטאת את כוחו של האדם להיות שותף בבריאה. עם זאת התורה נתנה את מצוותיה בתוך מסגרת של קהל, של ברית, של קדושה. הדיון אם בן ממזר מקיים מצווה מלמד אותנו שקיימת רמה של קיום המצווה שבה האדם רואה את התגשמות רצונו להוליד, ורמה גבוהה יותר שבה המצווה הופכת להיות חלק מתיקון העולם ומהמשכיות ,הברית. המציאות הזו מזמינה אותנו לחשוב על מהות החיים לא רק כעל המשכיות של גנים .אלא כעל המשכיות של אידיאלים, של תורה, ושל דבקות בבורא שאין לה סוף המתח הזה מחדד את התובנה שגם כשהאדם פועל בדרך שאינה מובילה אל ה'קהל', הוא לעולם לא מאבד את צלם האלוהים הטבוע בו. יחד עם זאת, הסוגיה מציבה מראה בפני האדם ומזכירה לו שהשאיפה לקיום מצווה בשלמותה צריכה לחתור תמיד אל הקדושה ואל המקום שבו החיים והברית נפגשים. הבדל זה בין הולדת חיים לבין ביסוס הברית מדגיש שגם כשהאדם מגיע אל היכולת להוליד, הוא לעולם נשאר עומד לפני המחסום העליון שבין .עשייתו הטבעית לבין השלמות הרוחנית שהתורה מצפה לה ההתבוננות במורכבות שבין לידת וולד ממזר לבין חובת המצווה מציבה את האדם מול מראה פנימית חדה, המאלצת אותו לבחון את המניעים העמוקים של נפשו ואת יסודות האמונה המנחים את הנהגתו. כאשר האדם מבקש להעמיד צאצאים, הוא פועל לא רק מכוח .הדחף הטבעי, אלא מתוך כיסופים פנימיים להמשיך את נשמתו מעבר לגבולות הזמן והחומר הרגע שבו הוא מבין כי נולד לו בן, גם אם הוא נולד בתוך מציאות של איסור, מציף בקרבו שאלות על מקום הבחירה החופשית בחייו. כאן נחשפת נקודת המפגש שבין חולשות האנוש לבין השאיפה לדבקות באלוקות; דווקא מול הפספוס שבדרך, מבין האדם כי האמונה אינה מבוססת על שלמות חיצונית, אלא על הכניעה המוחלטת לרצון הבורא והכרה בכך שכל .חיים הם מתנה שמקורה בנשמה שנופחה מפי עליון נפש האדם, כפי שהיא מתגלה בהקשר זה, היא מרחב של מאבק מתמיד בין יצר החיים לבין גבולות ההלכה. הידיעה כי ישנו קו גבול של קדושה שאין לפרוץ אותו, מחזקת בלב את האמונה כי החיים כשלעצמם הם ערך שאין לו שיעור, וכי חובתו של האדם היא לטפח את השקפתו באופן שיחבר את כל מהלכי חייו אל השורש הקדוש. התובנה המחשבתית הזו ,מקרינה על הנהגתו של האדם: במקום לשקוע בצער על העבר או לחפש הצדקות חיצוניות מוטל עליו להעמיק את עולמו הפנימי, להשקיע בתיקון מידותיו ולחתור בכל עוז לקדש את דרכיו בעתיד. האמונה אינה מבוססת על היכולת למחוק טעויות, אלא על היכולת לקבל את .גבולות האדם ולפעול בתוכם מתוך ענווה, יושרה ויראת שמים טהורה ההנהגה הנכונה מתוך סוגיה זו מוליכה את האדם לשמור על קדושת החיים מתוך הכרה עמוקה בערכם האלוהי, ללא תלות במעמד הקהילתי של הוולד. ברגע שהאדם מבין שכל .יצור חי הוא צלם שנברא בדעת עליון, הוא מתמלא ביראה כלפי כוח ההולדה הטמון בו התחושה הזו הופכת למצפן פנימי, המנחה אותו להתייחס לכל חיים שנוצרו באחריות וברגישות, מתוך הבנה שכל בן הוא עולם מלא. החיים הופכים למסע של תיקון, שבו האדם

תישארב תשרפ 299 299 לומד לרומם את מציאותו למדרגה הגבוהה ביותר, תוך שהוא זוכר תמיד שהאחריות על קיום .המצווה בשלמותה מוטלת על כתפיו בכל צעד ושעל הדיון המעמיק בסוגיית הממזר וקיום מצות פריה ורביה מציב את האדם מול מצפן מוסרי עדין, המבקש לברר את ערכו של האדם לא כתוצאה של תווית חברתית, אלא כביטוי של ,נשמה שנבראה בצלם אלוהים. כאשר אנו מתבוננים בחיים שנוצרו מתוך מציאות מורכבת עולה השאלה המוסרית: מהי האחריות המוטלת על היוצר כלפי היצירה שלו, וכיצד עליו לנהוג כדי להבטיח שהחיים שהביא לעולם יתקיימו מתוך כבוד והערכה. המוסר הפנימי הנבנה כאן אינו מבוסס על הישגים חיצוניים או על אישור הקהל, אלא על תחושת הכבוד העמוקה שצריך לחוש כלפי כל ברייה המהלכת בעולם. היראה מפני זלזול בכל חיים, גם כאשר יש סביבם עננה של איסור, נובעת מן ההבנה שכל נשימה היא מתנה שניתנה ממקור .