האם יכול אדם לשלוח שליח שיכבד את אביו במקומו דשלוחו של אדם כמותו?

לחברו ומולידיו .הנה ,יסוד גדול בתורה הוא כי שלוחו של אדם כמותו ,והמעשה הנעשה על ידי השליח מתייחס במלואו אל המשלח ,כאילו פעל הוא עצמו בידיו ממש .מנגד ,מצוות כיבוד אב ואם אינה רק "תוצאה" טכנית של שובע או כסות ,אלא היא תביעה נפשית עמוקה

ניצבים אנו בפני חקירה יסודית המרעידה את אמות הסיפים של עולם המצוות שבין אדם לחברו ומולידיו .הנה ,יסוד גדול בתורה הוא כי שלוחו של אדם כמותו ,והמעשה הנעשה על ידי השליח מתייחס במלואו אל המשלח ,כאילו פעל הוא עצמו בידיו ממש .מנגד ,מצוות כיבוד אב ואם אינה רק "תוצאה" טכנית של שובע או כסות ,אלא היא תביעה נפשית עמוקה להכנעה ,למורא ולקשר חי בין הבן לבין שורש חייו. כאן מתעוררת השאלה במלוא עוזה :האם כאשר הבן ממנה שליח שיגיש מזון לאביו או שישרתהו ,הוא מקיים בכך את מצוות הבורא ,או שמא המצווה היא חובת הגוף המוטלת על אישיותו של הבן ואינה ניתנת להעברה? האם האב חפץ בשירות או שהוא חפץ בבנו? הסוגיה הופכת מורכבת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים במעשי גדולי האמוראים שנראה כי השתמשו בשליחים ,ומאידך בעונשים שקיבלו אבות האומה על היעדרות אישית מבית אביהם .האם לפנינו מצווה שעיקרה ה"חפצא" – שיהיה האב מכובד ,או שעיקרה ה"גברא" – שהבן יהיה המכבד? מתוך הסערה המחשבתית המבקשת להגדיר את גבולות השליחות אל מול חובת הבן ,נבוא אל המקראות המהווים את מקור הציווי ואל בירור דברי מפרשי התורה שניתחו את מהות המצווה והבטחתה. "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" (שמות כ ,יב). רש"י בפירושו על התורה (שם) מקצר בלשונו הזהב ומפנה אותנו למצווה המקבילה בפרשת קדושים ,שם מפורט תוכן הכיבוד" :איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה ,מלביש ומכסה ,מכניס ומוציא" .מדבריו עולה כי הכיבוד מורכב מפעולות מעשיות של שירות ,מה שמעורר את השאלה האם פעולות אלו יכולות להתבצע על ידי אחר. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו (שם) כותב" :הדיבור החמישי :כבד את אביך -הנה אמר כי הדיבור הראשון הוא כנגד השם ...וכאשר השלים זה הדיבור בעבור כבוד השם ,חזר להזכיר כבוד הנולדים מהשם ,והם האבות" .האבן עזרא רואה בכבוד ההורים המשך ישיר לכבוד המקום .אם הכבוד הוא כלפי השורש והסיבה ,יש לחקור האם ניתן לחלוק כבוד כזה באמצעות מתווך. הרמב"ן בפירושו (שם) מבאר" :הנה המצווה הזאת היא כבוד אל ,כי מאחר שהאב והאם שותפים ביצירה ,המכבדם מכבד את בוראם" .הרמב"ן מעמיק את היסוד שהכבוד הוא הכרה בשותפות היצירה ,ולכאורה הכרה זו צריכה לנבוע מהכרת הטוב האישית של הבן ולא מפעולה טכנית של שליח. רבי משה אלשיך ,בפירושו "תורת משה" (שם) ,עומד על הלשון "כבד את אביך" וכותב:

590

ורתי תשרפ

"ציווהו כי כבוד אב ואם הוא ככבוד המקום ...והכבוד הוא בגופו ובממונו" .מדבריו אנו למדים שישנו פן של כבוד הנעשה "בגופו" ,מה שמחזק את הצד שלא תועיל בזה שליחות. בעל הכלי יקר (שם) מוסיף נדבך חשוב" :מצווה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא ,לפי ששלושה שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו ...ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף ...קל וחומר שתכבד את אביך שבשמים" .הכלי יקר מדגיש את הפן החומרי של יצירת האב והאם מול הפן הרוחני של הבורא ,ומכאן שהשירות הפיזי לגוף ההורים הוא חלק בלתי נפרד מהכרת השותפות הזו. רבי חיים בן עטר ,באור החיים הקדוש (שם) ,מדקדק בלשון "למען יאריכון ימיך" ומבאר שזו סגולה הנמשכת מהמצווה .אם הסגולה תלויה בעצם עשיית המצווה ,יש לעיין האם היא תלויה במעשה הבן דווקא או בתוצאת הכבוד לאב. מתוך בירור יסודות המקראות ודברי רבותינו מפרשי התורה ,נרד אל ים התלמוד לבחון את המקורות המגדירים את גדרי המצווה ,ואת מעשי חכמים שמהם ניתן ללמוד על כוחה של השליחות. בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע''א) תנו רבנן" :איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה ,מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" .חז''ל פורטים כאן את מצוות הכבוד לפעולות של שירות פיזי וממשי .רש''י במקום מבאר כי פעולות אלו נעשות "משל אב" ,כלומר שהבן מחויב להעניק את שירותו האישי לצורכי אביו .יש לדקדק כאן האם השירות הוא העיקר ,ואז אם נעשה על ידי אחר נינוח האב ,או שמא הטרחה של הבן היא חלק מעצם המצווה. בגמרא במסכת פסחים (דף קד ע''ב) מובא מעשה ברב יהודה שאמר לבנו רב יצחק" :זיל חזי היכי עביד עולא הבדלה" .רב יצחק לא הלך בעצמו ,אלא שלח את אביי לראות ולחזור ולומר לו .והנה ,רב יהודה ביקש זאת מבנו מדין כיבוד ,שהרי ציווי האב לבנו הוא חלק מהכבוד והמורא ,והבן שינה ושלח שליח .יש שרצו ללמוד מכאן ששלוחו של אדם כמותו גם בכיבוד אב ,שהרי אביי הלך בשליחות הבן ,ובכך נעשה רצון האב. בתלמוד ירושלמי במסכת קידושין (פרק א הלכה ז) מובא מעשה מופלא בכיבוד הורים" :אמרו על רבי טרפון שהיה לו אם ,וכל זמן שהייתה רוצה לעלות למיטתה היה כופף עצמו והייתה עולה עליו" .עוד מובא שם על רבי ישמעאל שכשבא מבית המדרש הייתה אמו רוחצת רגליו ושותה מאותם המים .כאשר באו חכמים לבקרם ,אמרו להם ההורים" :התפללו עליהם שהם מכבדים אותנו יותר מדי" .ענו חכמים" :אפילו עושים כן אלף פעמים ,עדיין לחצי הכבוד שאמרה תורה לא הגיעו" .מעשים אלו מדגישים את הקשר האישי והגופני הנדרש במצווה, וקשה לצייר כיצד שליח יכול להחליף את רגליו של רבי טרפון או את רחיצת הרגליים של רבי ישמעאל. עוד בגמרא במסכת קידושין (דף לב ע''א) דנה הגמרא בביטול תורה לצורך כיבוד אב ,ומסיקה כי "מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים – תיעשה על ידי אחרים" .הרי לנו פתח להבנה