החיים, והרגישות לכל נפש היא המבחן האמיתי למוסריות שבלב האדם הנאמן לדרכו המוסרית מבין כי האמת אינה נמצאת בהכתרת עצמו כבעל מצוות או בחיפוש הכרה, אלא בעמידה נכונה מול התוצאות של מעשיו. הידיעה שקיימות טעויות שאינן ניתנות להשבה מלמדת אותו להעריך את מה שכן ניתן בידו – הכוח להוסיף טוב .וחסד לאותן נפשות שבאו לעולם, והחובה להעניק להן הגנה וערך מוסף של חיבור אל הטוב המצפן המוסרי הזה מוביל את האדם להבנה כי תפקידו אינו רק להוליד, אלא להיות דמות .שמעניקה משמעות לחיים שנבראו, גם אם דרך היווצרותם הייתה רצופה קשיים ומהמורות הוא הופך להיות אדם השוקל את צעדיו מתוך רגישות גדולה, מתוך הכרה בכך שכל חיים הם עולם מלא שדורש טיפוח, וכל ניסיון להפחית בערכו של יצור חי הוא פגיעה במרקם .האנושי כולו ההתייחסות המוסרית הזו מתגלה גם בדרך שבה האדם בוחר להסתכל על עברו ועל התוצאות של מעשיו. במקום להתחבא מאחורי דיונים הלכתיים, הוא מנתב את הכוחות שניתנו לו כדי להאיר את הנפש שהביא לעולם ולהעניק לה את הכלים להתקרב אל צור ,מחצבתה. מתוך בירור הסוגיה, נבנה פנימה מצפן המנחה את האדם להיות ערני לערך החיים לשמור על עדינות נפש מול השברים, ולדעת להרכין ראש בפני החכמה העליונה שמעבר להישג ידו. זהו מוסר שאינו כופה את עצמו, אלא נובע מהבנה של גודל האחריות המוטלת על האדם כמי שנושא את האחריות לקיומם של חיים, ומתוך הכרה שכל פעולה פנימית של .תיקון משפיעה על השלמות של הבריאה כולה אנחנו ניגשים אל רגע הסיכום, אל הנקודה שבה התובנות העיוניות פוגשות את השביל של יום. העיסוק הממושך במעמדו של בן ממזר ובחיוב מצות פריה ורביה אינו רק-חיי היום מסע בנבכי ההלכה, אלא הזמנה לראות את החיים בפרספקטיבה חדשה ומרעננת. כאשר אנו חוזרים אל המציאות הפשוטה, אנו פוגשים את האמת המזוקקת: האדם הוא יצירה שאינה ניתנת לשחזור, וכל רגע של הולדה והמשכיות הוא מתנה אלוהית הדורשת את התייחסותנו יום מוליד הכרה שהערך של אדם אינו נמדד בתוויות-המלאה. המעבר מהעיון אל היום

גם לנשמה מגיע אוכל 300 300 הלכתיות או חברתיות, אלא בקשר הנצחי שבין נשמתו לבין בורא עולם, ובאחריותנו לראות .בכל יצור חי את ניצוץ האלוהות שבו :עיקר העניין:עיקר העניין ככל שאנו מתבוננים במורכבות שבין לידת וולד לבין קיום המצווה, אנו למדים כי האדם הוא עולם ומלואו שנכתב באותיות של אש על ידי הבורא, וכל ניסיון להגדיר את ערכו מחדד את התובנה שאין תמורה לנשמה. החיים אינם רצף של פעולות מכניות, אלא יצירה חיה ופועמת הנשענת על בחירה חופשית ועל אחריות יום, עלינו לזכור כי העוצמה-מוסרית כבדת משקל. כאשר אנו פוסעים במעגלי היום האמיתית אינה נמדדת בחיצוניות, אלא ביכולת המופלאה שלנו להעניק משמעות .לכל רגע, ולראות בכל אדם שעומד מולנו נזר הבריאה שבו שוכן ניצוץ אלוהי חי ,היצירה האמיתית שלנו היא המעשים שאנו בוחרים לעשות והאהבה שאנו זורעים .ובכך אנו הופכים לשותפים נאמנים במעשה בראשית המתחדש בכל בוקר התובנות שדלינו מהסוגיה הזו מלמדות אותנו שדווקא מתוך הבנת הגבולות והעמידה מול מה שאינו בידינו, אנו מוצאים את הכוח האמיתי להוסיף טוב ולהעריך .את החיים כאוצר היקר ביותר שהופקד בידינו כל נשמה שמגיעה לעולם נושאת עמה שייכות נצחית למקור הברכה, ומכאן שהתייחסותנו לזולת ולעצמנו צריכה להיות ביראת קודש, כמי שמבינים כי כל חיים ,הם השתקפות של רצון הבורא. החיים הם מסע של העלאת ניצוצות מתוך הסבך וכל פעולה טהורה שאנו בוחרים לעשות מקדשת את המציאות כולה ומקרבת את .העולם אל תיקונו השלם