591

גם לנשמה מגיע אוכל

שכל מקום שבו התוצאה יכולה להיות מושגת על ידי אחר ,על הבן להעדיף את תלמודו .אך יש לדייק ,שמא מדובר שם על שליח שהאב שוכר לעצמו ,או שהבן שוכר שליח ,ואז השאלה היא האם הבן יוצא ידי חובת "כיבוד" או שרק הצורך של האב סופק. מתוך בירור מקורות חז"ל בבבלי ובירושלמי ,נעלה אל היכלי הראשונים והאחרונים אשר הגדירו את מהות המצווה והציבו את היסודות לשאלת האפשרות לקיים מצווה זו על ידי שליח. רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם בספרו ספר המצוות (מצוות עשה ר"י) כותב" :היא שציוונו לכבד אב ואם ...ובא הפירוש (בקידושין לא ):איזהו כיבוד? מאכילו ומשקהו ,מלבישו ומכסהו, מוציאו ומכניסו" .ובספרו משנה תורה (הלכות ממרים פרק ו הלכה ג) פסק" :איזהו כיבוד? מאכילו ומשקהו ,מלבישו ומכסהו משל אב ...ומשרתו כדרך שהעבדים משרתים לרבם" .מדבריו אלו ,המדמים את הבן לעבד המשרת את רבו ,עולה לכאורה כי המצווה היא על גוף הבן להשתעבד לאביו ,ובזה קשה לומר שתועיל שליחות ,שהרי עבד אינו יכול לשלוח שליח שישרת את רבו במקומו. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א בחידושיו (קידושין לב ).דן בסוגיית "מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים" ומבאר כי אם יש לאחרים אפשרות לעשות את השירות הנדרש לאב ,והבן עוסק בתורה ,אין הבן חייב לבטל תלמודו .מכאן ניתן לדייק כי לשיטתו עיקר המצווה הוא שהשירות ייעשה והאב לא יחסר דבר ,ואם הצורך של האב מסופק על ידי אחרים ,פטור הבן מלעסוק בכך בעצמו. רבנו מנחם המאירי ,בספרו בית הבחירה (קידושין לא ):כותב" :זה שחייבו בכיבוד הוא אף על פי שיש לאב משרתים הרבה ,מכל מקום מצווה על הבן לעשות בגופו כל מה שאפשר לו" .המאירי מחדש כאן יסוד כביר ,שגם אם האב אינו זקוק לשירותו של הבן מבחינה טכנית ,חובת הבן היא לעשות "בגופו" .דברים אלו מהווים מחסום משמעותי בפני האפשרות להשתמש בשליח ,שכן המצווה אינה מילוי חסרונו של האב אלא פעולת הכבוד של הבן. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש בתוספותיו (קידושין לא ):מביא את המעשה ברבי טרפון ומדגיש את גודל ההתבטלות האישית של התנא בפני אמו .הרא"ש רואה במעשים אלו את "גוף הכבוד" ,ומכך משתמע שהחלפת הבן בשליח גורעת מעצם המהות של הכבוד ,שהרי אין בה את אותה התבטלות אישית הנדרשת מן הבן כלפי מולידיו. רבנו לוי בן גרשום ,הרלב"ג בפירושו לתורה (שמות כ ,יב) עומד על כך שכיבוד אב ואם הוא חוב שהבן חייב לאביו עבור היותו סיבת מציאותו .לפי הבנה זו ,שהמצווה היא פריעת חוב אישי של הכרת הטוב ,מסתבר כי על בעל החוב בעצמו לפרוע את חובו ,ולא על ידי מתווך, כדי להראות את עומק הכרתו בטובה שקיבל. הגאון רבי צבי פסח פראנק זצוק"ל ,בספרו הר צבי (יורה דעה סימן קצ"ז) כותב בתירוץ קושיית הגמרא בפסחים" :מכיוון ששלוחו של אדם כמותו ,אם כן כאשר אדם שלח שליח ,הווה כמותו

592

ורתי תשרפ

ממש ,ולכן מקיים מצות כיבוד אב" .הגרצ"פ זצ"ל מעמיד יסוד כביר שהשליח אינו רק ממלא מקום טכני ,אלא הוא הופך לידו הארוכה של הבן ,ובכך פעולת השליח מתייחסת אל הבן המשלח ומאפשרת לו לצאת ידי חובה. הגאון רבי יצחק דנציג זצ"ל ,בשו"ת יד יצחק (חלק ב סימן עז בסוף ד"ה אשר) כותב" :כל אופני כיבוד שנזכר ביו"ד (סימן ר"מ ס"ק ד) מאכילו ומשקהו וכו' גם כאשר זה נעשה על ידי מישהו אחר ,הרי מכל מקום נעשו כל הכיבודים גם על ידי שלוחו ,ובוודאי לכתחילה מצוה בו יותר מבשלוחו ,אבל בדיעבד מעשה הכיבוד על ידי שלוחו יצא שפיר ידי חובתו ,דמכל מקום נעשה המעשה" .הוא מחלק בין המצווה המובחרת לכתחילה לבין עיקר הדין ,וסובר שמאחר שהתוצאה של הנאת האב הושגה מכוחו של הבן ,הרי שהתקיימה המצווה. הגאון רבי מנשה קליין זצוק"ל ,בשו"ת משנה הלכות (חלק י סימן קנה) מביא עדות על רבנו החתם סופר זצ"ל" :שהחתם סופר אמא שלו שלח לקרוא לו ,ושלח שליח לאמו שתמחל לו ,ואמר שקיים מצות כיבוד אב על ידי שליח" .הוא למד מכאן הנהגה למעשה ,שאפילו בבקשת מחילה או בהתייצבות בפני ההורה ,השליח יכול לשמש כנציג נאמן המבטא את רצון הבן לכבד. מנגד ,הגאון רבי חנניה יו"ט ליפא דייטש זצ"ל ,בשו"ת מחנה חיים (חושן משפט חלק ב סימן כט) כותב" :יש כיבוד בגוף הבן ,אם הוא מכבד לאב בגופו ,דבודאי לא יוכל הבן לעשות שליח לכבד לאביו ,דזה הוא המצווה שהוא בעצמו יכבד לאביו ,ולא יעשה שליח" .המחנה חיים נוקט עמדה נחרצת שמצוות כיבוד אב שייכת לקטגוריה של מצוות שבגופו ,וכמו שלא שייך לשלוח שליח שיניח תפילין עבורו ,כך לא ניתן להעביר את חובת ההכנעה הפיזית והנפשית לאדם אחר. הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל ,בספרו עיני כל חי (פסחים קד ):מתייחס למעשה של רב יהודה ובנו ומבאר שהשליחות הועילה שם כי הציווי היה לימודי – ללכת לראות הנהגה – ובזה השליח יכול להביא את הידיעה לבן ,אך מפקפק האם בשירות פיזי ממש תועיל השליחות באותה מידה. הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל ,בספרו אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קג) ,דן בחובת הבן כאשר הוא נמצא במרחק מהוריו .הוא מורה כי אף על פי שעיקר המצווה היא בגופו, הרי שאם המציאות מונעת מהבן להיות נוכח ,עליו לדאוג לכל מחסורם של הוריו על ידי אחרים ,ובזה הוא מקיים את חובת הכבוד המוטלת עליו לפי כוחו .הוא מדגיש כי האחריות שהדבר ייעשה מוטלת על הבן ,וזוהי צורת הכיבוד במצב כזה. הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל ,בספרו חזון עובדיה (הלכות כיבוד אב ואם ,עמ' נב) ,מביא את דברי המדרש על יעקב אבינו ומבאר מדוע נענש על עשרים ושתיים השנה שלא כיבד את אביו .הוא מיישב כי אף אם נאמר ששליחות מועילה בכיבוד ,הרי זה דווקא בדברים התלויים במעשה ,כגון האכלה והשקיה .אך בעצם הנוכחות של הבן לפני אביו,

593

גם לנשמה מגיע אוכל

בראיית פניו ובנחת הרוח שנגרמת לאב מעצם קרבת בנו ,בזה לא שייך שליח כלל .לכן יעקב, על אף שהיה אנוס בבית לבן ,נענש על חסרון נחת הרוח האישית של יצחק אבינו. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל ,בספר הליכות שלמה ,מעיר יסוד נפלא :יש לחלק בין חובת "הכיבוד" לבין חובת "השירות" .השירות ,שהוא מילוי צורכי האב ,יכול להיעשות על ידי שליח ,והאב מקבל את צרכיו .אך ה"כבוד" ,שהוא היחס הנפשי וההתבטלות ,דורש את הבן בעצמו .הוא מסביר כי בדורנו ,כאשר נעזרים במטפלים ,אין הבן פטור מלהראות בעצמו את חביבות המצווה ואת הקשר האישי ,שכן בזה לא שייך "שלוחו של אדם כמותו". הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל ,בספרו אור לציון (חלק ב) ,עומד על כך שעיקר הקפידא של התורה היא על ביזיון ההורים .לפיכך ,אם הבן שולח שליח בצורה שמראה חשיבות לאב – הרי זה כיבוד .אך אם השליחה נעשית מתוך רצון "להיפטר" מהטורח ,הרי שיש בזה פגיעה בכבוד האב ,ובכהאי גוונא השליחות אינה מועילה אלא גורעת. מו"ר הגאון רבי אשר וייס ,במנחת אשר (על התורה ,פרשת יתרו) ,דן בחקירה האם כיבוד אב הוא "מצווה שבגופו" או "מצווה שבממונו" .הוא מסיק כי המצווה מורכבת משני החלקים: בחלק המעשי של השירות – שליחות מועילה בדיעבד; אך בחלק של "מורא" והכנעה הלבבית – זוהי חובת הגוף הגמורה שאינה עוברת לאחר. מתוך בירור שיטות רבותינו האחרונים וגדולי דורנו ,אנו באים לתרגם את העקרונות הלמדניים למציאות החיים ,ולבחון את ההשלכות המעשיות העולות מן החקירה האם שליחות מועילה במצווה נשגבה זו .נפקא מינות למעשה :מינוי מטפל להורים זקנים :אדם הממנה שליח או שוכר מטפל שיסעד את הוריו ,יצא ידי חובת "השירות" (מאכילו ומשקהו), וזאת על פי שיטת ההר צבי והיד יצחק ששלוחו של אדם כמותו .אולם ,לשיטת המחנה חיים וכן לפי החילוק של המנחת אשר ,עדיין מוטלת עליו חובת הגוף להגיע בעצמו כדי להראות הכנעה וקשר אישי ,ואינו יכול להסתפק בשליח בלבד אם יש ביכולתו להגיע. קיום רצון האב בדבר שאינו שירות פיזי :כפי שראינו במעשה של רב יהודה ובנו ,כאשר האב מבקש מהבן לבצע משימה מסוימת (כמו ללכת לראות הנהגה או לברר הלכה) ,אם הבן שולח שליח מומחה שיעשה זאת עבורו ,הרי שרצון האב התמלא .לפי רוב הפוסקים הוא קיים בכך את המצווה ,אך לכתחילה ,כיוון ש"מצווה בו יותר מבשלוחו" ,עדיף שיעשה זאת בעצמו כדי לבטא חביבות למצוות אביו. בקשת מחילה בשם הבן :במקרה שהבן אינו יכול להגיע להוריו ומבקש למחול לו על כך, מצינו בהנהגת החתם סופר שניתן לשלוח שליח לבקש מחילה .השליח פועל כאן כנציג של הלב של הבן ,ובכך הוא פוטר את הבן מהחשש של זלזול בכבודם. העונש על היעדרות :התובנה העולה מהקושיה על יעקב אבינו מלמדת כי גם אם השליח דואג לכל הצרכים הטכניים ,חסרון הנוכחות האישית של הבן נחשב כביטול מצווה בדרגה מסוימת .לכן ,בן הנמצא בחו"ל ושולח כספים ושליחים לטפל בהוריו ,אמנם מקיים מצווה

594

ורתי תשרפ

גדולה ,אך עליו לדעת כי "נחת הרוח" של ההורים לראות את בנם אינה ניתנת להחלפה על ידי שום שליח שבעולם. כיבוד לאחר פטירה :בשאלת העלייה לקבר או עילוי נשמה ,כפי שדן היד יצחק ,השליח יכול להועיל בפעולות המעשיות ,אך הקשר הנשמתי שבין הבן לאביו דורש שהבן יעסוק בעצמו בתורה ובמעשים טובים ,שכן "ברא כרעא דאבוה" (הבן הוא רגלו של אביו) ואין אחר יכול להחליף את המהות הזו. מתוך בירור הנפקא מינות ההלכתיות ,אנו עולים אל עבר ההרחבה הרעיונית ,המבקשת להבין את עומק המושג של שליחות בתוך המערכת העדינה והנשגבת של הקשר שבין הורים לילדיהם .הרעיון הטמון באפשרות של שליחות בכיבוד אב ואם חושף בפנינו פן עמוק במהות הבית היהודי .כאשר אנו אומרים ששלוחו של אדם כמותו ,אין הכוונה רק לטכניקה משפטית של העברת כוח פעולה ,אלא ליכולת של האדם להרחיב את אישיותו ואת רצונו מעבר לגבולות גופו הפיזי .בכיבוד הורים ,הרעיון הוא שהבן הופך את כל העולם סביבו לכלי שרת עבור הוריו .כאשר הוא שוכר שליח או ממנה נציג ,הוא למעשה אומר" :כל כוחי וכל השפעת בעולם מגויסים למען כבודכם" .השליח הופך להיות ביטוי חי למחשבתו של הבן. מאידך ,הרעיון המגביל את השליחות מלמדנו שישנם דברים במציאות שהם "אישיים" באופן מוחלט .אהבה ,הכנעה וקשר דם אינם ניתנים למיכון או להעברה .המושג "כבוד" ביהדות אינו מסתכם בשירות אלא ברוממות .בעוד ששירות יכול להינתן על ידי כל אדם, רוממות יכולה לנבוע רק מתוך קשר פנימי .כאשר הבן מכבד בעצמו ,הוא מעניק לאב תחושת חשיבות ששום שליח בתשלום לא יוכל להעניק .זהו ההבדל הרעיוני שבין "מילוי צרכים" לבין "נתינת ערך". עומק נוסף טמון במושג "שלוחו של אדם כמותו" בתוך המשפחה .הבן עצמו ,בכל מהותו, הוא "שליח" של הוריו בעולם .הוא ההמשכיות שלהם ,הוא התוצאה של השקעתם .כאשר הוא מכבד אותם ,הוא למעשה נותן תוקף לשליחות שלו עצמו .אם הוא מבצע את המצווה על ידי שליח אחר ,יש כאן מעין "שליח שעושה שליח" ,ריחוק מסוים מהמקור .הרעיון המוסרי הוא שהחיבור הישיר והבלתי אמצעי הוא הדרך היחידה לשמר את חיותו של הקשר בין הדורות. מתוך בירור עומק הרעיון של הרחבת האישיות מול הקשר הישיר ,אנו באים אל ההרחבה המחשבתית ,המבקשת לגעת בשורשי הנפש ולמצוא את החיבור שבין מעשה השליחות לבין עולמו הפנימי של האדם המאמין .ההבנה המחשבתית בכיבוד הורים על ידי שליח נוגעת בשורש האמונה בחשיבותו של המעשה .אדם המבקש לשלוח שליח עשוי לחשוב בתום לב כי התוצאה היא העיקר – האב שבע ,האב לבוש ,והמשימה הושלמה .אך המחשבה היהודית מלמדת אותנו כי במצוות שבין אדם לחברו ,ובפרט בין בן להוריו ,המעשה הוא רק הלבוש החיצוני של כוונת הלב .הנפש זקוקה למגע הישיר כדי להזדכך .כאשר אדם פועל בעצמו,

595

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא מכניע את האגו שלו בפני מקור חיותו .הכנעה זו היא יסוד באמונה; היא מרגילה את הנפש להבין שאין אדם עומד בזכות עצמו ,אלא הוא חוליה בשרשרת .השליחות ,עם כל יעילותה ,עלולה להשאיר את נפש הבן גאה ומרוחקת ,כביכול הוא "פועל" מלמעלה ואינו "מתבטל" למטה. יתרה מכך ,מבחינה אמונית ,אנו רואים בכיבוד הורים כעין "הכנה" לכיבוד המקום .כשם שלא היינו מעלים על דעתנו לשלוח שליח שיניח עבורנו תפילין או יאמר בשמנו קריאת שמע ,מתוך הבנה שהבורא חפץ בליבנו ובגופנו ,כך גם בכיבוד הורים .ההורים הם נציגיו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ,והקשר אליהם צריך להיות בלתי אמצעי ככל האפשר. המחשבה המנחה אותנו היא ש"רחמנא ליבא בעי" – הקדוש ברוך הוא חפץ בלב ,ובמצווה זו הלב מתבטא דווקא דרך הידיים העמלות והרגליים הרצות לשרת. במישור הנפשי ,השליחות יכולה להיות לפעמים פתרון של חסד במצבים של קושי או ריחוק ,אך עליה להיעשות מתוך תודעה של "שליחות הלב" .אם הבן נמצא רחוק ושולח שליח ,עליו להטעין את אותו שליח בכל הכוונות והגעגועים שלו .המחשבה צריכה להיות שהשליח הוא רק צינור להעברת האהבה והמחויבות של הבן .בדרך זו ,השליחות הופכת מכלי טכני לכלי רוחני ,המאפשר לבן להיות נוכח במחשבתו ובנפשו גם כאשר גופו נמצא במקום אחר .זוהי הנהגה של אמונה המלמדת את האדם כי האחריות אינה נגמרת בפעולה הפיזית ,אלא היא ליווי מתמיד של המציאות בכוח הרצון והלב. מתוך בירור המחשבה והחיבור לנפש ,אנו מגיעים אל קומת המוסר ,המבקשת לצקת לתוך הדיון ההלכתי והרעיוני מצפן פנימי המכוון את התנהגותו של האדם מול עברו ומול עתידו: המוסר הנלמד מחקירה זו מעמיד אותנו על ההבדל שבין "יציאת ידי חובה" לבין "התמסרות". המצפן המוסרי של האדם נמדד בנקודה שבה הוא שואל את עצמו :האם אני מחפש את הדרך הקלה לפטור את הורי מצרכיהם ,או שאני מחפש את הדרך העמוקה ביותר להביע להם הכרת טוב? שליחות היא לעיתים צורך השעה ,אך היא לעולם אינה יכולה להפוך לאידיאל של נוחות .אדם המתרגל לשלוח שליחים למשימות של לב ,מסתכן בקהות חושים מוסרית; הוא עלול להתחיל לראות בבני אדם ,ובפרט בהוריו ,פרויקטים שיש לנהל ולא נשמות שיש להתחבר אליהן. זאת ועוד ,היסוד המוסרי כאן מלמדנו שיעור בחשיבות הנוכחות .בעולם המודרני ,שבו הכל ניתן לביצוע מרחוק בלחיצת כפתור ,באה התורה ותובעת מן הבן" :גופך נדרש" .המוסר היהודי קובע כי יש ערך נעלה לעמל האישי ,לטורח הפיזי ולמבט העין .כשאדם משרת את הוריו בעצמו ,הוא בונה בתוכו מידת ענווה .הוא מזכיר לעצמו כי למרות כל הישגיו ומעמדו, הוא נשאר תמיד בנם של אלו שנתנו לו חיים .המצפן הפנימי מורה לנו כי דווקא במקומות שבהם השליחות היא הדרך המהירה והיעילה ,הבחירה במגע הישיר היא זו שמזככת את האישיות והופכת את המעשה הטכני למעשה מוסרי נשגב. המוסר העולה מן הסוגיה הוא שהאדם הוא האחראי הבלעדי על הכרת הטוב שבו .אי אפשר

596

ורתי תשרפ

להאציל הכרת טוב לאחר .כפי שיעקב אבינו לא יכול היה למלא את חסרון עשרים ושתיים השנים על ידי ממון או שליחים ,כך עלינו להבין כי הזמן והקרבה הם המטבע העובר לסוחר היחיד בממלכת הכבוד .המוסר הזה אינו מטיף ,אלא הוא מציב מראה :כפי שאתה מכבד כעת – בנוכחותך או בשליחותך – כך אתה מעצב את צורת הכבוד שתינתן לך בעתיד ,מתוך הבנה שהחיים הם שרשרת אחת של השפעה והחזרה. מתוך בירור הסוגיה על כל אגפיה ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות המאירות את שבילי חיינו ומעניקות תוכן לכל פעולה של כבוד ומורא .למדנו כי בעולם המעשה ,עלינו להבחין בין צורכי ההורה לבין חובת הבן; בעוד שניתן ואף ראוי להיעזר בשליחים כדי להבטיח שההורים יקבלו את הטיפול המיטבי ביותר ,אין בכך כדי לפטור את הבן מן הקשר האישי והמגע הישיר .בחיי היום יום ,עלינו לשאוף להיות אלו שמגישים את כוס המים ,ששומעים את קולו של האב ושמביטים בעיניה של האם .כל רגע של שירות עצמי הוא בניין של קומה נוספת בנפשנו ,זיקוק של הכרת הטוב והפיכת המצווה מחובה טכנית לשירה של הלב.

עיקר העניין: סוגיית השליחות בכיבוד אב ואם חושפת את כפל הפנים של המצווה :מצד אחד, השגת היעד שבו האב מכובד ונהנה ,ומאידך ,חובת ההכנעה והשירות המוטלת על גוף הבן .מצאנו כי גדולי האחרונים ,ובראשם הר צבי והיד יצחק ,הכירו בכוחה של השליחות מכוח היסוד ששלוחו של אדם כמותו ,בפרט בדברים שעיקרם תוצאה מעשית .אולם ,מול הגדרה זו ניצבת תביעתם של המחנה חיים וגדולי דורנו, המדגישים כי בכיבוד הורים ישנו מרכיב שאינו ניתן להעברה – היחס האישי ,נחת הרוח של ההורה מעצם קרבת בנו ,וההתבטלות העצמית של הבן מול שורשו. העונש שקיבל יעקב אבינו על היעדרותו האישית ,למרות נסיבותיו ,מהווה תמרור אזהרה לדורות :השליח יכול להאכיל ,אך הוא אינו יכול לאהוב; הוא יכול להלביש, אך הוא אינו יכול להחליף את המבט המכיר טובה .הסיכום העולה הוא שעל האדם להשתמש בשליחות ככלי עזר ולא כתחליף ,מתוך הבנה כי בכיבוד מולידיו הוא מכבד את צלם אלוקים שבתוכו ,וממשיך את זרימת החיים ממקורם אל הנצח.